Archive for the ‘ספרות’ Category

עתיד הספרות וההוצאה לאור

יום שני, מרץ 2, 2009

השנים האחרונות הביאו איתם שינויים וחידושים טכנולוגיים בעלי השפעה רבה על עולם הספרים וההוצאה לאור. אני מאמין שתוך פחות מעשור, תוך פחות מ20 שנה בטוח, המודל הקיים של מו"לים ייכחד.

אני רוצה להתחיל דווקא בתופעה המוכרת של בלוגים, נפוצותם וגדילת השפעתם. כיום אין דבר קל מלהקים בלוג, ואנחנו יכולים לראות זאת במספרים שלהם הנמדדים במיליונים. יש להם השפעה הולכת וגוברת על דעת-קהל ואף על פוליטיקה. מובן שבבלוג כבלוג אין דבר ייחודי ונבדל מכל "אתר אינטרנט" אחר, אבל יש חשיבות במתן קול לאנשים שיש להם מה לומר, אבל אין להם את האמצעים (ידע תכנותי, ממון) כדי להקים לעצמם אתר. בנוגע להוצאת ספרים לאור, גם אם אין לבלוגים השפעה על מבנה השוק, יש לבלוגים השפעה תרבותית: אנשים שלא ראו את עצמם בהכרח כאנשים כותבים, בטח שלא אנשים שיכתבו ספר, מוצאים את עצמם עם בלוג מצליח שמוביל אותם להוציא ספר; כותבים שנדחו על ידי מו"לים אבל מצליחים לבסס את קולם באינטרנט ולאחר מכן לצלוח את המו"מ עם המו"ל. כלומר, ישנם עתה בינות הכותבים המוצאים לאור יותר כותבים טובים (או לפחות, אהובים) – שזה פלוס לתרבות.

אף שאינני רוצה להתמקד בכך, אציין גם הטייה קלה של השוק הנוצרת כתוצאה מבלוגים. בלוגים רבים עוסקים באקטואליה, פוליטיקה, פרשנות (פוליטית, כלכלית, חברתית וכו') וכדומה, וכך מורידים את חשיבות הפרשנות אשר נמצאת בעיתונים הגדולים. מובן שישנה כמות עצומה של פרשנים ומאמרי-דעה לא טובים באינטרנט, אבל אין סיבה שלא להאמין שישנם פרשנים שכותבים בבלוגים (לא בלוגים רשמיים של עיתון) והם טובים יותר מכותבי הפרשנות בעיתונים. אנשים מטילים ספק ב"תוכן משתמשים" כגון בלוגים וויקיפדיה, אבל בסופו של דבר האנשים שכותבים עיתון או עורכים אינציקלופדיה יכולים להיות מוטים ושוגים בעצמם, ואין להניח שהם בהכרח אמינים יותר. הכותב הוא כותב בין אם נתת לו משרד וקראת לו "כתב לענייני כלכלה" ובין אם קראת לו "בלוגר" והוא כותב מהבית. אני אף ארחיק לכת ואומר שאין לפקפק ביכולת של בלוגרים לאסוף מידע עצמאי ולפרסם אותו. מובן שזה צורך זמן רב, והאופן שבו רוב האנשים מרוויחים את לחמם לא מאפשר להם להתרוצץ בין מוקדי חדשות, אך במידה ואדם פותר את הבעיה הכלכלית הזו הוא כשיר ככל כתב (רשמי) אחר. אינני מנבא את קץ עידן העיתונים עדין, אבל במידה שהרגלי צריכת החומר הכתוב ימשיכו להשתנות (ואני אתאר זאת בהמשך), החשיבות של ה"מדיה הגדולה" (עיתונים גדולים, ערוצי טלוויזיה מובילים) תפחת, אולי אף עד היעלמותה כמקור מידע מרוכז לטובת מקורות מידע מרובים ומפוזרים. אני גם חושב שעם הזמן ושינויי ההרגלים הללו, המונח "בלוג" או שיעלם כליל משימוש, או שהוא יתאר מגוון רחב הרבה יותר של פורמאטים ותוכן מאשר שאנו מזהים עם המונח כיום.

ישנם כמה התפתחויות טכנולוגיות בעשור האחרון אשר תהינה להן השפעה מכרעת על תחום ההוצאה לאור. האחת היא טכנולוגיית ה'פרינט-און-דמנד' (Print on Demand) או "הדפסה בעת ביקוש" המאפשרות להדפיס ספר בודד ללא הכנות-מראש אשר היו נחלת הדפסות ה"אופסט" וה"לטרפרס" (ההדפסות הקדם-דיגיטליות). התוצאה הישירה של כך היא שניתן להדפיס ספרים "לא מבטיחים" (כאלו שעורכים של הוצאות לא מנבאים שימכרו בכמויות גדולות) ללא הפסדים כספיים. סופרים יכולים להציע את ספריהם למכירה באינטרנט, דרך נותני שירות כגון לולו וקפהפרס ללא הדפסה מקדימה של סטוקים ולמעשה ללא כל עלות. זה גם מאפשר לקוראים להדפיס ספרים אשר אבדו עליהם זכויות היוצרים מפאת השנים ואשר ניתן למצוא אותם באתרים כגון פרוייקט גוטנברג ופרוייקט בן-יהודה הישראלי או בספרייה הדיגיטלית האוניברסלית הרשמית יותר.

יותר מכך, בשנת 2006 נחנכה 'מכונת ספרים אספרסו' (Espresso Book Machine) נסיונית בוושינגטון העיר, ומאז כ15 מכונות (מגרסא מפותחת יותר) מוקמו בספריות וחנויות ספרים ברחבי ארה"ב. לפני מספר חודשים פותחה גרסא 2.0 של המכונה (זו המופיעה בוידאו) והיא תופץ בחודשים הקרובים במספר מקומות. הEBM היא מכונה לא ענקית (מימדי הקרקע הם כמטר שלושים על מטר) אשר מסוגלת להדפיס בו במקום ספרים במידות שונות, בעלי 40 עד 830 עמודים, בעלי כריכה רכה וצבעונית בתוך דקות (סדרה של ספרים בעלי 300 עמוד יודפסו כל אחד תוך פחות מ3 דקות), ובשביל זה היא צריכה רק נייר סטנדרטי, דבק ודיו. המכונה מאפשרת כיום להדפיס ספרים מתוך קטלוג פנימי או אינטרנטי של ספרים לא מוגנים, או מתוך קבצים על דיסק או פלאש. השאיפה שלהם, המפתחים אומרים, היא שתהיה מכונה כזו בכל מקום בו יש שימוש רחב בספרים, כגון חנויות ספרים, ספריות ואוניברסיטאות.

במקביל מתפתחת הטכנולוגיה של ספרים אלקטרוניים. בעוד שהרעיון של e-books, ספרים אלקטרוניים, הוא ישן והם קיימים כבר זמן מה, הטכנולוגיה של אי-רידרס, או קוראים-אלקטרוניים, מתפתחת ועושה קפיצות משמעותיות בשנים האחרונות. כבר ב2004 הציגה סוני את הליבריאה (LIBRIe) שלה ביפן, ולקראת סוף 2006 הציגה את הסוני רידר (Sony Reader). חברת איירקס הציגה את האיליאד (iLiad) ב2006 ואמזון הציגה את הקינדל (Amazon Kindle) שלה לקראת סוף 2007 (ואת קינדל 2 בפברואר האחרון). מה שמייחד את הקוראים הנ"ל ממוצרים קודמים זה השימוש בטכנולוגיית אי-פייפר. בניגוד למסכים סטנדרטיים אשר משתמשים בתאורה כדי להאיר את הפיקסלים שלהם וצורכים חשמל, האי-פייפר מסוגל להציג תמונה באופן קבוע ועושה שימוש בחשמל רק בשביל להחליף אותה (כדי "להעביר עמוד"). על רגל אחת, הטכנולוגיה עושה שימוש בדיו ובחלקיקים שיכולים להטען במטען חיובי או שלילי אשר גורם לפיקסל להיות שחור או לבן. המכשירים כיום עושים שימוש בצג זכוכית, ובנתיים חוקרים עובדים על פיתוח כדי להציג את התמונה על משטח פלסטי גמיש אשר יהפוך את המכשיר לעמיד יותר. אמזון וחנויות מקוונות אחרות כבר מספקות את השירות של קניית אי-בוק ושליחתו באופן מיידי לקורא אלקטרוני.

לשתי הטכנולוגיות הנ"ל (של ההדפסה-בעת-ביקוש ושל הנייר האלקטרוני) יש יתרונות ברורים על הדפסות הספרים כיום. הן מעלימות את הצורך באחסנה של ספרים ושל חנויות פיסיות, את הבעיה של מלאי ספרים לא נמכרים, ואת הצורך בהשקעה ראשונית לשם הדפסת ספר. סופרים וכותבים כבר לא צריכים את אישורו של עורך הוצאה לאור כדי להדפיס, לפרסם ולמכור את ספריהם. לכל אחת אמנם ישנם היתרונות והחסרונות שלה מול האחרת; ספרים אלקטרוניים מורידים את עלות היצור שלהם (כחומר ולא מידע) לאפס כמעט מוחלט, המשלוח הוא מיידי ואפסי מבחינת המחיר, מלאי של ספרים כאלו איננו תופס מקום פיסי בבית, לקחת לדרך מספר גדול של ספרים יהיה כבד ומסורבל בדיוק כמו הקורא האלקטרוני עצמו (שאף קל יותר מספרים מודפסים שמנים). מצד שני, ספרים מודפסים שורדים טוב יותר לאורך זמן (ובכלל, הנושא של שימור מידע דיגיטלי מעלה בעיות ואיתם חיפוש אחר דרכים לפתור אותם בשנים האחרונות), מתאימים יותר לקחת לדרך במצבים מסויימים (אקלים קיצוני, סיכון גבוה של גניבה, איסור על הכנסת מכשירים אלקטרוניים וכו') ויש בהם מן החומריות המקודשת אשר יאה למקרים כמו מתנה או ספר אהוב.

כאמור אני מאמין שבעתיד הקרוב, תוך פחות מ20 שנה אם לא 10, ספרים ימכרו על-ידי הכותבים שלהם ישירות אל הקונים בפורמאט דיגיטלי. הקונים יקראו אותם בקוראים אלקטרוניים או יעשו שימוש במכונת ספרים כדי להדפיס אותם בין שני כרכים. קונים יוכלו גם להדפיס ספרים מותאמים אישית, מבחינת תוכן וצורה, בהתאם לצרכיהם ומתוך התוכן שהם רשויים עליו, בדומה למיזם הפדיהפרס (Pediapress) שהושק שבוע שעבר ע"י קרן וויקימדיה. המתווך (שהוא ההוצאות לאור כיום) יעלם כליל או שהוא יוחלף בנותן שירות אינטרנטי שיהווה מאגר ספרים, יקבע סטנדרט למכירתם ואשר יקח תשלום מועט מאד מהמכירות. ייתכן גם שהתשלום יהיה לא עבור הקובץ עצמו אלא עבור רישיון שימוש בו, ושלאורך תקופה ארוכה מאד יהיה ניתן להוריד את הקובץ שוב, כך שבבעית השימור הדיגיטלי יתעסק גוף מרוכז ויהיה ניתן לאגור כמות גדולה של ספרים ללא קושי (סביר להניח בעצם ששירות שכזה יהיה קיים בשביל כל סוג של מידע, לא רק ספרים). במידת הצורך של הכותבים הם יוכלו להעזר בשירותם של מגיהים, עורכים ומתרגמים פרילנסרים, כלומר שהשוק יהיה יותר גמיש ולכן יעיל. ברירת הבר מן התבן תיעשה על-ידי מבקרי ספרות שיכתבו בבלוגים אישיים. אני מאמין אף שעיתונים בסופו של דבר יספקו מנוי שישלח מדי יום עיתון אלקטרוני ישירות למכשירים של הקוראים, ושכמו הוצאות הספרים, מרכזיותם תידלל עד היעלמות העיתון הניירי. משרד החינוך יהנה במיוחד מהיתרונות הללו. במקום סחר ספרי-הלימוד שאנו מכירים כיום שמתרחש מדי שנה, משרד החינוך יקנה מדי שנה לאחר מכרז רישיונות של ספרי לימוד והתלמידים יקבלו את הספרים בחינם, ומורים יוכלו בקלות להוסיף להם חומר נחוץ. כך ספרי הלימוד יהיו מוגנים מפירטיות (שבוודאי תעלה במידה כזו או אחרת), ההורים לא יצטרכו לסבול ממחיר הספרים היקר או בבעיות הקשורות בהבדלי מהדורה, והתלמידים לא יסבלו יותר ממשקל היתר של הספרים או מכך שהם שוכחים ספרים בבית.

שוק הספרים העתידי יהיה מגוון יותר (ע"ע הזנב הארוך), רכישה תהיה זולה, מיידית ולא מוגבלת גאוגרפית, הוא יהיה מעוצב על ידי אנשים רבים יותר (דעת קהל ומבקרים במקום עורכים של הוצאות) והספרים יהיו טובים יותר (עקב הגמישות בתחום נותני השירות לכותבים, כגון מתרגמים ועורכים). כותבים יהנו במידה רבה יותר ממכירת ספריהם (על חשבון ההוצאות לאור) וסביר להניח שגם הספרים עצמם יהיו זולים יותר לקוראים. הסביבה תהנה מהשינוי גם כן, עם צורך בפחות בתי-דפוס, תובלה ומשאבים.

(ואני מתערב שטרם מותי כבר יהיו קיימים קעקועים אלקטרוניים שניתן יהיה להחליף את ציורם בקלות)

תקשורת המונים ותפישת המציאות

יום שלישי, פברואר 24, 2009

לפני יותר מ350 שנה דקארט כתב "כמה שנים כבר חלפו מאז נעשתי מודע לכך שקיבלתי, אפילו בילדותי, הרבה דעות כוזבות כנכונות ושכתוצאה מכך מה שביססתי על אותם עקרונות הינו מפוקפק ביותר; ומאותו הזמן השתכנעתי בצורך לקחת על עצמי פעם אחת בחיים את המשימה לפטור את עצמי מכל הדעות אשר אימצתי, ולהתחיל מחדש את העבודה של בנייה מהיסוד, אם ברצוני לייסד מבנה-על מוצק וקבוע במדעים". כך הוא פתח את "מחשבות על פילוסופיה ראשונה" (1641), ומשם הוא ממשיך ופותח בתהליך שנקרא לאחר-מכן "ספקנות מתודית" או "ספקנות היפרבולית" שבה הוא, כפי שהוא מכריז בפתיחה, מטיל ספק בכל דבר שרק ניתן להטיל בו ספק, עד שהוא מגיע ליסוד הגלום במשפט "קוגיטו ארגו סום" המפורסם – "אני חושב משמע אני קיים". דקארט אמנם עושה זאת למען ביסוס המדעים, אך למסע ולמאמץ שלו יש משמעות  פילוסופית היסטורית. אך גם באין צורך לבסס מדעים על יסוד קבוע, אני מאמין שעל כל אדם ואדם לעבור עם עצמו תהליך של הטלת-ספק או אפילו הפיכת הגישה הספקנית (בדרגה כזו או אחרת של ספק) להרגל, במיוחד בימים אלו שמתקראים לעתים "עידן המידע"; בעוד שבעבר תפוצת מידע הייתי מוגבלת יחסית, העשור האחרון ראה קפיצה ביכולת של כל אדם בעולם המערבי להפיץ מידע, בין אם עובדות או דעות, ולעשותו נגיש לכל אדם אחר בעולם המערבי (ליתר דיוק, כל אדם עם גישה לאינטרנט מסוגל לכך. זה כולל את כל האוכלוסיה המערבית ואוכלוסיה נכבדת נוספת). התוצאה היא שכל אדם חשוף לכמויות עצומות של מידע.

ספק אפשר להטיל ברמות עומק ורצינות שונות. אין אני קורא לכולם להטיל ספק עד לפקפוק בחושים כפי שדקארט עושה בעצמו. פעולה זו דורשת מאמצים וזמן רב, וייתכן שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו זאת, או רואה את הצורך בכך (למעשה אלו הם שני הצדדים של אותו המטבע). ואף על פי שאני מאמין שפיקפוק עמוק יותר יכול להועיל לכל אדם (בחייו הפרטיים והציבוריים, ביכולת שלו להציב יעדים ולהשיגם, בשמירה על מצב-רוח טוב יותר, בלתקשר ולהתחבר לזולת), אני חושב שהטלת הספק המינימאלית היא זו שאדם צריך להטיל על המדיה שהוא צורך – עיתונים, מהדורות חדשות, כתבות ומאמרים באינטרנט, ומעבר לאלו, סרטים, ספרים וכו'. הטכנולוגיה כיום מאפשרת לבני-אדם  "לדעת" על דברים שמתרחשים בקצה השני של הפלנטה, וזה בלי לצאת מהחדר (ואולי היכולת הזו היא שאיפשרה את התופעה של ההיקיקומורי – מתבגרים ביפן אשר מסתגרים לבד בחדר, במקרים למשך שנים). אבל גם בלי להסתגר בחדר, בני-אדם רבים מאד חווים את העולם ממקור שני ולא ראשון; הצוהר שלהם אל העולם הוא העיתונות (כתובה, משודרת…) ולא החושים. אך בעוד שהטלת ספק בחושים יכולה להתפס כצעד אחד יותר מדיי (אבל ממש לא בהכרח) – הטלת ספק בתקשורת היא לגיטימית, ויותר מכך, הכרחית אם אדם רוצה באמת להכיר את העולם סביבו ולהכיר באמת. המינוח הלועזי, "מדיה", אשר מקורה האטימיולוגי הוא במילה "אמצע", איננו מקרי – התקשורת היא אמצעי, מתווך. היא איינה מציגה את האמת, אלא מדברת על האמת. זו לא רק התחכמות לשונית או פילוסופית. צריך להיות ברור שהמידע אודות אירוע מסויים, כאשר הוא מסוקר בתקשורת או באמצעים אחרים, עובר דרך פילטרים. אפילו כאשר אדם א' נוכח באירוע ב', המידע הרב שהוא מקבל עובר סינון במוחו, אך כאשר אדם א' מקבל מידע על אירוע ב' דרך מתווך (למשל עיתון כלשהו) ג', המידע עובר סינון שהוא בעשרות מונים גדול יותר. ולא כולם תמיד חושבים על כך.

ולמה זה חשוב? כי למתווך תמיד (לא לפעמים, תמיד) ישנם אינטרסים, השקפות עולם, ערכים, אמונות, רעיונות וזוויות על העולם אשר כולם משפיעים, גם אם במידות שונות כל פעם, על הדיווח שלו על אירועים. גם אם לכתב יש את האינטרס הכן להעביר אירועים כמות שהם, כלומר את "האמת האובייקטיבית", דרך כתיבה שלא יהיה בה שמץ של מגמתיות, הרי שעדין ערכים והשקפות שלו על העולם ישפיעו על דיווחו. כתב אחד עלול לבחור להשמיט פרט מידע שנראה לו לא רלוונטי לכלום ולאף אחד, בעוד שכתב אחר יראה באותו פרט מידע בעל-משמעות או עניין. וסביר להניח שאף כתב איננו חופף לחלוטין את הערכים, אמונות וכו' שלך (או של כל קורא אחר) וגם אם כן, יהיה לך קשה או אף בלתי אפשרי לדעת זאת. בנוסף לזאת, כתב עלול להשתמש במילים ובביטויים לשוניים מעט שונה מהדרך בה אתה משתמשת בהם, והתוצר הסופי הוא דיווח אשר מסונן (ואפשר להגיד 'מסולף', אבל מילה זו מרמזת על הכרה וכוונה) דרך השקפת העולם של המדווח, ואשר מובע  דרך לשונו. קורא יכול שלא להבין נכון את דברי המדווח, או שהוא היה מפרש אחרת את הדברים לו היה נוכח בעצמו, ויותר מכך, הכותב יכול לבחור להשמיט פרטים אם זה מקדם את האינטרסים שלו במקרה והפרטים נוגדים את מה שהוא מנסה להעביר.

אבל לעומת זאת, לפעמים השקפת העולם והשפה של המדווח והקורא מאד דומים אחד לשני. רוב בני-אדם חשופים חלק נכבד מחייהם למקור או מספר מקורות תקשורת עיקריים, ובאופן טבעי אותם מקורות תקשורת מעצבים את השקפת עולמו. בכל מקום וזמן מתפתח צייטגייסט שמשפיע על המוני בני-אדם, אך אותה רוח תקופה שמשפיעה על המונים מיוצרת ומנותבת על ידי אנשים בודדים. ופה צריך כל אדם, כמו דקארט בזמנו, להתעורר ולשאול את עצמו "האמנם?", "האם זה ככה?". לתקשורת יש פעמים רבות אינטרס להנחיל נקודת מבט מסויימת על העולם, וצריך להיזהר ולדעת לקלוט את אותו אינטרס.

אין אני קורא לך לא להאמין לשום דבר שהתקשורת אומרת. אבל בגלל התפקיד החשוב שהתקשורת מקיימת בעיצוב השקפת העולם של פחות או יותר כולם, חשוב לדעת להטיל ספק ולקחת את הדברים שנאמרים בה בעירבון מוגבל. אם מערכת עיתון או טלוויזיה, או אפילו רק כתב אחד בה מחליט יום אחד להמציא כתבה, משהו שלא היה ולא נברא, ולפרסם אותה, איך תגלהי שזו בדייה? ואם זה רק חלק קטן מהכתבה? או רק פרט אחד? או שפרטים לא חשובים?

חשוב לדעת לעשות שימוש מושכל במספר מקורות, לסמוך בעיקר על המקור "חסר האינטרסים ביותר" בכל מקרה נתון. לשאול את עצמנו "מי כותב את זה?", "למה הוא כותב את זה?", "למי הוא כותב את זה?". זה נראה כמו תכתיב לתלמידים בכיתה ב', אבל ברור לי שאנשים רבים מאד בוחרים ללכת בחושך, להסתמך בעיוורון על מקור בודד של תקשורת שיעצב את כל עולמם.

מובן שאינני כותב דברים בעלמא. זה מתחיל להפוך לפרדיגמה לכל הדברים שאני כותב לאחרונה, אבל ניחא. הקונפליקט האחרון בעזה משפיע מאד על הצורה שבה ישראלים תופשים את המצב בה, את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ויותר מכך, זה משפיע על הדרך בה ישראלים תופשים את עצמם – את הממשלה, המדיניות, החברה והצבא שלהם. ומה הישראלים יודעים על הקונפליקט? הם יודעים מה שאומרים להם. אבל כניסה של עיתונאים לתוך עזה הייתה אסורה בזמן הקונפליקט, ונאסרה כבר חודש לפני תחילתו. מספר פעמים בזמן הקונפליקט הורשה מספר מצומצם ומובחר של עיתונאים ישראלים (אבל לא זרים) להכנס לזמן קצר לעזה, וישנם מספר אנשים שכבר היו בתוך עזה שדיווחו על המתרחש כפי שיכלו. מה שהגיע לעיתונים ולטלוויזיה הישראלית היה הלכה למעשה הכתבה של דובר צה"ל, ואני חושב שהאינטרסים שלו ברורים. אני חושב שלקרוא לתקשורת בזמן הקונפליקט "עיתונות מגוייסת" לא יהיה ללכת יותר מדיי. מה שנכתב, מה שלא נכתב, איך שזה נכתב ואיפה (עמוד כותרת, עמוד שמיני בפינה..) היה מגמתי באופן ברור. על כמה מקורות אתה מסתמך לעיצוב השקפת עולמתך?

[מספר לינקים קטן: שקוף, עמותה עם כוונות טובות לשיפור העיתונות הישראלית; 3 מאמרים קצרים עלתפישת המציאות; וזה אורווילי בצורה מוגזמת.

כתיבה בדיונית מגמתית

לפני כחודש קראתי את הספר "האוניברסיטות שלי" של מקסים גורקי, ספר קצרצר המהווה את הפרק השלישי והאחרון בסדרת ספרים אוטוביוגרפיים. בקטע מסויים בספר הוא מתאר כיצד עבד יחד עם מלחים על פריקת מטען מספינה עוגנת. אין הספר ברשותי עוד, אבל כפי שהוא זכור לי התיאור היה מאריך, מתאר את הפשטות ואת היופי שבעבודה והיופי שבעובדים, ואיזה רצון להיות חלק מאותם אנשים פשוטים. לרגע אחד ממש השתכנעתי והתחלתי לראות בחזוני את חיי המאושרים בתור אדם פשוט שעובד בשקט למחיתו בפינה משלו בעולם, והו כמה שחיים כאלו יהיו מאושרים ויפים. אבל אז נזכרתי שהכותב, גורקי, היה בן חסות במידת מה של השלטון הרודני הסובייטי, ושהוא היה מיסד הז'אנר הספרותי "ריאליזם סוציאליסטי", ולרגע פקפקתי במחשבות שהרגע צצו בראשי. אין אני מציין זאת בכדי לבטל את דבריו של גורקי. אין זה ביטול הטענה על ידי התקפה של הטוען, אלא פשוט ניסיון להבין מי הכותב ולשם איזו מטרה הוא כותב, וכך לנסות לקלוט תחבולות או ביטויים שבראייה ראשונה נראים ברורים מעליהם, אבל שבמחשבה שנייה אולי אינם כאלו. הוא דיבר אל הרגש, ואילו לא הכרתי מראש את ההיסטוריה והקונטקסט של הסופר ומבין את כוונותיו ואת המגמה בה הוא כותב, אולי היה משפיע עליי הטקסט באופן חזק יותר. וזה גורם לי לחשוב על העצמה העצומה שיש לכל יצירה אמנותית על השקפת עולמם של בני-אדם.