Archive for the ‘צבא’ Category

סמליות בצבא

יום שלישי, מרץ 10, 2009

המערכת הצבאית עושה שימוש נרחב בסמלים. הדוגמאות המובנות מאליהן הן של סמלי יחידות, גדודים, חילות וכו'. בדומה לדגל מדינה, שגם הצבא עושה שימוש בו, סמלים אלה נועדו ליצור גאווה ושייכות בקרב החיילים אותם הם מייצגים, ומנגד, הם נועדו להוות כלי לביטוי אותה גאווה ושייכות על ידי ציור הסמל או נשיאתו. סמלים אלה כוללים לא רק סמלים חזותיים אלא גם סמלים מילוליים, דהיינו שמות, כגון "דובדבן", "דוכיפת" ו"אגוז". סמלים ברורים נוספים הם הסיכות אשר מסמלות את יכולותיו, הכשרתו ותפקידו של חייל, כגון סיכת לוחם, כנפ"ץ (כנפי צניחה – הכשרת צניחה), "תולעת" (סיכת חובשים), סיכת מ"מ (קצונה) וסיכות של יחידות וחילות. סיכות אלה מדגישות את מעמדו הפונקציונאלי וזהותו של החייל בצבא.

סימול אחר הוא סימול התנהגותי, כלומר מחוות. ישנן עמידת הדום ועמידת הנוח שנועדו ליצור אחידות בשורות החיילים וכך לסמל סדר ולעורר משמעת, מחשבה אחידה של הקבוצה (קרי, חוסר מחשבה) וביטחון בקרב כל חייל ברעיו. הן מעוררות את המשמעת ברמה האינדיווידואלית דרך יציבה אשר איננה טבעית לאדם (אשר מעדיף להישען עם משקלו על רגל אחת ולנוע מעט, להיות עם ידיים חופשיות, או פשוט לשבת) והן ברמה הקולקטיבית דרך סידור הקבוצה בעמידה אחידה. סידור חיילים בשורה בדום מאפשר גם למפקד לעבור ולבחון את החיילים תוך כניסה למרחב האישי שלהם. חדירה זו למרחב הפרטי משדרת מסר של דומיננטיות, עליונות המפקד, והתמסרות (או כניעה) מצד החיילים.
גם אופן הדיבור של חיילים עם מפקדיהם נמצא תחת שליטה, בעיקר בטירונות או כאשר יש צורך בשידור דומיננטיות מצד הפיקוד. הם נדרשים לדבר בדום ולא "לדבר עם הידיים", כלומר לא לעשות שימוש בשפת גוף. שפת גוף משמשת בעיקר להבעת רגש, קרבה, ריחוק ואמידת מצב היחסים. מניעת השימוש בשפת גוף מונעת מפקוד להביע קרבה או חיבה למפקד ולערער את הסדר ההיררכי ביניהם. מצד שני, היא גם מונעת ממנו להביע כעס או פקפוק ובכך לשדר מרידה או אי-משמעת. כמובן, ישנו הדיכוי של הבעות פנים כמו חיוך או צחוק אשר בתור תקשורת לא מילולית עלולים לשדר מסרים רגשיים לא רצויים.
חיילים נדרשים לקרוא למפקד "מפקד", דבר נוסף שיוצר מרחק פסיכולוגי ביניהם לבינו ומדגיש את ההיררכיה הקיימת. הם נדרשים לצעוק ("כן המפקד!" "לא שמעתי…" "כן המפקד!!") כאשר הם נענים להוראות, ובכך נמנע שימוש אחר של "מטא-שפה" – מאפייני הדיבור והקול כגון טונאליות, קצב, הטעמה, אינטונציה וכו' – אשר יכול להביע פקפוק, אי-רצון או זלזול שמערערים את המשמעת לפקודה. מעבר לאפקט הפסיכולוגי שיש לצעקה כזו (המלווה ביציבה ממושמעת) על האדם הצועק עצמו, הפקפוק האפשרי שהיה יכול להיות בפקודה מתקטן כאשר החייל נמצע בקבוצה של שווים לו היררכית שצועקת בביטחון ועוז "כן המפקד" ובכך יוצרת את הרושם של הסכמה משותפת לביצוע הפקודה והורסת את המחשבה והרצון העצמי של החייל.

סימול מסוג אחר הוא השימוש באו"ק, אות קריאה. באו"ק משתמשים בעת דיבור בקשר אלחוטי, והוא נועד, אני מניח, להסדיר אחידות בתקשורת לשם יעילות. כך הביטויים "גפרורים", "חצאיות" ו"מלוכלכים" מחליפים את המילים\רעיונות של חיילים, חיילות ומחבלים בהתאמה. זה גורם להזרה של הרעיונות, ריחוק תודעתי א-לה לשון נקייה, כמו ש"זנב" החליף בזמנו את ה"שוונץ" היידי, וכמו שז' החליף לאחר מכן את הביטוי "זנב" הגס. זה גם יוצר השטחה סטריאוטיפית, ואני לא יכול שלא לחשוב על כך שביטויים אלה רומזים על סוג הפעולה הקשורה באובייקטים שמאחוריהם, משהו בסגנון זה שגפרורים הם disposable, חצאיות אפשר להרים ומלוכלכים צריך לנקות. זה יוצר יעילות, אבל זה יוצר אותה דרך השטחת העולם וסינון מידע שהצבא מעדיף לא לעבד.

סמליות נוספת נמצאת במרחב החללי של בסיסים ומגורים וסידורם. גם אלו מסמלים משמעת ושמירה על סדר. כל מי שעשה מסדר במגורים בצבא יודע שניקיון וסידור החדר לא חשובים כמו העבודה עליהם. ככה יוצא שרצפה רטובה היא סמל לרצפה שניקו ושטפו אותה, או אפילו לחדר כולו שנוקה, גם אם לא בהכרח עשו זאת – פעמים רבות מספיק רק למרוח קצת מים. הדרישה להסתיר חפצים אזרחיים היא ברורה – החלשת הזהות האנושית, אזרחית וייחודית של חיילים, סימול השוויון ביניהם (סימול כי אין זה באמת כך) והדגשת זהותם בתור חיילים.
מה שנקרא "טחינת צעירים" הוא גם סימול של עליונות, סדר ומשמעת. ביחידות רבות המחזורים הטריים יקבלו מטלות אין-ספור מבוקר עד ערב, לא לשם התוצאה של העבודה, אלא לשם העבודה כשלעצמה. העבודה לרוב תביא לתוצאות שוליות שלאף אחד לא אכפת מהן, תוצאות לא מוחשיות או שום תוצאות בכלל. אך על ידי מתן עבודות למחזורים החדשים, המחזורים הוותיקים, שלא עובדים, מציגים עליונות כלפיהם ויוצרים הבדלי מעמדות. אך יותר מזה, חוסר התכליתיות של מטלות כאלו, אשר איננו מוצהר אבל ברור לכל הנוגעים לדבר, מדגיש אף יותר את הבדלי הגבהים ההיררכיים; הוותיקים יכולים לתת לצעירים עבודות ללא תועלת, בלי סיבה, והמסר של זה הוא שצעירים הם פחותים ממש, תתי-אדם כמעט, ושהזמן החופשי שלהם לא שווה דבר.

גם בדינמיקה של "סירוב פקודה" טמונה סמליות. סירוב פקודה הוא פעמים רבות לא פעולה (או אי-פעולה) ממשית שמתרחשת במישור הפיסי, אלא פעולה הצהרתית שקיימת במישור התקשורתי. יצא לי לא פעם ולא פעמיים לסרב פקודה בצבא, וכל פעם שזה קרה נשאלתי חזור ושנות "אתה מסרב פקודה?" למרות האישור העיקש שלי (משהו כמו: "אני לא עושה X" "אתה מסרב פקודה?" "כן" "אתה מסרב פקודה?" "כן" וכו'). מובן שזו לא הייתה חקירה שנועדה להוציא ממני מידע סודי, אלא סוג של תקשורת: המסר הוא "אתה עוד יכול להתחרט ולבצע את הפקודה ולא תוענש" אשר מסתמך על המידע שסירוב פקודה מוביל אחריו ענישה, או מסר של "הסירוב הזה הוא סירוב פקודה" (ולכן יוביל ענישה וכו'). ישנו הבדל בצבא בין "לא יכול" (אי-אפשרות) ו"לא רוצה" (סירוב פקודה) כך שבמקרים מסויימים השאלה הזו יכולה להיות לגיטימית – אולי החייל לא לא רוצה, אלא פשוט לא יכול. אבל הפקודות הן לא "תעוף" או "תרים מלגזה ביד אחת", ולרוב ניתן להבחין אם החייל פשוט איננו מסוגל לדבר או אם הוא מתמרד. עם זאת, למרות שחייל שמתעקש שהוא לא מסרב פקודה (במילים) תוך כדי סירוב (במעשים) בסופו של דבר יואשם בסירוב פקודה, קיים עדין הפער הזה בין המישור התקשורתי והפיסי, ושם טמונה סמליות. כי בעוד שסירוב של "לא יכול" הוא הצהרה על חוסר אונים, סירוב פקודה מוצהר הוא עמידה כנגד המבנה ההיררכי ומסמל אי-כפיפות לסדר זה.

מודעות פרסומת

תפישת היררכיות

יום ראשון, מרץ 8, 2009

כבר בהגיעם לבקו"ם, או לכל המאוחר בבסיס הטירונות, מגוייסים טריים מקבלים את מרותו של נער צעיר כמוהם שמפגין סמכות ומסביר להם איך מתנהל הצבא. אותו צעיר נקרא בפיהם "מפקד" והם, מלבד יוצאי דופן, נשמעים לו ללא עוררין. המפקדים משתלטים על פקודיהם בקלות רבה, למרות שאלו הם לא אנשים יוצאי-דופן במיוחד שלפני שירותם ניתן היה לקרוא להם כריזמטיים או מנהיגים. כיצד מתרחשת ההתמסרות הזו? מובן שישנו האספקט של חוסר המודעות, הכניסה למערכת חדשה ולא מוכרת, אשר מגויסים חווים, כמו גם הרגשתם שהם נכנסים למסגרת רצינית יותר לאחר שחוו לפני כן רק לימודים או עבודה זולה. אבל אני חושב שיש פה יותר מכך. אני חושב שהאופן שבו המפקדים נתפשים, ברמה החושית\מחשבתית ממש, הוא זה שמאפשר להם לשלוט בקלות רבה.

בדיעבד אני מבין את עצמת החוויה הזו שלי. בטירונות, בטירונות השנייה שלי, בקורס חובשים, המפקדים היו נראים לי גדולים. הם לא היו נראים לי גבוהים יותר, כבדים יותר, מוכשרים יותר או חכמים יותר. אני חושב שזה יתבטא בעיקר בזה שהם נראו לי "מבוגרים" יותר, אם כי היה לי ברור בשלב כזה או אחר שהם לא יכולים להיות מבוגרים ממני בהרבה. ובכל זאת הם הרגישו "גדולים" יותר, מרוממים, ברמה אחת מעליי. כאנשים בעלי לגיטימיות לשלוט עליי. אני חושב שאין בשפה את המילים לתאר הרגשה זו, ובגלל שהרגשה זו טבועה עמוק כל-כך בחווית העולם, לרוב מתחת להכרה אפילו, קשה מאד להסביר אותה. אבל אני מאמין שאני לא היחיד שחווה הרגשה זו, ושמי שחווה אותה יודע למה אני מתכוון.

ישנם בעלי-חיים, ביניהם פרימטים, אשר מקיימים היררכיה חברתית ביניהם, כזו אבסולוטית שבה יש פרט אחד מעל כולם, או ליניארית בה כל פרט דומיננטי על אלו שתחתיו בסולם וכפוף לאלו שמעליו. דומיננטיות של פרט מושפעת ממספר גורמים כגון חוזק גופני, אגרסיביות, גיל, מין וכדומה. אצל בעלי-חיים ברור שההיררכיה הזו נוצרת בטבעיות, כלומר לא בהשפעת גורמים תרבותיים, פשוט כי אין להם שפה במובן שיש לבני-אדם. אך מה בדבר בני-אדם? גם בלי להיכנס לדיון או חקירה של אילו גורמים יוצרים היררכיה בין בני-אדם, אפשר להניח שהיררכיה כזו קיימת (היא קיימת אצל השימפנזים והגורילות הקרובים אלינו ביותר) ושלכן לבני-אדם יש את היכולת "לזהות", לתפוש, את מעמדם החברתי של אנשים אחרים ושל עצמם, שכן ללא יכולת זו לא ניתן ליצור היררכיה. מעין חוש היררכי שכמו חוש ההתמצאות מאפשר לאדם למקם את עצמו, לא מרחבית אלא חברתית. זה יכול להסביר התנהגות עדרית של בני-אדם ואת הקלות היחסית בה בני-אדם ילכו אחר מנהיגיהם, גם לאבדון.

אך מה משפיע על תפישה היררכית זו? אין ספק שבני-אדם יכולים לזהות במידה מסוימת הבדלי גיל, דרך בחינה של מבנה וגודל הגוף והפנים בגילאים נמוכים, ודרך השפעת ההזדקנות על תווי הגוף בגילאים גבוהים. הם מסוגלים להבדיל בין זכרים ונקבות, וגם להעריך חוזק גופני על פי מבנה הגוף. אך הבדלים אלו לא מהווים סממנים לעליונות היררכית, שכן גם בני-אדם בעלי נחיתות גופנית, ומשני המינים, שלטו ומסוגלים לשלוט על קבוצות בני-אדם. יוצא דופן, אם כי לא באופן מוחלט, הוא הגיל, לדעתי, שהוא גורם שמשפיע יותר מכל על מיקום בסולם ההיררכי. מצד אחד התפישה שלי של אדם אחר כמנהיג מובילה אחריה את התפישה שהוא מבוגר יותר, גם כאשר זה לא כך באופן מובהק, ומצד שני אני מרגיש, וגם יצא לי לראות, שלאנשים קשה יותר לקבל את מרותם של צעירים מהם מאשר את מרותם של אנשים בגילם או מבוגרים מהם, ושזה משפיע יותר מהגורמים האחרים. גם אסתטיקה גופנית ושל הפנים משפיעה באופן דומה.

מפקדים שלי בטירונות נתפשו בעיניי כגדולים ממני, וזה בעיקר התבטא בהרגשה שהם מבוגרים יותר. סביר להניח שכולם באמת היו מבוגרים ממני, אבל ההבדל הוא זניח ובלתי ניתן לתפישה. יותר מכך, היו איתי במחלקה טירונים שהיו מבוגרים אף מהמפקדים (עתודאים פורשים) ואותם לא תפשתי כגדולים או מבוגרים ממני, לא לפני ולא אחרי שגיליתי את הפרט הזה אודותיהם. ראיתי אותם כשווים לי. אבל החוויה הזו לא התחילה בצבא. ההרגשה הזו הייתה חזקה גם בבית-הספר, כאשר ילדי הכיתות מעליי נראו לי גדולים יותר, ואלו של הכיתות הנמוכות קטנים יותר. אמנם בגילאים אלו הבדלי-גיל ניכרים יותר, אבל לא מספיק כדי להסביר את התופעה. גם בתוך שכבת גיל אחת ישנם הבדלי גבהים והתפתחות. אני הייתי יחסית מבוגר לשכבה שלי, ובכל זאת ילדים מכיתה אחת בלבד למעלה נראו במובהק גדולים יותר, למרות שבוודאי היו ביניהם כאלו שמפרידים ביניהם לביני רק מספר חודשים, בעוד שבכתתי היו ילדים שההפרש בינינו הוא כמעט שנה לצד השני, אבל נתפשו בעיניי כשווים לי. באופן דומה, ילדים בכיתה אחת מתחתיי נראו לי כהרבה יותר קטנים ממני.

מבנה גוף הוא לא המרכיב הבלעדי במראה החיצוני בחברה האנושית. בגדים משומשים על ידי בני-אדם למגוון פונקציות חברתיות, בין השאר כדי להדגיש או ליצור מעמד חברתי. הצבא עושה שימוש בזה דרך מדים וקישוט החזה, כתפיים והראש. ישנו קשר בין אינסטינקט קדום לבחון את כוחו הפיסי של יריב על ידי בחינת זרועותיו וחזהו ובחירת אזורים אלו לסימול דרגותיו של חייל. אני חושב שישנו גם קשר בין דרכם של בני-אדם לזהות אנשים אחרים דרך פניהם לבין התפקיד שכובעים ממלאים לציון מעמד ותפקיד בחברה האנושית, אך אולי זה קשור רק במיקומו המועדף של הראש מבחינה ויזואלית (או שכל הרכיבים האלו קשורים אחד בשני). כדוגמא מובהקת ניתן להביא את הכתרים שמלכים לבשו לאורך ההיסטוריה, אך גם כובעים ללא משמעות מיוחדת כשלעצמם יכולים להדגיש היררכיה. בצה"ל, למשל, ישנו הכובע טמבל אשר רוב הטירונים לובשים ואשר מבדיל אותם ממפקדיהם החבושים כובע מצחייה. ישנה כאן מעגליות כיוון והטירונים מגדירים חזרה את הכובע כנושא מעמד נמוך יותר, ואם חייל בדרגה גבוהה, או מפקד, ילבש את הכובע הזה הוא ייתפש כנמוך יותר בשרשרת הפיקוד ("מה זה הכובע הזה, יא צ'ונג?"). אני זוכר שכשראיתי את המפקד גדוד שלי חובש כובע מצחייה (כמו מפקדים חוגרים, במקום לשאת כומתה) הוא נראה "קטן" יותר. מובן שלא משהו בצורת הכובע עצמו הוא שנותן את המשמעות הזו, הרי שאם טירונים היו לובשים כובעי מצחייה והמפקדים כובעי טמבל, מעמדות הכובעים היו מתחלפים.

ייתכן שאופן התפישה-המעמדית שלי בצבא ובבית-הספר קשור בחוסר-הביטחון והאופי המופנם שהיה לי, אבל בכל זאת תפשתי כיתות נמוכות בבית-הספר כמו גם חיילים בגדוד שלי ממחזורים נמוכים יותר (גם אם לא שמחתי לפקד עליהם) כקטנים יותר, כך שזה לא תוצר של הקטנה עצמית (מצד שני, פעמים רבות תפשתי בני-אדם אחרים שרציתי להתקרב אליהם אבל לא עשיתי זאת עקב חוסר ביטחון בתור "גדולים". אני זוכר ממש שהמחשבות המילוליות שלי השתמשו במונחים אלה). אבל אולי זה נבע מסגירות אשר מנעה ממני להתחבר אל "שכבות אחרות" ולראות מעבר למעמדות החברתיים – כלומר שבאופן טבעי נוצרים בחברה האנושית מעמדות והיררכיה, והתנהגות חברתית ספציפית יכולה לבטל או לחזק אותם על-ידי התעלמות מהם או הדגשתם בהתאמה. כך מפקדים ששומרים על "דיסטנס" עם פקודיהם, על קרירות ודיבור לעניין, מחזקים את ההיררכיה, בעוד שמפקדים שמתיידדים איתם מטשטשים אותה, גם כאשר לשני סוגי המפקדים ישנם אותם סמכויות בדיוק.

וזה מוביל אותי לטענה הבאה שיותר מסממנים חיצוניים, התנהגות היא שמבססת מעמדות היררכיים; הן ההתנהגות של המנהיג והן של הקבוצה. אדם עם נוכחות בולטת, מוחצן, שמתנהג כאילו הוא דמות מרכזית או מנהיג, סביר להניח שיהפוך לכזה ויהיה לו משקל רב בקבלת החלטות של קבוצה, ללא תלות בכישורים אחרים או איכויות אחרות שלו. מובן שאופי משחק כאן תפקיד, אבל המעמד החברתי מתגבש בעיקר מאינטראקציה חברתית זו ולא מיכולת ממשית לקבל החלטות טובות. אדם עם סגולות טובות אבל מופנם ומסתגר שיתנהג כאילו הוא מובל ולא מוביל, לא יוכל להוביל. מצד שני, צריך שהקבוצה תתנהג כאילו היא מובלת על ידי אדם או בני-אדם אחרים כדי לבסס את המעמדות. קונצנזוס לגבי מי המנהיג איננו כה מסובך גם בקבוצה גדולה עקב ההתנהגות העדרית שבני-אדם מקיימים. אך אם קונצנזוס זה מתערער, ייתכן שגם אם המנהיג ימשיך להתנהג כאילו הוא אחד הוא יאבד את שליטתו, בעיקר אם תופיע דמות מנהיג חדשה שתחדל מלקבל את מרותו של המנהיג הישן ותוכל לסחוף אחריה את הקבוצה ולהיתפש במעמד רם יותר.

תפישת מעמדם החברתי של בני-אדם אחרים היא מוחשית, אך היא איננה נובעת ברובה ממאפיינים גופניים חיצוניים (למעט גיל ויופי, בעירבון מוגבל) אלא מהתנהגות אותם בני-אדם והאנשים הסובבים אותם. זו תופעה הקשורה בהיזון והיזון חוזר – המערכת מחפשת נקודת איזון ושם היא מתייצבת. המעמד החברתי של אדם, אם כן, נשען על המחשבה אודותיו ("א' הוא מנהיג"), התנהגותו (א' מתנהג כמו מנהיג) והתנהגות סביבתו (הקבוצה מעריכה את דעותיו והחלטותיו של א'). זה נכון לא רק לתפישה של מנהיג, אלא לכל מעמד חברתי ובכל מישור – סוציואקונומי, גזע, מין, גיל, קבוצה פוליטית וכו' (ראו למשל את המאמר הזה). האם ניתן לחמוק מאשליה זו? כמובן. אבל אינני בטוח שרק שינוי המחשבה (למשל על ידי מודעות לאשלתיות שבעניין) יוביל לשינוי התפישה, שכן זה רק חלק מהמערכת שכוללת גם התנהגות שמחזקת מעמדות אלה. אבל ייתכן שעל ידי מחשבה עמוקה יותר, זו שמתפכחת מהאשליה שההתנהגות של החברה יוצרת, תוכל להוביל להתפכחות תפישתית, כזו שרואה דברים כמות שהם, ולא דרך פילטרים חברתיים.

מעין כישלון לוגי ממשלתי

יום רביעי, ינואר 7, 2009

ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על החמאס בעזה. המנהיגים אמרו יפה מאד שלא העם הפלסטיני הוא האויב, אלא החמאס בלבד. כיוון שהחאס ארגון טרור, מסרבת לקיים ממשלת ישראל מו"מ איתו. בנוסף לזה, החמאס עושה "שימוש ציני" בתושבים, ויורה קסאמים מאזורים שמאולכסים בצפיפות בבני-אדם, כמו גם מבתי-ספר, מסגדים, ובתי-מגורים. לכן החמאס הוא האחראי על מותם של אזרחים, כולל נשים וילדים.

אבל יש לנו פה שתי-השקפות שונות, מנוגדות, ושהממשלה שלנו מנסה להחזיק באותו הזמן.

אם המלחמה היא נגד החמאס, נגד ארגון טרור, ולא נגד העם הפלסטיני, יש להתייחס למצב בהתאם. כמובן, בין השאר לא לקיים עם החמאס משא ומתן. אבל האם ככה ממשלת ישראל בפרט, וממשלות אחרות בכלל, רגילות להתמודד עם טרור? הרי שאם הפרדנו את החמאס משאר העם הפלסטיני, אז אותם תושבים שהחמאס עושה בהם "שימוש ציני" הם לא אלא חטופים. גם טענו בפניי (לא בדקתי במקורות), כשניסו להדגים לי כמה החמאס נורא (מוסכם), שהוא מאיים על תושבים ולא מאפשר להם לצאת מאותם אזורים מהם הוא יורה מרגמות. ככה גם מוגדרת חטיפה. אך אם כל אותם תושבים פלסטינים היו תושבים יהודים, חטופים על ייד החמאס, הממשלה הייתה מתנהגת כך? בחוסר זהירות הזה? מובן שלא, ואני לא חושב שמישהו חושב אחרת. אז כאשר אולמרט אומר שמלחמה היא נגד החמאס ולא נגד העם הפלסטיני, שאינו האויב, הוא למעשה משקר בפה מלא. ככה אתה לא משחרר חטופים שבידי ארגון טרור.

מצד שני, אם המלחמה היא לא "נגד החמאס", אלא נגד עזההעם הפלסטיני בעזה (גם לגיטימי?) אז אפשר מבחינה מסויימת להאשים את צבא האויב (=אנשי חמאס) במות האזרחים, שכן הוא נלחם באופן כזה שמסכן אותם באופן מובהק. לגיטימי גם, נדמה לי, שהממשל הישראלי לא ירצה לקיים מו"מ עם החמאס אלא יבקש שזה "יכנע ללא תנאים", אבל במקרה הזה אי-אפשר להגיד שזה בגלל ש"חמאס ארגון טרור", כי עכשיו אנחנו מתייחסים אליו כאל הכח הצבאי של עזה. זה אולי נראה רק עניין של מילים, אבל אני מאמין שמילים והגדרות פה הן חשובות. צר לי גם שמנהיגים לא מסוגלים לנסח כמו שצריך את מטרות ה"מבצעמלחמה". לפני יומיים ברק דיבר על המטרות של המבצע, ומתוך מספר המשפטים בהם ציין אותן, רק ממשפט אחד היה ניתן להוציא, וגם זה אחרי פרשנות, מטרה שאפשר להשיג אותה (בניגוד להצהרת כוונות עמומה שאי-אפשר להוציא ממנה מטרות ברות-השגה. למשל "[חתירה ל]מציאות בה ישתנה באופן דרמטי מצב ההברחות" זה לא "יעד". "להפסיק את כל ההברחות" זה כן) – הפסקת ירי הקסאמים. אבל פה נוצר איזה מצב מגוחך ומטופש, שכן גם דובר צה"ל וגם גורמים מהממשלה טוענים שהם לא חושבים שהמבצע יפסיק את ירי הקסאמים. וזה גם לא המבצע הראשון בשנים האחרונות "להפסקת ירי הקסאמים".

אבל אם ישראל תצהיר שמטרתה היא להגיע לכניעה ללא תנאים של האויב, הרי שבסיום הלחימה עזה תהיה כבושה להלכה ולמעשה, שוב, ונחזור 15 שנים אחורה. מובן שהמצב לא יחזור בדיוק לקדמותו, אבל נחזור להתעסק בבעיות קודמות שוב (למרות שכנראה אלה היו אותן הבעיות מאז ומתמיד). אני לא יודע להגיד אם זה טוב או רע, אבל זה צריך להיות ברור. אם, לעומת זאת, ישראל לא מעוניינת להגיע לכניעה שכזו, הרי שאין סיבה שתסרב לקיים מו"מ עם הצד האויב (=חמאס)כאשר הוא רוצה בכך.

שכר מינימום לחיילים

יום רביעי, יוני 25, 2008

בניגוד לעמדת הממשלה אישרה הבוקר ועדת העבודה והרווחה את העלאתה להצבעה בקריאה ראשונה של הצעת החוק המעניקה שכר מינימום לחיילי הסדיר. מדובר, כרגע לפחות, על משכורת של 3500 ש"ח, והעסק הזה יעלה למדינה מליארדי שקלים. לא ברור לי כל-כך הנושא של הגמול בשליש האחרון לשרות, של 2500 ש"ח לחודש, אשר גדל ל3000 ש"ח לתומך לחימה ו3500 ש"ח ללוחם. האם זה אומר שלוחמים יקבלו בשליש האחרון לשירות שלהם 7000 ש"ח לחודש?

אישית יש לי סלידה מהצבא גם מעצם התפקיד שהוא אמור לבצע, וגם מכך שהוא המוסד הכי אבסורדי שקיים במדינה, ולדעתי להוסיף עוד כמה מיליארדים של שקלים מדיי שנה לתקציב הביטחון זה רעיון רע מאד. אבל הבה נניח לזה לצד.

אני ארצה להתחיל דווקא מהדבר שנראה הכי חיובי בכל העניין הזה, מנקודת מבט סוציאליסטית. יש פה סוג של חלוקת משאבים מחדש; באופן אידיאלי, כולם משרתים בצבא, וגם כולם משלמים מיסים. כלומר, שיש כאן כסף שיוצא ממשקים פרטיים דרך ההורים העובדים (מס הכנסה וכולי), וחוזר חזרה לאותם משקים דרך הילדים המגוייסים לצבא. בעוד שאנשים משלמים סכומים שונים של כסף כמיסים (ע"פ מצבם הכלכלי), הסכום החוזר אל כל המשפחות הוא שווה, ערך שכר המינימום, ואף יש פה תגמול לחיילים שעובדים קשה יותר או מסכנים את עצמם יותר (תומכי לחימה ולוחמים). כלומר יש פה תגמול למשפחות בעלות כלכלה פחות מוצלחת, וגם תגמול לחיילים המתאמצים יותר. אני מניח שהסוציאליסטים בעד, הקפיטליסטים פחות.

אבל החוק הזה יוצר הרבה מאד בעיות. ראשית, הוא מדבר על שכר לחיילים סדירים, אבל לא ברור אם הוא לקח בחשבון (בתוך אותם מליארדי שקלים) את אנשי הקבע שאולי ירצו שיפור בשכרם. כאשר חייל עושה שירות של 36 חודשים עם משכורת עלובה, לחתום על קבע של שלשה חודשים, נגיד, כדי להרוויח כמה אלפים, נראה כמו דרך פשוטה להתחיל את האזרחות בנוחות רבה יותר. אבל אם אותו חייל ישתכר בשכר של 3500 במשך שלוש שנים, צריך יהיה יותר מכך (וזה פחות או יותר השכר שמקבלים כיום נגדים בתחילת דרכם) כדי לגרום לו להשאר עוד כמה חודשים על מדים. כיוון שהצורך בנגדים לא יירד, אך הפיתוי לחתום קבע כן, מן הסתם יהיה צריך לעלות גם את שכרם של אלו. שוב, מתקציב המדינה.

באשר לשימוש בכסף, אין לי ספק שהמרוויחים הכי גדולים הם הפאבים, הברים והמועדונים, שנדמה לי שאליהם נשפכת רוב המשכורת הצבאית, לפחות של אלו המשרתים בבסיסים סגורים ויוצאים רק בסופי שבוע, וגם לא תמיד בכולם. מנגד, לבנקים יוזרם הון חדש ורב מאד. סך הכל, לחיילים (ושוב, מדובר בעיקר על חיילים בבסיסים סגורים, אם כי זה נכון במידה מסויימת לכל החיילים באשר הם) אין הרבה על מה להוציא כסף. סך הכל הם לא צריכים לדאוג לאוכל של עצמם (כאשר הם אוכלים בצבא או בבית), לשכר דירה או משכנתא, וגם לא לארנונה או לכל ההוצאות השוטפות של בית. הם עוד לא לומדים, והם גם לא צריכים להאכיל פיות של אחרים. השימוש העיקרי לכסף יכול להיות בשביל לתמוך בהורים, ואם אלו לא צריכים תמיכה כזו, אני מניח שרוב הכסף יישב בבנק עד לשחרור. (באשר אליי: אני הייתי עד כה חייל קרבי ואני לא ראיתי את הבית יותר מדיי. אני לא זוכר לגמריי את כל המשכורות, אבל נדמה לי שעל 10 חודשי שירות קיבלתי סך הכל מהצבא כ6300 ש"ח. כרגע יושבים לי בבנק 3969 ש"ח, כלומר שהוצאתי עד כה 2331 ש"ח. נגיד שהייתי משלם על חשבון הפלאפון שלי, שזה עוד כ2000 ש"ח להערכתי. כלומר, הוצאה של 4331 ש"ח בעשרה חודשים. שמעתי כבר על אנשים ששותים משכורות של חודש בשתיים-שלשה ערבים של יציאה אחת, אבל ניחא. אני מניח שאולי הייתי מוציא יותר כסף אם הייתי מקבל שכר מינימאלי, אבל אני חושב שלא היה הבדל משמעותי (אבל אולי כן. כנראה הייתי קונה כבר את הסאבנוטבוק הזה של אסוס. ואקורדיון.) בכל אופן, עם שכר מינימום ואותם הוצאות, היו יכולים להיות לי עתה 30,669 ש"ח. סוויט. אם זה היה נמשך ככה כל השירות (שזו הנחה מוטעית מאד, אבל לצורך העניין), עם השחרור (לא כולל מענק שחרור) היה ברשותי 110,408 שקלים חדשים.

אני לא כל-כך בקיא בכלכלה, אבל ארצה בכל זאת להעלות את הנקודות הבאות. אם יוצאים מנקודת הנחה שחיילים לא מוציאים יותר מדיי כסף, אפשר להגיד שהלכה למעשה מה שהחוק הזה גורם לו, זה מעבר של כמות עצומה של כסף מתקציב המדינה לבנקים (לא בתור נכס, אלא בתור הון נזיל שהם יכולים לעשות בו שימוש). אם בכל רגע נתון יש כ150,000 חיילים סדירים (עשיתי חישוב מסויים ע"פ נתונים של מספר בנים ובנות המגיעים לגיל גיוס חובה ואחוז המשתמטים. אם למישהו יש נתון מדוייק אשמח לשמוע. אם מישהו ירצה פירוט של החישוב, אשמח להציגו), אזי מדיי חודש יופקדו לבנקים 525 מיליון שקלים חדשים, אשר כאמור, אם נצא מאותה נקודת הנחה, יישארו שם ללא שימוש. אפשר לעשות גם חישוב של כמה כסף פחות או יותר יישאר בקביעות בבנקים מהסדירניקים (לצורך ההפשטה אפשר להניח שעל כל חייל שמשתחרר, אחר מתגייס. באופן אידיאלי זה מה שגם אמור לקרות, כי הצבא אמור לאייש תפקידים מסויימים), אבל אז השאלה כמה כסף באמת יימצא בשימוש מאותן משכורות. אבל אפשר להניח שזה נותן לבנקים עוד כמה מיליארדים טובים.

אינני יודע מה הן ההשלכות של כך, של מעבר הון מהממשלה לבנקים, אבל אשמח אם מישהו שמבין בכלכלה יותר ממני יתן את דעתו.

ובאשר למטרה המוצהרת של החוק:

פרץ אמר כי "חוק חשוב זה מעניק לחיילי צה"ל את תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה, וכן נותן להם כלים להיערך לקראת שחרורם וכניסתם לחיים האזרחיים. זה רק מעט ממה שמגיע לחיילנו ולחיילותינו, ולבני משפחותיהם".

פרץ הדגיש כי "מטרת חוק זה היא לאפשר לחייל בשירות סדיר להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור, בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות. כמו כן, במצב המשק כיום ראוי למדינת ישראל לצייד את המשוחרר הטרי עם הון התחלתי מספק על מנת להתחיל את חייו האזרחיים בנקודת פתיחה טובה יותר מאשר ישנה כיום".

באשר לסמנטיקה, מעבר ליהירות ("חוק חשוב זה"), יש לשים לב שהחוק לא נותן לחיילים המשתחררים "כלים להיערך לקראת… כניסתם לחיים האזרחיים", אלא פשוט "יאמבה כסף", שזה דבר שונה לחלוטין. אני גם לא מבין איך אפשר "להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור". מה שאני כן מבין, זה שמטרת החוק, למעשה, זה להפוך את הצבא לצבא שכיר, ואז משעשע לראות את הציטוט של יו"ר הועדה ח"כ יצחק גלנטי "תמורה הנוספת לחיילים בשירות סדיר לא הופכת את הצבא לצבא של שכירים אלא מתגמלת נכון את החיילים בשירותם הצבאי ומגדילה את המוטיבציה שלהם לשרת".

ואני אומר שזה, הפיכת הצבא לצבא שכיר, הינו מטרת החוק, משתי סיבות.

ראשית, אם ננסה להבין איזה תחום נועד החוק לשפר, לא נוכל להגיע לתשובה. האם הוא אמור לשפר את הכלכלה? רווחה? ביטחון?

ייתכן והוא אמור לשפר את הכלכלה (בכל מקרה, הוא יביא לשינוי, כפי שציינתי להעיל. כאמור, אשמח לקבל התייחסות ממישהו שמבין בכלכלה), אבל אז המטרה הזו צריכה להיות מוצהרת ולא גלוייה. החוק לא אמור לשפר את תחום הרווחה, שכן אם היינו רוצים לעשות זאת היינו מתגברים את תקציב הרווחה ולא תקציב הביטחון. גם את הביטחון החוק לא משפר, כי החיילים הינם חיילים כך או כך, ומצייתים לפקודות. זה שהם יקבלו שכר גבוה יותר לא ישפר את תפקודם. ולו מישהו חושב לשנייה שהחוק יגביר את הרצון להתגייס וכך יקטין את ההשתמטות שישכח מזה מהר, שהרי להשאר באזרחות ייאפשר אותו שכר מינימלי, אם לא יותר, ובנוסף לזה ת"ש מטורף שבצבא צריך להרוג בשביל לקבל כזה. "תחושת השיוון" זה לא יותר מנחמה. אין פה תגמול אמיתי. מי שלא ירצו להתגייס ימשיכו שלא להתגייס. זה לא מה שימשוך אותם. וזה גם לא יגביר שום מוטיבציה של שום חייל. מחשבה נאיבית מאד וצרת ראייה.

אם כן, כיוון שהחוק לא בא לשפר שום תחום, אפשר רק להביט על המקום הפרקטי הצר שהוא כן משפר, שזה התנאים הכלכליים שהחיילים משתחררים איתם ומשרתים איתם. כלומר, הפונקציה של החוק זה להפוך את החיילים לשכירים. והמרחק מצבא של חיילים שכירים לצבא שכיר הינו. . .

בנוסף לזה, " תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה", " בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות". החוק הזה הופך את ההשתמטות ללגיטימית. המצב יהיה שההשתמטות לגיטימית, והגיוס לגיטימי. כלומר יש כאן ברירה – ומכאן שהצבא יהיה שכיר. אני לא אומר שזה מה שיקרה למחרת יישום החוק, אבל אני רק מצביע על כך שיש פה עוד צעד בתהליך.

מעבר לכך, הבה נהייה ראליים. צריך לזכור שתקציבים זה עניין בעייתיי. כולם רוצים כסף למשרד שלהם, וכולם נלחמים על כך. ותמיד יש קיצוצים. ומה אם החיילים יהיו שכירים (לא הצבא שכיר, אלא החיילים, שזה מה שהחוק בא לעשות), ויהיו קיצוצים? נכון מאד, צריך לקצץ. אי-אפשר שלא לשלם משכורת. אם יש חוק שכר מינימום לחיילים, אז החיילים חייבים לקבל אותו. נאמר ויש קיצוץ, ויש בעיה לשלם לחיילים. מצד אחד זה נותן אפילו לגיטימציה לחיילים לשבות, אבל מצד שני ישנן פקודות שחיילים חייבים לציית להם, כך או כך. אז בהתחלה יפתרו את זה עם פקודות ועם דחיית השכר. אבל כעבור תקופה ישכילו להבין שכדי להמשיך להחזיק את הצבא, כדי לא להסתבך בכל מיני בעיות כלכליות, צריך להקטין את כמות החיילים. דבר זה יוביל בהכרח לאף קלות רבה יותר מזו הקיימת כיום לצאת מהצבא מסיבות כאלה ואחרות (רפואיות, נפשיות וכו'), מה שיוביל למעשה לכך שנערים בני גיל גיוס יוכלו לבחור אם להתגייס או לא (כי זה יהיה קל מאד לקבל פטור) אם לא יוביל לכך אפילו להלכה (קרי, באמצעות חקיקה של גיוס לא חובה).

הדמייה של שוק חופשי

הבה נביט על זה מזווית ראייה נוספת.

אני מאמין שכל חברה או מוסד אשר שוררת בה כפייה מסוג כזה או אחר (כמו בצבא) הם מקולקלות, אבל שכר המינימום יגרום לצבא להיות רק יותר אבסורדי ממה שהוא עכשיו. החוק הזה מכניס חוקים של כלכלה אזרחית לצבא (אגב, עוד סממן לכך שיש פה תהליך בכיוון הפיכת הצבא ל"צבא שכיר"). אין פה סתם הגדלת שכר שרירותית, אלא קביעה של שכר חייל כשכר המינימום של אזרח. אבל צריך לזכור שבעוד שאזרח בוחר לעבוד במקום מסויים, ועסק בוחר להעסיק אזרח מסויים, החייל איננו בוחר לשרת אלא זה כפוי עליו מטעם החוק, ובאותה מידה הצבא איננו בוחר לגייס את אותו חייל. חייל איננו יכול להיות מפוטר. וחייל יודע שהוא איננו יכול להיות מפוטר (בגלל זה השכר גם לא יגביר את המוטיבציה). למה צריך להגביר את המוטיבציה? ברור שיש כאן רק תירוץ. חייל חייב לציית לחוקים, או להיענש. חיילים שהם חסרי תועלת ימשיכו להיות חיילים ולקבל שכר מינימום. למה? ככה. הם לא יעשו שום דבר (ויש מספיק כאלה) אבל הם יקבלו את אותו שכר מינימום שחיילים אחרים שעובדים קשה יקבלו, ואת אותו שכר שאזרחים מקבלים. אבל בלי לעשות כלום. הם יקבלו את השכר הזה רק על כך שהם מגיעים לבסיס. למה המדינה צריכה לממן אדם כזה? למה האזרחים משלמי המיסים צריכים לממן כל-כך הרבה בני-אדם שלא עושים כלום? והרי שאי-אפשר לפטר אותם. החיילים נמצאים בצבא מתוך חובה.

יש כאן הנחה מוטעית שמה שמפריע לחיילים זה הכסף שחבריהם הפטורים מגיוס עושים באותו הזמן. וזה פשוט מטומטם. הכסף זה לא הבעיה, אלא שני המשתנים האחרים במשוואה, עבודה וזמן. חייל יודע שהפטור מגיוס מתחיל את חייו, לומד, מתנסה, חיי את החיים, שלוש שנים לפניו. כסף לא מפצה על כך. ואותו פטור מגיוס חובה לא צריך לעבור את החרא שהוא צריך לעבור, כמו לטייל בכפר ערבי כשיכולים לצלוף בך כל רגע, לשבת במארב בגשם ובקור, או להצלות שעות ממושכות בתוך גוש מתכת גדול שקוראים לו נגמ"ש. או אפילו, הוא לא צריך להתמודד עם בירוקרטיה מטופשת ולא הכרחית, או בוסים חסרי שכל שעושים דברים רק כדי שיהיה לך פחות טוב. האזרח יכול להתפטר. לחייל זה "כל הזין". גם על כך כסף לא יפצה.

מעבר לכך, החוק מגביר את האי-שיוון בתוך הצבא עצמו. האם השבועות שהקרבי סוגר, שומר ומתפקד בהם ימים ולילות, שווים ליומיות שהג'ובניק עושה? או מה עם אותם חיילים שמשרתים יומיים בשבוע, אם לא פחות? האם גם הם יקבלו שכר מינימום? החוק אומר שכן, אז כנראה שכך יהיה.

צריך להבין שהתפקוד של חיילים אף פעם לא התבסס על כסף. הוא התבסס על ערכים (מפוקפקים, אם אתם שואלים אותי) במקרה האחד, ועל ציות לחוק במקרה האחר, אבל אף פעם לא על כסף. הדבר היחיד שהכנסת הכסף לכל העסק תעשה זה הפיכת הצבא לשכיר. זה לא יגרום לשום דבר אחר. לא לשיוון, לא לניחומים, לא כלום. רק הפיכה לצבא שכיר.

רפואה צבאית

יום שישי, פברואר 29, 2008

כל תחום הרפואה בצבא הוא אחד מהפאראדוקסליים ביותר בו, וגם מבחינת רפואה, הרי שהצבא מציב בפניה מקרים חסרי הגיון ולא קלים לגישה. דבר זה נובע משלילת החופש של הפרט בצבא, והעובדה שהשירות בו הוא כפוי. כלומר ציבור החיילים (אשר יכול, אגב, לקבל שירות רפואי אך ורק מהצבא עצמו או דרכו) מורכב מפרטים אשר נמצאים בצבא בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו, ובנוסף לכך מחוסרי בחירה אודות מעשיהם, מלבד אותו זמן בהם לא מוטל עליהם כלום (אם כי גם אז הם לא חופשיים לחלוטין, אבל זה כבר לא רלוונטי לעניינינו).

כעיקרון מערך הרפואה הצבאית, כפי שאני מבין זאת, מורכב מחובשים, רופאים, ורופאים מומחים. חובשים, אשר הכח הטיפולי שלהם בשגרה הוא דיי נמוך, מסוגלים לתת מספר כלשהו של בי"תים (אני עוד לא בטוח כמה), אקמולים, קלגרונים ופטורים (מריצה, קפיצה, פק"לים וכדומה) ואמורים להפנות לרופא כאשר הבעיה היא לא בסמכות הטיפול שלהם (אין שום בעיה אמיתי שנמצאת בסמכותם, אם הצלחתם להבין). החובש הוא האדם הראשון שהחייל יפגוש במקרה וצצה בעיה בריאותית כלשהי, אם כי הוא זכאי לראות גם רופא במידה ויבקש (יתעקש?) זאת.
הרופא, לעומת זאת, מסוגל לאבחן מחלות שונות וגם לרשום טיפול תרופתי מתאים, או להפנות לרופא אחר שהבעיה היא בתחומו. כמו כן, הרופא הוא היחיד היכול לחתום על גימלים, כלומר על שליחת החייל הביתה (או לכל מקום שהוא רוצה, למעשה) מהבסיס עקב בעיה רפואית. חוץ מחופשות מיוחדות, אשר ניתנות לאירועים הקורים פעם-ב או כאשר חיילים הורגים את הדודים שלהם, ומחופשות רגילות (אגב, שיטת הרגילות השתנתה ממש לא מזמן וסוג של מתקנת או משפרת את המצב) אשר ימיהם קצובים ולא תמיד בהישג-יד, הרי שימי הגימל הם הדרך היחידה לטעום קצת מהבית באמצע השירות.

שילוב של שני אלה, חוסר החופש והמערך הרפואי כאחד שמסוגל לתת חופש, גורמים לכל העסק הבריאותי בצבא להיות מלא בעיות ושונה בתכלית מהמקבילה האזרחית. קודם כל, נתחיל מזה שכמעט כל טיפול, ואני מתכוון דווקא לפשוטים יותר, בבעיה בריאותית בצבא מצריך לראות גורם רפואי; בניגוד לעולם האזרחי והחופשי, חייל לא יכול להחליט על דעת עצמו לנוח קצת במיטה אם הוא מרגיש לא טוב, פעולה שאזרחים רבים היו נוקטים (אגב, אם חיילים בצבא מנסים לקבל ביתים או גימלים, הרי שבאזרחות המצב דווקא הפוך. זה כמובן קשור לחופש<->כפייה, תחושת סיפוק מהעשייה והבחירה באותה עשייה) בלי לחשוב פעמיים. הוא מחוייב לעבור אצל החובש ולהתלונן אצלו כדי לקבל ביתים. במידה והמדדים שלו תקינים (טמפרטורה, לחץ דם, דופק. . .), פעמים רבות הפגישה עם החובש תסתיים פשוט במתן אקמול, כלומר, ללא מתן אפשרות מנוחה לחייל. מעבר לכך, וזה אולי רלוונטי יותר לתקופות של הכשרה, אם חייל מרגיש מספיק טוב כדי לתפקד בכלליות אבל לא מספיק כדי לבצע פעילות מאומצת, הרי שהוא מחוייב לראות חובש כדי להוציא פטורים רלוונטיים.

מיותר אולי לציין, אבל המצב הזה מוביל לכך שחיילים פונים לשירותי הבריאות של הצבא גם כאשר אין הם מרגישים כל חולי, אך ורק כדי לקבל קצת מנוחה, ורצוי מאד בבית. זה נעשה על ידי שקרים, טריקים מלוכלכים לזיוף מדדים, טריקים אחרים הקשורים בבירוקרטיה, והרבה משחק.

בעוד שבאזרחות (איי, איי, אזרחות..) כל רופא מתייחס לעדות המטופל שלו כעדות אמינה, הרי שבצבא המצב מאד שונה. חובשים ורופאים נמצאים בין הפטיש והסדן; הסדן – מטופלים שפונים אליהם, בין אם מסיבה מוצדקת ובין אם לא, והפטיש – המערך הפיקודי של הצבא. כל חייל שמקבל מנוחה כלשהי זה חייל אחד פחות בסדר הכוח של מחלקתו. הקורבנות בכל העניין הם חיילים שבאמת זקוקים לטיפול רפואי. הפניות המרובות לחובשים ורופאים בצבא (מעניין יהיה לבדוק מספרים מדוייקים) על ידי חיילים בריאים מובילה את הסגל הרפואי לחשוד בכל חייל שמגיע אליהם שהוא מרמה אותם. דבר זה מונע מהם להתייחס ברצינות ובתמימות דעת לדברי הפונים אליהם, אחרת מזמן כל הצבא היה יושב בבית. זה מכניס אותם למצב מאד הייתי, אשר פוגע בשירות שהם נותנים. חוץ מאנשי רפואה, עתה הם מתבקשים להיות גם שופטים או אולי אפילו חוקרים; לסנן את החולים באמת מהחולים בכאילו. אין ספק שזה גורם להם לפתח נקודת מבט צינית-משהו.

כמו כן, ניצבים לחולה האמיתי שלנו בעיות בירוקרטיות נוספות. למשל, בעת קבלת מדרסים עקב בעיות כאלו ואחרות, המטופל חייב לעבור דרך מספר מדרסים פחותי-איכות כדי להגיע לאחד המספק את הצורך. או בעיות בקבלת פטור נעליים כאשר הוא מוצדק מאד, וזה מניסיון אישי; חייל שהיה יחד איתי בקורס חובשים ניסה להשיג פטור ללבישת נעלי הרים(?) בגלל בעיות ברכיים (אם אינני טועה). אמנם ביחידה שלו מאפשרים לו להסתובב בנעליים אלו כי מכירים בבעיה שלו, הרי שעל מדי א' הוא מחוייב להסתובב בנעלי-צבא, וכל הביקורים שלו אצל האורטופד הצבאי (האורטופד היחיד בצבא, וגם רופא גרוע, עד כמה שאני מבין. אני לא בטוח אם זה אורטופד או לא, אבל אם אינני טועה הוא היחיד מסוגו בצבא) לא הצליחו להוציא את הפטור המיוחל, לאחר שהרופא התעקש פעם אחר פעם שאין לו שום בעיה, ולעתים גם נהג בו בזלזול וסירב בכלל לבדוק אותו.

המצב הבעייתי שוחק את החובשים והרופאים, בעיקר במרפאות העורפיות (לשם מגיעים כמויות גדולות יותר של חיילים), וגורם להם להפסיק להתייחס כראוי לפונים אליהם. לפעמים זה מגיע לדרגות של המוגזם, כאשר רופאים מסרבים בכלל לבדוק את מי שמגיע אליהם, שלא לדבר על לטפל בהם. חיילים רבים נתפסים כרמאים, והטיפול או אי-הטיפול יכול להיות תלוי בכושר ההבעה של החיילים. ישנו מקרה אחד של חייל שהגיע לרופא והתלונן על כאבי בטן, אך הרופא היה משוכנע שהוא פשוט משקר, שכן זה קרה מספר ימים לפני שכל הפלוגה שלו יצאה למסע או לפעולה מבצעית כלשהי (אני כבר לא זוכר), והרופא חשב שאותו חייל פשוט מנסה להתחמק מאותה פעילות. החובשת, לעומת זאת, האמינה לחייל וניסתה לשכנע את הרופא שיטפל בו. אותו חייל הוסיף לבקר את הרופא עוד פעמיים, כאשר רק בביקור השלישי הרופא אמר לחובשת שאם היא באמת מתעקשת, היא יכולה להזעיק לו פינוי בעצמה. לאחר שפינו אותו, גילו בבית החולים שיש לו אפנדיציטיס, ולולא היה מגיע למיון הוא היה מת (או אולי אפילו, "נהרג"?) לאחר מספר שעות.

חוץ מהשקרים בהם החיילים נוקטים, המצב משפיע עליהם בצורות נוספות. למשל, ישנו מקרה בו חייל הגיע לרופא שהיה, כך מסופר, חמור סבר ולא מסביר פנים. הרופא בדק אותו ומצא שהמדדים שלו תקינים. לא זכור לי אם החייל חזר מספר פעמים לאותו רופא, אבל בסופו של דבר אותו רופא הפנה את החייל לרופאה אחרת שנמצאה באותה המרפאה לחוות דעת נוספת. גם אותה רופאה, שהייתה נעימה יותר, לא מצאה כל מדדים לא תקינים. אך לפני שהחייל יצא מן הלשכה שלה, כשהיה כבר ליד הדלת, הוא מסר לה פריט מידע (ואנא סלחו לי, קוראים יקרים, אך אינני זוכר מה זה היה) שאיפשר לה לאבחן את הבעיה שלו ומייד לשלוח אותו לקבלת טיפול מתאים.

אמנם סיטואציה זאת לא בלעדית לצבא, אבל היחס אשר מראה הרופא למטופל שלו משפיע מאד על מסירת הפרטים של החולה. חולה אשר מרגיש שמזלזלים בו, לא מתייחסים בו כראוי, עלול שלא למסור את כל המידע הרלוונטי, מה שיפגע בדיאגנוזה ובטיפול בו. במקרים מסויימים הדבר יכול להיות קטלני.

אופן נוסף בו כל הנושא משפיע על התנהגות של חיילים מתבטא בחבלה עצמית. חיילים המשתוקקים להוציא גימלים כדי לחזור הביתה יתדרדרו לעתים לגרימת נזק עצמי, מה שמחוץ לקונטקסט הזה יקושר לרוב לנטיות אובדניות או לבעיות נפשיות אחרות. לפעמים הם גם יעזרו בחברים שלהם לשם השגת המטרה. מובן שבמקרים כאלה החייל ישולח הביתה (אם כי מסופר על מקרה אחד של חבלה עצמית שהסתיים בלא יותר מביתים), אך באיזה מחיר? הגענו למצב שבו בני-אדם גורמים לעצמם נזק וסבל רק כדי לחזור לבית.

 

הייתה כתבה דיי ארוכה בנושא לא מזמן במחנה. אני לא חושב שיש ממש דרך לפתור את הבעיה הזו, אשר מקורה בטבע הקיומי הלא רגיל של אותם בני-אדם המשרתים כחיילים. אולי דווקא השינוי האחרון בשיטת הרגילות, אשר מקנה עתה לחייל 15 (20?) ימי חופשה בשנה במקום חופשות של 5 יום מדיי ארבעה חודשים, תביא לשינוי חיובי גם בתחום הזה. במידה והחייל יהיה באמת נואש לחזור הביתה, הוא יוכל לנצל את ימי החופשה שלו במקום לדפוק לעצמו את הרגליים.