Archive for the ‘מוסיקה’ Category

תנועות תרבות נגד בקולנוע (וכמה הערות על זהות, הרגלים ואישיות)

יום שישי, מרץ 20, 2009

המאמר הבא יעסוק בסרטים Стиляги (סטילאגי, 2008) וSwing Kids (נערי הסווינג, 1993) ויכלול ספויילרים לשניהם. אני ממליץ לראות את שני הסרטים האלה שעוסקים בתנועות תרבות-נגד בברה"מ הסטליניסטית ובגרמניה הנאצית בהתאמה ולחזור לפה לאחר-מכן. אם אתה חושבים שאתם לא מתכוונים לראות את הסרטים הללו, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא – אני אעסוק גם בתנועות עצמן ונושאים כלליים שעולים מהסרטים. אם אתם מתכוונים לראות את הסרטים בקרוב, וספויילרים מפריעים לכם, אולי עדיף שלא תמשיכו לקרוא. ראו הוזהרתם.

שני הסרטים עוסקים בתנועות תרבות-נגד תחת משטר טוטאליטרי. הסרט סטילאגי הרוסי שיצא שנה שעברה (2008) הינו מחזמר והוא קליל יותר מהשני בנושא ובאווירתו. הוא עוסק בתנועת הסטילאגי, תנועה שהתקיימה בברה"מ מסוף שנות ה40 ועד תחילת שנות ה60, אז החלה לדעוך. הסטילאגי (סטילאגה ביחיד, סטילאגי ברבים) העריצו כל דבר שהגיע מחוץ לגבולות המדינה, ובמיוחד את התרבות האמריקאית – מוסיקה, אופנה, ריקוד ואורח חיים. בברה"מ של אז כל דבר מ"מדינות הקפיטל" היה אסור ומעצרים היו עניין שבשגרה, אבל הסטילאגי בכל זאת הלכו כנגד המציאות האפורה סביבם.
הסרט נערי הסווינג שהופק ב1993 הינו סרט אמריקאי באנגלית, והוא בעל אווירה ונושאים יותר רציניים מסטילאגי, אף כי בקטעים מסויימים הוא נעשה בנאלי ויש צורך ליישם השהיית ספק. עם זאת, הסרט סך הכל מוצלח. הסרט עוסק בתנועת הסווינג-יוגנד שהתקיימה בגרמניה הנאצית בשנות ה30 וה40. כמו הסטילאגי בברה"מ שבאו מאוחר יותר, נערי הסווינג קיבלו את ההשראה שלהם מסרטים הוליוודיים, וייתכן גם שניסו להמשיך את מורשת תרבות רפובליקת ווימאר. אם בברה"מ מוסיקת הג'ז נתפסה כמוסיקה בורגנית, בגרמניה הנאצית היא נתפסה כמוסיקה מנוונת של כושים ויהודים, ואותם נערי הסווינג אשר רקדו בבארבריות ב"קלאבס" שלהם תחת אותה המוסיקה, נתפשו כנושאי תרבות שהיא נגע זר אותו יש לעקור.

בשני סרטים קיים אנאכרוניזם. המוסיקה שהסטילאגי הקשיבו לה הייתה בעיקר ג'ז, אבל בסרט הפסקול יותר רוקנרולי. כמו כן, אם כי זה יותר נסלח, קיימים בו עיבודים של שירים מתקופה מאוחרת יותר כמו של הלהקות נאוטילוס פומפיליוס (Nautilus Pompilius) וצ'ייף (Чайф) (אשר חבריהם גדלו בסברדלבוסק מולדתי, וחלקם, הופה, למדו איפה שאבי למד). כמובן, בכל מחזמר עם פסקול מקורי שמציג תקופה מוקדמת יותר קיימים שירים מ"תקופה יותר מאוחרת", אבל מכיוון שהשירים בסרט הזה היו עיבודים לשירים קיימים, שומעיהם קישרו אותם לתקופות שבהן נכתבו – שנות ה80 וה90 במקרה הזה. בסרט נערי הסווינג ישנו אנאכרוניזם בתחום הריקוד – ניתן לראות את הדמויות רוקדות בסגנון שהתפתח בארה"ב רק מאוחר יותר ולא היה קיים אז, בטח לא שם בגרמניה.

מהקטעים האהובים עליי בסרט סטילאגי. בוריס ("בוב") מלמד את מלס לרקוד בסטייל.

ישנם מספר קווי דמיון בין שני הסרטים ברמה העלילתית, עד ששאלתי את עצמי אם אולי המאוחר יותר שאב השראה מהמוקדם יותר, אבל ייתכן שאלו תבניות עלילה נפוצות באופן כללי. ראשית, שניהם סובבים סביב תנועת תרבות נגד (ברור), ומתחילים במסיבת ריקודים. בשני הסרטים אנחנו גם רואים כיצד גורמי שלטון באים לפרק את אותם מסיבות.
בשני הסרטים הגיבורים מנהלים חיים כפולים המתבטאים בביגוד שלהם. בסטילאגי ישנו הביגוד האפור-כחול משעמם, הרגיל, אותו הם לובשים ביום-יום, ומולו הבגדים הצבעוניים והזוהרים של הסטילאגי ותספורתם האלביסית. בנערי הסווינג בגדי הריקוד אמנם פחות צועקים אבל הקונטרסט ברור לעומת המדים הנאציים השחורים והמאובזרים.
בשני הסרטים ישנה דמות שנכנסת לתוך התנועה מבחוץ. בסרט סטילאגי זה מלס, הפרוטגוניסט, שהולך בעקבות הקריאה של פולינה, מי שתהיה החברה שלו. בנערי הסווינג זו איבי אשר נהיית החברה של פיטר, הפרוטגוניסט. כמו כן, בשני הסרטים ישנו מישהו שעוזב את התנועה, ונפרד מהגיבור. בסטילאגי זה פיודור שנוסע ללמוד בארה"ב דרך אביו הדיפלומט. כשהוא מגיע לבקר בברה"מ מלס מבקש ממנו שיספר לו על ארה"ב, ופיודור אומר לו ש"אין סטילאגי באמריקה". בתגובה מלס צועק עליו בכעס ומגרש אותו, אומר שהוא משקר, והסרט נגמר בשיר (העצוב) "שאליי-וואליי". בנערי הסווינג מי שעוזב את התנועה הוא תומאס ברגר, חברו של פיטר, שנעשה צהוב מורעל בהיטלר-יוגנד. בסוף הסרט, לאחר שפיטר ותומס הולכים מכות בפשיטה של ההיטלר-יוגנד על מסיבת סווינג, תומאס אומר לפיטר שיברח לפני שיגיעו האחרים כי הפעם לא יוותרו לו. פיטר עונה לו שאין זה משנה, שהוא יודע מי החברים שלו ושהוא לא לבד. ההיטלראים לוקחים אותו לפולקסווגן שלהם, ולפני שהוא נעלם תומאס מצדיע לו ב"סווינג הייל".

ברמות עמוקות יותר, גם אם שם יש דמיון, הרי שהסרטים שמים דגש על נושאים שונים. הסרט סטילאגי עוסק בעיקר בשאלת הזהות. הסטילאגי מקיימים אורח חיים שמסכן אותם, וייתכן שאדם נורמאלי היה אומר שהסיכון שהם לוקחים על עצמם הוא מיותר, אך ורק בשביל להתלבש צבעוני ולרקוד. אורח החיים שלהם בכוונה הפוך, מתנגד, חותר. הערכים שלהם חשובים להם לא בגלל ערכם המוחלט, אלא ערכם היחסי. הייתי אומר שחופש אמיתי גלום ביכולת להחליט לא על פי דעת הרוב, או נגדה, אלא בהתעלמות מוחלטת ממנה – כאילו איננה קיימת כלל. אבל להתנהג כנגד הקונצנזוס זה צעד ראשון וחשוב בכיוון חופש המחשבה. כאשר האדם מתנהג שונה, הוא מתרגל להיות שונה ונעשה כך מודע יותר לרעיונות, מוסכמות והתנהגות החברה בה הוא חי. אם "החברה הכללית" עושה צעד נוסף, גם אם קטן, בכיוון האכזריות או ההתדרדרות המוסרית או תרבותית, הוא יהיה מודע ורגיש אליה יותר מאשר אותם אנשים שהם חלק מהחברה הזו ומתפשרים עם הצעד "הקטן" הזה. השונים יכולים לראות את זה מהצד ולבקר את זה על מה שהוא באמת. מעבר לחופש ההתנהגותי שהם מקנים לעצמם (שכן הם עוברים גבולות מוסריים של החברה הכוללת), התנהגות הנגד שלהם מאפשרת להם לפתח לעצמם מחשבה חופשית, דעה שקולה ולא מאומצת. כאשר חבורת הסטילאגי פוגשת את אותם סובייטים טובים אשר מלס היה בעבר חלק מהם, מלס אומר להם אחרי שהם קצת בהלם "חברים, זה אני, מלס. רק התלבושת שונה. לכם יש אחת ולי יש אחרת. קטיה, את מבינה מה זה אחר?". מאוחר יותר באוניברסיטה הוא וקטיה מדברים והוא מסביר לה שהוא לא יותר טוב מהשאר, או פחות טוב, אלא פשוט שונה. בסופו של דבר, תופעת מרד הנעורים היא תופעה נורמאלית והיא יוצרת דיאלקטיקה עם המסורת הקיימת; הנוער מציג אנטיתזה לקונצנזוס, וגדל לאחר מכן לחיות את הסינתזה שנוצרת. בחברה שמרנית וטוטליטרית כמו ברה"מ שבטוחה שהיא הכי צודקת בעולם תופעה שכזו נתפסת כמחלה, בעיה שצריך לתקן.

בנערי הסווינג עולה הנושא של הקשר בין מחשבה והתנהגות. יש לשתי אלו השפעה הדדית. כולם מכירים את ההשפעה של המחשבה על ההתנהגות; עולה באדם המחשבה שהוא רעב, למשל, אז הוא הולך למטבח ומכין אוכל. אבל מעט אנשים מבחינים בהשפעה שיש להתנהגות על המחשבה. אסכולת הפסיכותרפיה NLP ‏(Neuro-linguistic Programming, תכנות נוירו-לשוני) מבוססת למעשה על כך. חיוך מביא אחריו הרגשת שמחה. אם בעת הליכה תרימו את הראש ותזקפו את הגב תרגישו שיש לכם ביטחון רב יותר. נסו לרקוד, ממש עכשיו!, בלי מוסיקה, בלי כלום, פשוט תרקדו, לבד, ביחד – האם זה לא העלה לכם את המצב רוח?
ישנה גם התופעה של רציונליזציה בעת "דיסוננס קוגניטיבי". כאשר המחשבות של אדם אינן תואמות את התנהגותו (למשל, הוא עושה מעשה המנוגד לערכים שלו, אמונות שלו, אינטרסים שלו וכו') הוא ירגיש אי-נוחות שתוביל אחריה אחד מן השניים; או שהוא ישנה את התנהגותו, כלומר יפסיק להתנהג בניגוד למצפונו, או שהוא ישנה את מחשבותיו ויעבור תהליך של רציונליזציה – הסבר ומתן הצדקה להתנהגות שלו כדי שתתאים לאידיאלים שלו. לדוגמא: אדם גונב בפעם הראשונה בחייו ומרגיש מועקה כתוצאה מכך. בעקבות זאת הוא מפסיק לגנוב כי זה מנוגד למוסר שלו, או שהוא ממשיך תוך כדי הצדקת מעשיו "אין לי כלום, אני חייב לגנוב", "הוא גם ככה ממש עשיר, זה לא ישנה לו", "אין לי דרך אחרת" וכולי. בסרט יש את תומאס שמצטרף בתום-לב להיטלר-יוגנד חברו פיטר היה חייב להצטרף, ותומאס החליט להצטרף לחברו, בהתנדבות, כדי ש"ההיטלר יוגנד לא יפרידו ביניהם". הוא גם מוסיף ואומר שזה הכיסוי המושלם, "נערי היטלר ביום, נערי סווינג בלילה". אבל בסופו של דבר הוא מתיישר עם האידיאולוגי ההנאצית, עליה צחק והגחיכה בתחילת הסרט, ובסוף יחד עם נערי היטלר אחרים מסתער על מסיבת-סווינג ומכה אנשים שהיו לפני כן מעגל החברים שלו. תומאס האמין, כמו אנשים רבים אחרים, שמה ש"קובע" זה המחשבות והאמונות שלו, לא מעשיו. אישיותו מתבססת על המחשבות, והתנהגותו, כך הוא מאמין, במסגרת הנוער ההיטלראי, לא נובעת ממחשבותיו אלא ממקור חיצוני  זה רק משחק, הצגה, ולא באמת מי שהוא. אבל זו מחשבה תמימה ממספר סיבות; כפי שציינתי קודם, ובפוסטים קודמים, התנהגות משפיעה על המחשבה, ובגלל תופעת הרציונליזציה – התאמת המחשבות למעשים – היא משפיעה בסופו של דבר גם על השקפת העולם. אנחנו יכולים גם ללמוד מהמקרה שיעור בהרגלים ופשרות. מובן שתומאס לא רצה לפעול בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית והצטרף לנוער ההיטלראי "בשביל הכיף", אפשר לומר, אבל מכיוון שהתגייס הוא נאלץ להתפשר בכל מיני מקומות. הוא הרי איננו יכול להצטרף לתנועה הזו ולהתנהג כאילו הוא נער-סווינג ולבטא את מה שהוא באמת חושב על המיליטנטיות והקיבעון שלהם, פשוט מכיוון שככה הוא ימצא את עצמו מהר מאד מחוץ לתנועה, אם לא במקום יותר גרוע. אז הוא מתחיל עם פשרות קטנות – מתלבש בבגדים שלהם, עומד בשורות שלהם, צועק את הסלוגנים שלהם החסרי משמעות מבחינתו. אבל בני-אדם מטמיעים פעולות חוזרות ואלו הופכות להרגל, וכך גם המדים, העמידות והסלוגנים הנאציים ותומאס – הם נהיים הרגלים אצלו, הוא כבר לא ממש חושב עליהם, ומפסיק להתלבט אם ללבוש את המדים או לצעוק "הייל היטלר" כשכולם צועקים. ואחר-כך הוא נאלץ לעוד התנהגות נאצית, קצת יותר מרוחקת מהשקפת העולם הסווינגית שלו, אבל זה צעד קטן יחסית מהמקום בו הוא עומד עכשיו. אז הוא מתפשר שוב. וגם את זה הוא מטמיע בסופו של דבר. ואז הוא נאלץ לעשות עוד דבר, ולהתפשר שוב, ואתם מבינים לאן זה מוביל בסופו של דבר. בסרט ישנה סצנה בה חברם של תומאס ופיטר, ארביד, מופיע בבית-קפה מול קהל קטן בו נמצאים גם שלשה קצינים נאציים שנהנים מהמופע. אחרי שהוא מסיים קטע אחד הוא מתבקש על-ידיהם לנגן שיר  ("שיר גרמני טוב אחד", נאמר) אבל הוא מסרב לבקשה ובסופו של דבר יוצא בכעס מהקפה. גם הבאסיסט שלו וגם פיטר לאחר-מכן, בחוץ, שואלים אותו מה הבעיה ולמה שלא ינגן פשוט את השיר האחד הזה ויסיים עניין, ועל כך הוא עונה: "זה לא על שיר אחד או השיר ההוא, אתה לא רואה? כל פעם שאתה זורם איתם, כל פעם שאתה מנסה לעזור להם, זה רק עושה את זה קל יותר [בשבילם]". אין כזה דבר פשרה. במקרה של פעולות, בעיקר כאלו שיש להן תוכן מוסרי ברור, השאלה לא צריכה להיות מה טבעה של פעולה X, אלא לאן אותה פעולה מובילה את העושה אותה, לאיזו התנייה מחשבתית היא גורמת או איזה הרגל היא מפתחת. אני עוד בשלבי גיבוש של הרעיון הזה, אבל נראה לי שאישיותו של אדם מורכבת בעיקר מההרגלים שלו ולא מאיזה שהן דעות או דברים מופשטים אחרים. והרגלים מתגבשים סביב פעולות. מובן שמחשבה יכולה להוליד פעולה שהיא מנוגדת להרגלים (להחליט להתעורר יום אחד מוקדם מן הרגיל, למשל) וזה אולי מהתכונות העיקריות שמבדילות את האדם מן בעלי-חיים אחרים – גם בע"ח וגם האדם יכולים לרכוש הרגלים חדשים (ללמוד) שאינם הרגלים מולדים (אינסטינקטים) בתגובה לסביבה ולתנאים משתנים, אבל רק האדם יעשה פעולה חדשה (כלומר, שאיננה הרגל) אפריורית, כלומר כתוצאה ממחשבה ולא ניסיון. אבל אסור שיישכח האדם שפעולותיו והרגליו לא נולדים רק כתוצאה ממחשבות אידיאליות, אלא גם מלחצים חיצוניים והרגלים שרכש ללא כוונה.

לאן את הולכת, אוטרפה?

יום רביעי, נובמבר 26, 2008

השנים האחרונות ראו שינויים דראסטיים בכל מה שקשור לצריכת מוסיקה. מוסיקה נעשה כיום נגישה יותר משהייתה אי-פעם: כל אדם יכול להקשיב דרך האינטרנט כמעט לכל מוסיקה שרק ירצה, ועם יותר מאמץ גם להוריד אותה; נגנים-ניידים נעשים מזעריים יותר ויותר עם הזמן, ובמקרה שבו הפלאפון הופך להיות גם נגן מוסיקה, אפשר להגיד שהם הגיעו לגודל של 0, כי אנשים מסתובבים עם פלאפונים בכל מקרה. הקיבולת של אותם נגנים גדלה, בעוד המחיר יורד.

נראה שאנשים שמסתובבים עם אזניות מתרבים. סך הכל הרבה אנשים חווים תקופות של המתנה במהלך היום (נסיעות, המתנה לתור, הליכה), ומוסיקה זו דרך טובה למלא את החלל הריק. הקשבה למוסיקה יכולה להיות פעילות משנית להרבה מאד פעילויות אחרות, דבר התורם לפופולאריות של אותו מדיום אמנותי.

אבל זה לא תמיד היה ככה. מה הוביל לכל זה? השינויים קרו בשני נתיבים עיקריים: בנגישות של מוסיקה שונה (גיוון) ונגישות של מוסיקה לאזניים, במובן החללי, כלומר, נגישות המוסיקה לאנשים במהלך היום (ניידות המוסיקה).

מבחינת הנגישות היומיומית, זה התחיל כנראה עם כניסת הרדיו הנייד לשוק (כמובן שצריך גם לציין את המצאת הפונוטוגראף והפטיפון אשר הביאו בכלל מוסיקה מחוללת [נו, generated. כלומר, מוסיקה מנוגנת בלי נגנים או כלי נגינה] אל חלל הבית בסוף המאה ה19, ואת תפוצת הרדיו הבייתי בשנות ה20. ) בסביבות שנות ה50, ואת המצאת קסטות הסטריאו 8 הניידות יחסית בשנות ה60 והוואקמן בסוף שנות ה70. המצאות אלו אפשרו לבני-אדם לקחת איתם את המוסיקה כמעט לכל מקום.

בדילוג על פני כל מיני פורמאטים של מוסיקה נקפוץ אל שנת 95, בה הומצא הקידוד אמפי3, אשר הקטין משמעותית את גדול קבצי המוסיקה. בשנת 98 החלו גם להופיע נגני אמפי3 (של קבצים, לא דיסקים) כגון הריו300, אשר כבר לא היו זקוקים לנשאים חיצוניים של הפורמאט (כלומר, קלטות, דיסקים..) וניתן היה למחוק ולהעלות אליהם קבצים בחופשיות, אף על פי שבתחילה הקיבולת שלהם הייתי קטנה למדיי.

שינוי גדול בתפוצה של מוסיקה הגיע אחרי המצאת אותו פורמאט אמפי3, יחד עם תפוצת האינטרנט ויצירת פרוטוקולים שאפשרו שיתופיות של קבצים. ישנו הנאפסטר שהוקם בשנת 99, וגם אי-דונקי וקאזה מתחילת שנות ה2000 אשר איפשרו למשתמשים לחלוק קבצי מוסיקה, ובחינם. דבר זה יצר כמובן קרבות משפטיים שהובילו לסגירת נאפסטר ולשקיעת קאזה, אבל השנים בהם פעלו איפשרו לקהל רחב להחשף למוסיקה בזול ובקלות. אנשים יכלו להוריד מוסיקה למחשב, לצרוב אותו על דיסקים או להעביר אותו לנגן אמפי3.

קפיצה נוספת הייתה כאשר נגני אמפי3 נעשו נפוצים לאחר שנעשו זולים, קטנים ויעילים. קלות השימוש שלהם יחד עם הקומפאקטיות שלהם משכה אנשים רבים.

יש לציין גם את הרדיו האינטרנטי שהשמיע מוסיקה בתזרימים כבר בשנות ה90, ואתרים ותכנות רדיו אשר אפשרו למשתמשים להתאים אישית את המוסיקה שמושמעת, כגון Last.FM שהיווה גם רשת חברתית, ופאנדורה שהייתה חלק מפרוייקט הגנום המוסיקלי. אלו אפשרו לשמוע מוסיקה סמי-מובחרת (אתה משפיע על מה שנשמע אבל לא יכול לבחור שיר ספציפי) בחינם ובאופן חוקי. עליית מדרגה נוספת עשה האתר דיזר הצרפתי בשנת 2007, אשר אפשר לשמוע בתזרים שירים ספציפיים, חינם ובאופן חוקי גם כן.

איפה העתיד?

אף על פי שנראה לי שזה לא נפוץ (תקנו אותי אם אני טועה), כבר היום ניתן להוריד ישירות למכשיר הפלאפון שירים מהאינטרנט, דרך חברת הסלולר. לפני פחות מחצי שנה, ביולי 08, השיקה פאנדורה "גרסא ניידת" של האתר למכשיר האייפון והאייפוד טאץ'.

אני חוזה העלמות הדרגתית של המחשב כמתווך בין רשת האינטרנט ומאגרי מוסיקה (ומידע בכלל) לבין מכשיר המוסיקה הנייד. כמו כל התקדמות ליניארית של טכנולוגיות אחרות, ניתן לצפות שעם הזמן (הלא מאד ארוך) האינטרנט הפלאפוני יהיה מהיר וזול יותר, יחד עם הגדלה (והוזלה) של קיבולת הזיכרון של פלאפונים. הפלאפון יחליף לחלוטין את מכשיר האמפי3 בסופו של דבר. אני מאמין שיקומו אתרים אשר יציעו להורדה שירים ספציפית למכשירי פלאפון, ואולי גם אתרים עם תזרימי רדיו בהתאמה אישית המכוונים לפלאפונים. כדי לאפשר תמלוגים יצטרך לקום מודל כגון אייטונס (אם הוא לא קם עדיין) לרכישת שירים להורדה לפלאפון, או כגון דיזר אשר ייאפשר תזרימים של שירים ספציפיים תוך כדי הצגת פרסומות (שהם ממש צנועות שם, אגב). אם האינטרנט הפלאפוני יהיה מהיר מספיק, יכול לקום מודל שיבטל את הצורך בקיבולת זיכרון גדולה, בכך שהוא ייאפשר ללקוחות לרכוש שירים לספרייה\מאגר אישי הנמצאים על שרת של החברה, ולשמוע בתזרים או להוריד את אותם שירים הנמצאים במאגר מתי שיחפצו בכך.

אל-נא לנו לשכוח את הבלוטות' שנעשה מרכיב נפוץ בפלאפונים ובמכשירים חשמליים אחרים, המאפשר שיתוף קבצים ברמה נמוכה ואינטימית יותר –  אנשים יוכלו לשתף שירים שהם אוהבים עם חבריהם. אני לא אשכח את החוויה הזו מקורס חובשים, בהם אנשים, כאשר שמעו שיר טוב מתנגן אצל מישהו, מייד ניגשו וביקשו: "שלח לי את זה". זה מעלה בראשי קונספט שיכול להיות מעניין ללהקות, אולי בעיקר לכאלו שבתחילת דרכן, להפיץ הקלטות שלהם דרך בלוטות' בסוף הופעה לקהל שלהם.

ולסיכום

מוסיקה נעשית נפוצה יותר, קלה יותר לטיפול, דינאמית. חברות תקליטים לא יצליחו להביס את השיתופיות. במדינות מסויימות (הונגריה, ספרד..)החוק מאפשר באופן מפורש להפיץ ולהוריד חומר עם זכויות יוצרים עליו לשימוש אישי (כלומר, לא למכור אותו). ניתן לשאול איזה מקום חברות תקליטים בתור מפיצות של מוסיקה יתפסו בעתיד. האם הן נחוצות לאמן כדי שיפיץ את המוסיקה שלו וכדי שהוא יצור פרנסה מעיסוקו?

[נקודות מבט נוספות ניתן למצוא כאן]

על מבצע כורש

יום שבת, נובמבר 8, 2008

ביום חמישי האחרון, ה6 לנובמבר, התקיים "אירוע אמנות" בירושלים, ושמו "מבצע כורש". האירוע כולו התקיים בתוך קומפלקס בנייני מגורים, ובניגוד לרמז שניסו להעביר להם שנה שעברה (שפכו מים רותחים מחלון אחד הדירות אל המופיעים מתחת), האירוע התקיים זו השנה השנייה.

אף על פי שלא הייתי נוכח בשיחה שהתקיימה באותו ערב, “למה להציג אמנות בבניין מגורים? אמנות לא ממסדית בישראל", ניתן לשאר אילו דברים הובילו להצגת אמנות בקונטקסט כה לא שגרתי. כמו כל אמן שמסיים את הלימודים שלו באמנות, ואולי כמו כל אמן בכלל, ורד חדד והילי גרינפלד רצו להציג את עבודותיהם. אבל במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שעבודותיהן יוצגו פתאם באיזה גלריה לאמנות, הם יזמו את אותה תערוכה ב"חלל אלטרנטיבי". על אף שגילי אמרה "חיפשתי מקום אלטרנטיבי להציג בו, מחוץ לגלריות בתל-אביב שמהוות היום את מרכז האמנות הישראלית", אני נוטה יותר להאמין, וזה בעיקר משום שהיא בדיוק סיימה אז את לימודיה, כי הגלריות בתל-אביב הם אלו שחיפשו משהו אחר, ולא להפך. כמו כן, ההצהרה "מטרת הפרויקט היא ליצור דיאלוג בין האמנות לבין החלל הציבורי המוזנח בו היא מתארחת. במקביל לכך מתאפשר שיתוף פעולה בין תושבי הבניין וסביבתו לבין עולם האמנות הירושלמי." נשמעת לי, איך לומר, על גבול המצוצה מהאצבע. ראשית, מכיוון שכפי שאמרתי אני מאמין שמטרת הפרוייקט היא להציג את האמנות של האמנים המציגים, ולא לקיים דיאלוג. מעבר לכך, הטענה כי מתאפשר שיתוף פעולה בין דיירי הבניין לבין עולם האמנות היא טיפה מגוחכת ומצחיקה, שכן אף אחד לא ביקש או שאל את הדיירים אם אפשר לקיים מיצגים והופעות חיות בתוך הבניין (על זה יכול להעיד גם הפתק שהיה תלוי בלובי הבניין שהזהיר מפני התערוכה שהולכת להתקיים בתאריך כזה וכזה, הזמין את הדיירים להשתתף בה, ו"התנצל מראש" על הרעש ואי-הנוחות שיכולים להיווצר במהלך האירוע. להתנצל מראש, כמובן, שווה ערך פחות או יותר ל"לא באמת להתנצל".) והדיירים, לפחות חלקם (ואני מאמין שרובם) לא ממש אהבו את הרעיון, ובעיקר התלוננו על הרעש; הלהקות שהופיעו נתבקשו לנגן "יותר חלש". בכלל, בשעות הצהריים כמות הנוכחים בהופעות לא הצדיקה הופעה חיה, עם ציוד הגברה, בתוך בניין מגורים. זה נראה לי כמו מעשה פשוט רע ולא מוסרי, שלא לדבר על העליבות שבמחזה הזה. האם בשביל לבדר 5 עד 10 איש, שבתוכם נמצאים המארגנים והסאונד מן, מוצדק להפר את נחת בני-האדם המאכלסים את 180 דירות הבניין? מעבר לכך, נראה שהנוכחים בהופעות היו רובם עסוקים בדברים אחרים שאינם כוללים להקשיב ללהקה המופיעה. הלהקות ניגנו רק כי ככה נקבע עם המארגנים, למרות שההופעות הסבו יותר נזק מאשר תועלת. לזה כנראה אחראית הבחירה הרעה של זמן המופעים והתערוכה, אמצע יום חול, בו מרבית קהל היעד (כלומר, כולם) עסוקים בדברים אחרים. קיום התערוכה ביום שישי נמנע תוך התחשבות באוכלוסייה שומרת השבת, שלא להזכיר את בית-הכנסת הנמצא במקום, ולכן יום חמישי הוא בבחינת הכי "סוף שבוע" שניתן להשיג, אבל זה לא הופך את בחירת מועד האירוע לטובה יותר כהוא זה. אך יותר משזה עניין של זמן, זה עניין של מקום. הכנסת תערוכה, ועוד עם הופעות חיות ווידאו-ארטים רועשים, אשר חודרים לתוככי הדירות על אפם וחמתם של היושבים בהם, הינה פולשנית. בחירת מקום אחר הייתה יכולה להשיג אותן תוצאות או אפילו חשיפה גדולה יותר –  עריכת התערוכה בתוך מוסד לימודים אם קהל היעד הוא בעיקר סטודנטים, או ברחבה ציבורית כלשהי אם קהל היעד הוא אנשי הרחוב הממוצעים (האם ישנם כאלה?). אך כנראה האידיאולוגיה האנטי-ממסדית (אם מבחירה ואם מאילוץ) מונעת מהמארגנים שיתוף פעולה עם כל ארגון או מוסד חיצוני שיש להתפשר איתו, ולכן נבחר בניין מגורים כחלל התערוכה, מקום חבוי, נפחד והכי קרוב לבית, שבו ה"ארגון החיצוני" המקומי שיש להתפשר איתו (או לא) הוא החלש ביותר, כלומר, תושבי עיר מן השורה שלא ינסו להרים את הראש ולמחות יותר מדיי, אלא פשוט יטרקו את החלונות ויתפללו שהיום הזה כבר יסתיים ויקח יחד איתו את התערוכה המשוקצת.

מצד שני, יש משהו מאד "חמוד", כפי שנאמר על ידי מישהו, בלקיים מאורע אמנותי שכזה בבניין המגורים שלך. להציג עבודות, להזמין כמה חברים, ולקוות שיגיעו עוד אנשים שייחשפו למה שאתה רוצה לבטא. אבל הרעיון מתהפך מרעיון טוב לרעיון רע כאשר המארגנים מנסים להתגרות בגורל ולהפוך את האירוע ממשהו מקומי ונחמד, לסימפוזיון פסטיבלי רועש אשר מקומו פשוט לא בתוך בניין מגורים. להכניס אמנות לתוך מגורים זה מבורך בהחלט, אבל להפוך את זה לפסטיבל מוסיקלי זה כבר חוסר התחשבות. אולי מופע אקוסטי שקט היה יכול להתקבל בברכה ולצרום באוזן פחות לתושבי המקום, מה גם שכמות הקהל יותר מאיפשרה לדבר שכזה להתקיים בלי שמישהו "לא ישמע" (וסך הכל גם במת הבטון הייתה מיותרת מהבחינה הזו).

אך מלבד שנאת השכנים, מה פורמאט התערוכה הביא? אין ספק שהייתה כאן "הנמכה של האמנות", ובכמה מובנים. אף על פי שאינני יודע כמה עמוקה ידו בארגון כל העניין, לא התפלאתי לשמוע את שמו של רועי צ'יקי ארד בזמן שהותי שם, או לדעת שהוא זה שמעביר את השיחה המוזכרת בתחילת דבריי. אמנות, אשר לרוב מוצגת בתוך מוזאונים וגאלריות למיניהם, אשר מרבית אנשים לא מוצאים את עצמם מגיעים למקומות כאלה תכופות או בכלל, הגיעה אל תוך תוכי בניין מגורים, מקום אשר האמנות איננה רגילה למצוא את עצמה בו. כדי לצרוך תרבות בחברה על אנשים "לצאת" ולעזוב את אזור מגוריהם. אך אנשים רבים לא עושים את זה, ואותו "מבצע כורש" בוודאי פיתה כמה הולכי רגל סקרנים להכנס אל תוך בניין המגורים הרועש ולהחשף קצת לאמנות ירושלמית וישראלית.

כתב של nrg כתב אשתקד בהתייחסו למבצע כורש של שנה שעברה אודות ה"גבולות המתמוססים" שבין האמנות לחיים, בין באי התערוכה לבין דיירים ועוברי אורח. ואולי כאן המקום לשאול "מהי אמנות?” האם יש לה מטרה? או שיש לקיים אמנות למען אמנות? האם צריכה להיות לה אסתטיקה מסויימת, צורה? האם אמנות היא כל דבר שבן-אדם מציג, האם אמנות היא כל דבר שאדם כלשהו אומר שהוא אמנות? אולי בעצם אמנות זה הכל, זה החיים, זה המציאות, והמציאות היא אמנות? אני חושב שבנושא הזה מגיעה האידיאולוגיה ורוח האירוע לשיא המגוחכות והאבסורד שלה, כאשר כל דבר הוא אמנות, ואמנות היא דבר טוב, ולכן הכל טוב ואין כזה דבר "רע" או "מכוער". לכן, כפי שנכתב בכתבה בnrg, לא ידעת אם חפץ ש"נפל" מאחד החלונות, ומישהו צועק בתגובה (לא, סליחה, “שר") זה חלק מהתוכנית האמנותית או שאולי זה קרה סתם ככה במקרה, בדיוק כפי שה"זונה הרוסייה" שירדה לצעוק בכעס על מארגני ואורחי התערוכה וסיימה את דבריה בהתנגשות אלימה עם צלם מעריב, למעשה "העניקה מופע מחול וירטואוזי שהסתיים בהתנגשות עם צלם הוידאו שלנו". אין ספק שכולם הצטערו שהמשטרה לא הגיעה להעניק מופע תאטרלי מרגש, תוך כדי שהיא שוברת גיטרות ושורפת מגברים כמיטב מסורת הרוק של שנות ה-70, בעודה, במיומנות וירטואוזית אשר הינה פרי של חזרות אין ספור, לעצור ולאזוק את המארגנים באשמת הפרעה לציבור. או אולי היה עדיף שאף נפש לא הייתה מגיעה לצפות בתערוכה מחוסר התעניינות, ורק אותו ניב תכלילי היה מגיע כדי לסקר את האירוע ולסכם אותו בתור "מופע פנטומימה מינימאליסטי וחד פעמי שלא נראה כמותו בעולם התרבותי.”

אך אולי פשוט אותו כתב נסחף בלי דעת ובחוסר תשומת-לב ברוח האירוע, לאחר שציפה להגיע לתערוכת אמנות בתוך בניין מגורים, ומצא, ובכן, בניין מגורים עם תמונות תלויות של בניין מגורים. של ריהוט ביתי רגיל. של היומיומי ביותר. כולם יכלו למעשה להשאר בבית ולבהות בסלון, ולהחשף לאותה אמנות שהוצגה ב"מבצע כורש". האם העובדה שנתלו תמונות של ספות בתערוכה שהגעת אליה במיוחד, או במקרה, גרמה לך להסתכל אחרת על היומיומי סביבך? אני איכשהו בספק. אי-אפשר להגיד שצפיתי בעניין או בסקרנות בתצוגות החזותיות במקום, קודם כל מכיוון שהגעתי בעיקר כדי לראות את ההופעה של חיה מילר, וגם מכיוון ששום דבר לא משך את עיני יותר מדיי (או בעצם, בכלל) חוץ מציור על קאנבס אחד של דיונה. אולי סיבה נוספת לכך היא שהתערוכה הייתה גדושה במדיום שכנראה שנוא עלי ביותר, הלא הוא הוידאו-ארט. ייתכן שסלידתי מהמדיום קשורה בחוסר העניין שלי בו, ולכן בבורות בכל מה שקשור בו, או שאולי זה קשור בכך שמיצגי וידאו-ארט מציגים תמיד את הבאנלי ביותר, כלומר, באנלי מבחינת הז'אנר, ושאם ראית וידאו-ארט אחד ראית את כולם. יוצא דופן לכך, אם כי אני רואה בזה פשוט "סרט" ולא וידאו ארט, היא עבודתו של רועי רוזן, שלצערי אינני זוכר את שמה, אבל הייתה מעולה באמת ומעוררת מחשבה.

האם התערוכה הצליחה לקדם משהו במישור האידיאולוגיה שלה? לקרב את האמנות אל העם, להוריד אותה מן הנשגב לנגיש? כנראה שבמידה מסויימת כן. אם לומר שאמנות היא משהו שיש להתרגל אליו, להתרגל לנוכחות שלו סביבך ולרצות בו, אז תושבי המקום והסביבה עשו צעד אחד בהרגל הזה, ואולי אילו אירועי אמנות היו עניין שבשגרה אזי היו יותר אנשים, כאלו שלא עושים זאת כיום, מתעניינים באותם אירועים והולכים לצפות או להשתתף בהם. ההרגל יכול להפוך אמנות מעניין זר לעניין שבשגרה, ולכן משהו שלא צריך לפחד או להתבייש ללכת אליו. קיום תכוף יותר של אירועי אמנות שכאלה הפתוחים ל ומזמינים את הקהל הרחב יכול להפוך את האמנות למשהו רגיל, במובן החיובי ביותר של המילה. אין ב"רגיל" לרמוז דבר על התוכן של האמנות אלא רק לומר משהו על מקום האמנות בחייו של "הקהל הרחב".

אך אני חושב שהיה צריך לעשות זאת מעט אחרת. קודם כל, אם המארגנים באמת אמיתיים ברצון שלהם ליצור מיזוג הרמוני בין הסביבה לבין האמנות שמתארחת אצלה, צריך להוריד את המופעים המוסיקליים מהרפרטואר, או לפחות להסתפק במופע אקוסטי רגוע שלא יפריע למנוחת אותם הדיירים שלא רוצים לקחת שום חלק במסיבה. הייתי נותן יותר דגש לוויזואלי ומביא יותר אמנות יפה, ופחות מאותה אמנות שמציגה את הסתמי ולא אומרת שום דבר חדש שלא נאמר במאה שנים האחרונות, ושכוחה נחלש אף יותר כאשר היא מוצגת בתוך חלל שהוא עצמו "סתמי" ויומיומי. אני אולי גולש כאן מהמדיום לתוכן, אבל כיוון שחלל התצוגה כה לא שגרתי ומביא יחד איתו מסר מסויים, אי-אפשר לדבר על הפורמאט בלי להתייחס לתוכן שמובנה בתוך הסביבה עצמה ולמערכת יחסים שהוא מקיים עם תוכן העבודות. אם ללכת עם קונפסט הסתמיות עד הסוף, היה אפשר פשוט לתחום את אזור בניין המגורים ולקרוא לזה תערוכה, בלי להכניס לשם משהו חיצוני שלא היה נמצא שם קודם (כלומר, לא להציג שם עבודות בכלל). למען האמת, ייתכן שלא היה יותר מדיי הבדל חוויתי אילו כך זה היה. ליאו, אשר ליווה אותי באירוע, ציין כמה פעמים איך שהוא לא מצליח להבחין בין המייצגים האמנותיים לבין מה שהיה קיים בתוך בניין המגורים הזה גם כך, וניסה לתת או למצוא משמעות לזבל, למשל, ששכב על המדרגות, והאם ישנו מסר כלשהו בזה שהוא שוכב דווקא במדרגה השלישית ולא על אחרת. אבל אני חושב שזה בעיקר מעיד משהו על איכות וטיב האמנות שהוצגה במקום, ולא על שום דבר אחר. זה נחמד לעורר את המודעות של האדם לעצמו ואל הסביבה שהוא נמצא בה, אבל המוח האנושי סך הכל מעולה בלחפש תבניות ומשמעות בסתמי ובכאוטי ביותר, כפי שגם נאמר ב"מאחורי הקלעים" של הסרט "המספר 23” שצפיתי בו במקרה אתמול.

וכהערה סופית הייתי רוצה לספר חוויה שלי הקשורה בשילוב אמנות ובניין מגורים רגיל לחלוטין (ושאפילו לא גרים בו סטודנטים). מתישהו בשנה האחרונה, בלי לעשות יותר מדיי רעש או הצהרות, נתלו מספר ציורים בחדר המדרגות של הבניין שלי. מה שהפתיע אותי, זה שתוך ימים ספורים, ואולי כבר יום למחרת, נתלו עוד עבודות חזותיות (מלבד תמונות היו כמה עבודות אריגה והדפסים) בקומות אחרים של הבניין, ומדיי פעם הציורים אפילו מתחלפים. בלי שום התיימרות או "לנסות לשלב את הסביבה עם האמנות", הציורים האלה עודם תלויים בקומות שונות של הבניין, בלי שאף אחד יקלקל או יגנוב אותם, וממלאים את מה שהיה יכול להיות חדר מדרגות סתמי, במשהו מן היפה והנאצל (במקום, אגב, למלא אותו בעוד סתמי).

ריקוד והצגה בעידן המידע (או: מטפורה קוגנטיבית בין העולם הוירטואלי והאמיתי)

יום חמישי, נובמבר 6, 2008

וידאו שנתקלתי בו במקרה היום ביוטיוב [להלן] גרם לי לתהות; אינני מכיר את סצינת המועדונים והריקודים למינהם, ואולי חלק מכם מכירים את הג'אמפסטייל. מבחינה וויזואלית הוידאו העלה בראשי כמעט מיד תמונה מוכרת מימים ימימה. זה הזכיר לי את ימי הראגנרוק אונליין שלי, שהוא 'משחק תפקידים אונלייני מרובה משתתפים'. איך פעילות כה חברתית העלתה בראשי זיכרון של משהו כה סוציופאתי כמו משחק אונלייני?

אגב, למי שהוידאו משום מה לא עולה, או שאין לו סבלנות, או כל סיבה אחרת שהוא זקוק לתמלול מהיר של הוידאו: בוידאו מוצגת התכנסות ("ג'אמפ מיטינג נאמבר 2") במרחב ציבורי בברלין של קבוצה גדולה של אנשים, בעיקר נערים ובוגרים צעירים, לבושים בחולצות אחידות (של האתר שלהם?) אשר החלו עוסקים בריקוד קצבי, ביחידים, בזוגות, בקבוצות, וכסגנון של תנועה בתוך העיר.

המקום שהיה הכי גדוש ופעיל בדרך קבע בראגנרוק, ובבוודאי גם בכל מתאמ"מ (סלחו לי על הר"ת) אחר, היה כיכר העיר המרכזית. אנשים היו מגיעים לשם למכור את מרכולתם, זו אשר יצרו לבד או הרימו מחיות, מפלצות וקורבנות אחרים אשר קטלו לשם כמה נקודות ניסיון, לקנות פריטים חשובים, לחפש שותפים לחבורה (אשר מטרתה, כן כן, לקטול ולשדוד מפלצות*), למצוא איזה קווסט, אבל בעיקר כדי לעסוק בסוציאליזציה. פשוט כדי לפטפט עם דמויות\שחקנים אחרים אשר משחקים על אותו השרת.

"כיכר העיר" בתור קונספט, השתנה דראסטית מימים ימימה, בהם אנשים היו נפגשים במרכז העיר כדי לסחור בשוק, או כדי לפגוש אנשים. יש לזה כמובן הרבה סיבות – התרחבות ההתיישבויות של בני-האדם (מהכפר בו כולם מכירים את כולם לעיר המנוכרת והמתנכרת), שינוי בדרכי תחבורה, בדרכי סחר וכו'. במשחקים אונליינים בהם לדמויות אין מה לעשות לשבת להשאר בבית (לרוב בעצם אין להם בכלל בית), הן נפגשות בכיכר העיר.

לי נראה שבאופן מסויים קונפסט כיכר העיר שבמשחקים אונליינים (שדומה לקונפסט "כיכר העיר הישן") נלקח ויושם ב"עולם האמיתי". אפשר כמובן לשאול האם ישנו קשר בין סצינת הריקודים לבין סצינת המתאמ"מ. ניתן להניח שאותם אנשים שיוצאים לרקוד במועדונים (הסביבה הטבעית של הריקוד באופן קלאסי) לא יושבים בבית שעות על משחקי מחשב, כפי שאותם אנשים שחיים מול המחשב לא יוצאים לרקוד במרכז העיר.

אבל אני כן חושב שיש לאינטרנט השפעה ישירה על כך. ספציפית אני חושב שמשפיעה הופעת הרשתות החברתיות כגון מייספייס, אתרים כמו יוטיוב, ובעצם כל הקונספט של ווב 2.0 אשר מעודד סוג של אקהיביזם אינטרנטי. קודם כל אפשר לראות זאת מכך שהם קבוצה אשר סובבת סביב אתר אינטרנט. ייתכן שהקבוצה קמה לפני האתר, ולא להפך, אבל בסופו של דבר המוצר שלהם (כלומר, סרטים\תמונות) מועלה לאתר אינטרנט, ומלבד להיות נוכח לידם כשהם רוקדים, אין דרך אחרת להחשף אליהם. מרביתם לובשים את חולצות האתר שלהם. (סממן חיצוני לשייכות לקבוצה, כמו בקלאנים?)

בניגוד לתופעה הרגילה של ריקוד, בה אדם רוקד בשביל עצמו, לשם הנאה, או רוקד עם בן-זוג כפעולה חברתית או כתקשורת, או כסוג של תקשורת\התחברות אל אדם זר ברחבת הריקודים, כאן הריקוד מופנה החוצה: התקשורת היא לא בין הרוקדים, אלא בין הרוקדים לבין צופים חיצוניים (שלא רוקדים): כלומר, אנשים בכיכר ואנשים בבית שצופים בוידאו. ברור שהם נהנים מהפעולה עצמה, אבל ביסודה יש הצגה. מעבר לעובדה שהם בחרו להפגש ברחבה ציבורית, ניתן לראות זאת בריקוד עצמו. בקבוצה הם רוקדים במערך שבו הם לא מופנים אחד אל השני, אלא במערך פרונטאלי. אפשר לראות זאת בווידאו בסביבות 2:00 ו4:08 (ואם אתם שואלים אותי, זה נראה בדיוק כמו תמונה קבוצתית מראגנרוק), או בתחילת הוידאו (0:45) של המפגש הראשון. המצלמה שם היא לא מתעדת. המצלמה לא בשבילם, הם שם בשביל המצלמה.

עוד דמיון בין אותה תופעת ריקוד ומתאמ"מ הוא ב"נסתרות הצופים". כאשר אדם רוקד, הוא הופך להיות "אובייקט נצפה". אם ישנה הנאה אסתטית מהריקוד, הרי שהרוקד לא נהנה ממנה. באופן דומה, גם דמות במשחק אינטרנטי היא "אובייקט נצפה" ואיננה עושה פעולות בשביל עצמה – מי שמפעיל אותה הוא הצופה בפעולות. כלומר יש הפרדה בין האובייקט הנצפה, הדמות, לבין הפועל והצופה, השחקן מאחוריה. אבל באותו עולם ווירטואלי ישנם עוד דמויות, אשר משמשות עיניים של שחקנים אחרים. כל השחקנים מסוגלים לצפות בדמויות המשחק, ולשלוט על אחת. אבל בניגוד לרחבת הריקודים, בה הרוקד גם צופה בצופים שלו (אשר נוכחים במקום ריקודו, אחרת הם לא היו "צופים"), הדמות, וגם השחקן מאחוריה, אינם יכולים לראות את השחקנים האחרים, כלומר את הצופים האחרים. כולם "מציגים" אובייקט (הדמות שלהם) וגם צופים בו, אבל הם אינם מסוגלים לראות את התגובה האנושית אל אותה הצגה, אלא אך ורק דרך פעולות של הדמויות האחרות, אשר הן רק חלק מההצגה. באופן דומה, החבורה מהסרטון איננה מסוגלת לראות את הקהל שלה, אשר נמצא מאחורי מחשבים אשר מחוברים ליוטיוב.

עוד דמיון, אבל טכני בלבד: הריקוד עצמו מזכיר איכשהו תנועות של ריקודים ממתאמ"מ. התנועות מאד חדות, ברורות, כמעט נוקשות, חוזרות על עצמן… כאילו היו טמפלייט של ריקוד ממשחק. צורה מובנית בריקודים זה עניין ישן מאד, אבל פה ייתכן שזה בא ממקום אחר. אבל רוב הסיכויים שזה רק אני ;)

אגב, אם אין לכם סבלנות לצפות בקליפ כולו, תצפו רק בחלק קטן שמתחיל בסביבות 5:38 – כדי לראות את הקונטרסט שבין אנשים חופשיים ברוח לבין אנשים כבולים (בפחדיהם וכו').

ובלי קשר, אני חושב שהשאפל לוקח כאן:

*אני לא מזלזל, חס וחלילה, בסוגי המשחקים האלה. יכולה להיות מאחורי הכל עלילה מצויינת!
(טוב, האמת שספציפית במתאמ"מ לא.)