Archive for the ‘קולנוע’ Category

תנועות תרבות נגד בקולנוע (וכמה הערות על זהות, הרגלים ואישיות)

יום שישי, מרץ 20, 2009

המאמר הבא יעסוק בסרטים Стиляги (סטילאגי, 2008) וSwing Kids (נערי הסווינג, 1993) ויכלול ספויילרים לשניהם. אני ממליץ לראות את שני הסרטים האלה שעוסקים בתנועות תרבות-נגד בברה"מ הסטליניסטית ובגרמניה הנאצית בהתאמה ולחזור לפה לאחר-מכן. אם אתה חושבים שאתם לא מתכוונים לראות את הסרטים הללו, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא – אני אעסוק גם בתנועות עצמן ונושאים כלליים שעולים מהסרטים. אם אתם מתכוונים לראות את הסרטים בקרוב, וספויילרים מפריעים לכם, אולי עדיף שלא תמשיכו לקרוא. ראו הוזהרתם.

שני הסרטים עוסקים בתנועות תרבות-נגד תחת משטר טוטאליטרי. הסרט סטילאגי הרוסי שיצא שנה שעברה (2008) הינו מחזמר והוא קליל יותר מהשני בנושא ובאווירתו. הוא עוסק בתנועת הסטילאגי, תנועה שהתקיימה בברה"מ מסוף שנות ה40 ועד תחילת שנות ה60, אז החלה לדעוך. הסטילאגי (סטילאגה ביחיד, סטילאגי ברבים) העריצו כל דבר שהגיע מחוץ לגבולות המדינה, ובמיוחד את התרבות האמריקאית – מוסיקה, אופנה, ריקוד ואורח חיים. בברה"מ של אז כל דבר מ"מדינות הקפיטל" היה אסור ומעצרים היו עניין שבשגרה, אבל הסטילאגי בכל זאת הלכו כנגד המציאות האפורה סביבם.
הסרט נערי הסווינג שהופק ב1993 הינו סרט אמריקאי באנגלית, והוא בעל אווירה ונושאים יותר רציניים מסטילאגי, אף כי בקטעים מסויימים הוא נעשה בנאלי ויש צורך ליישם השהיית ספק. עם זאת, הסרט סך הכל מוצלח. הסרט עוסק בתנועת הסווינג-יוגנד שהתקיימה בגרמניה הנאצית בשנות ה30 וה40. כמו הסטילאגי בברה"מ שבאו מאוחר יותר, נערי הסווינג קיבלו את ההשראה שלהם מסרטים הוליוודיים, וייתכן גם שניסו להמשיך את מורשת תרבות רפובליקת ווימאר. אם בברה"מ מוסיקת הג'ז נתפסה כמוסיקה בורגנית, בגרמניה הנאצית היא נתפסה כמוסיקה מנוונת של כושים ויהודים, ואותם נערי הסווינג אשר רקדו בבארבריות ב"קלאבס" שלהם תחת אותה המוסיקה, נתפשו כנושאי תרבות שהיא נגע זר אותו יש לעקור.

בשני סרטים קיים אנאכרוניזם. המוסיקה שהסטילאגי הקשיבו לה הייתה בעיקר ג'ז, אבל בסרט הפסקול יותר רוקנרולי. כמו כן, אם כי זה יותר נסלח, קיימים בו עיבודים של שירים מתקופה מאוחרת יותר כמו של הלהקות נאוטילוס פומפיליוס (Nautilus Pompilius) וצ'ייף (Чайф) (אשר חבריהם גדלו בסברדלבוסק מולדתי, וחלקם, הופה, למדו איפה שאבי למד). כמובן, בכל מחזמר עם פסקול מקורי שמציג תקופה מוקדמת יותר קיימים שירים מ"תקופה יותר מאוחרת", אבל מכיוון שהשירים בסרט הזה היו עיבודים לשירים קיימים, שומעיהם קישרו אותם לתקופות שבהן נכתבו – שנות ה80 וה90 במקרה הזה. בסרט נערי הסווינג ישנו אנאכרוניזם בתחום הריקוד – ניתן לראות את הדמויות רוקדות בסגנון שהתפתח בארה"ב רק מאוחר יותר ולא היה קיים אז, בטח לא שם בגרמניה.

מהקטעים האהובים עליי בסרט סטילאגי. בוריס ("בוב") מלמד את מלס לרקוד בסטייל.

ישנם מספר קווי דמיון בין שני הסרטים ברמה העלילתית, עד ששאלתי את עצמי אם אולי המאוחר יותר שאב השראה מהמוקדם יותר, אבל ייתכן שאלו תבניות עלילה נפוצות באופן כללי. ראשית, שניהם סובבים סביב תנועת תרבות נגד (ברור), ומתחילים במסיבת ריקודים. בשני הסרטים אנחנו גם רואים כיצד גורמי שלטון באים לפרק את אותם מסיבות.
בשני הסרטים הגיבורים מנהלים חיים כפולים המתבטאים בביגוד שלהם. בסטילאגי ישנו הביגוד האפור-כחול משעמם, הרגיל, אותו הם לובשים ביום-יום, ומולו הבגדים הצבעוניים והזוהרים של הסטילאגי ותספורתם האלביסית. בנערי הסווינג בגדי הריקוד אמנם פחות צועקים אבל הקונטרסט ברור לעומת המדים הנאציים השחורים והמאובזרים.
בשני הסרטים ישנה דמות שנכנסת לתוך התנועה מבחוץ. בסרט סטילאגי זה מלס, הפרוטגוניסט, שהולך בעקבות הקריאה של פולינה, מי שתהיה החברה שלו. בנערי הסווינג זו איבי אשר נהיית החברה של פיטר, הפרוטגוניסט. כמו כן, בשני הסרטים ישנו מישהו שעוזב את התנועה, ונפרד מהגיבור. בסטילאגי זה פיודור שנוסע ללמוד בארה"ב דרך אביו הדיפלומט. כשהוא מגיע לבקר בברה"מ מלס מבקש ממנו שיספר לו על ארה"ב, ופיודור אומר לו ש"אין סטילאגי באמריקה". בתגובה מלס צועק עליו בכעס ומגרש אותו, אומר שהוא משקר, והסרט נגמר בשיר (העצוב) "שאליי-וואליי". בנערי הסווינג מי שעוזב את התנועה הוא תומאס ברגר, חברו של פיטר, שנעשה צהוב מורעל בהיטלר-יוגנד. בסוף הסרט, לאחר שפיטר ותומס הולכים מכות בפשיטה של ההיטלר-יוגנד על מסיבת סווינג, תומאס אומר לפיטר שיברח לפני שיגיעו האחרים כי הפעם לא יוותרו לו. פיטר עונה לו שאין זה משנה, שהוא יודע מי החברים שלו ושהוא לא לבד. ההיטלראים לוקחים אותו לפולקסווגן שלהם, ולפני שהוא נעלם תומאס מצדיע לו ב"סווינג הייל".

ברמות עמוקות יותר, גם אם שם יש דמיון, הרי שהסרטים שמים דגש על נושאים שונים. הסרט סטילאגי עוסק בעיקר בשאלת הזהות. הסטילאגי מקיימים אורח חיים שמסכן אותם, וייתכן שאדם נורמאלי היה אומר שהסיכון שהם לוקחים על עצמם הוא מיותר, אך ורק בשביל להתלבש צבעוני ולרקוד. אורח החיים שלהם בכוונה הפוך, מתנגד, חותר. הערכים שלהם חשובים להם לא בגלל ערכם המוחלט, אלא ערכם היחסי. הייתי אומר שחופש אמיתי גלום ביכולת להחליט לא על פי דעת הרוב, או נגדה, אלא בהתעלמות מוחלטת ממנה – כאילו איננה קיימת כלל. אבל להתנהג כנגד הקונצנזוס זה צעד ראשון וחשוב בכיוון חופש המחשבה. כאשר האדם מתנהג שונה, הוא מתרגל להיות שונה ונעשה כך מודע יותר לרעיונות, מוסכמות והתנהגות החברה בה הוא חי. אם "החברה הכללית" עושה צעד נוסף, גם אם קטן, בכיוון האכזריות או ההתדרדרות המוסרית או תרבותית, הוא יהיה מודע ורגיש אליה יותר מאשר אותם אנשים שהם חלק מהחברה הזו ומתפשרים עם הצעד "הקטן" הזה. השונים יכולים לראות את זה מהצד ולבקר את זה על מה שהוא באמת. מעבר לחופש ההתנהגותי שהם מקנים לעצמם (שכן הם עוברים גבולות מוסריים של החברה הכוללת), התנהגות הנגד שלהם מאפשרת להם לפתח לעצמם מחשבה חופשית, דעה שקולה ולא מאומצת. כאשר חבורת הסטילאגי פוגשת את אותם סובייטים טובים אשר מלס היה בעבר חלק מהם, מלס אומר להם אחרי שהם קצת בהלם "חברים, זה אני, מלס. רק התלבושת שונה. לכם יש אחת ולי יש אחרת. קטיה, את מבינה מה זה אחר?". מאוחר יותר באוניברסיטה הוא וקטיה מדברים והוא מסביר לה שהוא לא יותר טוב מהשאר, או פחות טוב, אלא פשוט שונה. בסופו של דבר, תופעת מרד הנעורים היא תופעה נורמאלית והיא יוצרת דיאלקטיקה עם המסורת הקיימת; הנוער מציג אנטיתזה לקונצנזוס, וגדל לאחר מכן לחיות את הסינתזה שנוצרת. בחברה שמרנית וטוטליטרית כמו ברה"מ שבטוחה שהיא הכי צודקת בעולם תופעה שכזו נתפסת כמחלה, בעיה שצריך לתקן.

בנערי הסווינג עולה הנושא של הקשר בין מחשבה והתנהגות. יש לשתי אלו השפעה הדדית. כולם מכירים את ההשפעה של המחשבה על ההתנהגות; עולה באדם המחשבה שהוא רעב, למשל, אז הוא הולך למטבח ומכין אוכל. אבל מעט אנשים מבחינים בהשפעה שיש להתנהגות על המחשבה. אסכולת הפסיכותרפיה NLP ‏(Neuro-linguistic Programming, תכנות נוירו-לשוני) מבוססת למעשה על כך. חיוך מביא אחריו הרגשת שמחה. אם בעת הליכה תרימו את הראש ותזקפו את הגב תרגישו שיש לכם ביטחון רב יותר. נסו לרקוד, ממש עכשיו!, בלי מוסיקה, בלי כלום, פשוט תרקדו, לבד, ביחד – האם זה לא העלה לכם את המצב רוח?
ישנה גם התופעה של רציונליזציה בעת "דיסוננס קוגניטיבי". כאשר המחשבות של אדם אינן תואמות את התנהגותו (למשל, הוא עושה מעשה המנוגד לערכים שלו, אמונות שלו, אינטרסים שלו וכו') הוא ירגיש אי-נוחות שתוביל אחריה אחד מן השניים; או שהוא ישנה את התנהגותו, כלומר יפסיק להתנהג בניגוד למצפונו, או שהוא ישנה את מחשבותיו ויעבור תהליך של רציונליזציה – הסבר ומתן הצדקה להתנהגות שלו כדי שתתאים לאידיאלים שלו. לדוגמא: אדם גונב בפעם הראשונה בחייו ומרגיש מועקה כתוצאה מכך. בעקבות זאת הוא מפסיק לגנוב כי זה מנוגד למוסר שלו, או שהוא ממשיך תוך כדי הצדקת מעשיו "אין לי כלום, אני חייב לגנוב", "הוא גם ככה ממש עשיר, זה לא ישנה לו", "אין לי דרך אחרת" וכולי. בסרט יש את תומאס שמצטרף בתום-לב להיטלר-יוגנד חברו פיטר היה חייב להצטרף, ותומאס החליט להצטרף לחברו, בהתנדבות, כדי ש"ההיטלר יוגנד לא יפרידו ביניהם". הוא גם מוסיף ואומר שזה הכיסוי המושלם, "נערי היטלר ביום, נערי סווינג בלילה". אבל בסופו של דבר הוא מתיישר עם האידיאולוגי ההנאצית, עליה צחק והגחיכה בתחילת הסרט, ובסוף יחד עם נערי היטלר אחרים מסתער על מסיבת-סווינג ומכה אנשים שהיו לפני כן מעגל החברים שלו. תומאס האמין, כמו אנשים רבים אחרים, שמה ש"קובע" זה המחשבות והאמונות שלו, לא מעשיו. אישיותו מתבססת על המחשבות, והתנהגותו, כך הוא מאמין, במסגרת הנוער ההיטלראי, לא נובעת ממחשבותיו אלא ממקור חיצוני  זה רק משחק, הצגה, ולא באמת מי שהוא. אבל זו מחשבה תמימה ממספר סיבות; כפי שציינתי קודם, ובפוסטים קודמים, התנהגות משפיעה על המחשבה, ובגלל תופעת הרציונליזציה – התאמת המחשבות למעשים – היא משפיעה בסופו של דבר גם על השקפת העולם. אנחנו יכולים גם ללמוד מהמקרה שיעור בהרגלים ופשרות. מובן שתומאס לא רצה לפעול בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית והצטרף לנוער ההיטלראי "בשביל הכיף", אפשר לומר, אבל מכיוון שהתגייס הוא נאלץ להתפשר בכל מיני מקומות. הוא הרי איננו יכול להצטרף לתנועה הזו ולהתנהג כאילו הוא נער-סווינג ולבטא את מה שהוא באמת חושב על המיליטנטיות והקיבעון שלהם, פשוט מכיוון שככה הוא ימצא את עצמו מהר מאד מחוץ לתנועה, אם לא במקום יותר גרוע. אז הוא מתחיל עם פשרות קטנות – מתלבש בבגדים שלהם, עומד בשורות שלהם, צועק את הסלוגנים שלהם החסרי משמעות מבחינתו. אבל בני-אדם מטמיעים פעולות חוזרות ואלו הופכות להרגל, וכך גם המדים, העמידות והסלוגנים הנאציים ותומאס – הם נהיים הרגלים אצלו, הוא כבר לא ממש חושב עליהם, ומפסיק להתלבט אם ללבוש את המדים או לצעוק "הייל היטלר" כשכולם צועקים. ואחר-כך הוא נאלץ לעוד התנהגות נאצית, קצת יותר מרוחקת מהשקפת העולם הסווינגית שלו, אבל זה צעד קטן יחסית מהמקום בו הוא עומד עכשיו. אז הוא מתפשר שוב. וגם את זה הוא מטמיע בסופו של דבר. ואז הוא נאלץ לעשות עוד דבר, ולהתפשר שוב, ואתם מבינים לאן זה מוביל בסופו של דבר. בסרט ישנה סצנה בה חברם של תומאס ופיטר, ארביד, מופיע בבית-קפה מול קהל קטן בו נמצאים גם שלשה קצינים נאציים שנהנים מהמופע. אחרי שהוא מסיים קטע אחד הוא מתבקש על-ידיהם לנגן שיר  ("שיר גרמני טוב אחד", נאמר) אבל הוא מסרב לבקשה ובסופו של דבר יוצא בכעס מהקפה. גם הבאסיסט שלו וגם פיטר לאחר-מכן, בחוץ, שואלים אותו מה הבעיה ולמה שלא ינגן פשוט את השיר האחד הזה ויסיים עניין, ועל כך הוא עונה: "זה לא על שיר אחד או השיר ההוא, אתה לא רואה? כל פעם שאתה זורם איתם, כל פעם שאתה מנסה לעזור להם, זה רק עושה את זה קל יותר [בשבילם]". אין כזה דבר פשרה. במקרה של פעולות, בעיקר כאלו שיש להן תוכן מוסרי ברור, השאלה לא צריכה להיות מה טבעה של פעולה X, אלא לאן אותה פעולה מובילה את העושה אותה, לאיזו התנייה מחשבתית היא גורמת או איזה הרגל היא מפתחת. אני עוד בשלבי גיבוש של הרעיון הזה, אבל נראה לי שאישיותו של אדם מורכבת בעיקר מההרגלים שלו ולא מאיזה שהן דעות או דברים מופשטים אחרים. והרגלים מתגבשים סביב פעולות. מובן שמחשבה יכולה להוליד פעולה שהיא מנוגדת להרגלים (להחליט להתעורר יום אחד מוקדם מן הרגיל, למשל) וזה אולי מהתכונות העיקריות שמבדילות את האדם מן בעלי-חיים אחרים – גם בע"ח וגם האדם יכולים לרכוש הרגלים חדשים (ללמוד) שאינם הרגלים מולדים (אינסטינקטים) בתגובה לסביבה ולתנאים משתנים, אבל רק האדם יעשה פעולה חדשה (כלומר, שאיננה הרגל) אפריורית, כלומר כתוצאה ממחשבה ולא ניסיון. אבל אסור שיישכח האדם שפעולותיו והרגליו לא נולדים רק כתוצאה ממחשבות אידיאליות, אלא גם מלחצים חיצוניים והרגלים שרכש ללא כוונה.

פריטים של חורבן

יום רביעי, דצמבר 3, 2008

השוואה בין "שר הטבעות" והסרט "יהלום דמים"*
מכיל ספויילרים לשני הסרטים.
ראו הוזהרתם.

* יצא לי להתחבט איך לתרגם את השם, אבל ללא צל של ספק התרגום ("המקורי") "לגעת ביהלום" הוא אידיוטי להחריד.

הסרטים "שר הטבעות" ו"יהלום של דמים", אף על פי שלכאורה נמצאים בקצוות שונים של הפיקציה (סרט פנטסיה אפי וסרט פעולה שאמור לעורר מודעות בעניין אתי מסויים), חולקים הרבה נקודות דמיון אחד עם השני.
ראשית, בשניהם ישנו הפריט האפונימי אשר במידה כזו או אחרת הסיפור סובב סביבו; בשר הטבעות זו כמובן הטבעת של באגינס, העוברת מבילבו לפרודו, וביהלום דמים זהו היהלום הגדול אשר מוצא סולומון – ובין שני פריטים אלו, הטבעת והיהלום, קוי דמיון.
ראשית, נקודות הדמיון הפשטניות ביותר: שני הפריטים הם סוג של מוקדי משיכה וכח, בקונטקסט אחר סוג של תכשיט (טבעת, יהלום), קטנים ונישאים – חפץ שיכול להכנס לכיס. שניהם מגיעים לעולם הסיפור בדרך דומה: המוצא הראשון שלהם (סמיגול וסולומון) מוצא אותם במקרה (סולומון אמנם חיפש יהלומים, אבל לא את היהלום הזה), ומוציא אותו מתוך מים. מיד אחרי שהוא מוצא אותו, הוא נכנס למאבק אלים וקטלני עם אדם נוסף (החבר לדייג של סמיגול, מנהל העבודה במכרה) ויוצא ממנו בשלום יחסי.
שני הפריטים מכילים בתוכם כח חיצוני, מעולם אחר, כח שאיננו לחלוטין פיסי (כלומר, לא נובע מתכונותיו הפיסיות של החפץ). בשר הטבעות הכח הוא "חיצוני, מעולם אחר" במלוא מובן המילה: הוא חפץ קסום, ומסוגל להעניק למשתמש בו אי-נראות. גם כח היהלום הוא חיצוני – אפשר לסחור את היהלום עבור סכום גדול מאד של כסף, בכמה וכמה מידות מעל לכסף שמסתובב לרוב באפריקה. כוחו הוא חיצוני במובן הזה שהכח שלו – המחיר והכסף שהוא יכול להביא – מקורו לא במציאות של מדינת סיירה לאונה בה מתרחש הסיפור, אלא במערב. בנוסף לזה, הכוח של הפריטים יכול לשמש ומשמש את האוחזים בהם את הכח לחמוק ולברוח מן המציאות – הטבעת יכולה להעלים את העונד אותה, ומכירת היהלום יכולה לאפשר למוכר אותה לצאת לעולמים מהמציאות הארורה של מלחמת האזרחים בסיירה לאונה ולמקום אחר – מה שה"שכיר חרב" דניאל ארצ'ר ניסה להשיג, ומה שסולומון השיג בסופו של סיפור.
החמדנות והצורך לאחוז בפריטים האלה מסכנת את האוחזים בהם, שכן יש את מי שירדוף אחריהם. אחרי פרודו והטבעת רודפים הנאזגולים, ואם אני זוכר נכון אפילו הפלך נהרס תוך כדי החיפוש אחר הטבעת. דניאל ארצ'ר אומר לסולומון שאין לו מה לעשות עם היהלום, שהוא חייב מתווך, ושיהלום שכזה גם ככה יתגלה בסופו של דבר ולא ניתן להסתירו. מנהיג המהפכנים תר אחר היהלום, כמו גם ארצ'ר והקולונל שלו, שמשמיד מחנה כרייה שלם רק בשביל להשיג את היהלום. (אגב, עוד דמיון מעניין – האנטגוניסטים שרודפים ומנסים להשיג את הטבעת – סאורון ואותו מנהיג המפכה, שניהם בעלי עין אחת בלבד).
גם הטבעת וגם היהלום (כאן יש לסייג ולומר "יהלומים"), למרות מימדיהם הקטנים, הם בעלי כוחות במימדים של סדרי עולם, ומכוללים מלחמה וכאוס במקום בו הם נמצאים. הטבעת קשורה ישירות למלחמה שמתכוללת בכל הארץ התיכונה, כפי שהיהלומים גורמים למלחמת אזרחים במדינה ובמדינות שכנות.
בשני המקרים ישנו גם שיעבוד של עם על ידי עצמו – בשר הטבעות זה קורה עם האורקים, ביהלום דמים זה קורה עם השחורים.
כמו כן, כליון שני הפריטים האלו קורה כאשר הם מגיעים לעולם\מישור ממנו הכח שלהם שאוב – כיוון שכח הטבעת הוא על-טבעי, הטבעת עוזבת את הטבע (או: מושמדת). כח היהלום בא מהמערב (באמצעות ערכו הכספי) והוא מתכלה כאשר הוא מגיע לעולם המערבי.
כמובן שישנם גם הבדלים בין השניים. ראשית, בעוד שהטבעת היא אחת (למעשה ישנם עוד טבעות, אבל היא בכל זאת פריט יחידני והטבעת הספציפית עליה מדובר היא "הטבעת האחת"), היהלום הוא אחד מיני רבים (אשר הכמות שלהם היא שמביאה את כל ההרס למדינה), ומה שמקנה לאותו יהלום את מעמדו המיוחד הוא גודלו.
בנוסף לזה, היהלום הוא תוצר טבעי של הטבע, בניגוד לטבעת אשר חושלה על ידי יצורים חושבים. אבל, כוחו וחשיבותו של היהלום כן נוצר על ידי יצורים חושבים – הרי אותו יהלום הוא "סתם" חתיכת אבן קשה אם לא נותנים לו ערך נוסף בגלל נדירותו או יופיו (אשר הוא מושג שלא מתקיים באופן ממשי, אלא בעיני המתבונן), וזה בניגוד לטבעת אשר טמונים בה עצמה כוחותיה, בין אם יצורים אחרים יעריכו אותה ובין אם לאו.

חיים מלאכותיים

יום שני, אפריל 28, 2008

זה קורה באופן מקרי לחלוטין, אבל הנה מאמר שלישי ברציפות שניתן לומר עליו שעוסק בנושא של ילדים-בוגרים-הורים. היום ראיתי לראשונה את הסרט A.I. של שפילברג. לפי דעתי זה צריך להכנס לקאנון הקולנועי בתור סוג של אגדת-פיות מודרנית. [המאמר הולך להכיל הרבה ספויילרים לסרט, אז מי שלא ראה מוזמן שלא לקרוא. מה גם שהוא נכתב בהנחה שהקוראים ראו את הסרט.]

ראשית, הסרט נותן עוד ווריאציה לסיפור הנושן של יצירת חיים מחומר, אשר החל עם סיפור בריאת האדם בספר בראשית והתגלגל גלגולים מרובים; אפשר לציין את הסיפורים אודות הגולם, פינוקיו (אשר מתייחסים אליו בסרט), פרנקנשטיין. הסיפורים הללו נכתבו במקומות שונים ובזמנים שונים, ונראה שכל פעם הכח נותן החיים היה שונה; בסיפור בריאת האדם (אשר משמש גם כסיפור על בריאת העולם) הכח הוא אלוהי. בסיפורים על הגולם הכח הוא דתי. בסיפור על פינוקיו קיימת אותה חתיכת עץ מדברת, אך בסופו של דבר יש כאן ייצוג של יצירת חיים דרך אמצעים "חילוניים" (נו, של חול) ולא קדושים. ג'פטו הוא בעל מלאכה, נגר, ודרך הקניית צורת האדם לקרש, הוא מקים אותו לתחייה. ב"פרנקנשטיין" יש ייצוג למהפכה התעשייתית שהתחוללה באותם שנים. ובסרט, הכח הטכנולוגי הוא אשר מקים יצורים חיים (דיי דומה לכח התעשייתי בפרנקנשטיין, בעצם).

הסרט איננו סרט מדע בדיוני קשה. האגדתיות שבו מתבטאת בכך שהוא משתמש בסמליות, או לכל הפחות בצירופי מקרים לא אמינים (כגון ההכרחה של מרטין שדיוויד יגזור תלתל משיער אמו, מה שמאפשר בסוף הסרט להחזיר אותה), לא מביא הסברים לכל דבר, מקיים את התבנית של סיפורי מסעות פיסיים אחר חיפוש עצמי, מסע המתקיים על ידי סטריאוטיפים ו"דמויות מלאי" מודרניות (הגיבור-הילד המחפש זהות, המאהב, דובי ממוכן). ובנוסף לכל, הסרט עשוי בצורה מעולה, מה שנותן לו פוליש אחרון ומכונן אותו כאגדה מודרנית בעיניי.

הסרט מעלה מספר דיונים. הבולט ביותר, לטעמי, הוא אודות ההבדל בין החי לדומם, או יותר נכון, בין החי לבין המחשב האינטיליגנטי. בסרט אנחנו פוגשים את דיויד; דיויד הוא יצור מעשה אדם. לאחר תהליך ה"הטבעה" הבלתי הפיך, מלבד אילו אי-דקויות, דיויד מציג יכולת תנועה זהה לזו של ילד. יש לו עור של ילד, קול של ילד, ונראה שהוא מביע אהבת ילד אל אימו כמו כל ילד אחר. התנהגותו מעט (או מאד, תלוי איך להביט על זה) שונה ונבדלת מזו של ילד "רגיל". מסירובו לשבור את הצעצוע או לחתוך את שיער האמא, דברים שמרטין (הילד ה"אמיתי") אומר לו לעשות, אפשר ללמוד שטבוע בו משהו שמזכיר גרסא קלה יותר של "שלושת העקרונות" של אסימוב, אשר מונע ממנו לפגוע באנשים. הבדלים ברורים יותר בינו לבין ילד חי הם אי-הזדקקותו ואפילו אי-יכולתו לאכול, לשתות, לישון, לנשום. הוא גם איננו יכול לגדול (נראה שדווקא דיויד של הסיפור "סופר צעצועים נמשכים לאורך כל הקיץ"* של בריאן אלדיס, עליו מבוסס הסרט, דווקא כן). אי-יכולתו לגדול נראה כמו פגם רציני במוצר (בכל זאת, לגדול ולהפתח זה הקטע בילדים, נראה לי) כמו גם העובדה שהחברה יצרה עוד מאות אם לא אלפי כפילים מדוייקים שלו, שלכולם קוראים "דיויד", מה שהופך אותו להרבה יותר "צעצוע" בסגנון פרבי מאשר ילד, אבל נתעלם לרגע מזה.

דיויד גם מסוגל לחוש בכאב; קיימת בו איזה מערכת שנקראית DAS (לא זוכר את ראשי התיבות), שנועדה לחוש פגיעה בגוף הרובוט, ולהגיב ברתיעה או התרחקות מהגורם המאיים לפגוע. זה גם התפקיד שכאב אנושי או חייתי מקיים. כל זה מעלה שאלה מעניינת. כאב אנושי הוא מסר ממערכת העצבים הפריפרית למוח שיש איום על הרקמות החיצוניות או הפנימיות, מסר בוטה למדי שטומן בחובו גם פקודה להרתע או לא לזוז. האם אלגוריתם דומה במכונה יכול להתפרש כ"כאב"? איזו מורכבות צריכה להתקיים כדי שיצור\מכונה\תכנה יפרשו כאב (או, פקודה להרתע או לפעול) כ"סבל"? האם רובוט שתוזן בו הפקודה "חפש אחר שקע להטען בו כאשר הבטריות נמצאות מתחת ל20% קיבולת", ירגיש את סבל ה"רעב" במידה והוא לא ימצא שקע שכזה? האם אי-פעם נוכל לענות על השאלה הזו? אנחנו מכירים רק את הסבל שלנו עצמינו, שכן אנו חווים רק אותו, ומקישים את קיום הסבל הזה באנשים אחרים מההנחה שאנשים אחרים דומים לנו במנגנון הביולוגי שלהם. הנוכל לעשות היקש שכזה אי-פעם לגברי רובוטים, מפותחים כמה שהם יכולים להיות? האם סבל רובוטי, סבל מלאכותי, יוכל להכנס למערכת המוסר שלנו? שאלה זו מעניינת אותי במיוחד, שכן אני דוגל ב"תועלתנות" המסתכמת בכך ש"הטוב והמוסרי הוא מירב האושר למירב היצורים החיים". האם מעגלים חשמליים יוכלו להכנס לתחום החיים? (אין לשכוח, בעצם, שמערכת העצבים שלנו, כולל המוח, היא מערכת של "מעגלים חשמליים-כימיים")

זמן מה אחרי הצגת דיויד למשפחה, מוניקה מתרעמת וטוענת שאיננה יכולה להחליף את בנה החי ביצור מכאני שכזה. גם אם נניח שדיויד הרובוט כן מסוגל לגדול, אפשר לדון במשמעות של גידול רובוט. גם בסיפור וגם בסרט, דיויד מוצג כתחליף זמני לילד; בסיפור הוא מובא בגלל אי-החוקיות להביא ילד ביולוגי לעולם, ובסרט הוא מובא כדי לשכך את כאב אובדן הילד של האמא. אך האם יש משמעות להבאת ילד-רובוט לעולם, חוץ מכתחליף זמני לדבר האמיתי?

האבולוציה הוציאה מקרבה יצורים אשר מאד קנאים לד.נ.א שלהם. מעט מאד אנשים בוחרים לחיות ללא צאצאים משלהם. כמעט כולם רוצים בסופו של דבר להקים משפחה אשר תמשיך את השושלת. כמובן, יש גם משפחות שמאמצות ילדים. אך לרוב זה יהיה כתוצאה מאי-יכולתם להביא ילדים משלהם, או בשביל לשפר את רמת החיים של הילד המאומץ (ונדמה לי שבמקרה הזה הילד המאומץ לא בא כתחליף לילד ביולוגי. אני לא אומר שלא התייחסו אליו כאל שווה בין שווים, פשוט שהוא לא בא להוות תחליף). ומה עם ילד-רובוט? ילד רובוט לא יעביר את הגנים של ההורים שלו הלאה, אבל גם לא הילד המאומץ. אבל כן נעדיף (לפחות בניסוי המחשבה הזה. תגידו לי אם אתם לא מסכימים) את הילד המאומץ, הוא מרגיש "חי" יותר. ולמה זה? כי הוא מעביר גנים כלשהם. כי הוא מעביר גנים אנושיים. יצורים חיים יעדיפו להשקיע משאבים באחוז כלשהו של דמיון גנטי מאשר באפס גנטי מוחלט. מצד שני, ההיסטוריה הארוכה של האנושות וכל אבות-אבותיה לא פגשה מקרים דומים אשר היו יכולים לגבש העדפות שכאלו. מה אדם יעדיף לגדל, ילד-רובוט או כלבלב? באופן עקרוני, כל יצור חי שהוא, אפילו צמח, יהיו עדיפים מבחינה גנטית, על גידול ילד-רובוט (שהוא זיוף של החיים.)

הבאת צאצאים הינה משמעותית לאדם, אך לא ניתן להגיד כי זו משמעות החיים. בראייה אקזיסטיציאליסטית (אותה אני מקבל) אומר כי כל אדם מכונן ויוצר את משמעות חייו עבורו. גידול ילד-רובוט, גם אם אינו מנציח את הד.נ.א של ההורה, או חיים ארציים בכלל, מנציח סוג חדש של חיים. בהנחה שאי-פעם רובוטים כאלו יוכלו להרגיש, להנות, ולאהוב כמו בני-אדם, אז מעבר לאוכלוסיה רובוטית מאוכלוסיה אנושית יהיה הדבר הנכון, מוסרי, וטוב לעשות (מנקודת מבט תועלתנית), שכן הם רגישים הרבה פחות לפגעי הסביבה, ולכן יסבלו פחות. אך מה זה אומר, להרגיש ולאהוב כמו בן-אדם? האם זה אפשרי? כיצד זה אפשרי? מה אם יבנה מחשב שכל יעודו הוא להיות מסופק ומאושר? משהו כמו חווית סמים תמידית, רק שהיא לא הורגת אותו בסופו של דבר. ההרגשה שלי היא שההבדל בין בני-אדם לבין רובוטים-ממש-מחוכמים הוא אך ורק הבדל של סוג החומר. אינני מאמין בקיום הנשמה. אך גם אינני יכול להבין מהו אושר-מחשבי. האם משהו במורכבות של החומר יוצר משהו שמעבר לו, גדול יותר ממנו (מה שאנו מכנים, "נשמה")? ומהו בכלל "אושר"? האם ניתן להגדיר אותו, לבטא את מהותו במילים?

אני לא זוכר מי אמר זאת לדיויד, נדמה לי שטדי, או אחד מאותם הרובוטים בסוף הסרט; הוא אמר לו (ציטוט לא מדוייק) "היא (מוניקה, האמא) לא אהבה אותך, לאהוב אפשר רק בשר ודם. היא השתמשה בך. היא הייתה בודדה". אין ספק שההורים השתמשו בדיויד. אך מה לגבי ילדים ביולוגיים? בשוטים בהם מראים את מוניקה מלבישה את דיויד, הוא מייד נראה כמו בובה ביד האמא, אך כך גם כל ילד-תינוק. כל התינוקות הם בובות של ההורים. ההורים משתמשים\מנצלים בילדים שלהם – כדי להנציח את הגנים שלהם, כדי להיות לא בודדים, כדי להעביר את הנכסים שלהם, את הרעיונות שלהם. החיים נכפים על הילדים; הם לא מבקשים אותם. הם לא הזמינו אותם. הם נולדו על אפם ועל חמתם. גם אם הולידו אותם כדי להפוך אותם לאנשים מאושרים, אני משוכנע שהם היו מסתדרים גם בלי להיוולד; גם הבחירה ליצור אנשים מאושרים היא בחירה של ההורים, לא של הילדים. האם לא ניתן לאהוב מישהו שמנצלים? או שאז זאת לא אהבה? אך מהי אהבה בכלל? במסגרת הצבא יצא לי לשמוע הרצאה מפי אדם מעניין, אשר דיבר בין השאר על המושג "אהבה". הוא אמר כי מעולם לא אמר לבת-זוגתו כי הוא אוהב אותה. שהרי המונח הזה ריק מתוכן. את מי אנחנו אוהבים אם לא את עצמינו? רעיון האהבה הלא מותנית הוא שקרי. כל אדם שחש שקיימת בו "אהבה ללא תנאים" למשהו או למישהו, יתוודע לכך שזו אשליה לאחר חקירה פנימית קצרה. בכלל, עקב היות השינוי תמידי, מושג של "אהבה ללא תנאים למשהו\מישהו" הוא בגדר אוקסימורון. אהבה ללא תנאים יכולה להיות רק לכל העולם כולו, לא לחלקים ממנו. או שהיא יכולה להיות כלפי דבר שקפוא-בזמן ולא משתנה, אבל אין טעם לדבר על "תנאים" בקשר לדבר שאיננו משתנה. ואם לאהבה יש תנאים, כיצד ניתן לומר שיש כאן באמת "אהבה" למישהו אחר, ולא לדברים ספציפיים בו – התנאים – אשר טובים ל"אוהב", לכאורה? איפה כאן ההבדל בין אהבה וניצול? **

יצא לי לקרוא דעות על החלק המסיים של הסרט, וטענות שאיננו מתיישר עם המהלך הכולל שלו ושאינו מהווה סיום הולם. ובאמת, הוא לוקח את הסרט לכיוונים לא צפויים, ומכניס רעיונות חדשים לחלוטין, אבל כל אותם השינויים מבורכים בעיניי. ראשית, סיום הסרט, בו דיויד נשכב-נרדם לצד "אמו", עם ידה בידו, ולאחר שהזיל דמעות בניגוד לטבעו הרובוטי, הוא סיום פנטסי אידיאלי למעשייה מודרנית זו.

ראיתי בדיויד בסוף הסרט כמסמל את אדם (מהצמד של "אדם וחוה") – כזֵכֶר אחרון (וראשון, מאותה נקודה והלאה) מכלל האנושות. הרובוטים העתידניים מוציאים אותו מן הקרח, כבוראים אותו מן האדמה. יחד עם מוניקה, הזוג ה"אנושי" היחיד שמתקיים בסוף הסרט, הם יכולים לסמל אדם וחווה חדשים, מה גם שמוניקה שוחזרה, נבראה מחדש, מהתלתל שלה שנשמר אצל טדי ודיויד ונלקח מהם, כמו הצלע שנלקחת מאדם. אבל האדם וחווה האלה אינם התחלה חדשה, אלא סיום. איחודם לא יביא משהו לעתיד; מה שהוא כן מביא זה ההכרה שדיויד חיפש כה רבות מאמו. הכרה שהופכת אותו ל"ילד אמיתי" – הרי הוא בוכה – האם עכשיו יהיה בן-תמותה, האם עכשיו יגדל? האם באמת זה מקרה יוצא דופן, ומוניקה תחיה גם אחרי השינה? אם כן, הרי שיש לנו פה ראשית חדשה לאנושות 2.0 שתצמח מאיחודם.

רעיון נוסף שהציגו בסוף הסרט הוא של משהו דמוי נשמה (נדמה לי שלא מזכירים את המונח הזה, "נשמה"). אותם רובוטים עתידניים אומרים כי ניתן לשחזר בני-אדם אשר רקמות שלהם קפאו ושרדו עד לאותה נקודה בזמן, אך זה יהיה רק ליום אחד, שכן לאחר שד.נ.א מסויים "שומש" פעם אחת (יענו, שאותו אדם כבר חי פעם אחת), הוא איננו יכול להחזיק חיים נוספים. אבל לא ברור בכלל מה היא ההחייאה הזו. שכן, מוניקה המשוחזרת איננה אותה מוניקה של פעם; הרי היא מתנהגת עם דיויד כביכול בטבעיות, אף על פי שכל העולם החיצוני איננו זהה למה שהיא הכירה, וגם הנרי ומרטין אינם קיימים, וגם את דיויד היא מקבלת חזרה כאילו מעולם לא נטשה אותו. היא נראית יותר כמו מוניקה של חלומו של דיויד מאשר מוניקה האמיתית שהייתה. נראה יותר הגיוני כאילו השתילו לדיויד מחשבות בראש – החוויה של מוניקה, האהבה שלה, היותו הופך ל"ילד אמיתי", מאשר שכל אלו באמת קרו. אותם רובוטים עתידניים הרי רצו "רק שיהיה מאושר".

ועוד דבר אחרון; אני מניח שכולם, לפני שקולטים שאותם זרים בסוף הסרט הם בעצם רובוטים עתידניים, חשבו שהם חייזרים. אני, בכל אופן, הייתי משוכנע שאלה חייזרים שמגיעים לכדור-הארץ, מה שגרם לי למלמל הרבה "גאוני, גאוני, גאוני, גאוני" בזמן שהם טסו עם הרחפת הזאת לעבר המסוק-צוללת הקפוא של דיויד. הסיבה למלמולים הייתה שחשבתי שהדיון אודות ההבדל בין יצור-חי אמיתי לבין רובוט הולך להפתר; הייתי משוכנע שהם יגלו את דיויד שנמצא בתוך הקרח, ואז יודיעו בגאווה לשאר האומה החייזרית שלהם, שנמצאו חיים על כוכב אחר. כלומר, שבהעדר היוצרים של דיויד (בני-האדם), דיויד יראה פשוט כיצור חי שהתפתח באופן ספונטאני כמו שכל היצורים החיים מתפתחים על כוכבים שונים. אך האם דיויד מקיים את מאפייני החיים? ננסה רגע לעבור על רשימת מאפיני החי שמציעה לנו וויקיפדיה, שהם שבעה במספר: הומאוסטזית, ארגון, מטבוליזם, גדילה, רביה, תגובה לגירוי והסתגלות.

הומאוסטזית; אמנם אין לו חום גוף, אבל יש הפרדה ברורה בין המערכת הפנימית שלו, לחיצונית. ארגון; דיויד מורכב מרכיבים רבים, מיני סיבים ומעגלים חשמליים. מטבוליזם; כאמור, לא מוסבר כיצד הוא מפיק אנרגיה. אם הוא היה צריך להטען דרך מערכת החשמל, הרי שאז איננו מקיים את מאפייני החיים, שכן היה תלוי במערכת חיצונית אשר איננה קיימת עוד. אבל ייתכן שיכל ליצור אנרגיה באופן עצמאי. כמדומני הוא מתעורר מעצמו ברגע שהרובוטים מפנים את הקרח מסביב, אבל אולי הם גם החייאו אותו דרך העברת אנרגיה (אני לא זוכר). גדילה; זה סעיף בעייתי. הוא בעייתי כיוון ודיויד הוא אלמותי – גם בתור פריט יחיד הוא איננו מקיים שום מעגל חיים. הגדילה היחידה שלו הייתה מלא-חי לחי, בזמן הייצור שלו. רביה; דיויד לא נולד, הוא נבנה. נבנה באמצעים מכניים. באופן תאורתי הוא יכול לבנות עוד מסוגו, במיוחד אם הוא מכיל בתוכו את המידע אודות המבנה שלו עצמו. אבל כיוון שהוא נבנה לצורך חיקוי גור-אנוש, אין זה סביר. תגובה לגירוי; יש. אין צורך בהסברים. הסתגלות; כפריט בודד הוא מסתגל – הרי הוא מסוגל ללמוד ולהפתח. אבל התפתחות כזן חסרה לו, אלא אם נניח את קיום היכולת שלו לבנות עוד רובוטים כמותו (להתרבות) ולהכניס אליהם שינויים שהוא רואה כמועילים (הסתגלות). אז מה אם דיויד כזה היה קיים על איזה כוכב בגלקסיה, ואנחנו, בני-אדם, היינו מגלים אותו באחת מהמשלחות שלנו לחלל? האם היינו מזהים אותו ככלי שנוצר על ידי יצורים חיים שנכחדו, או שהיינו רואים בו יצור חי?

* המאמר, מנקודה זו, יכיל גם ספויילרים לסיפור. ראו הוזהרתם.

**

FOR ANNE GREGORY / William Butler Yeats
'Never shall a young man,
Thrown into despair
By those great honey-coloured
Ramparts at your ear,
Love you for yourself alone
And not your yellow hair.'

'But I can get a hair-dye
And set such colour there,
Brown, or black, or carrot,
That young men in despair
May love me for myself alone
And not my yellow hair.'

'I heard an old religious man
But yesternight declare
That he had found a text to prove
That only God, my dear,
Could love you for yourself alone
And not your yellow hair.'