Archive for the ‘חברה’ Category

שכר מינימום לחיילים

יום רביעי, יוני 25, 2008

בניגוד לעמדת הממשלה אישרה הבוקר ועדת העבודה והרווחה את העלאתה להצבעה בקריאה ראשונה של הצעת החוק המעניקה שכר מינימום לחיילי הסדיר. מדובר, כרגע לפחות, על משכורת של 3500 ש"ח, והעסק הזה יעלה למדינה מליארדי שקלים. לא ברור לי כל-כך הנושא של הגמול בשליש האחרון לשרות, של 2500 ש"ח לחודש, אשר גדל ל3000 ש"ח לתומך לחימה ו3500 ש"ח ללוחם. האם זה אומר שלוחמים יקבלו בשליש האחרון לשירות שלהם 7000 ש"ח לחודש?

אישית יש לי סלידה מהצבא גם מעצם התפקיד שהוא אמור לבצע, וגם מכך שהוא המוסד הכי אבסורדי שקיים במדינה, ולדעתי להוסיף עוד כמה מיליארדים של שקלים מדיי שנה לתקציב הביטחון זה רעיון רע מאד. אבל הבה נניח לזה לצד.

אני ארצה להתחיל דווקא מהדבר שנראה הכי חיובי בכל העניין הזה, מנקודת מבט סוציאליסטית. יש פה סוג של חלוקת משאבים מחדש; באופן אידיאלי, כולם משרתים בצבא, וגם כולם משלמים מיסים. כלומר, שיש כאן כסף שיוצא ממשקים פרטיים דרך ההורים העובדים (מס הכנסה וכולי), וחוזר חזרה לאותם משקים דרך הילדים המגוייסים לצבא. בעוד שאנשים משלמים סכומים שונים של כסף כמיסים (ע"פ מצבם הכלכלי), הסכום החוזר אל כל המשפחות הוא שווה, ערך שכר המינימום, ואף יש פה תגמול לחיילים שעובדים קשה יותר או מסכנים את עצמם יותר (תומכי לחימה ולוחמים). כלומר יש פה תגמול למשפחות בעלות כלכלה פחות מוצלחת, וגם תגמול לחיילים המתאמצים יותר. אני מניח שהסוציאליסטים בעד, הקפיטליסטים פחות.

אבל החוק הזה יוצר הרבה מאד בעיות. ראשית, הוא מדבר על שכר לחיילים סדירים, אבל לא ברור אם הוא לקח בחשבון (בתוך אותם מליארדי שקלים) את אנשי הקבע שאולי ירצו שיפור בשכרם. כאשר חייל עושה שירות של 36 חודשים עם משכורת עלובה, לחתום על קבע של שלשה חודשים, נגיד, כדי להרוויח כמה אלפים, נראה כמו דרך פשוטה להתחיל את האזרחות בנוחות רבה יותר. אבל אם אותו חייל ישתכר בשכר של 3500 במשך שלוש שנים, צריך יהיה יותר מכך (וזה פחות או יותר השכר שמקבלים כיום נגדים בתחילת דרכם) כדי לגרום לו להשאר עוד כמה חודשים על מדים. כיוון שהצורך בנגדים לא יירד, אך הפיתוי לחתום קבע כן, מן הסתם יהיה צריך לעלות גם את שכרם של אלו. שוב, מתקציב המדינה.

באשר לשימוש בכסף, אין לי ספק שהמרוויחים הכי גדולים הם הפאבים, הברים והמועדונים, שנדמה לי שאליהם נשפכת רוב המשכורת הצבאית, לפחות של אלו המשרתים בבסיסים סגורים ויוצאים רק בסופי שבוע, וגם לא תמיד בכולם. מנגד, לבנקים יוזרם הון חדש ורב מאד. סך הכל, לחיילים (ושוב, מדובר בעיקר על חיילים בבסיסים סגורים, אם כי זה נכון במידה מסויימת לכל החיילים באשר הם) אין הרבה על מה להוציא כסף. סך הכל הם לא צריכים לדאוג לאוכל של עצמם (כאשר הם אוכלים בצבא או בבית), לשכר דירה או משכנתא, וגם לא לארנונה או לכל ההוצאות השוטפות של בית. הם עוד לא לומדים, והם גם לא צריכים להאכיל פיות של אחרים. השימוש העיקרי לכסף יכול להיות בשביל לתמוך בהורים, ואם אלו לא צריכים תמיכה כזו, אני מניח שרוב הכסף יישב בבנק עד לשחרור. (באשר אליי: אני הייתי עד כה חייל קרבי ואני לא ראיתי את הבית יותר מדיי. אני לא זוכר לגמריי את כל המשכורות, אבל נדמה לי שעל 10 חודשי שירות קיבלתי סך הכל מהצבא כ6300 ש"ח. כרגע יושבים לי בבנק 3969 ש"ח, כלומר שהוצאתי עד כה 2331 ש"ח. נגיד שהייתי משלם על חשבון הפלאפון שלי, שזה עוד כ2000 ש"ח להערכתי. כלומר, הוצאה של 4331 ש"ח בעשרה חודשים. שמעתי כבר על אנשים ששותים משכורות של חודש בשתיים-שלשה ערבים של יציאה אחת, אבל ניחא. אני מניח שאולי הייתי מוציא יותר כסף אם הייתי מקבל שכר מינימאלי, אבל אני חושב שלא היה הבדל משמעותי (אבל אולי כן. כנראה הייתי קונה כבר את הסאבנוטבוק הזה של אסוס. ואקורדיון.) בכל אופן, עם שכר מינימום ואותם הוצאות, היו יכולים להיות לי עתה 30,669 ש"ח. סוויט. אם זה היה נמשך ככה כל השירות (שזו הנחה מוטעית מאד, אבל לצורך העניין), עם השחרור (לא כולל מענק שחרור) היה ברשותי 110,408 שקלים חדשים.

אני לא כל-כך בקיא בכלכלה, אבל ארצה בכל זאת להעלות את הנקודות הבאות. אם יוצאים מנקודת הנחה שחיילים לא מוציאים יותר מדיי כסף, אפשר להגיד שהלכה למעשה מה שהחוק הזה גורם לו, זה מעבר של כמות עצומה של כסף מתקציב המדינה לבנקים (לא בתור נכס, אלא בתור הון נזיל שהם יכולים לעשות בו שימוש). אם בכל רגע נתון יש כ150,000 חיילים סדירים (עשיתי חישוב מסויים ע"פ נתונים של מספר בנים ובנות המגיעים לגיל גיוס חובה ואחוז המשתמטים. אם למישהו יש נתון מדוייק אשמח לשמוע. אם מישהו ירצה פירוט של החישוב, אשמח להציגו), אזי מדיי חודש יופקדו לבנקים 525 מיליון שקלים חדשים, אשר כאמור, אם נצא מאותה נקודת הנחה, יישארו שם ללא שימוש. אפשר לעשות גם חישוב של כמה כסף פחות או יותר יישאר בקביעות בבנקים מהסדירניקים (לצורך ההפשטה אפשר להניח שעל כל חייל שמשתחרר, אחר מתגייס. באופן אידיאלי זה מה שגם אמור לקרות, כי הצבא אמור לאייש תפקידים מסויימים), אבל אז השאלה כמה כסף באמת יימצא בשימוש מאותן משכורות. אבל אפשר להניח שזה נותן לבנקים עוד כמה מיליארדים טובים.

אינני יודע מה הן ההשלכות של כך, של מעבר הון מהממשלה לבנקים, אבל אשמח אם מישהו שמבין בכלכלה יותר ממני יתן את דעתו.

ובאשר למטרה המוצהרת של החוק:

פרץ אמר כי "חוק חשוב זה מעניק לחיילי צה"ל את תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה, וכן נותן להם כלים להיערך לקראת שחרורם וכניסתם לחיים האזרחיים. זה רק מעט ממה שמגיע לחיילנו ולחיילותינו, ולבני משפחותיהם".

פרץ הדגיש כי "מטרת חוק זה היא לאפשר לחייל בשירות סדיר להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור, בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות. כמו כן, במצב המשק כיום ראוי למדינת ישראל לצייד את המשוחרר הטרי עם הון התחלתי מספק על מנת להתחיל את חייו האזרחיים בנקודת פתיחה טובה יותר מאשר ישנה כיום".

באשר לסמנטיקה, מעבר ליהירות ("חוק חשוב זה"), יש לשים לב שהחוק לא נותן לחיילים המשתחררים "כלים להיערך לקראת… כניסתם לחיים האזרחיים", אלא פשוט "יאמבה כסף", שזה דבר שונה לחלוטין. אני גם לא מבין איך אפשר "להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור". מה שאני כן מבין, זה שמטרת החוק, למעשה, זה להפוך את הצבא לצבא שכיר, ואז משעשע לראות את הציטוט של יו"ר הועדה ח"כ יצחק גלנטי "תמורה הנוספת לחיילים בשירות סדיר לא הופכת את הצבא לצבא של שכירים אלא מתגמלת נכון את החיילים בשירותם הצבאי ומגדילה את המוטיבציה שלהם לשרת".

ואני אומר שזה, הפיכת הצבא לצבא שכיר, הינו מטרת החוק, משתי סיבות.

ראשית, אם ננסה להבין איזה תחום נועד החוק לשפר, לא נוכל להגיע לתשובה. האם הוא אמור לשפר את הכלכלה? רווחה? ביטחון?

ייתכן והוא אמור לשפר את הכלכלה (בכל מקרה, הוא יביא לשינוי, כפי שציינתי להעיל. כאמור, אשמח לקבל התייחסות ממישהו שמבין בכלכלה), אבל אז המטרה הזו צריכה להיות מוצהרת ולא גלוייה. החוק לא אמור לשפר את תחום הרווחה, שכן אם היינו רוצים לעשות זאת היינו מתגברים את תקציב הרווחה ולא תקציב הביטחון. גם את הביטחון החוק לא משפר, כי החיילים הינם חיילים כך או כך, ומצייתים לפקודות. זה שהם יקבלו שכר גבוה יותר לא ישפר את תפקודם. ולו מישהו חושב לשנייה שהחוק יגביר את הרצון להתגייס וכך יקטין את ההשתמטות שישכח מזה מהר, שהרי להשאר באזרחות ייאפשר אותו שכר מינימלי, אם לא יותר, ובנוסף לזה ת"ש מטורף שבצבא צריך להרוג בשביל לקבל כזה. "תחושת השיוון" זה לא יותר מנחמה. אין פה תגמול אמיתי. מי שלא ירצו להתגייס ימשיכו שלא להתגייס. זה לא מה שימשוך אותם. וזה גם לא יגביר שום מוטיבציה של שום חייל. מחשבה נאיבית מאד וצרת ראייה.

אם כן, כיוון שהחוק לא בא לשפר שום תחום, אפשר רק להביט על המקום הפרקטי הצר שהוא כן משפר, שזה התנאים הכלכליים שהחיילים משתחררים איתם ומשרתים איתם. כלומר, הפונקציה של החוק זה להפוך את החיילים לשכירים. והמרחק מצבא של חיילים שכירים לצבא שכיר הינו. . .

בנוסף לזה, " תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה", " בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות". החוק הזה הופך את ההשתמטות ללגיטימית. המצב יהיה שההשתמטות לגיטימית, והגיוס לגיטימי. כלומר יש כאן ברירה – ומכאן שהצבא יהיה שכיר. אני לא אומר שזה מה שיקרה למחרת יישום החוק, אבל אני רק מצביע על כך שיש פה עוד צעד בתהליך.

מעבר לכך, הבה נהייה ראליים. צריך לזכור שתקציבים זה עניין בעייתיי. כולם רוצים כסף למשרד שלהם, וכולם נלחמים על כך. ותמיד יש קיצוצים. ומה אם החיילים יהיו שכירים (לא הצבא שכיר, אלא החיילים, שזה מה שהחוק בא לעשות), ויהיו קיצוצים? נכון מאד, צריך לקצץ. אי-אפשר שלא לשלם משכורת. אם יש חוק שכר מינימום לחיילים, אז החיילים חייבים לקבל אותו. נאמר ויש קיצוץ, ויש בעיה לשלם לחיילים. מצד אחד זה נותן אפילו לגיטימציה לחיילים לשבות, אבל מצד שני ישנן פקודות שחיילים חייבים לציית להם, כך או כך. אז בהתחלה יפתרו את זה עם פקודות ועם דחיית השכר. אבל כעבור תקופה ישכילו להבין שכדי להמשיך להחזיק את הצבא, כדי לא להסתבך בכל מיני בעיות כלכליות, צריך להקטין את כמות החיילים. דבר זה יוביל בהכרח לאף קלות רבה יותר מזו הקיימת כיום לצאת מהצבא מסיבות כאלה ואחרות (רפואיות, נפשיות וכו'), מה שיוביל למעשה לכך שנערים בני גיל גיוס יוכלו לבחור אם להתגייס או לא (כי זה יהיה קל מאד לקבל פטור) אם לא יוביל לכך אפילו להלכה (קרי, באמצעות חקיקה של גיוס לא חובה).

הדמייה של שוק חופשי

הבה נביט על זה מזווית ראייה נוספת.

אני מאמין שכל חברה או מוסד אשר שוררת בה כפייה מסוג כזה או אחר (כמו בצבא) הם מקולקלות, אבל שכר המינימום יגרום לצבא להיות רק יותר אבסורדי ממה שהוא עכשיו. החוק הזה מכניס חוקים של כלכלה אזרחית לצבא (אגב, עוד סממן לכך שיש פה תהליך בכיוון הפיכת הצבא ל"צבא שכיר"). אין פה סתם הגדלת שכר שרירותית, אלא קביעה של שכר חייל כשכר המינימום של אזרח. אבל צריך לזכור שבעוד שאזרח בוחר לעבוד במקום מסויים, ועסק בוחר להעסיק אזרח מסויים, החייל איננו בוחר לשרת אלא זה כפוי עליו מטעם החוק, ובאותה מידה הצבא איננו בוחר לגייס את אותו חייל. חייל איננו יכול להיות מפוטר. וחייל יודע שהוא איננו יכול להיות מפוטר (בגלל זה השכר גם לא יגביר את המוטיבציה). למה צריך להגביר את המוטיבציה? ברור שיש כאן רק תירוץ. חייל חייב לציית לחוקים, או להיענש. חיילים שהם חסרי תועלת ימשיכו להיות חיילים ולקבל שכר מינימום. למה? ככה. הם לא יעשו שום דבר (ויש מספיק כאלה) אבל הם יקבלו את אותו שכר מינימום שחיילים אחרים שעובדים קשה יקבלו, ואת אותו שכר שאזרחים מקבלים. אבל בלי לעשות כלום. הם יקבלו את השכר הזה רק על כך שהם מגיעים לבסיס. למה המדינה צריכה לממן אדם כזה? למה האזרחים משלמי המיסים צריכים לממן כל-כך הרבה בני-אדם שלא עושים כלום? והרי שאי-אפשר לפטר אותם. החיילים נמצאים בצבא מתוך חובה.

יש כאן הנחה מוטעית שמה שמפריע לחיילים זה הכסף שחבריהם הפטורים מגיוס עושים באותו הזמן. וזה פשוט מטומטם. הכסף זה לא הבעיה, אלא שני המשתנים האחרים במשוואה, עבודה וזמן. חייל יודע שהפטור מגיוס מתחיל את חייו, לומד, מתנסה, חיי את החיים, שלוש שנים לפניו. כסף לא מפצה על כך. ואותו פטור מגיוס חובה לא צריך לעבור את החרא שהוא צריך לעבור, כמו לטייל בכפר ערבי כשיכולים לצלוף בך כל רגע, לשבת במארב בגשם ובקור, או להצלות שעות ממושכות בתוך גוש מתכת גדול שקוראים לו נגמ"ש. או אפילו, הוא לא צריך להתמודד עם בירוקרטיה מטופשת ולא הכרחית, או בוסים חסרי שכל שעושים דברים רק כדי שיהיה לך פחות טוב. האזרח יכול להתפטר. לחייל זה "כל הזין". גם על כך כסף לא יפצה.

מעבר לכך, החוק מגביר את האי-שיוון בתוך הצבא עצמו. האם השבועות שהקרבי סוגר, שומר ומתפקד בהם ימים ולילות, שווים ליומיות שהג'ובניק עושה? או מה עם אותם חיילים שמשרתים יומיים בשבוע, אם לא פחות? האם גם הם יקבלו שכר מינימום? החוק אומר שכן, אז כנראה שכך יהיה.

צריך להבין שהתפקוד של חיילים אף פעם לא התבסס על כסף. הוא התבסס על ערכים (מפוקפקים, אם אתם שואלים אותי) במקרה האחד, ועל ציות לחוק במקרה האחר, אבל אף פעם לא על כסף. הדבר היחיד שהכנסת הכסף לכל העסק תעשה זה הפיכת הצבא לשכיר. זה לא יגרום לשום דבר אחר. לא לשיוון, לא לניחומים, לא כלום. רק הפיכה לצבא שכיר.

ד"ר קראטה

יום שלישי, יוני 24, 2008

נתקלתי עתה בכתבה משעשעת זו, הנכתבה לפני כשבועיים. "הצעה: הרופאים ילמדו קרטה כדי להילחם בחולים אלימים". קראתם נכון. בקצרה, הכתבה מדברת על תגבור השמירה והאבטחה בבתי-חולים, בין השאר גם דרך לימוד קרטה של הסגל הרפואי, בתשובה לעלייה (או אולי, פשוט רמה גבוהה) של האלימות כנגד רופאים מצד מטופלים.

התגובה שלהם מוגזמת. מצד אחד, רופאים וסגל רפואי בכלליות מחוייבים לתת שירות ל'לקוחות' המגיעים אליהם. בניגוד לנותני שירות אחרים שיכולים אולי להמנע, במידה והם רואים לנכון, מלתת שירות לאנשים מסויימים כי הם רואים בהתנהגות שלהם גסות או אי-נעימות או עוינות, הרי שלא ייתכן שרופא יגיד לחולה או פצוע שלא ייטפל בו. לא ייתכן. ובגלל חוסר הברירה הזה, הגיוני כביכול לתת להם את הכלים להתמודד עם כל מטופל שהוא. אבל בכל זאת, סביר להניח שאותם אנשים שמפעילים אלימות כנגד רופאים, מפעילים אלימות גם כנגד אנשים אחרים. כלומר, שאותם אנשים אלימים בכלליות, ולא אלימים במיוחד כנגד אנשי רפואה. עניין זה קריטי; הבעיה נמצאת במטופלים, ולא בנותני השירות.

איפה הבעיה היא לא בלקוחות אלא בנותני השירות? במקומות שחשופים יותר לאלימות או מזמינים זאת אליהם. בנקים, לדוגמא, או חנויות תכשיטים, אשר מחזיקים חפצים קלים בשווי רב, או פשוט כסף במזומן, ולכן מהווים מטרה נוחה יותר לשוד. לכן הגיוני לתגבר בהם אבטחה.

אבל אין שום דבר ברופאים אשר מזמין אלימות כנגדם. מילא, ליצנים, נגיד, אם היו חושבים לתגבר אותם באנשי שמירה או ללמד אותם קונג~פו, הייתי מבין. אבל למה רופאים? אולי יש סיבה מיוחדת, ואני אשמח ביותר אם מישהו יפנה את תשומת-ליבי לכך, אך אינני רואה אותה. ואני, כרגע, לא חושב שקיימת כזו סיבה.

מה שצריך לטפל בו, אם כן, זה באלימות בחברה שלנו, ולא באבטחת הרופאים. אין ספק שצריך ליצור סביבה בטוחה לרופאים לעבוד בה, אבל צריך ליצור את הסביבה הבטוחה הזו לכל אדם במדינה, והרי שאנחנו לא נתחיל ללמד את כולם קראטה (אם כי אני אישית לא מתנגד, אבל ספק אם זה יקרה :) או נציב אנשי אבטחה בכל פינה.

הפתרון הוא מגוחך, שכן הוא יוצא מנקודת הנחה שיש לאנשים סיבה להיות אלימים יותר כנגד רופאים. צריך לטפל באלימות בחברה עצמה, ולא לבזבז משאבים במקומות ובדרכים שלא יפתרו את הבעיה כלל.

חיים מלאכותיים

יום שני, אפריל 28, 2008

זה קורה באופן מקרי לחלוטין, אבל הנה מאמר שלישי ברציפות שניתן לומר עליו שעוסק בנושא של ילדים-בוגרים-הורים. היום ראיתי לראשונה את הסרט A.I. של שפילברג. לפי דעתי זה צריך להכנס לקאנון הקולנועי בתור סוג של אגדת-פיות מודרנית. [המאמר הולך להכיל הרבה ספויילרים לסרט, אז מי שלא ראה מוזמן שלא לקרוא. מה גם שהוא נכתב בהנחה שהקוראים ראו את הסרט.]

ראשית, הסרט נותן עוד ווריאציה לסיפור הנושן של יצירת חיים מחומר, אשר החל עם סיפור בריאת האדם בספר בראשית והתגלגל גלגולים מרובים; אפשר לציין את הסיפורים אודות הגולם, פינוקיו (אשר מתייחסים אליו בסרט), פרנקנשטיין. הסיפורים הללו נכתבו במקומות שונים ובזמנים שונים, ונראה שכל פעם הכח נותן החיים היה שונה; בסיפור בריאת האדם (אשר משמש גם כסיפור על בריאת העולם) הכח הוא אלוהי. בסיפורים על הגולם הכח הוא דתי. בסיפור על פינוקיו קיימת אותה חתיכת עץ מדברת, אך בסופו של דבר יש כאן ייצוג של יצירת חיים דרך אמצעים "חילוניים" (נו, של חול) ולא קדושים. ג'פטו הוא בעל מלאכה, נגר, ודרך הקניית צורת האדם לקרש, הוא מקים אותו לתחייה. ב"פרנקנשטיין" יש ייצוג למהפכה התעשייתית שהתחוללה באותם שנים. ובסרט, הכח הטכנולוגי הוא אשר מקים יצורים חיים (דיי דומה לכח התעשייתי בפרנקנשטיין, בעצם).

הסרט איננו סרט מדע בדיוני קשה. האגדתיות שבו מתבטאת בכך שהוא משתמש בסמליות, או לכל הפחות בצירופי מקרים לא אמינים (כגון ההכרחה של מרטין שדיוויד יגזור תלתל משיער אמו, מה שמאפשר בסוף הסרט להחזיר אותה), לא מביא הסברים לכל דבר, מקיים את התבנית של סיפורי מסעות פיסיים אחר חיפוש עצמי, מסע המתקיים על ידי סטריאוטיפים ו"דמויות מלאי" מודרניות (הגיבור-הילד המחפש זהות, המאהב, דובי ממוכן). ובנוסף לכל, הסרט עשוי בצורה מעולה, מה שנותן לו פוליש אחרון ומכונן אותו כאגדה מודרנית בעיניי.

הסרט מעלה מספר דיונים. הבולט ביותר, לטעמי, הוא אודות ההבדל בין החי לדומם, או יותר נכון, בין החי לבין המחשב האינטיליגנטי. בסרט אנחנו פוגשים את דיויד; דיויד הוא יצור מעשה אדם. לאחר תהליך ה"הטבעה" הבלתי הפיך, מלבד אילו אי-דקויות, דיויד מציג יכולת תנועה זהה לזו של ילד. יש לו עור של ילד, קול של ילד, ונראה שהוא מביע אהבת ילד אל אימו כמו כל ילד אחר. התנהגותו מעט (או מאד, תלוי איך להביט על זה) שונה ונבדלת מזו של ילד "רגיל". מסירובו לשבור את הצעצוע או לחתוך את שיער האמא, דברים שמרטין (הילד ה"אמיתי") אומר לו לעשות, אפשר ללמוד שטבוע בו משהו שמזכיר גרסא קלה יותר של "שלושת העקרונות" של אסימוב, אשר מונע ממנו לפגוע באנשים. הבדלים ברורים יותר בינו לבין ילד חי הם אי-הזדקקותו ואפילו אי-יכולתו לאכול, לשתות, לישון, לנשום. הוא גם איננו יכול לגדול (נראה שדווקא דיויד של הסיפור "סופר צעצועים נמשכים לאורך כל הקיץ"* של בריאן אלדיס, עליו מבוסס הסרט, דווקא כן). אי-יכולתו לגדול נראה כמו פגם רציני במוצר (בכל זאת, לגדול ולהפתח זה הקטע בילדים, נראה לי) כמו גם העובדה שהחברה יצרה עוד מאות אם לא אלפי כפילים מדוייקים שלו, שלכולם קוראים "דיויד", מה שהופך אותו להרבה יותר "צעצוע" בסגנון פרבי מאשר ילד, אבל נתעלם לרגע מזה.

דיויד גם מסוגל לחוש בכאב; קיימת בו איזה מערכת שנקראית DAS (לא זוכר את ראשי התיבות), שנועדה לחוש פגיעה בגוף הרובוט, ולהגיב ברתיעה או התרחקות מהגורם המאיים לפגוע. זה גם התפקיד שכאב אנושי או חייתי מקיים. כל זה מעלה שאלה מעניינת. כאב אנושי הוא מסר ממערכת העצבים הפריפרית למוח שיש איום על הרקמות החיצוניות או הפנימיות, מסר בוטה למדי שטומן בחובו גם פקודה להרתע או לא לזוז. האם אלגוריתם דומה במכונה יכול להתפרש כ"כאב"? איזו מורכבות צריכה להתקיים כדי שיצור\מכונה\תכנה יפרשו כאב (או, פקודה להרתע או לפעול) כ"סבל"? האם רובוט שתוזן בו הפקודה "חפש אחר שקע להטען בו כאשר הבטריות נמצאות מתחת ל20% קיבולת", ירגיש את סבל ה"רעב" במידה והוא לא ימצא שקע שכזה? האם אי-פעם נוכל לענות על השאלה הזו? אנחנו מכירים רק את הסבל שלנו עצמינו, שכן אנו חווים רק אותו, ומקישים את קיום הסבל הזה באנשים אחרים מההנחה שאנשים אחרים דומים לנו במנגנון הביולוגי שלהם. הנוכל לעשות היקש שכזה אי-פעם לגברי רובוטים, מפותחים כמה שהם יכולים להיות? האם סבל רובוטי, סבל מלאכותי, יוכל להכנס למערכת המוסר שלנו? שאלה זו מעניינת אותי במיוחד, שכן אני דוגל ב"תועלתנות" המסתכמת בכך ש"הטוב והמוסרי הוא מירב האושר למירב היצורים החיים". האם מעגלים חשמליים יוכלו להכנס לתחום החיים? (אין לשכוח, בעצם, שמערכת העצבים שלנו, כולל המוח, היא מערכת של "מעגלים חשמליים-כימיים")

זמן מה אחרי הצגת דיויד למשפחה, מוניקה מתרעמת וטוענת שאיננה יכולה להחליף את בנה החי ביצור מכאני שכזה. גם אם נניח שדיויד הרובוט כן מסוגל לגדול, אפשר לדון במשמעות של גידול רובוט. גם בסיפור וגם בסרט, דיויד מוצג כתחליף זמני לילד; בסיפור הוא מובא בגלל אי-החוקיות להביא ילד ביולוגי לעולם, ובסרט הוא מובא כדי לשכך את כאב אובדן הילד של האמא. אך האם יש משמעות להבאת ילד-רובוט לעולם, חוץ מכתחליף זמני לדבר האמיתי?

האבולוציה הוציאה מקרבה יצורים אשר מאד קנאים לד.נ.א שלהם. מעט מאד אנשים בוחרים לחיות ללא צאצאים משלהם. כמעט כולם רוצים בסופו של דבר להקים משפחה אשר תמשיך את השושלת. כמובן, יש גם משפחות שמאמצות ילדים. אך לרוב זה יהיה כתוצאה מאי-יכולתם להביא ילדים משלהם, או בשביל לשפר את רמת החיים של הילד המאומץ (ונדמה לי שבמקרה הזה הילד המאומץ לא בא כתחליף לילד ביולוגי. אני לא אומר שלא התייחסו אליו כאל שווה בין שווים, פשוט שהוא לא בא להוות תחליף). ומה עם ילד-רובוט? ילד רובוט לא יעביר את הגנים של ההורים שלו הלאה, אבל גם לא הילד המאומץ. אבל כן נעדיף (לפחות בניסוי המחשבה הזה. תגידו לי אם אתם לא מסכימים) את הילד המאומץ, הוא מרגיש "חי" יותר. ולמה זה? כי הוא מעביר גנים כלשהם. כי הוא מעביר גנים אנושיים. יצורים חיים יעדיפו להשקיע משאבים באחוז כלשהו של דמיון גנטי מאשר באפס גנטי מוחלט. מצד שני, ההיסטוריה הארוכה של האנושות וכל אבות-אבותיה לא פגשה מקרים דומים אשר היו יכולים לגבש העדפות שכאלו. מה אדם יעדיף לגדל, ילד-רובוט או כלבלב? באופן עקרוני, כל יצור חי שהוא, אפילו צמח, יהיו עדיפים מבחינה גנטית, על גידול ילד-רובוט (שהוא זיוף של החיים.)

הבאת צאצאים הינה משמעותית לאדם, אך לא ניתן להגיד כי זו משמעות החיים. בראייה אקזיסטיציאליסטית (אותה אני מקבל) אומר כי כל אדם מכונן ויוצר את משמעות חייו עבורו. גידול ילד-רובוט, גם אם אינו מנציח את הד.נ.א של ההורה, או חיים ארציים בכלל, מנציח סוג חדש של חיים. בהנחה שאי-פעם רובוטים כאלו יוכלו להרגיש, להנות, ולאהוב כמו בני-אדם, אז מעבר לאוכלוסיה רובוטית מאוכלוסיה אנושית יהיה הדבר הנכון, מוסרי, וטוב לעשות (מנקודת מבט תועלתנית), שכן הם רגישים הרבה פחות לפגעי הסביבה, ולכן יסבלו פחות. אך מה זה אומר, להרגיש ולאהוב כמו בן-אדם? האם זה אפשרי? כיצד זה אפשרי? מה אם יבנה מחשב שכל יעודו הוא להיות מסופק ומאושר? משהו כמו חווית סמים תמידית, רק שהיא לא הורגת אותו בסופו של דבר. ההרגשה שלי היא שההבדל בין בני-אדם לבין רובוטים-ממש-מחוכמים הוא אך ורק הבדל של סוג החומר. אינני מאמין בקיום הנשמה. אך גם אינני יכול להבין מהו אושר-מחשבי. האם משהו במורכבות של החומר יוצר משהו שמעבר לו, גדול יותר ממנו (מה שאנו מכנים, "נשמה")? ומהו בכלל "אושר"? האם ניתן להגדיר אותו, לבטא את מהותו במילים?

אני לא זוכר מי אמר זאת לדיויד, נדמה לי שטדי, או אחד מאותם הרובוטים בסוף הסרט; הוא אמר לו (ציטוט לא מדוייק) "היא (מוניקה, האמא) לא אהבה אותך, לאהוב אפשר רק בשר ודם. היא השתמשה בך. היא הייתה בודדה". אין ספק שההורים השתמשו בדיויד. אך מה לגבי ילדים ביולוגיים? בשוטים בהם מראים את מוניקה מלבישה את דיויד, הוא מייד נראה כמו בובה ביד האמא, אך כך גם כל ילד-תינוק. כל התינוקות הם בובות של ההורים. ההורים משתמשים\מנצלים בילדים שלהם – כדי להנציח את הגנים שלהם, כדי להיות לא בודדים, כדי להעביר את הנכסים שלהם, את הרעיונות שלהם. החיים נכפים על הילדים; הם לא מבקשים אותם. הם לא הזמינו אותם. הם נולדו על אפם ועל חמתם. גם אם הולידו אותם כדי להפוך אותם לאנשים מאושרים, אני משוכנע שהם היו מסתדרים גם בלי להיוולד; גם הבחירה ליצור אנשים מאושרים היא בחירה של ההורים, לא של הילדים. האם לא ניתן לאהוב מישהו שמנצלים? או שאז זאת לא אהבה? אך מהי אהבה בכלל? במסגרת הצבא יצא לי לשמוע הרצאה מפי אדם מעניין, אשר דיבר בין השאר על המושג "אהבה". הוא אמר כי מעולם לא אמר לבת-זוגתו כי הוא אוהב אותה. שהרי המונח הזה ריק מתוכן. את מי אנחנו אוהבים אם לא את עצמינו? רעיון האהבה הלא מותנית הוא שקרי. כל אדם שחש שקיימת בו "אהבה ללא תנאים" למשהו או למישהו, יתוודע לכך שזו אשליה לאחר חקירה פנימית קצרה. בכלל, עקב היות השינוי תמידי, מושג של "אהבה ללא תנאים למשהו\מישהו" הוא בגדר אוקסימורון. אהבה ללא תנאים יכולה להיות רק לכל העולם כולו, לא לחלקים ממנו. או שהיא יכולה להיות כלפי דבר שקפוא-בזמן ולא משתנה, אבל אין טעם לדבר על "תנאים" בקשר לדבר שאיננו משתנה. ואם לאהבה יש תנאים, כיצד ניתן לומר שיש כאן באמת "אהבה" למישהו אחר, ולא לדברים ספציפיים בו – התנאים – אשר טובים ל"אוהב", לכאורה? איפה כאן ההבדל בין אהבה וניצול? **

יצא לי לקרוא דעות על החלק המסיים של הסרט, וטענות שאיננו מתיישר עם המהלך הכולל שלו ושאינו מהווה סיום הולם. ובאמת, הוא לוקח את הסרט לכיוונים לא צפויים, ומכניס רעיונות חדשים לחלוטין, אבל כל אותם השינויים מבורכים בעיניי. ראשית, סיום הסרט, בו דיויד נשכב-נרדם לצד "אמו", עם ידה בידו, ולאחר שהזיל דמעות בניגוד לטבעו הרובוטי, הוא סיום פנטסי אידיאלי למעשייה מודרנית זו.

ראיתי בדיויד בסוף הסרט כמסמל את אדם (מהצמד של "אדם וחוה") – כזֵכֶר אחרון (וראשון, מאותה נקודה והלאה) מכלל האנושות. הרובוטים העתידניים מוציאים אותו מן הקרח, כבוראים אותו מן האדמה. יחד עם מוניקה, הזוג ה"אנושי" היחיד שמתקיים בסוף הסרט, הם יכולים לסמל אדם וחווה חדשים, מה גם שמוניקה שוחזרה, נבראה מחדש, מהתלתל שלה שנשמר אצל טדי ודיויד ונלקח מהם, כמו הצלע שנלקחת מאדם. אבל האדם וחווה האלה אינם התחלה חדשה, אלא סיום. איחודם לא יביא משהו לעתיד; מה שהוא כן מביא זה ההכרה שדיויד חיפש כה רבות מאמו. הכרה שהופכת אותו ל"ילד אמיתי" – הרי הוא בוכה – האם עכשיו יהיה בן-תמותה, האם עכשיו יגדל? האם באמת זה מקרה יוצא דופן, ומוניקה תחיה גם אחרי השינה? אם כן, הרי שיש לנו פה ראשית חדשה לאנושות 2.0 שתצמח מאיחודם.

רעיון נוסף שהציגו בסוף הסרט הוא של משהו דמוי נשמה (נדמה לי שלא מזכירים את המונח הזה, "נשמה"). אותם רובוטים עתידניים אומרים כי ניתן לשחזר בני-אדם אשר רקמות שלהם קפאו ושרדו עד לאותה נקודה בזמן, אך זה יהיה רק ליום אחד, שכן לאחר שד.נ.א מסויים "שומש" פעם אחת (יענו, שאותו אדם כבר חי פעם אחת), הוא איננו יכול להחזיק חיים נוספים. אבל לא ברור בכלל מה היא ההחייאה הזו. שכן, מוניקה המשוחזרת איננה אותה מוניקה של פעם; הרי היא מתנהגת עם דיויד כביכול בטבעיות, אף על פי שכל העולם החיצוני איננו זהה למה שהיא הכירה, וגם הנרי ומרטין אינם קיימים, וגם את דיויד היא מקבלת חזרה כאילו מעולם לא נטשה אותו. היא נראית יותר כמו מוניקה של חלומו של דיויד מאשר מוניקה האמיתית שהייתה. נראה יותר הגיוני כאילו השתילו לדיויד מחשבות בראש – החוויה של מוניקה, האהבה שלה, היותו הופך ל"ילד אמיתי", מאשר שכל אלו באמת קרו. אותם רובוטים עתידניים הרי רצו "רק שיהיה מאושר".

ועוד דבר אחרון; אני מניח שכולם, לפני שקולטים שאותם זרים בסוף הסרט הם בעצם רובוטים עתידניים, חשבו שהם חייזרים. אני, בכל אופן, הייתי משוכנע שאלה חייזרים שמגיעים לכדור-הארץ, מה שגרם לי למלמל הרבה "גאוני, גאוני, גאוני, גאוני" בזמן שהם טסו עם הרחפת הזאת לעבר המסוק-צוללת הקפוא של דיויד. הסיבה למלמולים הייתה שחשבתי שהדיון אודות ההבדל בין יצור-חי אמיתי לבין רובוט הולך להפתר; הייתי משוכנע שהם יגלו את דיויד שנמצא בתוך הקרח, ואז יודיעו בגאווה לשאר האומה החייזרית שלהם, שנמצאו חיים על כוכב אחר. כלומר, שבהעדר היוצרים של דיויד (בני-האדם), דיויד יראה פשוט כיצור חי שהתפתח באופן ספונטאני כמו שכל היצורים החיים מתפתחים על כוכבים שונים. אך האם דיויד מקיים את מאפייני החיים? ננסה רגע לעבור על רשימת מאפיני החי שמציעה לנו וויקיפדיה, שהם שבעה במספר: הומאוסטזית, ארגון, מטבוליזם, גדילה, רביה, תגובה לגירוי והסתגלות.

הומאוסטזית; אמנם אין לו חום גוף, אבל יש הפרדה ברורה בין המערכת הפנימית שלו, לחיצונית. ארגון; דיויד מורכב מרכיבים רבים, מיני סיבים ומעגלים חשמליים. מטבוליזם; כאמור, לא מוסבר כיצד הוא מפיק אנרגיה. אם הוא היה צריך להטען דרך מערכת החשמל, הרי שאז איננו מקיים את מאפייני החיים, שכן היה תלוי במערכת חיצונית אשר איננה קיימת עוד. אבל ייתכן שיכל ליצור אנרגיה באופן עצמאי. כמדומני הוא מתעורר מעצמו ברגע שהרובוטים מפנים את הקרח מסביב, אבל אולי הם גם החייאו אותו דרך העברת אנרגיה (אני לא זוכר). גדילה; זה סעיף בעייתי. הוא בעייתי כיוון ודיויד הוא אלמותי – גם בתור פריט יחיד הוא איננו מקיים שום מעגל חיים. הגדילה היחידה שלו הייתה מלא-חי לחי, בזמן הייצור שלו. רביה; דיויד לא נולד, הוא נבנה. נבנה באמצעים מכניים. באופן תאורתי הוא יכול לבנות עוד מסוגו, במיוחד אם הוא מכיל בתוכו את המידע אודות המבנה שלו עצמו. אבל כיוון שהוא נבנה לצורך חיקוי גור-אנוש, אין זה סביר. תגובה לגירוי; יש. אין צורך בהסברים. הסתגלות; כפריט בודד הוא מסתגל – הרי הוא מסוגל ללמוד ולהפתח. אבל התפתחות כזן חסרה לו, אלא אם נניח את קיום היכולת שלו לבנות עוד רובוטים כמותו (להתרבות) ולהכניס אליהם שינויים שהוא רואה כמועילים (הסתגלות). אז מה אם דיויד כזה היה קיים על איזה כוכב בגלקסיה, ואנחנו, בני-אדם, היינו מגלים אותו באחת מהמשלחות שלנו לחלל? האם היינו מזהים אותו ככלי שנוצר על ידי יצורים חיים שנכחדו, או שהיינו רואים בו יצור חי?

* המאמר, מנקודה זו, יכיל גם ספויילרים לסיפור. ראו הוזהרתם.

**

FOR ANNE GREGORY / William Butler Yeats
'Never shall a young man,
Thrown into despair
By those great honey-coloured
Ramparts at your ear,
Love you for yourself alone
And not your yellow hair.'

'But I can get a hair-dye
And set such colour there,
Brown, or black, or carrot,
That young men in despair
May love me for myself alone
And not my yellow hair.'

'I heard an old religious man
But yesternight declare
That he had found a text to prove
That only God, my dear,
Could love you for yourself alone
And not your yellow hair.'

דה אינטרנט איס פור פורן?

יום ראשון, אפריל 27, 2008

גיל 18 (או 21 בארה"ב) הוא גיל משמעותי במדינות המערב. זהו גיל בו אדם נהיה בוגר מבחינת החוק, מה שמקנה לו, בין השאר, את הרשות להעסיק עצמו במגוון פעילויות נהנתניות כגון שתייה משקאות חריפים, קיום יחסי מין עם מי שהוא רוצה (בתנאי שגם הוא נכנס תחת אותה קטגוריה של "בוגר") וצריכת פורנוגרפיה, כמו גם להכנס למקומות המתעסקים בפעילויות מיני אלו. האיסורים על קטינים לעסוק בפעילויות אלו נועדו להגן עליהם מהשפעתן הרעה ו\או מתוצאותיהן השליליות. כמו כן, פעמים רבות מיוחסים לאיסורים אלו מאפיינים "מוסריים" לכאורה אין זה הולם, אין זה מוסרי, לתת לילד לעשן, לשתות, לצפות במעשים מגונים.

נניח לרגע בצד לאיסורים הנוגעים לאינטוקסיקציה1 (אלכוהול, עישון וכו') אשר אני רואה בהם כלגיטימיים יותר, ונבחן את האיסורים והמניעה בהתעסקות במין ופורנוגרפיה. המניעה של ילדים מחשיפה לתכנים פורנוגרפיים נועדה "להגן" עליהם, למנוע פגיעה בנשמתם הרכה והטהורה, למנוע רכישה של התנהגות פסולה בהשראת התכנים. החשיפה לתכנים כאלו נתפשת כלא מוסרית, לא רק כאשר הנחשפים הם ילדים, אלא בכלל. מסוג הדברים שהדת וגופים (שמרניים?) אחרים מחרימים ומגנים ומקשרים להתנהגות רעה ופסולה. ילדים, או מבוגרים, הנחשפים לתכנים כאלו, יגדלו בהכרח להיות אנשים חולי מין וחורשי זימה, או לכל הפחות עבריינים חצופים. או מה?

אני אישית, אם מותר לי לציין, צורך פורנו מסביבות גיל 10, ואני בטוח שאין זה עניין יוצא דופן. אמנם זאת עדותי האישית, אבל הרשו לי להגיד שאני רחוק מאד מלהיות עבריין מין או אנס או משהו בסגנון. כיצד, אם כן, הושפעתי לרעה מהתכנים האירוטיים אשר נחשפתי אליהם מגיל צעיר?

ומה בדבר תוכן אלים? מאז פחות או יותר שהמשחק יצא ב97 (אז אני בן 8), יצא לי לשחק בדיאבלו אשר דורג על ידי ESRB כ"M", דירוג ל"בוגרים" (17+). פעם אחת כשהייתי לבד בבית צפיתי בסרט בוידאו (לא זכור לי הגיל, אבל זה היה בגיל צעיר ובתקופת הVHS) ואחרי שהסרט נגמר נתתי לקלטת להמשיך לרוץ. בהמשך הקלטת היה הניצוץ של קובריק אשר המשכתי לצפות בו (לא בלי פחד) עד סופו. לא זכור לי שאחד מאלו גרמו לי לסיוטים או השאירו בי צלקת, והם גם לא הפכו אותי לילד אלים יותר.

האם תכנים מיניים או אלימים שנחשפתי אליהם בגיל צעיר השפיעו עלי לרעה? לא נראה כך. הם בוודאי השפיעו עליי כך או אחרת, אבל לא נראה שהושחתתי על ידם ברמה שמייחסים לתכנים כאלה גורמים אלו או אחרים הרואים בצנזורה והגבלות גיל עקרון חשוב. האם הגבלות גיל באמת מגנים על ילדינו? על החברה שלנו? על העתיד שלנו? או שמא הם גורמים לתוצאות הפוכות?

אני מאמין שצנזור בדמות הגבלות הגיל הוא רע באופן עקרוני בדיוק כמו כל צנזור אחר כגון צנזור של עבודות המבקרות את הממשל, את החברה, צנזור של יצירות הנעשות על ידי מיעוטים, על ידי המעמד הנמוך, או כל אוכלוסייה שדעתה אינה פופולרית. הגבלות הגיל הינם צנזור רודני ככל צנזור אחר, מסתירות את האמת מאנשים מסויימים במקום לחשוף אותה, יוצרות עולם שקרי או לא מלא (זוכרים את הזונה מוכרת המזון מספר יהושע?), יוצרים עולם שהוא זיוף. מכיוון שהעולם המוצג הוא מזוייף, מי שמביט בו מפתח כלים "שקריים", כלים אשר מתאימים לעולם השקרי אך לא לעולם האמיתי אשר מוסתר על ידי צנזור.

מחקר שנעשה על ידי מילטון דאימונד מראה לא רק שעלייה בתפוצה ונגישות של חומר ארוטי ופורנוגרפי לא הגבירו את מספר מקרי הרצח, האלימות והאונס באותם מקומות, אלא הנמיכו את המספר. מהטבלאות ניתן לראות בבירור כיצד לאורך השנים, בהם יפן וארה"ב נעשו מתירניות יותר, מספר המקרים האלו צנח, ובנוסף לזה מספר האחוזים של קטינים (6-12) מבין הקורבנות של מקרים אלו נפל כמעט בחצי בין השנים 72 ל95. אחוז המקרים הקשורים בגילאי 13-19 גדלו אמנם באחוז אחד, אבל נראה שזה קשור בעיקר בירידה הדרמטית של תקיפות ילדים קטנים אף יותר. אחוזי הקורבנות בגילאים 20-29 גבר, כמו כן של 50-59. כלומר, הגברת הנגישות של פורנוגרפיה הקטינה את מספר מקרי האלימות והאונס של קטינים (אגב, זה מזכיר לי את הסיפורים האחרונים אודות "הכת הסדיסטית" של אליאור חן אשר התעללה בילדים קטנים, והעובדה שהקשורים בפרשה באים מהזרם החרדי, זרם שמרני עד מאד שבו אף אוננות נחשבת לחטא). כמו כן, ניתן לראות מהטבלאות כיצד מספר המקרים של אונס בשנחאי גדלו יחד עם מספר המעצרים הקשורים באכיפת חוקים נגד פורנוגרפיה.

נתונים אלו מתייחסים אמנם לנגישות כלל החברה לחומר פורנוגרפי, ולא לגישה של קטינים לחומר כזה, אך בכל זאת היא מצביעה על חוסר הנזק שבחומר זה. השאלה היא האם יש לפורנוגרפיה השפעה שונה על מבוגרים ועל קטינים. כדי לענות על השאלה הזאת צריך לבחון את ההבדל בין מבוגרים (18+) לבין קטינים (17-). על ההבדל בין שתי קבוצות אלו קשה להצביע, שכן הקבוצה של קטינים חלוקה בעצמה למספר קבוצות; החלוקה (שהיא חלוקה שלי לצורך העניין) היא למספר גילאים: הגיל הרך; גיל הבית-ספר בו מתחילה להיווצר התעניינות מינית הקשורה בחקירת הגוף והתעניינות במין השני; והגיל בו אותם ילדים-נערים מסוגלים להכניס ולהכנס להריון ובו העניין במין מוצהר יותר. ההבדל בין הקבוצה האחרונה לבין קבוצת המבוגרים (18+) הינו הבדל חוקי בלבד המפריד אותם בזכויותיהם (הזכות לרכוש פורנוגרפיה, להכנס למועדונים וכל הנושא של קיום יחסי מין).

מהו ההבדל אם כך באופן הצפייה של מבוגרים בפורנו לבין זה של הקבוצה השנייה של קטינים (נגיד, 10+)? לשתי אוכלוסיות אלו ישנם דחפים מיניים אשר הם רוצים להביא לידי סיפוק. בקרב שתי הקבוצות ישנה הבחירה\חוסר ברירה בסיפוק הדחפים על ידי פורנוגרפיה. אני אומר גם ששני האוכלוסיות מבינות את המנגנון של המעשה הנצפה2 (כלומר, את העובדה שיש כאן אדם\מספר בני-אדם, שיש להם תשוקות מסוימות, שהם מממשים אותם בדרכים אלו ודרך איברים אלו). כאן אני מניח שאולי תהיה אי-הסכמה איתי, והטענה שלילדים ישנה פחות הבנה רגשית ופחות ניסיון אישי במערכות יחסים אינטימיים. אך אני אטען שקודם כל הניסיון וההבנה של יחסים אצל מבוגרים לא תמיד ולא בהכרח מפותחת הרבה יותר, ושרגישות והבנה של רצונות הזולת הן עניין של אופי ונבדלות בין אדם לאדם, ופחות קשורות בגיל. ישנם ילדים אשר יגלו יותר סימפתיה ממבוגרים, כך שהטענה שתכני פורנוגפיה נתפשים כחסרי רגש בקרב ילדים יותר מאשר בקרב מבוגרים, או שהבני-אדם המוצגים בתכנים אלו נתפשים כלא אנושיים אלא כאובייקטים, חלשה בעיניי.

לפי דעתי ישנה אפילו השפעה מאד חיובית של צפייה בפורנוגרפיה על ידי ילדים קטנים, בייחוד בניגוד למצב הקיים של הסתרה של דחפים מיניים של בני-אדם מילדים. אם ילדים נחשפים למעשים מיניים, הרי שהם מכירים3 בקיום הדחפים המיניים של בני-אדם, יכירו בכך שדחפים אלו קיימים אצל הזולת ולא רק אצלם. כלומר, הם יבינו שדחפים מיניים הינם אלמנט ב, ושיש להם מקום ביחסים בין-אנושיים. מכאן שהם יהיו מודעים למרכיב זה ויחפשו אותו במערכות יחסים. הם יבינו שיש כאן פעולה דו-צדדית ולכן יחפשו לממש את הדחפים על ידי שיתוף פעולה. האפשרות השנייה היא שמבוגרים יכחישו בתקשורת המיועדת לילדים את קיום הדחפים המיניים והפעילויות הנלוות אליהן (וכך יוצרים בראשיהם עולם נטול מיניות) ובכך ישאירו כל ילד וילדה עם הדחפים המיניים שלהם לעצמם. הילדים יראו בדחפים שלהם כייחודיים להם, כסוטים מהחברה הכללית, ולכן גם ימצאו את עצמם בעולם שבו אין הם יכולים למצוא בן-זוג לדחפיהם, משום שאותו בן-זוג איננו קיים (או כך הם חושבים). דבר זה יוביל אותם לחפש סיפוק אצל אנשים אחרים (כי התאווה היא בעיקרה תאוורה לאחר) אך החיפוש יהיה חד צדדי, ולכן יהיה אלים יותר במהותו. ניתן להמשיל זאת כך: בעולם עם דלתות רגילות בני-אדם יפתחו דלתות, ואם אלו לא נפתחות בקלות הרי כל מה שנותר להם לעשות זה להמשיך לנסות לפתוח אותם. בני האדם כופים את רצונם על הדלתות (אשר לא רוצות להיות סגורות או פתוחות), כלומר שיש כאן פעולה חד-צדדית. בעולם עם דלתות חשמליות הגישה שונה לחלוטין: הדלתות יכולות להפתח לקראת בני-אדם. כלומר, שהן פותחות את עצמן בעת תנועה של אנשים לקראתן. יש להן "רצון". אם אדם ניגש לדלת כזו והיא לא נפתחת, יש לפניו שתי אפשרויות; הוא יכול לנסות לפתוח אותה בכח (מה שנמשל לאונס) או שהוא יכול לנסות (מה שיכול להיות יותר פשוט או לפחות בעל תוצאות הרסניות פחות) לחפש דלת אחרת שתפתח בפניו. ילד או אדם אשר מכחישים בנוכחותו ומסתירים מפניו את קיום הדחפים המיניים של בני האדם סביבו יהיה דומה לאדם החי בעולם של דלתות חשמליות אך יראה את עצמו כחי בעולם של דלתות רגילות; הוא ינסה לפתוח דלתות גם כאשר הן נפתחות מעצמן בפניו4.

ומה יהיו ההבדלים בהשפעה של פורנוגרפיה בין מבוגרים ובין ילדים רכים ממש? אלא אם כן הוסבר להם דבר מה על רביה (ולא על חסידות חסודות) הרי שילדים רכים פשוט לא יבינו את מה שהם רואים. אין בהם עדין (אם כי פרויד טוען שיש) את הדחפים המיניים אשר הם יכולים להבין שלוקחים חלק בסצינה אותה הם רואים מולם. כל הפעילות הזאת תהיה חידתית וחסרת פשר בעינם (כמו הרבה מאד פעילויות אחרות). כיוון שהדחפים לא קיימים אצלם, הם לא יספקו שום דחפים תוך כדי צפייה.

קשה לנתח השפעה של פורנוגרפיה על ילדים רכים ממש, כי קשה לתאר כיצד פורנוגרפיה תגיעה לעיניהם. ישנם שתי אפשרויות; אנחנו יכולים להתעסק בחברה מתחסדת (כמו שלנו), ולקחת דוגמא של ילד קטן (נאמר גיל 6) שנחשף במקרה לפורנוגרפיה (דרך המחשב של אבא, למשל, לצורך העניין). סביר יהיה להניח שברגע שהוא קולט מה הוא רואה מולו הוא ינקוט בפעולת הימלטות; הוא ירגיש שהוא צופה במשהו שלא לעיניו, שאסור לו, שהוא לא מבין (ילד מבוגר יותר, נגיד 14, עלול למצוא עניין בתוכן שהוא מצא ולכן ייתכן שישאר לצפות בזה). ייתכן גם כן שהוא יישאר לצפות בזה מתוך איזו סקרנות. כיצד זה ישפיע עליו? במידה והפחד שלו מהחשיפה גדול מהסקרנות, ייתכן שהוא יכחיש זאת ויסתיר זאת איכנשהו בעמקי נשמתו ושעם הזמן התפתחו הדחפים האלה בו עצמו ויגרמו לפחד להצטמק מול הסקרנות. מצד שני, ייתכן והוא יאמץ את הפעילות אשר צפה בה ויביע אותה במשחק, אולי גם עם ילדים אחרים. אפשר להניח שזה יכול לכלול מיני נגיעות וליטופים. אין בכך שום דבר פסול; במידה וכל הצדדים כאן תמימים ולא "מודעים" למעשים שהם עושים (אם כי הפירוש של מה שהם עושים הוא רק של אדם מבוגר. הרי מה שם עושים זה אך ורק להתלטף) הרי שאף אחד לא נפגע כאן. יש לזכור שמדובר כאן בגיל שהביולוגיה של הילדים לא יובילו להשלכות מצערות גם בניסיונות המשחק הקיצוניים ביותר. העניין שונה במקרה בו ילד ינסה לשחק במשחק הזה עם מבוגר (הנה פאדופיליה מכה שנית במאמרים שאני כותב). יש כאן כביכול מקום לניצול. אבל צריך לזכור שלא כל המבוגרים הינם פדופילים (אני נוטה לחשוב שרובם לא), ושבמידה וילד ינסה לשחק במשחק זה עם מבוגר, המבוגר יוכל פשוט שלא לשתף איתו פעולה, או שהוא יוכל לתת לו הסבר על הפעילות הזו, מה המשמעויות שלה, למה ואיך היא קורת ולמה היא יכולה להוביל. תגובה של כעס ותוכחה תהיה רעה אפילו יותר מהכחשה של דחפים מיניים, שכן היא לא רק הופכת את הדחפים של הילד (אנחנו עוסקים כאן בילדים שטרם יש בהם את הדחפים האלו, אבל ניתן לשאר שילד יעשה השלמות אלו לכשיתבגר ויזכור את הנזיפה הזו בו) לייחודיים לו, לכאורה, אלא גם הופכת אותם לרעים במהותם באופן מוצהר (בניגוד לניטראליות בה הן נמצאים בעקבות הכחשה בלבד, או רעים באופן מרומז. למעשה, ייחוס מרומז למין כדחף פסול ופעילות פסולה יכול להיות הרסני יותר מייחוס מוצהר כי קשה יותר להתייחס אליו בשל עמימותו.) מה שיגביר את האפשרות שהוא יבוא למין בגישה של אלימות.

ישנה גם האפשרות, ממנה אנחנו פוחדים, שלמבוגר יהיה אינטרס לשתף פעולה במשחק של הילד. אך ניתן לשער שאילו מבוגר היה רוצה לנצל מינית ילד הוא היה פועל בעניין בעצמו, ולא מחכה שהילד ייזום מהלך. גם התסריט של מבוגר שרוצה לנצל מינית ילד אך לא מצא הזדמנות עד שהילד התחיל איתו היא רחוקה מלהתקיים. בשביל שדבר כזה יקרה אנחנו זקוקים לצירוף מקרים שקשה לצרפם: צריך להיות מבוגר זר שפגש את הילד במקרה (שכן אם זה מבוגר מוכר סביר להניח שהוא היה מחפש בעצמו הזדמנות לנצל מינית את הילד), ילד עם אופי כזה שיגרום לו לשחק עם מבוגרים זרים (שכן סביר יותר להניח שילדים ילכו לשחק עם ילדים אחרים או מבוגרים מוכרים) ותנאי שטח כאלו שיאפשרו למבוגר ולילד לשהות לבד ושהמבוגר ירגיש בטוח שהוא לא עלול להחשף. מאד לא סביר לניח שתסריט כזה יקרה.

קיים גם הנושא של ניצול מיני בין ילדים, שקורה, כמדומני, בעיקר בין ילדים בגילאים שונים. ילד אחד מפעיל מניפולציות פיסיות או רגשיות כדי לבוא במשחק עם ילד אחר. במידה והילד השני מסרב לשחק, אבל הילד השני משתמש באגרסייה כדי להכריח אותו לעשות מה שהוא רוצה, הבעייה כאן היא האלימות, לא המיניות. ילדים עוד לא מקיימים פונקציה מינית בגילאים כאלה. הפגיעה הרגשית הנוספת שתתווסף למקרה כזה עקב היותו ניצול מיני ולא "סתם אלימות" תנבע מהפירוש שמבוגרים יתנו לו, ולא מהחוויה האותנטית של הילד. כל אלימות שהיא מתקשרת עם ניצול הגוף של אחד, פגיעה בו, שימוש בו בניגוד לרצונו, חדירה למרחב הפרטי. הפגיעה הרגשית הנוספת שמייחסים, ושאולי גם חווים בסופו של דבר, במקרים של אונס וניצול מיני, חוויה של "חילול", נוצרת עקב הבושה שמייחסים לאיברים הנידונים, עקב המעמד החברתי שניתן לאותם איברים. אותם איברים נתפסים כ"פרטיים יותר" מאיברים אחרים, אך כל זה עניין של חינוך ותו לא. יכולים להיות הבדלים בחוויה הפיסית, עקב היותם איברים רגישים יותר, אולי, אך כאן נגמר ההבדל. אני מאמין כי אלימות מינית "שוות ערך" לכל אלימות אחרת, ושבעקרון יש להתייחס אליהן (אם זה בענישה, למשל) שווה. אך ההתייחסות השווה בענישה צריכה לבוא רק אחרי שתהיה התייחסות שווה גם בחינוך ובהקניית הערכים, רק אחרי דה-מיתולוגיזציה של מיניות האדם ואותם איברים. לכן, ל"ניצול מיני" בין ילדים יש להתייחס כמו בכל מקרה של אלימות בין ילד אחד לילד אחר. במידה וילד אחת הוא בעל כח רב יותר מילד אחר, אך אין כל התנגדות מהצד השני, אין סיבה לא לאפשר למשחק להתקיים. (בניגוד ליחסים "אסורים" בין מורה-תלמיד, בוס-עובד, מפקד-פקיד, מהסיבה שאצל ילדים זה עדין בגדר חקירה ולימוד, ואין כאן כוונת זדון ערמומית)

אגב, לא כל פורנוגרפיה כוללת בתוכה פעילות הניתנת לחיקוי. כלומר, פעילות בכלל. אחרי כל ההתדיינות הזאת זה כבר לא נראה לי כמו פורנוגרפיה בכלל, אבל הרי תמונות המציגות בני-אדם ערומים (ולא כאלה העוסקים במלאכה זו או אחרת), וערום בכלליות, נתפסות כגסות (בעיקר בארה"ב לעומת אירופה), ולכן ערום מוסתר מילדים ומהמרחב הציבורי. אך מה גס בגוף האנושי? הגוף האנושי כולו הוא טבעי על כל איבריו אשר לכולם ישנה פונקצייה לגיטימית במרחב הפיסי והחברתי. הכחש הזה הוא שמוביל את החברה להיות חברה מתחסדת אשר נלחמת כנגד הדחפים שלה עצמה אשר מוצאים דרך ומתממשים בסופו של דבר בדרכים שליליות. אני מקווה שלפחות לדיעה יותר אורתודוכסית זו שלי יהיו יותר מסכימים, שאין רע בהצגת עירום גם ב, למשל, סרטים שלא יועדו דווקא למבוגרים, ואולי אפילו בסרטים שמיועדים לילדים אם זה מה שמציג את האמת (ובעצם, איזה מין סרטים בדיוק מיועדים לילדים? כדאי לבחון גם נושא זה בעתיד), ושאין צורך בצינזורו. ואולי לא רק שאין דבר שלילי בהצגת עירום, אלא יש אפילו מן החיובי, אם זה מה שיסלק את הבושה בגופינו ואת הבושה מפני עורם של אנשים אחרים.

הבה נבחן חשיפה של תכנים אירוטיים לילדים רכים בחברה שאינה מתחסדת, חברה מתירנית. כאן כמובן יש דרכים נוספות שבהם ילדים יכולים להחשף לתכנים כאלו מעצם ההגדרה של החברה כחופשית מאד בדעותיה ביחס אליהם. ניקח את הדוגמא הקיצונית ביותר של הורים המראים לילדיהם הרכים תוכן פורנוגרפי. מצד אחד זה מגוחך בדיוק כמו להציג תוכנית עסקית-כלכלית לילד באותו הגיל (אם כי במחשבה שנייה, אולי דווקא זה יכול להיות מאד מועיל בטווח הארוך בדיוק כמו הקניית כלים וכישורים מכל סוג שהוא כבר מגיל צעיר) אך לצורך העניין נבחן את המקרה. לשם מה ההורים עושים זאת? אולי כדי להראות לילדים שאין פסול במין. או אולי הם צופים בזה בסלון להנאתם שלהם והילדים נמצאים שם גם כן, במקרה.

הילדים לומדים מכך שאין פסול במין (שכן ההורים שלהם נוכחים באותו החדר איתם ומודעים לכך שהם צופים בזה, והם אינם נוזפים בהם ואולי הם אף בכוונה מציגים להם זאת), שזאת לא פעילות שצריך להתבייש בה או אשר הינה חטא או אינה מוסרית. ייתכן שהילדים יחקו את מה שהם רואים דרך משחק, כפי שהם מחקים התנהגויות אנושיות אחרות במשחקים כמו רופא וחולה, שוטרים וגנבים, ואלוהים יודע מה. כך או כך, משחקים כמו רופא וחולה משמשים לשם חקירה מינית של גוף הילד ושל הזולת. עיינתי במספר אתרים אודות משחקי "רופא וחולה". כולם ציינו שאין להעניש או לכעוס כאשר תופסים ילד באמצע משחק החוקר מיניות, אבל כולם ציינו שיש לומר בעדינות לילד שמה שפרטי הוא פרטי, ולנסות למשוך את תשומת ליבם מהמשחק לפעילות אחרת, ולהסביר שאין להראות את ערומך לאנשים אחרים. ואני שואל את עצמי, מדוע? איזה פונקציה יש לבושה בחברה האנושית? ברור שיש כאן פשוט חזרה על מוסכמות חברתיות ללא שום מחשבה. מעניין שהאתרים שבדקתי ציינו את התקופה בה קיימת אותה התעניינות אינטנסיבית בגוף היא בין הגילאים 2-5, או 2-7. וכשאני חושב על זה אני נזכר כיצד בתקופת הגן בנים ובנות נטו יותר להתערבב אחד עם השני ולקיים אינטראקציות, בעוד שבתקופת בית-ספר הייתה התפלגות ברורה בין בנים ובנות, וכל יצירת קשר עם המין השני הייתה בגדר טאבו חברתי, עד לתקופה של ההתבגרות המינית, בה החלו ניסיונות זהירים לקשרים חברתיים גם עם המין הנגדי. סביבות הגיל 5-7 הם השנים בהם מתחילה מה שפרויד כינה כתקופת החביון, המתאפיינת באדישות מינית. ואני תוהה איזה משקל יש לתרבות ליצירת אותה תקופה של הכחשה מינית. אם ההורים והחברה לא היו מגדירים את העירום כפסול, אם לא הייתה קיימת אותה בושה, האם אותה תקופת חביון לא הייתה מתקיימת וילדים היו ממשיכים להיות מיניים מהופעת הדחפים הראשוניים ועד לחייהם כמבוגרים? כמו כן, תקופת החביון מתאפיינת על ידי פסיכולוגים כתקופה בה קיימת התפתחות של כישורים ושל לימוד. עד כמה הקשר בין התרבות המערבית, על התפתחותה הטכנולוגית לאורך השנים, ובין בושה מעירום, חזק? אנו מקשרים צניעות וחסידות עם תרבות, אך לכאורה אין קשר הכרחי בין התפתחות מחשבתית וטכנולוגית לבין בושה (למעשה, אני חושב שישנו דווקא קשר הפוך, ואני מקווה לעיין בנושא בעתיד). כל מיני שבטים באפריקה, אוקיאנייה, אמריקה ואיפה לא, התהלכו בעירום, אך לא התפתחו טכנולוגית כמעט כלל. האם יש קשר הכרחי בין שני הדברים? (והאם יש קשר, אם כך, בין התפתחות טכנולוגית לבין המצאות באקלים קר הדורש יצירת בגדים? או בתנאים סביבתיים אחרים הדורגשים ביגוד? כדאי לבחון גם זאת). מכאן הסוגייה העיקרית שעולה היא האם אישור של חקירה מינית לילדים קטנים עלול להסיט אותם מהתרכזות בפיתוח כלים אישיים, מיומנויות בסיסיות ולימוד כישורים כאלה ואחרים. אבל מצד שני יש לנו סטודנטים, אוכלוסייה שהפונקציה החברתית העיקרית שלהם היא לימוד והתפתחות, אבל באותו הזמן הם גם בתקופה מאד מינית בחייהם. וזה בכל זאת מסתדר. אין סיבה שזה לא יסתדר גם עם ילדים קטנים (למרות האופי השונה מאד של הלימוד).

אך מה היא מקורה של מסורת הבושה הזו, ואיפה ומתי צמחה הגבלת הגיל? אמנות פורנוגרפית הייתה קיימת משחר ההיסטוריה; לצד ציורי המערות אשר הציגו בני-אדם צדים חיות, היו גם ציורים התיארו בני-אדם בזמן משגל. כדרות של תרבויות שונות, ביניהם היוונים, תיארו סצינות אירוטיות. קירות בתי-בושת בפומפאי גם הציגו תמונות שכאלו. הבושה מעירום ומפעילות מינית איננה נחלת כל התרבויות בכל הזמנים. נראה לי שבמערב, הגורם הדומיננטי ביותר שהביא לדיכוי מיני היה הדת. ביהדות יש לנו כבר את הסצינה בתורה של אדם וחווה אשר פותחים פתאם את עיניהם וחשים בעירומם לאחר אכילת עץ הדעת (מטוב ורע) וחוקי צניעות כאלה ואחרים (או שזה בא מאוחר יותר?). הנצרות, אשר התפשטה עד סוף המאה הרביעית לכלל אירופה, הביאה איתה את הדיכוי המיני. מעניין שטוקוגאווה יושימונה, שליט יפן מהמאה ה18, שנחשב בעיני אי אלו כשליט המוצלח ביותר משושלתו, אשר העביר רפורמות כלכליות וביטל את האיסור על ספרים זרים ובכך גרם לזרם של ספרות זרה להכנס לארצו, להתרגם, וליצור גם את הראנגקו או לימודי המערב, הוא גם זה שתחת שלטונו יצא חוק אשר החרים ספרים אירוטיים, החוק הראשון ביפן שבא לדכא אמנות פורנוגרפית (או שאולי הדיכוי המיני גם הוא יבוא מהמערב?). האם דיכוי מיני היה סוג של ניסיון לשליטה, של יצירת מרות? אין ספק שיש כאן ביטוי של כח, אך האם האיסור תרם לכוחו של השליט אשר הוציא מידו את החוק? או שאולי קיים עניין עמוק יותר אשר בגללו פורנוגרפיה ומין נתפסים כלא מוסריים, ואף פחות הולמים ילדים?

תאוריה אחת שלי היא שמקורה העמוק ביותר של מסורת הבושה בעירום הוא כנגזרת של סלידה מגילוי עריות, אשר מקורה של זו הוא ביולוגי ולא תרבותי5. סלידה מגירוי עריות הופיעה בתרבויות שונות בעולם, ובעולם החי גם כן. גם אם האיסור לגילוי עריות עובר במסורת ודרך לימוד (חוקים שאוסרים גילוי עריות, למשל), הוא צומח באופן טבעי ולא תלוי תרבותי בבני-אדם הגדלים לצד בני המין השני. האם יכול להיות שהורים, הסולדים בעצמם מגילוי עריות כתוצאה מהתנאים בהם חיו בילדותם, יפחדו שמא ילדיהם יביעו איזו מיניות אחד כלפי השני, ולכן לימדו אותם שיש להתלבש ולא לחשוף איברים מוצנעים? או שהם נזפו בהם כאשר ראו אותם חוקרים זה את גופו של זה? והילדים, שלא לימדו אותם שזה "מקרה פרטי" ומדוע אסור להם לחשוף חלקים כאלו ואחרים, גדלים לדעת שהנורמה היא להיות לא ערום, שיש בושה בעירום ושיש להסתירו. מצדם, הם ימשיכו להעביר את רעיון הפסילות שבעירום כאשר יגדלו ויהיו להם ילדים משלהם, וכך הלאה. אין זה הכרחי שההורים יפתרו את בעית סכנת הגילוי עריות של ילדיהם על ידי ביגוד, וזה יכול להסביר מדוע היחס לעירום בתרבויות שונות ובזמנים שונים היה שונה.

ההסבר הזה איננו משכנע אותי לחלוטין, וכנראה צריך להקדיש לזה עוד מחשבה. אבל בכל זאת, זה נראה לי הכי קרוב להסבר התופעה, כיוון והסלידה מגילוי עריות מושרשת בביולוגיה שלנו (או לפחות מושרש התהליך אשר מביא לסלידה), בעוד שסלידה מעירום עצמו איננה (ראו תרבויות אשר מסתובבות בחופשיות בעירום).

מה בנוגע להגבלת גיל? במקומות ובזמנים שונים בהיסטוריה נכתבו ובוטלו חוקים הנוגעים לאמנות אירוטית או פורנוגרפית, אשר נעה מלהיות פופולארית ללהיות אסורה באופן מחמיר. אך נראה שגם כאשר אמנות כזו הייתה מותרת, היו נחקקים חוקים המגבילים את הדור הצעיר מלהחשף אליו. לא מצאתי מתי ואיפה נחקק החוק הראשון מסוג זה (אשמח אם מישהו יפנה אותי למקור מידע), אבל אפשר לחשוב על מספר סיבות שבגללן נחקקים חוקים אלו. ראשית, התאוריה שהצעתי פסקה אחת קודם יכולה לתת הסבר מספק. כדי למנוע מאחים ואחיות "לגלות עריות", משתדלים למנוע מרעיונות מיניים להכנס לראשם. ילדים קטנים נמצאים תדיר בחברת אחיהם, בעוד שמבוגרים נפרדים מאחיהם ויוצרים קשרים עם עמיתים לעבודה, ללימודים, לארגונים ומוסדות שונים, כך שהסכנה שרעיונות מיניים יובילו לגילוי עריות אצל ילדים גבוהה משמעותית (מנקודת מבטם של מחוקקים, אני מניח. זו גם לא חייבת להיות החלטה מודעת לעצמה לחלוטין). כמו כן, הדת פעמים רבות (תמיד?) אסרה על מין טרם החתונה, מה שיכול היה לגרום לחוקים שכאלה לצמוח. סיבה לחוק יכולה להיות טמונה גם באיסור אחר; באיסור לשתות משקאות חריפים. אם היו קיימים באותם זמנים מיני מוסדות כגון בתי-בושת אשר מספקים גם משקאות חריפים, או בתי-מרזח אשר סיפקו שירותי מין, הרי שהאוכלוסיה לא רצתה שילדים יכנסו לאותם מקומות, מה שהוביל, מאוחר יותר, הגבלת גיל גם על מוצרים הקשורים במין. ייתכן גם שילדים מעוררים איזה אינסטיקט אימהי בנשים, מה שמעורר בהן סלידה ממין איתם, הנובעת מהסלידה מגילוי עריות (ואולי אני סתם ממציא). סלידה זו של נשים מקיום יחסי מין עם ילדים או נערים צעירים מהן יכלה להוביל לחוק האוסר עליהם להכנס לבתי-בושת.

* * *

בתחילת מרץ עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של ש"ס שתחייב ספקיות אינטרנט לחסום "אתרי סקס, הימורים ואלימות" אשר נתפשות, כך אני מבין, כ"לא מוסריות". אין ספק שפלח האינטרנט העיקרי עליו הם מכוונים הוא של אתרים בעלי תוכן פורנוגרפי, מהסיבה הפשוטה שהוא הפלח הכי נרחב מבין השלשה. מטרת החוק המוצהרת היא להגן על ילדינו מפני התועבה של האינטרנט (אם כי למשה הלוי כאן יש רעיון אחר). מי שעוד לא ממש מכיר, החוק דורש מספקיות האינטרנט לחסום אתרי "תועבה" שכאלה אוטומטית וללא תשלום נוסף, אלא אם כן הלקוח ייבקש ספציפית שלא לחסום את האינטרנט עבורו. החוק בעייתי ממספר סיבות; ראשית, עד כמה שאני מבין, עוד לא קיים המנגנון שיוכל לבצע את המשימה כנדרש (תציצו רגע בזה). מעבר לכך, האוכלוסיה אשר "נגדה" פועלים, ילדים קטנים ונוער6, היא גם זו אשר פגיעה הכי פחות. הדור הצעיר הוא דור האינטרנט. אני לא יודע לכמה מכם היה אינטרנט מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל אני מניח שרוב הילדים כיום (נניח, גילאי 12 ומטה, שנולדו מאז 96) שיש להם אינטנרנט, גם גדלו עליו מאז שהם זוכרים את עצמם פחות או יותר, ואפשר גם להניח שהרבה מהר מחוברים לאינטרנט מהיר7. האינטרנט הוא מקום טבעי בשבילם; הם יודעים כיצד לבצע בו תמרונים ועקפות, טוב הרבה יותר מהאוכלוסיה המבוגרת יותר. סביר להניח שגם אילו פותח מנגנון סינון מוצלח יותר, הם יצליחו לעקוף אותו. אם לא במוקדם, אז במאוחר. החופש והאמת תמיד מוצאים דרך (בפאראפרזה למשפט של הדמות של ג'ף גולדבלום בפארק היורה). מעבר למגרעות אלו, הרי שהחוק הוא פגיעה בוטה בחופש המידע ובחופש לבחור, איש איש, מה ראוי לעיניו ומה לא. יש לחוק פוטנציאל גם לפגוע בחופש הביטוי והעיתונות (עד כמה שזכור לי, שר התקשורת הוא שקובע אילו אתרים יצונזרו ואילו לא, ואם זה לא הוא אז זו וועדה מטעמו). חופש הפרטיות נפגע כאשר נלקחה ההחלטה שתהיה רשימה של אלו שרוצים לבטל את הסינון, במקום שתהיה רשימה של מזמיני הסינון. גם ההבטחה ששירות הסינון יהיה חינם זו שטות, כי אם יש מנגנון שצריך ליצור, הרי שספקיות האינטרנט יצטרכו לעבוד עליו ולתחזק אותו, מה שיוביל לעלייה בעלות חבילות הגלישה. ואם יופנה כסף מהממשלה לעניין (מה שלא מאד סביר שיקרה), הרי שאלה כספי משלמי המיסים.

החוק הוא רע; הוא לא יעיל, הוא חודרני, הוא פוגע בחופש, ובאופן כללי הוא רודני. אבל כמו שאפשר להבין משאר המאמר שלי, גם אילו החוק היה יעיל, גם אילו לא היה פוגע בפרטיות, גם אז הייתי מתנגד אליו. הוא לא שומר ולא מיטיב עם הילדים של אף אחד. מגיע גיל בו ילדים נעשים סקרנים בכל מה שנוגע למין. אם יכולת החקירה שלהם תחסם במקום אחד, הסקרנות שלהם פשוט תנותב דרך אפיקים אחרים. אתרים פורנוגרפיים, לדעתי, הם דרך לא מזיקה כלל לחקירה שכזו, ולסיפוק דחפים כאלו ואחרים שמתפתחים אצל ילדים, ילדות, נערים ונערות. עדיף שנתיב האינטרנט יהיה חופשי ופתוח בפניהם, במקום שינסו לספק את סקרנותם ודחפיהם במקומות אחרים, שיכולים להיות גרועים ומסוכנים יותר.

מעבר לכך, אני מעז לדבר כנגד החוק המקובל יותר המגביל כל גישה אל פורנוגרפיה לגילאי 18 ומעלה. אף אחד מן הסתם לא מתמם וחושב שילדים לא יכולים, ובקלות רבה ממש, להניח את ידם על חומר פורנוגרפי. אבל אני מדבר על הגישה הכללית שרואה לנכון למנוע מילדים כל תוכן שכזה, כולל סיקול ונזיפה על כל ילד שנתפס עם חומר לא חוקי זה. מה אם הגבלת הגיל הזו לא הייתה מתקיימת? מה אם החברה לא הייתה נרתעת ממין כמו מאש (פה אני קצת מגזים, אבל בכל זאת)?

ניסיתי לדמיין את החברה הישראלית, אחרי שהורידו ממנה את הגבלת הגיל הזו, ובנוסף הורידו את החוק שמגביל כל הצגת חומר מהסוג הזה במרחב הציבורי. ילדים מסתובבים ומגיעים לבית-ספר עם חוברות פורנו. כאשר הסצינה הזו עולה בראשי, מייד יש לי הרגשה של רתיעה ושל גועל במובן מסויים. אבל זה אשמת ההרגלים, זה קורה רק משום שאני רגיל לכך שילדים לא אמורים להסתובב עם חוברות פורנו, בטח שלא בכיתות הלימוד שלהם. אבל למה לא, בעצם? זה יפריע להם בלימודים? סביר להניח שזה לא ירגש אותם יותר ממה שהם מתרגשים מהחזיונות בראשם. בין אם נרצה ובין אם לא, תוך 5-10 שנים המצב יהיה כזה גם ככה, כאשר כל ילד יסתובב עם אינטרנט בפלאפון ויוכל לגלוש לאיזה מרחבים שהוא רוצה, ולחצות כל גבול שהוא רואה לנכון. סביר להניח שמורים והורים והנהלה ינסו להלחם בתופעה, אך ללא הועיל. אבל אם יאפשרו לתופעה להתקיים במקום לדכא אותה, אולי התלמידים יהיו מרוכזים בשיעור במקום באיך-אני-עושה-את-זה-ואת-זה-בהפסקה-בלי-להתפס. לתכנן פשעים בוודאי מרגש יותר מרק בחורות, או בחורים. האם המתירנות הזו יכולה להוביל למיני הערות סקסיסטיות מפי הילדים, כלפי מורות למשל? לא נראה לי. ראשית, הם לא צריכים מתירנות שכזו בשביל להיות זבי חטם. ובכלל, ברגע שהפכנו את כל אותם הדברים הגסים ללא גסים (שהרי ברגע שהם מותרים, מקובלים, הם מאבדים את גסותם), הרי שהם מפסיקים להיות פוגעים ומאבדים גם את העוקץ והכח שלהם.

הדבר הבא שהתחלתי לדמיין זה כיצד המרחב הציבורי מתמלא באותה "תועבה", כיצד מכל כיוון שאני מביט אליו צצים אל עבר עיניי זרגים מתעופפים ופינים מרקדים. זה גם היה מרתיע, לרגע אחד. אבל סך הכל, גם החיזיון הזה לא נראה לי נורא בכלל. גם אינני בטוח שאם ברגע שיאפשרו להציג עירום במרחב הציבורי אז בהכרח המרחב יתמלא בו. סך הכל, היום לפרסומות יש ניסיונות למתוח את גבול המותר, להיות פרובוקטיביים; ברגע שיהיה חופש מוחלט, שוב, נאבד העוקץ והעניין. דוגמנים ערומים לחלוטין לא יכולים לפרסם בגדים. אולי רק הנעלה. וכובעים. וצעיפים. (והרבה דברים אחרים, בעצם. בנקים, פלאפונים, מכוניות. . .) חברה שאיננה מתביישת בגוף האנושי, על כלל איבריו, נראית לי כמו חברה טובה יותר לחיות בה. אולי מתירנות שכזו הייתה יכולה לסיים את עידן ההתחסדות האנושית?8

** = * = ** = * = **

1. התערלות?

2. למעשה, לא תמיד ישנו "מנגנון". כשאני חושב על זה, בגילאים נמוכים יותר הפורנוגפיה שצרכתי כללה באופן בלעדי אך ורק נשים עירומות, כלומר צפייה ב"דברים יפים ומרגשים", בעוד שרק בגיל יותר מתקדם התחלתי לצרוך פורנו שכלל בתוכו אינטראקציה בין גברים ונשים (אני לא בטוח מתי התחלתי לצפות גם באינטרקציה בין נשים לנשים, אבל זה הגיע לפני האינטרקציה ההטרוסקסואלית, וייתכן שזה היה קיים עוד מראשית התקופה שלי כצרכן פורנוגרפיה). כלומר, הרגע שבו הכנסתי ייצוג של עצמי (הגבר) לתוך הפורנוגרפיה שצרכתי בא בזמן מאוחר יותר מהזמן שבו התחילה ההתעניינות שלי במין השני. אינני יודע כמה מזה הינו מקרה אישי שלי ו\או קשור בהתפתחות האישית שלי, אבל יכול להיות מעניין לבצע מחקר (מעט בעייתי, יש יגידו) של איזה סוג פורנוגפיה ילדים קטנים צורכים, וכיצד ואם היא משתנה לאורך התבגרותם.

3. מכירים כפועל בפרנסט-פרוגרסיב ולא סתם פרסנט. כלומר, הם "נעשים מכרים עם", ולא סתם "מכירים" מהעבר.

4. אם כבר דלתות שפותחים ושנפתחות לבד, אולי יהיה לכם מעניין לשמוע שהמשל הזה הוא לא כל-כך משל כמו שהוא מתקיים למעשה במציאות. תופתעו אולי לגלות שכפתור ה"לסגור דלתות" במעליות לא באמת עובד. ככה לפחות טוען הניו-יורקר. האמת שהעדות של הניו-יורקר לא סיפקה אותי, ולכן יצאתי לחיפושים באינטרנט אחר תשובה יותר מבוססת. אני חייב להגיד שלא הצלחתי למצוא תשובה חד משמעית, ונראה שהתשובה לשאלה "האם כפתורי סגירת הדלתות במעליות באמת עובדות?" הוא בגדר הידע שהאנושות טרם השיגה. הייתי יוצא למחקר עצמאי (טיול שדה) אך אין לי מעלית בבית, חבר'ה. בכל אופן, במידה והכפתור לא באמת עובד (שזה יכול מאד להיות, בסך הכל) הרי שאנשים מנסים לסגור דלתות שנסגרות גם כך. אה, וזה מצחיק.

5. ע"ע אפקט ווסטארמארק. התאוריה של ווסטארמארק גורסת כי רגשי דחיה מגילוי עריות, גם כאלו של "צדדים שלישיים" (שאחד ירגיש לא רק דחייה מינית מאחיו או אחותו, אלא גם ממערכת יחסים מינית בין אח ואחות לא שלא. כלומר, פיתוח של דחיה מגילוי עריות כ"ערך מוסרי" ולא רק כ"טעם אישי") מתפתחים אצל בני-אדם הגדלים בשנותיהם הראשונים לצד ילדים בני המין השני, בין אם יש ביניהם קשר דם (אחים, בני-דודים) ובין אם לא (אחים מאומצים, למשל). זה יכול גם להסביר את חוסר הדחייה האישית שלי מגילוי עריות. אין לי אחות, ואין לי שום בעיה עם אחים ואחיות ששוכבים אחד עם השני, אם זה מה שהם רוצים, ואני לא רואה באקט חטא או מעשה לא מוסרי. אני כן רואה בהבאת ילדים מאיחוד שכזה בעיה, בשל כשלים גנטיים היכולים לנבוע מכך, אבל לא רואה בעיה במעשה המין כשלעצמו. הנה נייר קצר בפורמאט פידיאף של מחקר המאשש באופן משכנע את האפקט המדובר.

6. החוק אמנם חל על כלל האוכלוסיה, אך למבגורים יש אפשרות לבטל את השירות, בעוד שלקטינים אין ברירה. מעבר לכך, מן הסתם ברוב הבתים בהם קיים אינטרנט, הוא רשום על חשבון אחד ההורים, כך ששוב, לקטינים אין מילה בנושא אלא דרך שכנוע ההורים.

7. נכון לשנת 2005, כחצי מאוכלוסית ישראל מחוברת לאינטרנט, ובנוסף, ישראל נמצאת במקום ה13 בעולם בדירוג של מספר מחוברים לאינטרנט מהיר ביחס לאוכלוסיה, עם 177,600 מחוברים פר מיליון תושבים, שזה כ1,243,200 מחוברים לאינטרנט מהיר במדינה. לא ברור כיצד זה מחושב, אבל ייתכן שבפועל המספר יותר גדול אם בכל חיבור משתמשים מספר אנשים (שזה מה שקורה לרוב במשפחות).

8. כאן אני מתנצל על כך שאחת ההנחות המובלעות במאמר הזה הייתה שגברים, בכל גיל שהוא, הם הצרכנים והדורשים העיקריים או הבלעדיים של פורנוגרפיה. בין אם זה נכון ובין אם לא (ואולי זה עניין תרבותי, אבל מי יודע), לא הייתה כאן מגמה מכוונת, וזה נבע בין השאר מהקושי שבלהכניס את שמות הזכר ושמות הנקבה בכל מקרה ודוגמא.

לבושים כמו אבא, לבושות כמו אמא

יום ראשון, מרץ 23, 2008

לא מזמן הייתה כתבה בעיתון, נדמה לי שב"24 שעות" של ידיעות, על אודות אופנה חדשה שמתפתחת לאחרונה, ה"מעבירה" את אופנת המבוגרים לזו של הילדים. כלומר, שלוקחים בגדים של מבוגרים ומייצרים אותם פשוט בגודל קטן הרבה יותר כדי שיתאים לזה של ילדים, מחליפים את הטי-שירטים המודפסים ואת מכנסי הטרנינג הפשוטים. כבר בכתבה עצמה ובטור צדדי שהיה באותם עמודים נכתב כנגד אותו טרנד של שנים אחרונות, כזה שיכול להופיע רק במאה 21 המתדרדרת וההופכת ילדים למיניים או פשוט לגדולים יותר ותמימים פחות ממה שהם אמורים להיות. היו כמה טענות אשר אינני זוכר במיוחד, בעיקר כי אני לא מסכים איתם (יותר קל לזכור אמת משקר), אבל בגדול הטענות יצאו כנגד כל העניין, שכן הם ראו בזאת פגיעה בילדות ובילדים. אופנת ילדים לחוד ומבוגרים לכוד.

אך הכתבה מתעלמת ממספר דברים. ראשית, דווקא אותה "אופנת ילדים" היא חדשנות של המאות האחרונות. עד למאה ה18 ילדים לבשו את אותם "בגדים מוקטנים" כמו של מבוגרים, עם מיני כפתורים ומעילונים וכובעים וחפתים ומי יודע מה עוד. הבגדים הפשוטים, הנוחים והצבעוניים המאפיינים את ביגוד הילדים כיום הם שבאו שניים, לא ראשונים. ניתן לומר שאופנת המבוגרים היא שקיבלה את צביון אופנת הילדים, לאחר שזו הראשונה החלה להציג בגדים נוחים יותר ומתוחכמים פחות ממה שהיה לפני כן. הופעת האופנה החדשה של הילדים הינה חלק מתנודה היסטורית נורמאלית שבה בגדי ילדים נעים מעיצובים נוחים ופשוטים לאלו המחקים את בגדי אמא ואבא.

בנוסף לכך, מעניין לראות את הרעיון המובלע באותם טענות, אשר רואה בהעברה של אופנת המבוגרים לילדים לא רק ככזו שמעבירה את הבגדים, אלא גם את התפקיד החברתי שנצמד לאותם בגדים, משהו בסגנון המשפט ש"הבגדים עושים את האדם". מעבר לכיסוי והגנה על הגוף גרידא, לבגדים היו מאז ומתמיד תפקידים חברתיים נוספים, כגון ציון וסימול מעמד, עושר, תפקיד, מצב משפחתי, שיוך לקבוצה או תנועה פוליטית וכו'. הבגדים מאפשרים לבטא תכונות אבסטרקטיות אלה כך שאנשים מבחוץ יכולים לזהות זאת על האדם בלי שיאמר דבר. מעבר לכל אותם דברים הקשורים ביחס של האדם לבני-אדם אחרים או לעולם החומר (מעמד, עושר…) הביגוד יכול לסמל גם תכונות של האדם עצמו. כך יוצא שבנוסף לכך שבעלי תפקידים ציבוריים כגון שוטרים וחיילים צריכים ללבוש מדים (לזיהוי חיצוני) הרי שהם גם צריכים להיות "מדוגמים" – חולצה בתוך המכנס, כפתורים מיושרים, מכנסיים מקופלים כלפי פנימה וכדומה, מה שמסמן אותם כבעלי משמעת גבוהה. חייל לא מדוגם עדיין ייתפש בעיניים חיצוניות כחייל, אך אולי כאחד אשר נכפף פחות לכללים. יש מעט מאד הבדל בין אותם תכונות פנימיות ואלו המתייחסות לסביבה, אם יש הבדל בכלל, אבל רציתי לציין זאת בכל זאת כניואנס.

כל הנושא מזכיר לי את הסיפור "האף" של גוגול, בו האף לבוש בחליפת יועץ מדיני, מה שהופך אותו מיידית ליועץ מדיני בעיני כל, אף על פי שהן הוא אלא אף.

אין משהו בפיסיות עצמה של הבגדים אשר לא הולם ילדים. הם לאו דווקא "חושפניים" מדיי בשבילם. בגלל זה נראה שההתנגדות שילדים ילבשו בגדים כאלו הם מהתפקיד החברתי הנלווה כביכול לבגדים שעובר איתם. ולפני שנבדוק איזה תפקיד הוא זה, אפשר לסקור באופן פשטני תפקידים היסטוריים שהיו לבגדים. אין ספק שבתקופה הפרה-היסטורית בגדים שימשו בעיקר להגנה ולחום, כאשר היו קיימים גם תכשיטים ואביזרים ששימשו לפולחן וקישוט. בתקופות אחרות בגדים אשר היו מיוצרים מחומרים נדירים או ארוגים בצורה מורכבת ביטאו עושר, מעמד וכח. בגדים בתקופה הוויקטוריאנית אשר היו מאד נוקשים ומגבילים הציגו חסידות ועידון.

ומה עם בגדים כיום? משנות ה90' ואילך בגדים נעשו פשוטים יותר, חשופים יותר. מציגים יותר עור ונעשים פחות נפוחים וראוותניים. תנועות אופנתיות רבות נעו בכיוון של הצגת מיניות, הקרנה של "סקסיות".

בניגוד למאות קודמות בהם ההורים הלבישו את הילדים כדמותם, הרי שכיום, כך נראה, הילדים הם אלו שמחפשים להיות לבושים כמו המבוגרים, בעוד שלהורים יש הסתייגות מכך, אם כי אלו האחרונים נכנעים לעיתים לילדיהם. גם ילדים בשנות העשרה לחייהם, כאשר מתחילים להתעסק במיניותם, נתקפים בחרדת ה"לבושים יותר מדיי" המאפיינת עשורים אחרונים (בניגוד לחרדת "לא לבושים מספיק" המתחסדת של מאות קודמות) המתבטאת במחזות מגוחכים של ילדות לבושות ביקיני גם כשאין להן מה להסתיר* (זה נכון גם לגבי בגד ים "מלא" העשוי חלק אחד, אבל ברגע שמחלקים את הבגד לשניים ואין הצדקה לאחד החלקים…).

בין אם האופנה של השנים האחרונות מבטאת מיניות יותר מאשר אופנות קודמות ובין אם לאו, הרי שהיום יותר מפעם נראה שעל ידי העברה של האופנה הזו לילדים אנחנו הופכים אותם למיניים יותר; אנחנו לוקחים את התמימות והחסידות של בגדיהם ומחליפים אותם בבגדי מבוגרים – אותם בני-אדם אשר אנחנו רואים בהם כבעלים יחידים של תחום המין. ברגע שהלבשנו ילדים כמבוגרים נראה לנו שהם לקחו את התפקיד שלהם, או לכל הפחות חולקים אותו. כאילו הם קיבלו מעמד שווה (זוכרים, בגדים כמייצגי מעמד?) ועתה גם הם חולקים וחשופים לתחום המיניות.

אך האם זה אכן כך? האם על ידי כך שהלבשנו ילדים בבגדים שהם מעט מתוחכמים יותר, גם אם הם אולי מעט חשופים יותר (וזה ממש ברמה יחסית לחסידות של בגדי ילדים "רגילים"), הפכנו אותם למיניים יותר? לחופשיים יותר מהבחינה הזו?

בגדים לא עושים את האדם. גם אם תלביש את בן ה9 שלך בחליפה הוא לא יוכל להחליף אותך בניהול חשבון הבנק שלך (לצורך העניין), וגם אם תלביש אותו בז'קט אופנתי אין זה אומר שכל ידידותייך תתחלנה ליפול לרגליו. באותו אופן אין סיבה שהתנהגותו של הילד תשתנה בגלל הבגדים; ייתכן ויש לו דימוי של האדם הלובש את אותם בגדים והדרך שבה הוא צריך להתנהג וייתכן שהוא יחקה את אותה ההתנהגות, אבל ברגע שהוא יתרגל לבגדים התנהגותו תחזור לקו האופי הרגיל שלו.

הבעיה היחידה בכל העניין, לדעתי, זה היחס של אנשים אחרים לאותם בגדים. לא היחס של הילדים אחד אל השני, אלא יחס של מבוגרים אל ילדים הלבושים "כמו מבוגרים". האם ברגע שילדה לבושה כמו אישה היא קוראת ליחס של אישה ומציגה את עצמה כמועמדת לגיטימית לזוגיות? וכאן יכול להכנס עניין הפדופיליה. האם פדופילים נמשכים יותר לתמימותם של ילדים, או למיניותם הנחבאת? האם יחס של פדופילים יהיה שונה לילדים הלבושים "כמו ילדים" לבין אלו הלבושים "כמו מבוגרים"? והאם השאלה הזו רלוונטית לכל הסיפור ואמורה להשפיע על איך שילדים נראים?

ילדים מנסים, קודם כל, לפי דעתי, למכור את עצמם אחד לשני. וזה לגיטימי בעיניי; הם לומדים את דרך החיים, את דינמיות היחסים הבינ-אישיים ואופי משחקי הדחייה-משיכה בין בני-אדם. אין לי ספק שמי שהם באמת רוצים לקנות הם גברים ונשים הבשלים מבחינה מינית (בניגוד אליהם) בגילאים גדולים משלהם, אך רצון זה לרוב יישאר בגדר הפנטזיה ולא יפרוץ לתחום הפרקטיקה. וגם אם ילד ינסה להכניס את זה לתחום הפרקטיקה הרי קרוב לוודאי שהוא יפגוש כישלון אלא אם כן יש הענות וחיפוש דומה מהצד השני (פדופילים?).

עוד אין לי דעה מגובשת אם יש לכך השפעה ביחס לכל מה שקשור בפדופילים (אני מניח שזה גם משתנה), אבל נראה לי שגם אם יש אז היא מינורית, ושמלבד העניין הזה אין כל פסול בלהלביש ילדים "כמו מבוגרים". המיניות והמעמד המבוגר שהבגדים כביכול מקנים לילדים הם למראית העין בלבד שכן התרגלנו לראות בגדים מסויימים על מבוגרים בלבד וברגע שאנחנו מעבירים אותם לאוכלוסיה אחרת, של ילדים, אנחנו רואים בעינינו מיניות של מבוגרים, אבל אצל ילדים (תשקלו לרגע את המקרה של "קרוס-דרסר", למשל גבר הלובש חצאיות ושם אודם. אנשים רבים ייחסו לו נטיות הומוסקסואליות אף על פי שאין הדבר בהכרח כך. זה קורה מכיוון שאנו לוקחים יחד עם הבגדים הנשיים גם את התפקיד המיני של נשים בחברה, שזה להתמזג עם גברים. אין בחצאית כשלעצמה משהו "נשי". במקומות ותקופות מסוימות זה יכול להיות קביל שגבר ילבש חצאית – כמו למשל הקילט הסקוטית.) כל זה מתחיל ונגמר בהרגל בלבד. אני מאמין שאם האופנה הזו תמשיך ותתפוס תאוצה, תוך מספר שנים זה לא יראה לנו מוזר וגם לא פסול.

*ניתן להכנס לדיון על מהות ומטרת ההסתרה והשוני אצל כל אחד מהמינים, והאם לפטמות של נשים יש מעמד מיוחד ושונה מפטמות של גברים גם כשהם לא מלווים בזוג ציצים, והאם אותו מעמד מיוחד מחלחל גם אל הגילאים הנמוכים יותר. עניין ה"גחכון" אמנם תלוי ערכים, אבל מניח שאין מחלוקת על כך שחלק עליון על בנות, ובכן, שטוחות, בתחילת גיל העשרה ולפניו נראה מגוחך כמו אותו חלק עליון על גברים.