Archive for the ‘חברה’ Category

מוסר אינדוקטיבי ומוסר דדוקטיבי

יום רביעי, אפריל 22, 2009
הקטע הבא יעשה שימוש כבד במונחים הלועזיים "אינדוקציה" ו"דדוקציה" אשר הגדרתם היא "הסקה מן הפרט אל הכלל" ו"הסקה מן הכלל אל הפרט" בהתאמה. אף על פי שאין הם מדוייקים בעיניי, מומלץ למי שהמונחים הללו לא טבעיים לו ורוצה לקרוא את מה שכתבתי, לקרוא את הערכים בוויקיפדיה של שני הערכים הללו.

בני-אדם לומדים דברים רבים במשך חייהם. חלק נכבד מהידע שלהם הם רוכשים בדרך אינדוקטיבית. למשל ילדים, וכאן נכנסים גם תרבויות פרימיטיוויות, צפו וראו שהשמש זורחת מספר שעות לאחר שהיא שוקעת. לרבים מהם אין את ההבנה כיצד המערכת השמימית עובדת, אבל גם בלי הידע הזה הם מסיקים שהשמש תזרח גם מחר מכיוון שאף פעם לא חוו יום בו השמש לא זרחה. הם לא יודעים זאת, אבל זו מסקנה הגיונית ומתבקשת. יש לציין את התרבויות שלא ראו זאת כמובן מאליו, כמו האצטקים למשל, שראו צורך להקריב קורבנות לאלים שימשיכו לגלגל את גלגל השמש לאורך השמיים. הם לא ידעו את החוקיות של תנועת גרמי השמיים ושהיא בלתי תלויה בכוחם של אלים או במעשיהם של בני-אדם, ולכן הוסיפו לעצמם התנהגות מיותרת.

באופן דומה אנשים לומדים לפתוח דלתות. אף אחד לא יפגוש אף-פעם את כל הדלתות בעולם, אבל כל אדם פוגש הרבה מאד דלתות ומסיק חוקיות מהמפגשים האלה. אף אדם לא מלמדים איך לפתוח דלתות ובכל זאת כולם יודעים איך לעשות זאת. אם נבנה דלת שבה הידית מורכבת בצד של הציר (במקום בצד המרוחק ממנו), רוב האנשים אם לא כולם ינסו לפתוח את הדלת בצורה לא נכונה. אף אחד לא בודק באיזה צד של הדלת הציר שלה נמצא אלא מסיק זאת על פי מיקום הידית.

בצורה דומה אנשים לומדים את הדרך מביתם למקומות אחרים. כיוון שחיים שלמים הם צופים ורואים שהמרחב הגיאוגרפי איננו משתנה או משתנה לאט מאד (אם בונים והורסים בתוך המרחב העירוני), כל בוקר כשהם יוצאים לעבודה הם אינם בודקים אם המשרד שלהם עדין נמצא באותו המקום או אם הרחובות והדרכים אליו נשארו קבועים או אם השתנו, אלא בוטחים באופן טוטאלי בידע הקיים שלהם, אף על פי שבאופן תיאורתי כל המרחב מסביב לדירה שלהם יכל להשתנות בין-הלילה.

גם זיכרון מוטורי הוא אינדוקטיבי מבחינה מסוימת. בתור מבוגרים אנחנו כבר לא זוכרים את הקשיים שבלימוד ללכת על שתיים ורואים בפעולה מיומנות פשוטה, מובנת מעליה. אבל זו פעולה מאד מורכבת שכולל חישובי-איזון קטנים ומרובים ש"הגוף לומד". אפשר לחוות את זה אם לומדים לרכב על אפניים בגיל מתקדם, או אם לומדים לרכב על חד-אופן או לאזן מוט וצלחת על המצח או האף (אולי, אני לא ניסיתי).

אנשים גם לומדים באופן דדוקטיבי, כלומר דרך לימוד חוקיות מוצהרת וממנה לגזור על פי כל מקרה. בצורה זו אנשים לומדים מתמטיקה, את חוקי התנועה והנדסה. למעשה לכל אלה אפשר להצמיד את המילה "חוקי" ללא שינוי המשמעות ולקבל "חוקי המתמטיקה" ו"חוקי ההנדסה". אדם לא פותר הרבה מאד תרגילים בחשבון ואז מסיק מהתוצאות חוקיות[1], אלא לומד במפורש מה כל סימן מסמל ואיך לבצע פעולות מתמטיות.

בצורה [טיפו]גרפית ניתן להציג את שני דרכי הלימוד כך:

אינדוקציה:

אירועים נצפים —[הסקה]← חוקיות —[הקשה]← התנהגות

דדוקציה:

חוקיות מוצהרת —[גזירה]← התנהגות

כש"התנהגות" מכילה כל פעולה של האדם כולל תחושות ומחשבות, בהתאם לתחום המדובר.

כיצד בני-אדם לומדים שפה? נביט על האופן שעושים זאת האנשים אשר שולטים בשפה כלשהי בצורה הטובה ביותר, בהגדרה[2] – דוברים ילידים. אותם אנשים לומדים שפה באופן אינדוקטיבי, לא דדוקטיבי. עם השנים תינוקות שומעים רבבות משפטים ובהדרגה תופשים את התבניות שמאחוריהם ומסיקים חוקיות. לא מלמדים אותם כללי דקדוק.  אם תיגשו לדוברים-ילידים של שפה שאתם לומדים כשפה שנייה ותשאלו אותם שאלה על דקדוק תראו שהם לעתים רבות לא ידעו לענות לכם על השאלה או יתחילו להריץ בראש כל מיני דוגמאות ויסיקו מהן את החוקיות. כמה מכם יודעים מה הבניין והשורש של הפועל "להגן"? או "מוקם"? "הוכר"? אם כללי לשון היו כל-כך ברורים לדוברים-ילידים, ממוצע הבגרות בלשון לא היה עומד על המספר עליו הוא עומד.

לעומת זאת, רוב מי שלומד שפה בתור שפה שנייה לומד אותה באופן דדוקטיבי, כמו שדובר-יליד לומד את מקצוע הלשון בשפתו. אף על פי שלא על זה אני רוצה להתמקד ואולי ארחיב על כך בפעם אחרת, רק אציין שנדמה לי שזה כלל לא יעיל ולא מהנה, ושעדיף ללמוד אינדוקטיבית, דהיינו, ללמוד אלפי דוגמאות של השפה – מילים, משפטים – ומשם להמשיך ולפתח את הידע על ידי אינטראקציה עם השפה עצמה דרך מוסיקה, סרטים, ספרות ושיחה עם דוברים אחרים. לימוד עם מעט מאד או בכלל בלי כללי דקדוק, תחביר או טבלאות הטייה. אנשים חושבים שזה שהם בתור מבוגרים יכולים להבין וללמוד כללי-דקדוק נותן להם איזה יתרון, בעוד שמצד-שני אנשים מתלוננים שבגיל מתקדם קשה מאד ללמוד שפה חדשה. אבל אולי זה רק אשמת השיטה? כשאתה לומד שפה או כל דבר אחר, צפה וקח דוגמא מאלו ששולטים בתחום הלימוד הזה בצורה הטובה ביותר וחקה אותם (לא בלא מחשבה, כמובן). במקרה של שפה אותם אנשים הם הדוברים-ילידים והם לומדים באופן אינדוקטיבי. קח מהם דוגמא.

דברים נוספים שנלמדים בדרך אינדוקטיבית הם כללי נימוס. אדם לומד מה "נכון\מכובד\מקובל" ומה "לא נכון\גס\לא מקובל" על ידי צפייה בהתנהגותם של אנשים אחרים. כמובן שהורים מעירים לילד כאשר הוא עובר על כללים אלו ("תלעס בפה סגור", "בבקָ–?", "תגיד תודה לרותי" וכולי) אבל צריך לא לשכוח ש(1) ההורים גם למדו מהסביבה ומהוריהם את אותם כללים ו(2) החברה (כל ה"אירועים" מסביב) היא שייצבה את אותם כללי נימוס אצל ההורים. הרי אם מישהי למדה בילדות במסגרת המשפחה שיש לחלוץ נעליים תמיד כשנכנסים לביתו של אדם אבל לכשהתבגרה ונעשתה אישה עצמאית ראתה שאף אחד בשום מקום לא מתנהג לפי כלל זה, סביר יותר להניח שהיא תאמץ את כללי הכלל ותסיק שמשפחתה מוזרה או יוצאת דופן מאשר שהחברה הכללית היא המטורפת. יש לשים לב שהטענה ב"(1)" אינה התחכמות וניסיון לגרום לידע דדוקטיבי להראות אינדוקטיבי. סך הכל, אם הולכים מספיק דורות אחורה מגיעים להורים הראשונים שלמדו את אותם כללים רק מהסביבה ולא מההורים. ועדין, בגלל שכללי נימוס הם הסכמה חברתית ולא חוק מוחלט הם עוברים שינויים עם חלוף השנים ובגלל סעיף (2) החוק שעובר מדור לדור הוא לא דדוקטיבי על אף שהוא מוצהר.

ויותר מכך, בכל מה שקשור להתנהגות, גם מוסר (הן ההתנהגות והן החוש המוסרי, אשר הם תואמים בגלל תהליך פסיכולוגי של התרצה [רציונליזציה]) נקנה באופן אינדוקטיבי.

ישנו הרעיון של ניטשה כי המוסר התפתח כהסכמה חברתית משתמעת[3] – "אני לא אגנוב לך, אתה לא תגנוב לי" (ובאופן חיובי:  "אני אגרד לך, אתה תגרד לי"). אפשר לדמיין את התהליך האינדוקטיבי. בשנה כזו וכזו כמה בני-אדם עשו הסכם שכזה, "לא נגנוב אחד מהשני", "לא נרצח אחד את השני" וכולי, וזה העניק להם ביטחון וחיים טובים יותר. גם בלי להורות לילדיהם וילדי ילדיהם את פרטי ההסכם, אלו לומדים מהתנהגות הוריהם והחברה ומסיקים שככה צריך לנהוג: לא לגנוב, לא לרצוח וכולי – וככה זה נמשך לדורות. אבל בוקר אחד יכול להתעורר אדם ולשאול את עצמו "רגע, למה לא לגנוב?" או "למה לא להרוג?" וסביר להניח שזה יקרה כשהוא יגיע למצב קיצוני בחיים, כשאין לו מחסה, או שהוא רעב או סובל, שכן אחרת הוא ירגיש נוח יותר לפעול על פי הכללים המשתמעים של החברה הסובבת. זה יכול גם לקרות עם אדם בעל תכונות סכיזואידיות או אנטי-חברתיות מאד וחסר תפישה-חברתית.

אבל כדי שחברה תשגשג ותפרח היא צריכה סדר, וסדר אומר שאנשים מכבדים את קניינם של אנשים אחרים ולא הורגים אחד את השני על ימין ועל שמאל. אפשר להניח שגם אילו רצו חברות קדומות להקים מערכת משטר שתוכל לאכוף את החוקים, הן לא יכלו לעשות זאת עקב חוסר באמצעים (קרימינולוגיה סך הכל עברה דרך ארוכה מאז ועד היום). וכאן רעיון האלוהים הוא יעיל במיוחד. חוקי ההתנהגות (שהם כללי האתיקה) שהיו אינדוקטיביים נעשו דדוקטיביים. חוקים אינדוקטיביים הם תלויי מאורעות ואנשי החברה הסובבת, ולכן ניתן להעלות בהם פקפוק, במיוחד על-ידי היחיד שנבגד על ידי אותה חברה (אם הוא חסר-בית רעב, למשל). אבל אם מציגים את אותם חוקים כמילת האלוהים, כלומר חוקים שנקבעו במפורש על ידי סוכן חיצוני, כזה שהוא מחוץ למאורעות (ומכאן שהם גם נענשים על-ידי גורם חיצוני ולא ניתן לברוח מענישה) אז קשה לפקפק באותם חוקים[4] ועיגונם "מבחוץ" במקום באנשים אחרים שומר עליהם מוגנים משינוי. עכשיו לשאלה "למה לא להרוג?" אדם יקבל את התשובה "כי אני אסבול את כל העולם-הבא בגיהינום".

אבל אחרי שהופיעו חוקים דדוקטיביים, הופיעו גם גורמים שידעו לנצל אותם כדי לרכוש עוצמה חברתית ופוליטית. הכנסייה טענה שהיא היחידה שיודעת את רצון האל, ומלכים הציגו את עצמם כשולטים בחסד האל וכך ביססו את שלטונם. הם לא נבחרו על ידי מישהו מלמטה אלא על ידי מישהו מלמעלה, מבחוץ, לטענתם, וכך הם הפכו את עצמם לדוברי חוק דדוקטיבי, מוחלט, שלם. לא ניתן לערער עליהם כי מחשבות האדם אודות החוק האלוהי לא רלוונטיות.

אבל חוק דדוקטיבי הוא כזה רק למראית העין. כללי התנהגות הם תמיד אינדוקטיביים. מה שעלול לגרום לכללים להיתפש כדדוקטיביים הם רעיונות אינדוקטיביים מרמה אחת למעלה, מרמה שנייה. למשל, מאחורי החוק האלוהי הדדוקטיבי לכאורה נמצאים הרעיונות האינדוקטיביים שאלוהים קיים ומתערב בחיי אדם, שהתנ"ך או טקסטים דתיים אחרים הם דברי קודש וכולי. רעיונות אלו הם אינדוקטיביים מכיוון שאדם מקבל באופן אינדוקטיבי מהסביבה את אותם הרעיונות – כולם פועלים כאילו זה כך אז כנראה זה כך. בסביבה שבה אף אחד לא מאמין בנכונות טקסט כלשהו, בין אם זה התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן או כל טקסט דתי אחר, יגדלו מעט מאד אנשים שיתחילו להאמין בנכונות אותם טקסטים. בחברה שבה הרוב המוחלט מאמין בעקשנות שעקרונות המחקר הביולוגי הם דברי הבל, יגדלו מעט מאד אנשים שיראו עניין ואמת בתחום. בחברה שבה הרוב מאמין שמתמטיקה זה מקצוע קשה שנגיש רק ליחידי סגולה, אנשים מעטים יאמינו שהם מסוגלים לדעת היטב את המקצוע. בסביבות "הפוכות" גם התוצאות יהיו הפוכות כיוון שהדינמיקה של אמונות שוללות ומאששות הוא דומה מאד. בחברות פוליתאיסטיות סגורות מעטים יאמצו אמונה מונותאיסטית ובחברות מונותאיסטיות סגורות מעטים יאמצו אמנוה פוליתאיסטית.

ישנם גם אמונות אינדוקטיביות שהולכות רמה אחת נוספת למעלה ומתייחסות לתהליך האינדוקטיבי עצמו. הרעיון ש"הרעיונות והערכים של החברה הסובבת הם רעים\לא נכונים" שחברי תרבויות-נגד יחזיקו לעתים יכול להשפיע על האופן בו הם תופשים כללים שרווחים בחברה. כך שאם החברה מאמינה שX ולא Y, מחזיקי הרעיון הזה יתעקשו להאמין בY ולהאמין שX הוא שטות, או לפחות יתנסו ברעיונות הפוכים אלה. אבל גם הרעיון הזה שהוא לכאורה "אנטי-אינדוקטיבי" הוא בעצמו אינדוקטיבי; מעט מאד אנשים ימצאו בעצמם את האומץ להתמרד נגד הערכים של החברה הכללית אם הם הראשונים לעשות זאת, אבל ככל שיש אנשים רבים יותר כך יהיה להם קל יותר. נוצר כאן מקרה של זהות-מופרדת: היחיד מפריד את זהותו מזהות החברה הכללית ומאמץ זהות חדשה או כזו ששייכת לתת-תרבות ואז מקבל אינדוקטיבית את הערכים של התת-תרבות. חוץ מתרבותיות-נגד ישנם תת-תרבויות אחרות. החרדים, למשל, מהווים תרבות נפרדת באופן ברור מהחברה הישראלית הכללית, ומחזיקים ברעיונות רבים אשר לא תואמים את רעיונות החברה הכללית. אבל אילו לא הייתה קהילה זו של יהודים חרדים, מעט מאד ילדים ומתבגרים היו נעשים והופכים להיות חרדים באופן ספונטאני. ישנו גם העניין של מורשת-משפחתית וכללית ואין ספק שזה באופן כללי עסק דיי מורכב, אבל כמו בדוגמא עם הילדה וחליצת הנעליים, ברור שישנם לחצים אינדוקטיביים חזקים מהחברה הכללית אשר עומדים נגד היעילות והערך של ערכים מסויימים (כאילו לכל רעיון ישנם מאזניים שבכף אחת מונחים לחצים אינדוקטיביים ובכף האחרת מונחת יעילותו – הערך והמחיר – של הרעיון) והם יכולים לגבור גם על מורשת משפחתית זו.

דוגמאות נוספות לאופי האינדוקטיבי של תחומים שנתפשים כדדוקטיביים לרוב נמצאות בתחום הלשון ותחום המוסר. שפה נתפשת לרוב כדדוקטיבית – ישנם כללים ברורים ושינם מילונים שיגידו לכל שואל מה נכון ומה לא נכון. אפשר לומר שהאקדמיה ללשון העברית היא לכאורה לדוברי לשון עברית מה שהכנסייה הקתולית היא לקתולים[5], כלומר שיש גוף שמכתיב כללים דדוקטיביים. אבל אנשים לומדים שפה באופן אינדוקטיבי ולכן אותם אנשים שמתקנים אחרים על שגיאותיהם בעברית נתפשים כקטנוניים ומעצבנים. (ראו למשל את זה)

כאמור, גם המוסר נלמד באופן אינדוקטיבי. לכן אנשים שפועלים על-פי מוסר "גבוה יותר" המנוגד למוסר האינדוקטיבי נתפשים כ"יפי נפש", למשל טבעונים עקב מוסר, "סמולנים" למיניהם וכולי. זה נושא שראוי לדיון משל עצמו, אבל קבוצות אלה של אנשים מעוררים יותר אנטגוניזם מקבוצות אחרות שהולכים כנגד כללים-אינדוקטיביים מכיוון והם מערערים את זהותם של האנשים שמחזיקים במוסר אינדוקטיבי. גם בלי למחות ולעשות הרבה רעש נגד גרימת סבל לחיות או ניצול בני-אדם, טבעונים ושמאלנים בהוויתם בלבד מעלים את הרעיון שאחרים הם אנשים רעים יותר, רעיון שלאותם אחרים קשה לסבול. כדי להתמודד עם המועקה הזו ה"פחות מוסריים" מכניסים את ה"יותר מוסריים" לקטגוריה שונה ונפרדת מהם וכך הופכים את המוסר שלהם ללא רלוונטי אליהם, או שהם מכניסים את הקורבנות שלהם (בעלי-חיים או בני-אדם) לקטגוריות שונות והופכים את המוסר שלהם ללא רלוונטי לקורבנות ("להרוג בני-אדם זה רע אבל להרוג חיות זה בסדר" או אפילו "להרוג חתולים או כלבים חמודים זה רע אבל להרוג פרות טעימות זה בסדר").

מהצד השנים ישנם אלו המחזיקים במוסר "נמוך יותר" המנוגד למוסר האינדוקטיבי[6], ואשר נקראים במגוון שמות; חוטאים, כופרים, או בנים של אמהות מושמצות. גם אלו מערערים את זהותם של ה"מוסריים יותר" (מי שהיו ה"פחות מוסריים" בדוגמא הקודמת), אבל בדרך אחרת. הוויתם ודעותיהם מעלים את הרעיון שה"מוסריים יותר" הם טרחנים, מתאמצים יותר מדיי ומחזיקים בדעות לא יעילות (בהם המחיר גדול מהערך). ייתכן ואותם דעות אפילו לא פוגעים ב"מוסריים יותר" (הדעה ש"להרוג זה בסדר", למשל, כן מסוכנת להם), למשל הדעה שהפלה זה לא פשע, שמין לפני הנישואין זה בסדר או שלהציג עור חשוף בציבור זה לא רע. בגלל שהחזקה במוסר ה"נמוך" יותר לרוב כוללת החזקה בפחות חוקים וכללים, אלו שמחזיקים במוסר זה נתפשים כרמאים במשחק החיים – הם הרי משלמים פחות ומקבלים אותו דבר (למשל, הם מקיימים יחסי-מין בחופשיות ולא מקיימים מצוות ובכל זאת מגיעים לאותו מקום לאחר המוות). המחשבה שיש אנשים כאלה מעיקה על אלו שכן משלמים את המחיר העודף כיוון שאילו הם מודים בהתנהגות המיותרת שלהם הם צריכים להודות שהם חיו חיים שלמים לא נכון ושהרגליהם רעים ובעקבות זאת לעבור תהליך לא נעים של שינוי.

צריך להוסיף רק שהשימוש שלי במילים "גבוה" ו"נמוך" בהתייחסות למוסר איננה מניחה שישנו ציר ליניארי ההולך מנמוך לגבוה, אלא רק מניחה שבני-אדם מתייחסים לדעות מוסריות זרות דרך אחד האופנים האלה, או בשני האופנים האלה לאספקטים שונים של המוסר האחר. באופן גס אפשר להגיד שמוסר נתפש נמוך יותר כאשר הוא טוען לקבל אותו דבר או יותר במחיר נמוך יותר כאשר האחד חושב שאין זה אפשרי ("מכרו לך מוצר דפוק"), בעוד שמוסר נתפש כגבוה כאשר הוא טוען שלאותו הערך צריך לשלם מחיר גבוה יותר בזמן שהאחד חושב שזה מיותר ("זה זול יותר בשוק"). לכן כל אחד משני צדדים מנוגדים יכול לראות את השני כפי שהוא רואה אותו. כך קפיטליסטים וקומוניסטים יכולים להביט אחד על השני ולחשוב שהאחר "נמוך יותר". הקפיטליסט חושב שלא ניתן לחיות חיים טובים אם אתה לא מתגמל את מי שראוי לתגמול בעוד שהקומוניסט חושב שלא ניתן לחיות חיים טובים כאשר כל אחד מתנהג באנוכיות ודואג רק לעצמו.

למה רעיון הדדוקטיביות הוא רע

צריך להיות זהירים עם כללים דדוקטיביים לכאורה. קודם כל, כפי שהראיתי, מאחורי כל כלל שנראה דדוקטיבי נמצאים רעיונות אינדוקטיביים, לכן הרעיון שכלל כלשהו הוא דדוקטיבי הוא שגוי. נתון זה כבר מספיק כדי לא להחזיק ברעיון שכללים כלשהם הם דדוקטיביים, אלא שנוסף לזה ישנם עוד לפחות שתי תכונות שליליות נוספות לרעיון הזה. כלל דדוקטיבי הוא (1)לא גמיש ו(2) נותן כח לגורמים אחרים.

חוסר הגמישות נובעת מכך שדדוקטיביות הופכת רעיון למוחלט ולא בר-שינוי. הוא חקוק בסלע. וחוסר גמישות זו גורמת לכך שהרעיון לא יוכל להתחלף ברעיון טוב ממנו כאשר זה יבוא, או שיעשה זאת בקושי רב. בכך רעיון הדדוקטיביות מאט את התפתחות החברה. כדי לא להסתבך במינוח אפשט ואומר שגם אינדוקטיביות לא חפה מפשע זה; רעיונות מדעיים ותרבותיים מהפכניים צריכים לעתים זמן של דור או שניים כדי להתקבל או לפחות לזכות להתייחסות רצינית. כל קהילייה תרבותית (בין אם היא מדעית או אמנותית) תתקשה לקבל רעיונות מהפכניים כיוון שבכך מתערערת זהות חבריה – יש בכך הודאה שהם חיו חיים שלמים עם רעיונות והתנהגות לא נכונה. הדור הצעיר שמחליף אותם חסר אותו משוא פנים כיוון שהם עוד לא הספיקו לחיות את חייהם על-פי הרעיונות ה"שמרניים", ולכן הם יכולים לבחון ולשקול את כל הרעיונות שזמינים להם באופן לא מוטה.

באשר להאצלת הכח, בהנחה שלאף אדם אין גישה ייחודית לידע אונטולוגי מוחלט, הרעיון שכללים דדוקטיביים קיימים ושישנם אנשים בעלי הסמכות לבטא או לקבוע אותם מעביר כח לאותם אנשים, תוך כדי זניחת אחראיות אישית וצמצום מבחירה של חופש הפרט. וזה שלילי בעיניי. ובעיניכם?

ההבנה שכל מוסר וכלל התנהגותי הוא אינדוקטיבי מוליכה למסקנה נוספת. כיוון שכל אדם מסיק כללי התנהגות באופן אינדוקטיבי, כלומר מאוסף כל מאורעות ההתנהגות שמסביבו, כל אדם משפיע ולכן אחראי על התנהגותם של האנשים סביבו. אני עושה כאן שימוש אינטואיטיבי במושג ה"אחראיות" בלי להגדיר אותו ואת משמעותו. חוץ מהרצון לצמצם במילים, אני עושה זאת כי המשמעות של המושג "אחראיות" בה אני עושה שימוש נגזרת משאר הדיון ומהרעיון האקזיסטנציאליסטי במהותו שאין כללים דדוקטיביים[7].

אם אנחנו מניחים שקיים חוק דדוקטיבי אלוהי, הרי שאלוהים אחראי על התנהגותם של אלו הפועלים על-פי ציוויו (באופן דומה לאחראיות על פשע שהתבצע על-ידי המוסת שאנחנו מטילים על המסית. תפישת אחראיות זו עומדת מאחורי העונש נגד מסיתים לפשע). אבל אנחנו מניחים שחוק דדוקטיבי כזה איננו קיים ושכל התנהגות מוסקת באופן אינדוקטיבי מכלל האנשים האחרים שאדם כלשהו בא איתם במגע. המילה "כלל" היא קריטית כאן כי כאמור יחס מספרי משחק כאן תפקיד חשוב. האינדוקציה מסיקה תמיד מכלל המופעים ולא מחלקם (הרי לא נטען ש"השמש זורחת כל בוקר" אם היה בוקר בו השמש לא זרחה).

בניגוד לאלוהים, אדם חי איננו יכול שלא להתנהג (בפרפרזה ל"אינך יכול שלא לתקשר" (you cannot not communicate) של פול ווצלוויק) ולכן הוא אחראי להתנהגותם של כל האנשים שהוא בא איתם במגע. ובצורה גרפית:

(1) אדם מסיק כללים אינדוקטיבית מכלל ההתנהגויות שהוא בא איתם במגע.

(2) אדם חי איננו יכול שלא להתנהג.

(3) המקור להתנהגות של אדם מסוים אחראי על התנהגותו.

מ(1) ו(2) ← (4) אדם מסיק כללים אינדוקטיבית מכל האנשים איתם הוא בא במגע.

ומ(3) ו(4) ← כל אדם אחראי על התנהגותם של אנשים איתם הוא בא במגע.

למורשת יש גם תפקיד חשוב בהחלת כללים (שוב, דרך אינדוקציה) ולכן ניתן להחיל את הטיעון הנ"ל גם על אנשים שמתו (האם מסית לרצח שמת איננו אחראי לרצח המתרחש לאחר מותו?)

לסיכום, צריך להיזהר מהרעיון שישנם כללים, רעיונות או חוקים דדוקטיביים ומוחלטים, ולזכור שאנחנו לא רק פועלים על פי כללי מוסר אלא גם יוצרים אקטיביים של אותם כללים.


[1] מתמטיקאים שחוקרים דווקא כן עושים זאת, אבל זה מקרה מיוחד.

[2] אם מישהו לא משתכנע שזה "בהגדרה" אני אשמח להרחיב בנושא.

[3] התרגום שהכי קרוב לimplicit שמצאתי, מקווה שזה תופס.

[4] ניתן לפקפק על אותם חוקים אבל כדי לעשות זאת יש לפקפק ברעיון האלוהים, ורעיון האלוהים אינדוקטיבי גם הוא. בניגוד לסדר החברתי וכלליו שקל להיפגע מהם ולכן להחליט שאין הם טובים ויש לפעול בהתעלמות מהם, אירועים (שהם בתוך המערכת) לא יכולים להצביע על אי-שלמות או על מבנה לקוי של אלוהים ובכך לערער את רעיונו. יותר מכך, על ידי יצירת דוקטורינה שמצדיקה כל אירוע מבחינה אלוהית (אם אתה צדיק ורע לך, אלוהים בוחן אותך), שום אירוע לא יכול לערער את אותו אלוהים.

רעיון האלוהים מתערער כשהוא נעשה מיותר – מה שקורה כאשר החברה מסוגלת לשמור על סדר ללא הכנסת רעיונות בדבר שופט עליון, והתנהגות האנשים (ולכן האירועים מהם מסיקים אינדוקטיבית) מסתמכת עליו פחות ופחות בשמירת צדק. בשלב הזה שני דברים יכולים לקרות.  רעיון האלוהים נעשה לא יעיל ("יקר יחסית לערך" מחיר > ערך) ולכן או שהמחיר שלו מתאפס (המחיר הזה הינו הפולחן וכללים דתיים אחרים) ואז המחיר משתווה לערך, או שהוא נתפש כמיותר באופן כללי ונזנח לחלוטין.

[5] אם כי ישנו הבדל ב(מטא-)רעיון אצל כל אחד מהחברות האלה. בעוד שקתולים רואים בדברי הכנסייה הקתולית דברי אמת, רוב הישראלים חושבים שפרסומי האקדמיה מעידים פעמים רבות על כך שהיא מורכבת מחבורת מטורפים.

[6] ישנו הבדל בין אנשים אלו לבין מי שאנחנו תופשים כ"עבריינים" או "פושעים". על אף שתהליך ההתרצה שכבר הוזכר מוביל אנשים להצדיק את מעשיהם, בעבר או בעתיד, מעטים הולכים רחוק כל-כך כמו רסקולניקוב. רוב הפושעים מחזיקים בערכים הרווחים בחברה אבל לא ביכולת להתמודד עם המציאות בעזרת אותם ערכים.

מההערה על רסקולניקוב צריך להסתייג ולשאול האם זה רק הבדל כמותי או איכותי. אבל במקרה של פשע ספונטאני (בניגוד לפשע מתוכנן מראש) ברור יותר ההבדל בין "פושע" ו"מחזיק במוסר נמוך".

[7] בנושא זה אני ממליץ לקרוא את אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם לז'אן פול-סרטר. הטקסט קיים במלואו באנגלית כאן.

תנועות תרבות נגד בקולנוע (וכמה הערות על זהות, הרגלים ואישיות)

יום שישי, מרץ 20, 2009

המאמר הבא יעסוק בסרטים Стиляги (סטילאגי, 2008) וSwing Kids (נערי הסווינג, 1993) ויכלול ספויילרים לשניהם. אני ממליץ לראות את שני הסרטים האלה שעוסקים בתנועות תרבות-נגד בברה"מ הסטליניסטית ובגרמניה הנאצית בהתאמה ולחזור לפה לאחר-מכן. אם אתה חושבים שאתם לא מתכוונים לראות את הסרטים הללו, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא – אני אעסוק גם בתנועות עצמן ונושאים כלליים שעולים מהסרטים. אם אתם מתכוונים לראות את הסרטים בקרוב, וספויילרים מפריעים לכם, אולי עדיף שלא תמשיכו לקרוא. ראו הוזהרתם.

שני הסרטים עוסקים בתנועות תרבות-נגד תחת משטר טוטאליטרי. הסרט סטילאגי הרוסי שיצא שנה שעברה (2008) הינו מחזמר והוא קליל יותר מהשני בנושא ובאווירתו. הוא עוסק בתנועת הסטילאגי, תנועה שהתקיימה בברה"מ מסוף שנות ה40 ועד תחילת שנות ה60, אז החלה לדעוך. הסטילאגי (סטילאגה ביחיד, סטילאגי ברבים) העריצו כל דבר שהגיע מחוץ לגבולות המדינה, ובמיוחד את התרבות האמריקאית – מוסיקה, אופנה, ריקוד ואורח חיים. בברה"מ של אז כל דבר מ"מדינות הקפיטל" היה אסור ומעצרים היו עניין שבשגרה, אבל הסטילאגי בכל זאת הלכו כנגד המציאות האפורה סביבם.
הסרט נערי הסווינג שהופק ב1993 הינו סרט אמריקאי באנגלית, והוא בעל אווירה ונושאים יותר רציניים מסטילאגי, אף כי בקטעים מסויימים הוא נעשה בנאלי ויש צורך ליישם השהיית ספק. עם זאת, הסרט סך הכל מוצלח. הסרט עוסק בתנועת הסווינג-יוגנד שהתקיימה בגרמניה הנאצית בשנות ה30 וה40. כמו הסטילאגי בברה"מ שבאו מאוחר יותר, נערי הסווינג קיבלו את ההשראה שלהם מסרטים הוליוודיים, וייתכן גם שניסו להמשיך את מורשת תרבות רפובליקת ווימאר. אם בברה"מ מוסיקת הג'ז נתפסה כמוסיקה בורגנית, בגרמניה הנאצית היא נתפסה כמוסיקה מנוונת של כושים ויהודים, ואותם נערי הסווינג אשר רקדו בבארבריות ב"קלאבס" שלהם תחת אותה המוסיקה, נתפשו כנושאי תרבות שהיא נגע זר אותו יש לעקור.

בשני סרטים קיים אנאכרוניזם. המוסיקה שהסטילאגי הקשיבו לה הייתה בעיקר ג'ז, אבל בסרט הפסקול יותר רוקנרולי. כמו כן, אם כי זה יותר נסלח, קיימים בו עיבודים של שירים מתקופה מאוחרת יותר כמו של הלהקות נאוטילוס פומפיליוס (Nautilus Pompilius) וצ'ייף (Чайф) (אשר חבריהם גדלו בסברדלבוסק מולדתי, וחלקם, הופה, למדו איפה שאבי למד). כמובן, בכל מחזמר עם פסקול מקורי שמציג תקופה מוקדמת יותר קיימים שירים מ"תקופה יותר מאוחרת", אבל מכיוון שהשירים בסרט הזה היו עיבודים לשירים קיימים, שומעיהם קישרו אותם לתקופות שבהן נכתבו – שנות ה80 וה90 במקרה הזה. בסרט נערי הסווינג ישנו אנאכרוניזם בתחום הריקוד – ניתן לראות את הדמויות רוקדות בסגנון שהתפתח בארה"ב רק מאוחר יותר ולא היה קיים אז, בטח לא שם בגרמניה.

מהקטעים האהובים עליי בסרט סטילאגי. בוריס ("בוב") מלמד את מלס לרקוד בסטייל.

ישנם מספר קווי דמיון בין שני הסרטים ברמה העלילתית, עד ששאלתי את עצמי אם אולי המאוחר יותר שאב השראה מהמוקדם יותר, אבל ייתכן שאלו תבניות עלילה נפוצות באופן כללי. ראשית, שניהם סובבים סביב תנועת תרבות נגד (ברור), ומתחילים במסיבת ריקודים. בשני הסרטים אנחנו גם רואים כיצד גורמי שלטון באים לפרק את אותם מסיבות.
בשני הסרטים הגיבורים מנהלים חיים כפולים המתבטאים בביגוד שלהם. בסטילאגי ישנו הביגוד האפור-כחול משעמם, הרגיל, אותו הם לובשים ביום-יום, ומולו הבגדים הצבעוניים והזוהרים של הסטילאגי ותספורתם האלביסית. בנערי הסווינג בגדי הריקוד אמנם פחות צועקים אבל הקונטרסט ברור לעומת המדים הנאציים השחורים והמאובזרים.
בשני הסרטים ישנה דמות שנכנסת לתוך התנועה מבחוץ. בסרט סטילאגי זה מלס, הפרוטגוניסט, שהולך בעקבות הקריאה של פולינה, מי שתהיה החברה שלו. בנערי הסווינג זו איבי אשר נהיית החברה של פיטר, הפרוטגוניסט. כמו כן, בשני הסרטים ישנו מישהו שעוזב את התנועה, ונפרד מהגיבור. בסטילאגי זה פיודור שנוסע ללמוד בארה"ב דרך אביו הדיפלומט. כשהוא מגיע לבקר בברה"מ מלס מבקש ממנו שיספר לו על ארה"ב, ופיודור אומר לו ש"אין סטילאגי באמריקה". בתגובה מלס צועק עליו בכעס ומגרש אותו, אומר שהוא משקר, והסרט נגמר בשיר (העצוב) "שאליי-וואליי". בנערי הסווינג מי שעוזב את התנועה הוא תומאס ברגר, חברו של פיטר, שנעשה צהוב מורעל בהיטלר-יוגנד. בסוף הסרט, לאחר שפיטר ותומס הולכים מכות בפשיטה של ההיטלר-יוגנד על מסיבת סווינג, תומאס אומר לפיטר שיברח לפני שיגיעו האחרים כי הפעם לא יוותרו לו. פיטר עונה לו שאין זה משנה, שהוא יודע מי החברים שלו ושהוא לא לבד. ההיטלראים לוקחים אותו לפולקסווגן שלהם, ולפני שהוא נעלם תומאס מצדיע לו ב"סווינג הייל".

ברמות עמוקות יותר, גם אם שם יש דמיון, הרי שהסרטים שמים דגש על נושאים שונים. הסרט סטילאגי עוסק בעיקר בשאלת הזהות. הסטילאגי מקיימים אורח חיים שמסכן אותם, וייתכן שאדם נורמאלי היה אומר שהסיכון שהם לוקחים על עצמם הוא מיותר, אך ורק בשביל להתלבש צבעוני ולרקוד. אורח החיים שלהם בכוונה הפוך, מתנגד, חותר. הערכים שלהם חשובים להם לא בגלל ערכם המוחלט, אלא ערכם היחסי. הייתי אומר שחופש אמיתי גלום ביכולת להחליט לא על פי דעת הרוב, או נגדה, אלא בהתעלמות מוחלטת ממנה – כאילו איננה קיימת כלל. אבל להתנהג כנגד הקונצנזוס זה צעד ראשון וחשוב בכיוון חופש המחשבה. כאשר האדם מתנהג שונה, הוא מתרגל להיות שונה ונעשה כך מודע יותר לרעיונות, מוסכמות והתנהגות החברה בה הוא חי. אם "החברה הכללית" עושה צעד נוסף, גם אם קטן, בכיוון האכזריות או ההתדרדרות המוסרית או תרבותית, הוא יהיה מודע ורגיש אליה יותר מאשר אותם אנשים שהם חלק מהחברה הזו ומתפשרים עם הצעד "הקטן" הזה. השונים יכולים לראות את זה מהצד ולבקר את זה על מה שהוא באמת. מעבר לחופש ההתנהגותי שהם מקנים לעצמם (שכן הם עוברים גבולות מוסריים של החברה הכוללת), התנהגות הנגד שלהם מאפשרת להם לפתח לעצמם מחשבה חופשית, דעה שקולה ולא מאומצת. כאשר חבורת הסטילאגי פוגשת את אותם סובייטים טובים אשר מלס היה בעבר חלק מהם, מלס אומר להם אחרי שהם קצת בהלם "חברים, זה אני, מלס. רק התלבושת שונה. לכם יש אחת ולי יש אחרת. קטיה, את מבינה מה זה אחר?". מאוחר יותר באוניברסיטה הוא וקטיה מדברים והוא מסביר לה שהוא לא יותר טוב מהשאר, או פחות טוב, אלא פשוט שונה. בסופו של דבר, תופעת מרד הנעורים היא תופעה נורמאלית והיא יוצרת דיאלקטיקה עם המסורת הקיימת; הנוער מציג אנטיתזה לקונצנזוס, וגדל לאחר מכן לחיות את הסינתזה שנוצרת. בחברה שמרנית וטוטליטרית כמו ברה"מ שבטוחה שהיא הכי צודקת בעולם תופעה שכזו נתפסת כמחלה, בעיה שצריך לתקן.

בנערי הסווינג עולה הנושא של הקשר בין מחשבה והתנהגות. יש לשתי אלו השפעה הדדית. כולם מכירים את ההשפעה של המחשבה על ההתנהגות; עולה באדם המחשבה שהוא רעב, למשל, אז הוא הולך למטבח ומכין אוכל. אבל מעט אנשים מבחינים בהשפעה שיש להתנהגות על המחשבה. אסכולת הפסיכותרפיה NLP ‏(Neuro-linguistic Programming, תכנות נוירו-לשוני) מבוססת למעשה על כך. חיוך מביא אחריו הרגשת שמחה. אם בעת הליכה תרימו את הראש ותזקפו את הגב תרגישו שיש לכם ביטחון רב יותר. נסו לרקוד, ממש עכשיו!, בלי מוסיקה, בלי כלום, פשוט תרקדו, לבד, ביחד – האם זה לא העלה לכם את המצב רוח?
ישנה גם התופעה של רציונליזציה בעת "דיסוננס קוגניטיבי". כאשר המחשבות של אדם אינן תואמות את התנהגותו (למשל, הוא עושה מעשה המנוגד לערכים שלו, אמונות שלו, אינטרסים שלו וכו') הוא ירגיש אי-נוחות שתוביל אחריה אחד מן השניים; או שהוא ישנה את התנהגותו, כלומר יפסיק להתנהג בניגוד למצפונו, או שהוא ישנה את מחשבותיו ויעבור תהליך של רציונליזציה – הסבר ומתן הצדקה להתנהגות שלו כדי שתתאים לאידיאלים שלו. לדוגמא: אדם גונב בפעם הראשונה בחייו ומרגיש מועקה כתוצאה מכך. בעקבות זאת הוא מפסיק לגנוב כי זה מנוגד למוסר שלו, או שהוא ממשיך תוך כדי הצדקת מעשיו "אין לי כלום, אני חייב לגנוב", "הוא גם ככה ממש עשיר, זה לא ישנה לו", "אין לי דרך אחרת" וכולי. בסרט יש את תומאס שמצטרף בתום-לב להיטלר-יוגנד חברו פיטר היה חייב להצטרף, ותומאס החליט להצטרף לחברו, בהתנדבות, כדי ש"ההיטלר יוגנד לא יפרידו ביניהם". הוא גם מוסיף ואומר שזה הכיסוי המושלם, "נערי היטלר ביום, נערי סווינג בלילה". אבל בסופו של דבר הוא מתיישר עם האידיאולוגי ההנאצית, עליה צחק והגחיכה בתחילת הסרט, ובסוף יחד עם נערי היטלר אחרים מסתער על מסיבת-סווינג ומכה אנשים שהיו לפני כן מעגל החברים שלו. תומאס האמין, כמו אנשים רבים אחרים, שמה ש"קובע" זה המחשבות והאמונות שלו, לא מעשיו. אישיותו מתבססת על המחשבות, והתנהגותו, כך הוא מאמין, במסגרת הנוער ההיטלראי, לא נובעת ממחשבותיו אלא ממקור חיצוני  זה רק משחק, הצגה, ולא באמת מי שהוא. אבל זו מחשבה תמימה ממספר סיבות; כפי שציינתי קודם, ובפוסטים קודמים, התנהגות משפיעה על המחשבה, ובגלל תופעת הרציונליזציה – התאמת המחשבות למעשים – היא משפיעה בסופו של דבר גם על השקפת העולם. אנחנו יכולים גם ללמוד מהמקרה שיעור בהרגלים ופשרות. מובן שתומאס לא רצה לפעול בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית והצטרף לנוער ההיטלראי "בשביל הכיף", אפשר לומר, אבל מכיוון שהתגייס הוא נאלץ להתפשר בכל מיני מקומות. הוא הרי איננו יכול להצטרף לתנועה הזו ולהתנהג כאילו הוא נער-סווינג ולבטא את מה שהוא באמת חושב על המיליטנטיות והקיבעון שלהם, פשוט מכיוון שככה הוא ימצא את עצמו מהר מאד מחוץ לתנועה, אם לא במקום יותר גרוע. אז הוא מתחיל עם פשרות קטנות – מתלבש בבגדים שלהם, עומד בשורות שלהם, צועק את הסלוגנים שלהם החסרי משמעות מבחינתו. אבל בני-אדם מטמיעים פעולות חוזרות ואלו הופכות להרגל, וכך גם המדים, העמידות והסלוגנים הנאציים ותומאס – הם נהיים הרגלים אצלו, הוא כבר לא ממש חושב עליהם, ומפסיק להתלבט אם ללבוש את המדים או לצעוק "הייל היטלר" כשכולם צועקים. ואחר-כך הוא נאלץ לעוד התנהגות נאצית, קצת יותר מרוחקת מהשקפת העולם הסווינגית שלו, אבל זה צעד קטן יחסית מהמקום בו הוא עומד עכשיו. אז הוא מתפשר שוב. וגם את זה הוא מטמיע בסופו של דבר. ואז הוא נאלץ לעשות עוד דבר, ולהתפשר שוב, ואתם מבינים לאן זה מוביל בסופו של דבר. בסרט ישנה סצנה בה חברם של תומאס ופיטר, ארביד, מופיע בבית-קפה מול קהל קטן בו נמצאים גם שלשה קצינים נאציים שנהנים מהמופע. אחרי שהוא מסיים קטע אחד הוא מתבקש על-ידיהם לנגן שיר  ("שיר גרמני טוב אחד", נאמר) אבל הוא מסרב לבקשה ובסופו של דבר יוצא בכעס מהקפה. גם הבאסיסט שלו וגם פיטר לאחר-מכן, בחוץ, שואלים אותו מה הבעיה ולמה שלא ינגן פשוט את השיר האחד הזה ויסיים עניין, ועל כך הוא עונה: "זה לא על שיר אחד או השיר ההוא, אתה לא רואה? כל פעם שאתה זורם איתם, כל פעם שאתה מנסה לעזור להם, זה רק עושה את זה קל יותר [בשבילם]". אין כזה דבר פשרה. במקרה של פעולות, בעיקר כאלו שיש להן תוכן מוסרי ברור, השאלה לא צריכה להיות מה טבעה של פעולה X, אלא לאן אותה פעולה מובילה את העושה אותה, לאיזו התנייה מחשבתית היא גורמת או איזה הרגל היא מפתחת. אני עוד בשלבי גיבוש של הרעיון הזה, אבל נראה לי שאישיותו של אדם מורכבת בעיקר מההרגלים שלו ולא מאיזה שהן דעות או דברים מופשטים אחרים. והרגלים מתגבשים סביב פעולות. מובן שמחשבה יכולה להוליד פעולה שהיא מנוגדת להרגלים (להחליט להתעורר יום אחד מוקדם מן הרגיל, למשל) וזה אולי מהתכונות העיקריות שמבדילות את האדם מן בעלי-חיים אחרים – גם בע"ח וגם האדם יכולים לרכוש הרגלים חדשים (ללמוד) שאינם הרגלים מולדים (אינסטינקטים) בתגובה לסביבה ולתנאים משתנים, אבל רק האדם יעשה פעולה חדשה (כלומר, שאיננה הרגל) אפריורית, כלומר כתוצאה ממחשבה ולא ניסיון. אבל אסור שיישכח האדם שפעולותיו והרגליו לא נולדים רק כתוצאה ממחשבות אידיאליות, אלא גם מלחצים חיצוניים והרגלים שרכש ללא כוונה.

ספרטה, תועלתנות ואוגניקה

יום רביעי, מרץ 4, 2009

החינוך הספרטני הנוקשה יצר אוכלוסיה ממושמעת, וסיום תקופת האימונים הארוכה והקשה היה תנאי לקבלת אזרחות. אבל חוץ מברירה זו של מי יהיה אזרח מן השורה ומי לא, הספרטנים בררו את ילודיהם; הילודים רוחצו על ידי האמא באמבט של יין כדי לבחון את חוזקם, והובאו לבדיקה מול הגרוזיה – מעין מועצת זקנים – שהחליטה אם יש לגדל את הילד או לא. במקרה ולא, הושלך התינוק לבקיע בהר טייגטוס. הספרטנים למעשה קיימו תהליך אוגניקלי – ברירה של צאצאים ליצירת דור המשך טוב יותר.

מה המשמעות המוסרית של המעשה? מי שקרה דברים קודמים שכתבתי כאן בעבר, וגם אם זה לא (היה) ברור, אגיד שאני מאמין בדוקטרינה התועתנית, דהיינו, שהמעשה שמביא ל"מירב האושר למירב האנשים" הוא תמיד המעשה המוסרי יותר. מאז שכתבתי כאן על התועלתנות השקפתי המשיכה להתגבש. אף על פי שלא השתנה דעתי בעניין מהו הטוב או המוסרי, טקסטים של ניטשה הובילו אותי לחשוב על מקור המוסר בחברה האנושית, ועל הדרך בה הדיאלקטיקה ההיסטורית הזו שהוא מתאר משפיעה על תפישת המוסר. העניין מורכב ויש לבחון אותו מכמה אספקטים.

כיום הפלה מותרת, בנסיבות משתנות, ברוב העולם המערבי וגם בישראל. הוא מותר כאשר קיים סיכון במות האם או בפגיעה אפשרית בבריאותה הגופנית  או הנפשית; אם ההריון נוצר בעקבות אונס; אם לתינוק יש מום כלשהו; ואם (לא בארץ) יש בעיה סוציו-אקונומית. במדינות רבות הפלה מותרת בעת בקשה, כלומר ללא מגבלות. המרכיב הרלוונטי לדיון בנושא האוגניקה הספרטנית היא זו של מום בתינוק. אנחנו יודעים שהתינוק כבר נולד ושהוא עצמו נבחן על ידי מועצה – לא הנסיבות בהן הוא נולד (אונס, מחוץ לנישואין וכו') או המשפחה אליה הוא נולד (מצב סוציו-אקונומי, בריאות נפשית של האם) נעמדות תחת מבחן אלא  רק הוא עצמו, כלומר מצבו הבריאותי. אז ראשית יש לבחון האם זה בכלל מוסרי לדון לחוסר-חיים ילוד בעל מום.

מנקודת המבט התולעתנית, התשובה היא כן. אם ידוע שתינוק הוא בעל מום, כלומר שיהיה לו קשה יותר לתפקד בחיים מתינוק בריא, ניתן לומר שללדת אותו יהיה פחות מוסרי (בסבירות מאד גבוהה, לפחות במצבים נורמליים) מללדת תינוק בריא (אם העניין היה תלוי בבחירה ותו לו). סביר להניח שבעל מום, יחסית לאדם שחי בדיוק באותם תנאים, יהיה אדם מאושר פחות וכואב יותר, ידרוש יותר תשומת-לב ממשפחתו ויסב להם פחות אושר (ויותר כאב), וידרוש יותר תשומת-לב ומשאבים מהחברה בה הוא חי. אין בזה להגיד, חס וחלילה, שאדם בעל מום לא מסב אושר למשפחתו ולסובבים אותו, או שאיננו יכול לחוש אושר בעצמו. אין בזה להגיד שבעלי מום הם טפילים ולערער על מעמדם כבני-אדם שווי ערך. יש בזה רק להגיד שלהיות בעל מום זה קשה יותר, כמו גם לגדל אחד כזה. אני לא חושב שמישהו מתנגד לדעה שאילו ניתן היה להסיר בניד אצבע מומים מכל אדם, זה היה מהסב לאותם אנשים ולאנשים נוספים סביבם אושר (על מוסרי ומוסרי יותר, שקשור ברעיון של להיות מאושר ומאושר יותר, כתבתי במאמר שמקושר למעלה). לכן, במידה והבחירה היא האם להביא בעל-מום לעולם או לא (בהנחה שאחרי ההפלה יהיה הריון נוסף ושלזוגות ישנו רף עליון של מספר ילדים שיש להוליד), הבחירה להפיל היא הבחירה המוסרית. באשר לשאלה מי הוא "בעל-מום" בקונטקסט הזה, אני אומר: כל מקרה בו ישנה עדות לכך שהילוד יסבול, או יהיה בעלי סיכויים גבוהים לסבול, מבעיה לא נורמלית כלשהי, או שיהיה בעל נתונים מפלים לרעה באופן מובהק (גופנית, מוחית, נפשית) – דינו יהיה כנ"ל.

לא נתקלתי במסמך המעיד מה או איך בדיוק המועצה בחנה את הילודים, או על הסטטיסטיקה בנושא מספר התינוקות שנזרקו לתהום. ניתן גם להתווכח על היכולת לנבא כיצד אדם יגדל (אפילו רק במישור הגופני) על-פי מצבו הגופני בעת לידתו. אבל במידה הזו שהמועצה יכלה לראות ולהבחין במומים בתינוקות, או בעדות בולטת לכך שהם יגדלו להיות חלשים, חולים או רכרוכיים (תכונות מאד שליליות בחברה הספרטנית) – הרי שהם קיימו מנהג מוסרי. (אני רוצה להדגיש שאין פה מה שנקרא "דטרמיניזם ביולוגי". לא קיימת פה היוערה לנבא את עתידו של אדם על פי נתוניו הפיסיולוגיים בעת הלידה (או נתוניו הגנטיים, נאמר כיום) אלא רק ההשקפה שנתונים אלו ישפיעו לרעה או לטובה על עתידו של האדם).

מובן שאין להתעלם מההבדל הברור בין הפלה והריגת תינוק בן יומו. ולפני שאני ניגש ישר לעניין, אני רוצה להגיד מילה בנושא של הריגת תינוקות באופן כללי. מאז ומתמיד הרגשתי שתינוקות, ובכלל ילדים ונשים, מקבלים עודף תשומת-לב בזירות ואירועים של לחימה. האופן בו מדווחים על הרוגים ופצועים מרמזת על כך שהריגתם של ילדים ונשים הוא מוסרי פחות מהריגת גברים. בעוד שניתן להבין הערה זו בטקסטים כגון התנ"ך, במאה ה21 זה פשוט מגוחך. בימי קדם נשים וילדים היוו איום קטן במובהק מזה של גברים במאבק אלים, אולם האיום של ילדים ונשים משתווה לזה של גברים כאשר ניצב מולם נשק חם. יותר מזה, אני חושב שרציחתו של אדם בוגר הוא מוסרי פחות מרציחת תינוק, אלא אם האדם מזיק לחברתו, סביבתו ולעצמו למעלה מן הממוצע, ואם אנחנו מנבאים לתינוק עתיד סביר או טוב. כאשר אדם בוגר מת, החברה מאבדת יותר מאשר שהיא מאבדת כאשר תינוק מת, וגם הבוגר "מאבד" יותר, כאדם, מאשר שהתינוק "מאבד" כאדם. אני גם מאמין שמות ילד יהיה קשה יותר להורים ככל שהוא מבוגר יותר – ישנם יותר זכרונות שקשורים בו, יותר משאבים וזמן שהוקדשו לו, והוא ישאיר חור גדול יותר מאחוריו. אני חושב שהדיעה ההפוכה (שהרג תינוקות מוסרי פחות) נובעת מההשפעה הרגשית שיש לתינוקות, זו שיש גם לגורי יונקים אחרים, בהיותם "חמודים", תכונה אשר נועדה לגרום להורים להרגיש חמלה וצורך לטפל בהם. ביסוד המחשבה שתינוקות ונשים הם חסרי אונים יחסית לגברים, שהקרב "לא הוגן" כאשר הם נהרגים, ולכן הריגתם מוסרית פחות, ניצב הרעיון השגוי כאילו ליכולת כאן יש קשר למוסר, או שגברים הם איכשהו חסרי-אונים פחות נגד רובים ופצצות (ואני לא מדבר כאן על חיילים, שזה עניין שונה לגמריי) וכאילו הם בוחרים למות.

אפשר להסביר את ההתנגדות המוסרית בעוד דרך. ניטשה מדבר על תולדת המוסר בחברה האנושית, ואיך שהיא למעשה הסכם, אמנה, בין בני-אדם. "אתה לא תהרוג אותי ואני לא אהרוג אותך", "אתה לא תשקר לי ואני לא אשקר לך". זה מסביר את הופעתן של אפלייה והתייחסות לבני-אדם מסויימים כשווים פחות, ואת קיומה של מערכת חוקים מוסריים שונה כלפיהם, אשר התרחשה פעמים רבות בהיסטוריה האנושית. עמים מדוכאים וכבושים היו בני-מוות או נתונים תחת משטר שאפשר להעביד אותם או להתייחס אליהם רע – שחורים, ילידים, יהודים, אבל גם נשים, נכים, משוגעים. אוכלוסיות אלו היו חסרות כח, חסרות אונים, ולכן לא השתלם לכרות עמם הסכם כגון "לא תגנוב" או "לא תרצח" – הרי הם גם ככה לא יכולים להשיב גמול למעשים האלו, בניגוד לפרטים שווי ערך בכח ולכן גם ב"מעמד המוסרי". אדם א' לא גונב מאדם ב' כי הוא רואה בו שווה, והוא לא היה רוצה שיגנבו ממנו. אבל הוא כן גונב או מכה אדם ג' ממיעוט מסויים, כי הוא לא רואה את עצמו מוצב במקומו. "זה בסדר להכות אותו ואותי לא (… כי אנחנו בני-אדם מסוגים שונים, לא שווים). בעת הרג תינוקות, אדם עלול לחשוב "מה אם זה הייתי אני", והמוסר הזה מתפתח מפחד על העצמי שמשליך האדם על אדם, תינוק, אחר. אבל לרגשות אלו אין מקום בדיון המוסרי הזה המתבסס על התורה התועלתנית. הרגשות והפולמוס שהן מעלות רלוונטיות להגדרת מערכת המוסר, אבל אני נמצא שלב אחד קדימה. בכל אופן, דיון על המערכת המוסרית עצמה או על המקרה הספציפי הזה מחוץ להקשר הזה, מקובל.

ההבדל בין הריגת יצור חי (נושם, חושב) לבין יצור טרם-חי, העובר, הוא ניכר. מהבחינה המוסרית שהצגתי למעלה (של בעלות על מום), ההבדל בין הריגת תינוק טרי ועובר הוא זניח, לא משמעותי. אבל ההבדל הזה הוא קודם כל חשוב בגלל שהוא נתפש כחשוב. לפעולה של הריגת תינוק יש תוצאות והשלכות שהן מעבר למותו של תינוק. יש לזה השפעה על הדרך בה חברה תופשת את עצמה, בה היא תופשת ורואה ילדים, תינוקות, חיי אדם. אם מותר להרוג (בשל מום או חולשה) אדם בן שבוע, האם מותר להרוג בנסיבות דומות אדם בן חודש? בן שנה? בן שלוש שנים? יש כאן סכנה להתדרדרות הערך של בני-אדם וחייהם. אבל נראה שלא כך היה בספרטה. בניגוד לחברות פאשיסטיות (שאיתם אפשר לזהות אוגניקה שכזו), גאוות הספרטנים לא הייתה באוסף מיניי שטויות שחברות אחרות קוראות לו "מדינה", אלא בבני-אדם עצמם. המפרי קיטו, קלאסיקיסט בריטי, כתב שספרטנים היו מומחים לא ביצירת דברים באבן או מילה, אלא בגברים (דהיינו, בני-אדם). הריגת התינוקות לא היה כלי לשם פגיעה באוכלוסיות מסוימות או יצירת עליונות של חברה מסוג אחד על פני חברות אחרות (אין בזה לומר שהחברה הספרטנים הייתה שוויונית. זה כלל לא היה כך. אבל המנהג האוגניקלי הושם על צאצאים ספרטנים בלבד) אלא ליצירת אנשים טובים יותר, לעצמם ולחברתם הספרטנית.

אז אני חושב שברירה תינוקית זו היא מוסרית, אבל שצריכים להיות מוצבים עליה הגבלות ברורים. ראשית, שהגיל המקסימלי שבו מומתים תינוקות הוא נמוך מהגיל בו מתפתחת אצלם מודעות ממשית לסביבה. לא בגלל שבעלות תודעה מעלה את ערכו של אדם, אלא בגלל שאם תינוק בעל מודעות לסביבה מומת, גם שאר שכבת הגיל שלו מודעת להריגתו, ולכך יכולות להיות השלכות קשות על נפשם, על ידי יצירת פחדים, חרדות, חששות, חוסר וודאות. הגיל, על פי חוק, צריך להיות נמוך מספיק כדי שברגע שילד\תינוק יהיה מודע להריגות האלה, יהיה לו ברור שהוא הרחק מעבר לשלב הזה ושלא נשקפת לו סכנה דומה. הגיל צריך להיות נמוך גם (וזה הרבה יותר נמוך) מהגיל בו ההורים מפתחים חיבור חזק מדיי לילדם שבו מוות התינוק יצור נזק בל-יהפך. מה הוא הגיל הזה החברה הספרטנית החליטה בעצמה (אפשר להבין שהבחינה בידי המועצה התבצעה בגיל מסויים, ולא שהיה חוק עם מגבלה עליונה של גיל בו אפשר להמית תינוק), וכנראה הוא היה מתחת לגילאים הללו. בשורה אחרונה אני מסכם שהמנהג האוגניקלי הזה של הספרטנים היה מוסרי.

תקשורת המונים ותפישת המציאות

יום שלישי, פברואר 24, 2009

לפני יותר מ350 שנה דקארט כתב "כמה שנים כבר חלפו מאז נעשתי מודע לכך שקיבלתי, אפילו בילדותי, הרבה דעות כוזבות כנכונות ושכתוצאה מכך מה שביססתי על אותם עקרונות הינו מפוקפק ביותר; ומאותו הזמן השתכנעתי בצורך לקחת על עצמי פעם אחת בחיים את המשימה לפטור את עצמי מכל הדעות אשר אימצתי, ולהתחיל מחדש את העבודה של בנייה מהיסוד, אם ברצוני לייסד מבנה-על מוצק וקבוע במדעים". כך הוא פתח את "מחשבות על פילוסופיה ראשונה" (1641), ומשם הוא ממשיך ופותח בתהליך שנקרא לאחר-מכן "ספקנות מתודית" או "ספקנות היפרבולית" שבה הוא, כפי שהוא מכריז בפתיחה, מטיל ספק בכל דבר שרק ניתן להטיל בו ספק, עד שהוא מגיע ליסוד הגלום במשפט "קוגיטו ארגו סום" המפורסם – "אני חושב משמע אני קיים". דקארט אמנם עושה זאת למען ביסוס המדעים, אך למסע ולמאמץ שלו יש משמעות  פילוסופית היסטורית. אך גם באין צורך לבסס מדעים על יסוד קבוע, אני מאמין שעל כל אדם ואדם לעבור עם עצמו תהליך של הטלת-ספק או אפילו הפיכת הגישה הספקנית (בדרגה כזו או אחרת של ספק) להרגל, במיוחד בימים אלו שמתקראים לעתים "עידן המידע"; בעוד שבעבר תפוצת מידע הייתי מוגבלת יחסית, העשור האחרון ראה קפיצה ביכולת של כל אדם בעולם המערבי להפיץ מידע, בין אם עובדות או דעות, ולעשותו נגיש לכל אדם אחר בעולם המערבי (ליתר דיוק, כל אדם עם גישה לאינטרנט מסוגל לכך. זה כולל את כל האוכלוסיה המערבית ואוכלוסיה נכבדת נוספת). התוצאה היא שכל אדם חשוף לכמויות עצומות של מידע.

ספק אפשר להטיל ברמות עומק ורצינות שונות. אין אני קורא לכולם להטיל ספק עד לפקפוק בחושים כפי שדקארט עושה בעצמו. פעולה זו דורשת מאמצים וזמן רב, וייתכן שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו זאת, או רואה את הצורך בכך (למעשה אלו הם שני הצדדים של אותו המטבע). ואף על פי שאני מאמין שפיקפוק עמוק יותר יכול להועיל לכל אדם (בחייו הפרטיים והציבוריים, ביכולת שלו להציב יעדים ולהשיגם, בשמירה על מצב-רוח טוב יותר, בלתקשר ולהתחבר לזולת), אני חושב שהטלת הספק המינימאלית היא זו שאדם צריך להטיל על המדיה שהוא צורך – עיתונים, מהדורות חדשות, כתבות ומאמרים באינטרנט, ומעבר לאלו, סרטים, ספרים וכו'. הטכנולוגיה כיום מאפשרת לבני-אדם  "לדעת" על דברים שמתרחשים בקצה השני של הפלנטה, וזה בלי לצאת מהחדר (ואולי היכולת הזו היא שאיפשרה את התופעה של ההיקיקומורי – מתבגרים ביפן אשר מסתגרים לבד בחדר, במקרים למשך שנים). אבל גם בלי להסתגר בחדר, בני-אדם רבים מאד חווים את העולם ממקור שני ולא ראשון; הצוהר שלהם אל העולם הוא העיתונות (כתובה, משודרת…) ולא החושים. אך בעוד שהטלת ספק בחושים יכולה להתפס כצעד אחד יותר מדיי (אבל ממש לא בהכרח) – הטלת ספק בתקשורת היא לגיטימית, ויותר מכך, הכרחית אם אדם רוצה באמת להכיר את העולם סביבו ולהכיר באמת. המינוח הלועזי, "מדיה", אשר מקורה האטימיולוגי הוא במילה "אמצע", איננו מקרי – התקשורת היא אמצעי, מתווך. היא איינה מציגה את האמת, אלא מדברת על האמת. זו לא רק התחכמות לשונית או פילוסופית. צריך להיות ברור שהמידע אודות אירוע מסויים, כאשר הוא מסוקר בתקשורת או באמצעים אחרים, עובר דרך פילטרים. אפילו כאשר אדם א' נוכח באירוע ב', המידע הרב שהוא מקבל עובר סינון במוחו, אך כאשר אדם א' מקבל מידע על אירוע ב' דרך מתווך (למשל עיתון כלשהו) ג', המידע עובר סינון שהוא בעשרות מונים גדול יותר. ולא כולם תמיד חושבים על כך.

ולמה זה חשוב? כי למתווך תמיד (לא לפעמים, תמיד) ישנם אינטרסים, השקפות עולם, ערכים, אמונות, רעיונות וזוויות על העולם אשר כולם משפיעים, גם אם במידות שונות כל פעם, על הדיווח שלו על אירועים. גם אם לכתב יש את האינטרס הכן להעביר אירועים כמות שהם, כלומר את "האמת האובייקטיבית", דרך כתיבה שלא יהיה בה שמץ של מגמתיות, הרי שעדין ערכים והשקפות שלו על העולם ישפיעו על דיווחו. כתב אחד עלול לבחור להשמיט פרט מידע שנראה לו לא רלוונטי לכלום ולאף אחד, בעוד שכתב אחר יראה באותו פרט מידע בעל-משמעות או עניין. וסביר להניח שאף כתב איננו חופף לחלוטין את הערכים, אמונות וכו' שלך (או של כל קורא אחר) וגם אם כן, יהיה לך קשה או אף בלתי אפשרי לדעת זאת. בנוסף לזאת, כתב עלול להשתמש במילים ובביטויים לשוניים מעט שונה מהדרך בה אתה משתמשת בהם, והתוצר הסופי הוא דיווח אשר מסונן (ואפשר להגיד 'מסולף', אבל מילה זו מרמזת על הכרה וכוונה) דרך השקפת העולם של המדווח, ואשר מובע  דרך לשונו. קורא יכול שלא להבין נכון את דברי המדווח, או שהוא היה מפרש אחרת את הדברים לו היה נוכח בעצמו, ויותר מכך, הכותב יכול לבחור להשמיט פרטים אם זה מקדם את האינטרסים שלו במקרה והפרטים נוגדים את מה שהוא מנסה להעביר.

אבל לעומת זאת, לפעמים השקפת העולם והשפה של המדווח והקורא מאד דומים אחד לשני. רוב בני-אדם חשופים חלק נכבד מחייהם למקור או מספר מקורות תקשורת עיקריים, ובאופן טבעי אותם מקורות תקשורת מעצבים את השקפת עולמו. בכל מקום וזמן מתפתח צייטגייסט שמשפיע על המוני בני-אדם, אך אותה רוח תקופה שמשפיעה על המונים מיוצרת ומנותבת על ידי אנשים בודדים. ופה צריך כל אדם, כמו דקארט בזמנו, להתעורר ולשאול את עצמו "האמנם?", "האם זה ככה?". לתקשורת יש פעמים רבות אינטרס להנחיל נקודת מבט מסויימת על העולם, וצריך להיזהר ולדעת לקלוט את אותו אינטרס.

אין אני קורא לך לא להאמין לשום דבר שהתקשורת אומרת. אבל בגלל התפקיד החשוב שהתקשורת מקיימת בעיצוב השקפת העולם של פחות או יותר כולם, חשוב לדעת להטיל ספק ולקחת את הדברים שנאמרים בה בעירבון מוגבל. אם מערכת עיתון או טלוויזיה, או אפילו רק כתב אחד בה מחליט יום אחד להמציא כתבה, משהו שלא היה ולא נברא, ולפרסם אותה, איך תגלהי שזו בדייה? ואם זה רק חלק קטן מהכתבה? או רק פרט אחד? או שפרטים לא חשובים?

חשוב לדעת לעשות שימוש מושכל במספר מקורות, לסמוך בעיקר על המקור "חסר האינטרסים ביותר" בכל מקרה נתון. לשאול את עצמנו "מי כותב את זה?", "למה הוא כותב את זה?", "למי הוא כותב את זה?". זה נראה כמו תכתיב לתלמידים בכיתה ב', אבל ברור לי שאנשים רבים מאד בוחרים ללכת בחושך, להסתמך בעיוורון על מקור בודד של תקשורת שיעצב את כל עולמם.

מובן שאינני כותב דברים בעלמא. זה מתחיל להפוך לפרדיגמה לכל הדברים שאני כותב לאחרונה, אבל ניחא. הקונפליקט האחרון בעזה משפיע מאד על הצורה שבה ישראלים תופשים את המצב בה, את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ויותר מכך, זה משפיע על הדרך בה ישראלים תופשים את עצמם – את הממשלה, המדיניות, החברה והצבא שלהם. ומה הישראלים יודעים על הקונפליקט? הם יודעים מה שאומרים להם. אבל כניסה של עיתונאים לתוך עזה הייתה אסורה בזמן הקונפליקט, ונאסרה כבר חודש לפני תחילתו. מספר פעמים בזמן הקונפליקט הורשה מספר מצומצם ומובחר של עיתונאים ישראלים (אבל לא זרים) להכנס לזמן קצר לעזה, וישנם מספר אנשים שכבר היו בתוך עזה שדיווחו על המתרחש כפי שיכלו. מה שהגיע לעיתונים ולטלוויזיה הישראלית היה הלכה למעשה הכתבה של דובר צה"ל, ואני חושב שהאינטרסים שלו ברורים. אני חושב שלקרוא לתקשורת בזמן הקונפליקט "עיתונות מגוייסת" לא יהיה ללכת יותר מדיי. מה שנכתב, מה שלא נכתב, איך שזה נכתב ואיפה (עמוד כותרת, עמוד שמיני בפינה..) היה מגמתי באופן ברור. על כמה מקורות אתה מסתמך לעיצוב השקפת עולמתך?

[מספר לינקים קטן: שקוף, עמותה עם כוונות טובות לשיפור העיתונות הישראלית; 3 מאמרים קצרים עלתפישת המציאות; וזה אורווילי בצורה מוגזמת.

כתיבה בדיונית מגמתית

לפני כחודש קראתי את הספר "האוניברסיטות שלי" של מקסים גורקי, ספר קצרצר המהווה את הפרק השלישי והאחרון בסדרת ספרים אוטוביוגרפיים. בקטע מסויים בספר הוא מתאר כיצד עבד יחד עם מלחים על פריקת מטען מספינה עוגנת. אין הספר ברשותי עוד, אבל כפי שהוא זכור לי התיאור היה מאריך, מתאר את הפשטות ואת היופי שבעבודה והיופי שבעובדים, ואיזה רצון להיות חלק מאותם אנשים פשוטים. לרגע אחד ממש השתכנעתי והתחלתי לראות בחזוני את חיי המאושרים בתור אדם פשוט שעובד בשקט למחיתו בפינה משלו בעולם, והו כמה שחיים כאלו יהיו מאושרים ויפים. אבל אז נזכרתי שהכותב, גורקי, היה בן חסות במידת מה של השלטון הרודני הסובייטי, ושהוא היה מיסד הז'אנר הספרותי "ריאליזם סוציאליסטי", ולרגע פקפקתי במחשבות שהרגע צצו בראשי. אין אני מציין זאת בכדי לבטל את דבריו של גורקי. אין זה ביטול הטענה על ידי התקפה של הטוען, אלא פשוט ניסיון להבין מי הכותב ולשם איזו מטרה הוא כותב, וכך לנסות לקלוט תחבולות או ביטויים שבראייה ראשונה נראים ברורים מעליהם, אבל שבמחשבה שנייה אולי אינם כאלו. הוא דיבר אל הרגש, ואילו לא הכרתי מראש את ההיסטוריה והקונטקסט של הסופר ומבין את כוונותיו ואת המגמה בה הוא כותב, אולי היה משפיע עליי הטקסט באופן חזק יותר. וזה גורם לי לחשוב על העצמה העצומה שיש לכל יצירה אמנותית על השקפת עולמם של בני-אדם.

מיתוס הרוע והמיתולוגיה הישראלית

יום חמישי, פברואר 19, 2009

אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה היהודית המודרנית הוא השואה, הרציחה השיטתית של יהודים, בעיקר באירופה. לזכר והנצחת הקורבנות ישנו יום המוקדש לכך בלוח השנה, אנדרטאות ומספר מוזיאונים. הנושא נלמד בבית-הספר, וכמובן, כיוון שישנו יום שמוקדש לכך בשנה, הנושא חוזר ועולה מדי שנה בבתי-ספר. מוזכר המספר הזה, שישה מיליון, כאילו היה איזה מספר מיתי, קסום. מובן שזו סטטיסטיקה שקשה לתפוש אותה, לתאר אותה. מה הם שישה מיליון בני-אדם הרוגים, נרצחים?
השואה התגבשה למעין מיתולוגיה ישראלית, מיתולוגיה שמספרת על הטרגדיה שהתרחשה לעם היהודי, על רוע מוחלט המגולם באידיאולוגיה הנאצית, באנשים כמו היטלר, גבלס ואייכמן. אני משוכנע שרבים אינם יודעים לספר כיצד ובאיזה תנאים התגבשה מדיניות "הפתרון הסופי", מה הוביל לעליית המשטר הנאצי, אילו אירועים והחלטות הביאו למצב המדיני בגרמניה שאפשר את עליית הנאצים וכו' וכו'. רוב האנשים ידעו רק לספר על השנאה העיוורת והאסון הנורא שנחת על היהודים, כאילו שטן עלה על אדמת כדור-הארץ משום מקום, בישל מזימה נוראית ויום אחד הובס והכל חזר לכנו, מלבד האנטישמים שעוד מסתובבים ברחבי העולם ושונאים את ישראל. אני חושב שישראלים רבים מאמינים שהשואה היא האירוע היחיד האיום והברוטלי ביותר שהתרחש לאיזשהו עם אחד לאורך ההיסטוריה האנושית. השואה והנאציזם נתפשים במונחים מיתיים, מאד טעונים. הרוע בלתי-נתפש, לא אנושי, לא ארצי. השיטה והמערכת קרים, רצחניים. אני זוכר שבגיל צעיר יותר הרגשתי כאילו "מיין קמפף" הוא ספר ש"אסור" לקרוא בו, כאילו יטמא את נפש הקורא בו. הקדושה הזו (מבחינת כמות המטען שגלומה בנושא) של תקופה זו בהיסטוריה מבטלת כמעט את האפשרות להתקרב אליה עם כלים היסטוריים מסויימים. התקופה של השואה מנותקת: מבחינת הישראלי הממוצע לא היו שם "תהליכים" – כלומר תנועה של רעיונות, חקיקות, שינויי קונצנזוסים ומחשבה, תתי-מבנים וכדומה – אלא אירוע שהוא מקשה אחת של זדוניות. המשטר והאידיאולוגיה הנאציים אינם ברי השוואה; כיוון שהרחקנו את אותו ה"רוע", שנהיה מיתי, אל האינסוף הערכי, כל השוואה שנערוך בין משטרים אחרים לאותו משטר היא פסולה בדיוק כפי שכל מספר ליד אינסוף הוא זניח. אבל האמת היא שבשואה פעלו בני-אדם, אותו סוג של בני-אדם שהיוו את ההיסטוריה במשך אלפי שנים ואותם בני-אדם החיים כיום בעולם וגם בארצנו. זו מסה של חומר אנושי אחד, ואין דבר "נעלה" או "פחות" בשום חברה אנושית בשום זמן בהיסטוריה, מהבחינה הזו שפעולותיה סוטות מסוג של דטרמיניזם-מדיני\חברתי הצפוי מהנסיבות בהן היא נמצאת. ההיסטוריה רצופה בתנודות פוליטיות, בסוגים שונים של מלחמות, של דיכוי, של רעיונות פוליטיים ומהפכות שבאים והולכים. אין זה שונה במקרה של השואה ושל החברה הגרמנית באותם שנים. שימו-לב שאינני מצדיק פעולות של אף אדם או חברה; בכלל, מושג ההצדקה שייך לתחום המוסר והאתיקה – סיפור שונה לגמרי – וגם עליו יש לי כמה מילים לומר, אבל בהזדמנות אחרת. הנסיבות ותהליכים היסטוריים, שאינם בלתי-תלויים, כמובן, בבני-אדם שפעלו לקדם מטרות מסוימות, הובילו את גרמניה, אם אפשר לדבר עליה כגוף אחד, להקמת מפעל להשמדת בני-אדם. אני חושב שהנושא שהכי חשוב ללמדו בלימודי השואה הוא אותם התהליכים אשר הובילו ליצירת מפעל שכזה, ולמדיניות שהובילה אותו. הבעיה בתפישת השואה בצורה היסטורית היא בהשפעה שיש לטקסי יום השואה על "דעת קהל" – בהתאם לרוח טקסי זיכרון, טקסי יום השואה הם מאד אמוציונאליים, מתעסקים באבל של יחידים, בגבורה של יחידים ולא בהיסטוריה של השואה, בתולדות הסבל. מהטקסים בעיקר עולה כמה מסכנים הם היהודים בגלות, כמה גדולה השנאה כלפיהם על ידי הסביבה, ומנגד כמה חזקה כיום ישראל, מדינת היהודים. הדבר גם בולט – לפחות זה הרושם מבחוץ, לי לא יצא להשתתף באחד – באותם "מצעדי החיים" אשר מציגים סוג של גאווה; "כל החברה הייתה אז נגדנו, אבל הנה אנחנו, יהודים, מהלכים כיום באותו המקום, רק שהיום יש לנו מדינה, ואנחנו גאים בה". ניסיתי לחשוב על הטקס הזה כמנציח הנרצחים (ולאיזה תועלת, בעצם, מנציחים בני-אדם?), אבל אין לי ספק שאותם אנשים ומשלחות נוער אשר מהלכים שם, מניפים את הדגלים בגאווה, בהרגשה של ניצחון. זה לא ביטוי של ניצחון החברה האנושית על החברה והאידיאולוגיה הטוטליטריות (ניצחון המאפשר כיום ליהודים לצעוד כך על אדמה עליה הם נרצחו לפנים) אלא ביטוי של ניצחון העם היהודי את אויביו, אנטישמיים ועוכרי ישראל, ובכלל את אומות העולם אשר ביניהם לעולם לא יוכל לחיות היהודי בשלום ובביטחון.
גם עקב המיתולוגיזציה של השואה וגם בגלל תהליכים אחרים, ביניהם התגבשות רעיון האנטישמיות כפי שהוא נתפש על-ידי יהודים ישראלים, ביקורת כנגד הממשל הישראלי נתפס כלא לגיטימי מאחר והוא "אנטישמי". את הבעיה שצצה כאשר היהודים עצמם הם שמתחו את אותה ביקורת, בין אם תושבי ישראל ובין אם לא, פתרו בהגהת רעיון ה"יהודי שונא-עצמו", הSelf-hating Jew. אבל בלי להכנס לזה (גם זה סיפור אחר) אציין שבישראל מתרחשים דברים לאחרונה שאצלי הם "מדליקים נורה אדומה" וגורמים לי לחשוש.
ראשית אציין את העלייה בכוחה של מפלגה אשר בראשה עומד אדם שהתבטא חריפות נגד אותם בני-אדם ששוכנים לצד היהודים בארץ ישראל, אשר מציע להגביל את סמכויות הכנסת ואת סמכויות בית-המשפט העליון כדי "לא להפריע לממשלה לעבוד". אדם שהעלה את רעיון "חוק הנאמנות" הפאשיסטי מיסודו (המדינה מעל לאדם. לא פאשיזם?), ושמפלגתו כולה מדברת אלימות ומיליטנטיות. יש את מי שטוענים שהוא רק מדבר ולא עושה כלום, מעין כלב נובח אבל לא נושך, אדם תמהוני; וזה מצמרר אותי עוד יותר, אחרי שאני חושב על כך שדברים דומים נאמרו גם על היטלר לפני שנהיה מנהיג גרמניה. כמו כן ישנו הדיכוי של מחאה וחופש הביטוי על ידי המשטרה (שני דוגמאות) והעובדה שכמעט כל דבר מותר לה "מצורכי ביטחון". נוסף לאלה הוא השימוש בסמל המגן-דויד כסמל לעליונות ודיכוי, והדמיון בין המצב בעזה למרד גטו ורשה. מובן שישנם הבדלים, אבל הכיוון מאד ברור, ומפחיד. תפתחו עיניים ותביטו סביב. לא יותר מזה, רק הביטו סביבכם ושאלו את עצמכם מה קורה כאן ולמה.

ישראל-פלסטין כיוצא דופן היסטורי

יום שלישי, ינואר 6, 2009

מתוך סוגי ההצדקות למלחמה, אני יכול לבודד לפחות שתיים. ישנה ההצטדקות המוסרית שטומנת בחובה רעיונות של נקמה או הגנה עצמית. ישנה גם ההסברה הדטרמיניסטית, כביכול: אפשר להסביר את הקיצוניות שבחמאס או ברשות הפלסטינית בכלל, ואפשר גם להסביר את האגרסיות והקיצוניות של ישראל. ישנו גם מה שכתב איתמר שאלתיאל בבלוג "החברים של ג'ורג'" שהייתי רוצה לצטט (מתוך הפוסט הזה):

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת ”הרחוב הפלסטיני“, ואת הממשלה ו“הרחוב הישראלי“. הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

אבל הייתי רוצה להציג זווית ראייה נוספת, קצת רחבה יותר.

התנועה הציונית הייתה מושפעת מהמפכות הרבות שהתחוללו באירופה ב1848, אותן מהפכות שכונו בין השאר "אביב העמים", והיוסדות מדינות הלאום שבאו לאחריהן. גם אם באה בתגובה ל"פולש הזר" היהודי, הרי שהתנועה הלאומית הפלסטינית שואבת את נימוקיה מאותן מהפכות ממש, בטענה לזכות ל"הגדרה עצמית" וכולי. וכאן התחוללה הבעיה, שכן שתי התנועות הללו, ובעיקר במפגש ביניהם, מהוות מקרה יוצא דופן לתנועות הלאומיות, מעין בח"מ – ביטוי חסר משמעות – כמו שהיה לנו במתמטיקה, אבל בתחום המוסר.

יוצא דופן

אני שואב במידת מה רעיונות מכתביו של ניטשה – שמה שאנו תופסים כערכי המוסר שלנו הם למעשה תולדה היסטורית וגלגול של "הסכמים" בין בני אדם. למשל, התחושות שלנו כלפי גניבה או רצח, וגינויים, מקורם ברצון שלנו לשמור על רכושינו ועל חיינו, ולכן טוב נעשה אם נסכים עם הסביבה שלנו על איסור מעשים כאלה, גם אם איננו נכתב. עכשיו שאני חושב על זה (ומעבר לזה יש לי הרבה מה לומר), שימו לב שהרבה פעמים כשאנשים בקופליקט (לא צריך לתת דוגאות) והם מאשימים את הצד האחר שהוא עשה "כך וכך", הצד הנגדי ימהר לטעון חזרה שגם המאשים עשה בדיוק את אותם "כך וכך" – ממש כאילו עסקו בחוזה כתוב ולא ב"מוסר". בכלל, נראה שמוסר אף פעם לא התקשר באמת עם אלוהות או דת – אם היינו סומכים על אלוהים ש"יעניש את החוטאים" אז לא היינו צריכים אישור מהדת כדי לבצע "גאולות דם" למיניהן, ולא היינו צריכים להגיב כאשר הואשמנו ב"כך וכך" כי היינו יודעים שבעולם הבא הצד השני כבר יחטוף על ה"כך וכך" שלו.  אבל אני כבר גולש מהנושא. – בכל אופן, ערכים מוסריים שאובים מהסכמים חברתיים, ואם לא תסכימו איתי על זה, אז בוודאי שלא תתנגדו לכך שאומר שצדק הינו הרעיון שכל אחד צריך לקבל את מה שמגיע לו (לטובים לקבל טוב ולרעים רע). כך או אחרת, בין הבני-האדם או הגופים הרלוונטים אנחנו מניחים שקיים שיוויון מסויים, ולכן כאשר חסר אותו שיוויון אנחנו "משנים קצת" את חוקי המוסר בהתאם – לכן עונשו של רוצח שהינו בלתי שפוי בדעתו מוקל, וזה שרוצח מתוך הגנה עצמית יכול לצאת אפילו ללא עונש. בצורה דומה התנועות הלאומיות השונות במאה ה-19 פיתחו את רעיון ה"הגדרה עצמית" שהיה הצדקה מוסרית למאבקם, והם ראו בכך תביעה מוסרית שכל עם יכול לתבוע כנגד שליטיו. התנועות הללו היו בעיקר מאבק כנגד השלטון שהיה נראה בעיניהם לא צודק, לא רשאי להחליט בשבילם ולא רשאי להגביל את החופש שלהם. אבל בגלל שלעתים אותם שליטים, מלבד שהיו רודניים, היו גם "בני עם אחר", הודגשה גם האחדות האתנית של מובילי אותן מהפכות – אחדות שנובעת מישיבה על חבל ארץ אחד, דיבור בשפה משותפת, שיתוף בהיסטוריה ותרבות.

פינסקר שהגה את רעיון ה"אוטואמנסיפציה", קרי "שחרור עצמי", הבין שהמקרה של העם היהודי הוא יוצא דופן, חסר תקדים מבחינה היסטורית וגם חסר 'עוקבים'. ולכן, ההצדקה המוסרית שלה גם משתנה – אין זהו מאבק של עם בשליטים עליו שאינם נותנים לו חופש. יש כאן מאבק של עם ללהפוך לממשי, בעל גוף – העם היהודי לא צריך להשתחרר רק מעול של שליט זר, אלא גם לתפוס אדמה שעליו יהיה משוחרר. פינסקר כתב על מצב ה"עם היהודי" כ"התגלות רוח רפאית של מת המהלך בקרב החיים", אומה שמדינתה "נמחצה" אך המשיכה לחיות ב"אופן רוחני". ונראה שאותו רוח רפאים כמו חוזר כדי לנקום, או "להחזיר את מה ששלו", כאשר "זיקה היסטורית" הופכת להיות להצדקה מוסרית כדי ליישב אדמה, ולראייה מציגים את העמים האחרים אשר "הגדירו עצמם" בתוך האדמות אליהם הם קשורים היסטורית.

בידוד גורמים

לתנועות הלאומיות באירופה היו שני דברים עליהם יכלו לבסס את תביעתם – דמוגרפיה (אנחנו יושבים פה..) והיסטוריה (..מאז ומתמיד). אך כאן, בארצינו, בין אם תקראו לה ישראל ובין אם פלסטין, קמו שתי תנועות לאומיות, היהודית והפלסטינית, כשכל אחת לוקחת לזכותה הסבר מוסרי אחד – אחת את ההיסטורי, השנייה את הדמוגרפי. וכאן נוצרת הבעיה הקשה שלנו – אי-אפשר לבצע את התביעה הלאומית הזאת במקרה הזה. כפי שלא ניתן למחות כפיים עם יד אחת, לא תוכל לבצע תביעות על בסיס הרעיון של מדינה אתנית כאשר יש לך רק אחד מן השניים, ובעיקר כשלקבוצה אחרת ישנו החצי השני. אגב, לטענה שיהודים ישבו בארץ מאז ומתמיד (כלומר, תמיד הייתה אוכלוסייה יהודית כלשהי בארץ) אני יכול אז להגיד דבר אחד; במשוואה הזו, ליהודים יש הרבה היסטוריה וקצת דמוגרפיה, ולערבים, פלסטינים, יש הרבה דמוגרפיה וקצת היסטוריה – בכל זאת, הם לא הופיעו שם יום לפני שהגו את רעיון שיבת ציון.

אפשר לדבר הרבה על "מעגל הדמים" ו"מי התחיל", ואני חושב שברור לכולם שהפעולות העוינות של כל צד רק מחריפות את פעולות הצד השני. וגם אם יש התמתנות באחד הצדדים, ותקופות שקטות יותר, הרי שהדינמיקה פה דומה למגלשה מסתחררת – אפשר אולי לעצור קצת את הגלישה, אולי לטפס למעלה, אבל עד שלא נגיע למישור שלפני המגלשה, נמשיך ונגלוש מטה במהירות מתגברת. הבעיה כאן היא לא "מי התחיל" אלא בתפישה של כל אחד מהצדדים לגבי הארץ הזו ולגבי ההצדקה וה"זכות המוסרית" שלו  אליה. והללו חייבים בהכרח להשתנות כדי שהקופנליקט יפתר. אם הצד היהודי מוותר על שטחים מסויימים, הרי שבמידה מסויימת הוא זנח את הרעיון שלו של מדינת הלאום "כפי שהיא מגיעה לו" – הוא כבר לא דורש את ה"ארץ ההיסטורית שלו" ובמידה מסויימת מעביר את התביעה שלו מן התחום ההיסטורי לתחום ה"דמוגרפי" – שהרי תנועת הציונות כבר יצרה "מציאות" מסויימת. מנגד, אם הערבים מוותרים על שטחים מסויימים, הרי שהם מוותרים על מדינת הלאום כפי שנתפסה מבחינתם – האדמות עליהם ישבו לפני שנפלטו מהם עתה לא בריבונותם. חשוב לי להדגיש שאין זה רק "ויתור על שטחים" במובן כמותי, אלא שינוי בתפישה הרעיונית הכוללת. התנועות הלאומיות באירופה ביקשו לסלק את הריבון הזר השולט עליהם -ריבון שאיננו שייך לאותה ארץ ומדינה, מנימוקים היסטוריים – כפי שהפולנים ניסו להשתחרר מהשלטון הפרוסי ("שלא שייך, לא חלק מהתפאורה הטבעית") או ההונגרים מהאוסטרי. אם וכאשר הערבים יוותרו על שטחים מסויימים זה יהיה בגדר סטייה חדה מהרעיון ה"לאומי קלאסי" של לסלק את הריבון הלא שייך, כי היהודים כן "שייכים היסטורית" ולכן לא תפיל אותם, בדיוק כפי שכאשר הצד הישראלי יוותר על שטחים מסויימים זה יהיה כי הערבים שייכים לארץ הזו "דמוגרפית".

יש להבין שהרעיון הקלאסי של "מדינה לאומית" איננו יכול להתקיים בתחומי הארץ הזו. הוא יוכל להתקיים בגרסא הקלאסית רק אם אחד הצדדים ימחוק לחלוטין את הצד השני, וזה יהיה מוסרי כמו לשדוד את חפציו של אדם שזה עתה רצחת מהנימוק שחפצים של איש מת לא שייכים לאף אחד יותר. ואף על פי שאני מאמין שיש אנשים שחושבים שזה הפתרון שיש לנקוט, ורבים גם יגידו את זה בקול, אני לא חושב שזה הפתרון שיש ליישם, וזה גם לא הפתרון הפרקטי. יש לזנוח את רעיון ה"מדינה הלאומית" המבוססת על מאפיינים אתניים. מימוש המדינה הלאומית, בין אם היא ערבית או עברית, הוא בלתי אפשרי כאן. והאם הוא בכלל נחוץ? "זכויות מוסריות" שונות הן סתם שם, כותרת. אם נחזור לרעיון של מוסר כהסכמים חברתיים, אז "זכויות מוסריות" הן כמו כסף, כמו קופונים. בתחום הגדול של עמים ופוליטיקה חילקו לכל עם קופון – עם אחד יממש את זכותו על אדמה שם, עם אחר יממש את זכותו במקום אחר. אבל הקופונים של היהודים ושל הפלסטינים הם קופונים אחרים, מטבע זר. אי-אפשר לממש אותם באותו המשרד שבו מממשים העמים האחרים את קופוניהם. אין צורך לחפש "הצדקה" או "זכות על הארץ". הפלסטינים לא יגידו "אה, טוב…" ויארזו מזוודות אם יגידו להם שליהודים יש זכות היסטורית קדומה על הארץ, ואף מדינה או גורם בינלאומי גם לא יגרש אותם. וגם היהודים לא אומרים דברים כאלה רק בגלל שהכסא שלהם תפוס (אף על פי שהתנועה הלאומית-יהודית לא התחילה בציונות). צריך לפתוח את העיניים ולהרים את הראש, להסתכל מה המצב שלנו ואיך אנחנו מגיעים למצב שיניח את דעתנו (שבו נחייה בשלום ושלווה, נניח). לא "מי התחיל" ואם זה "בסדר מוסרית" להחזיר לו. איך מגיעים להסדר. איך משככים את הקיצוניות בצד השני. איך משככים את הקיצוניות בצד שלי.

בעבר הרחוק שלטו מלכים "בחסד האל". אחר-כך קמו תנועות לאומיות שתבעו ל"הגדרה עצמית". עכשיו בארץ אנחנו, ישראלים, פלסטינים וכל מי שרק נמצא פה, צריכים לגבש קונספט חדש.

כמה הערות

+ עוד סוג של ראייה שיש משהו "סוטה" בתנועה הציונית כתנועה לאומית. התנועה הציונית קרויה על שם מקום – ציון, ירושלים – וזה בשונה מכל התנועות הלאומיות האחרות. כל התנועות האחרות היו קרואות על שם הפרטים המרכיבים את העם (גרמנים, פולנים, איטלקים), שם שלרוב נבע משם הארץ עליה ישבו, או שם שהעניקו לאותה ארץ. ניתן לומר שמקור השם "יהודים" הוא בהרי יהודה, אבל בסופו של דבר שם זה התגלגל להיות שם הדת אותה הם מחזיקים והמאמינים בה (יהדות, יהודים), ומתן השם "ציונות" לתנועה היה בגדר ביסוס של רעיון חדש, והשם הזה נבע משמו של מקום (עליו היהודים עוד לא ישבו – הציונים, לפחות).

+ אני לא ממש בקיא בתחום הזה של ההיסטוריה, אבל נראה לי ש"מחלה" דומה, "סטייה" לאומית שכזו, מתרחשת גם באזור של הבלקנים, רק ששם הדיכוטומיה היא לא היסטוריה<->דמוגרפיה, אלא דתתרבות<->דמוגרפיה. אם מישהו בקיא בעניין, אשמח לשמוע הערות ורעיונות על כך.

+ אינני שלם עם השימוש שלי  במונח "דמוגרפיה" בטקסט הנ"ל, וזה עוד החליף את המונח "גאוגרפיה" שחשבתי להשתמש בו במקור. אם למישהו יש הצעה שנראית לו יותר מתאימה, אשמח לשמוע. (הכוונה כאן, כמובן, בשימוש בביטוי "זכות דמגורפית" על משקל "זכות היסטורית".)

+ ועוד הערה קטנטונת אחרונה: נראה שהתנועה הציונית הייתה "יוצאת דופן" במובן מאד מילולי, שכן היא, בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, באמת הייתה צריכה "לצאת מן הדופן", כלומר לנוע גאוגרפית ואל מחוץ לגבולות המדיניים בה ישבו חבריה.

מיתוס השנה האזרחית

יום שלישי, דצמבר 30, 2008

בארצנו ישראל הקטנטונת השנה החדשה נחגגת לא פעם אחת, אלא פעמיים. ישנו חג "ראש השנה" בא' וב' בתשרי, המציין את תחילת השנה העברית החדשה עם סיום השנה הקודמת, וישנו חילוף הימים של ה"שנה האזרחית החדשה" הנחגג בעיקר ערב הראשון בינואר ב31 לדצמבר, המתקרא לעתים גם "ערב הסילבסטר" או סתם "סילבסטר". אך שני ארועים אלו, אף על פי שמציינים בעיקרון מאורע אחד (התחלפות השנה הנוכחית בשנה שבאה אחריה) הם נתפסים שונה לחלוטין ונחגגים שונה לחלוטין.

ההבדלים נובעים בעיקר מהמקורות השונים של החג, ודיעות הנובעות מאותן מקורות. ראשית, ראש-השנה הינו חג דתי יהודי. הוא מצויין על פי הלוח השנה העברי וטבוע בתוך המורשת היהודית. מנגד, השנה האזרחית החדשה נתפסת כמאורע חילוני, קשור קשר אדוק בחיים האזרחיים (למשל, התחלפות שנת המס הישנה בשנת מס חדשה), ומושרש ב"לוח השנה האזרחי" אשר מנוטרל מכל עניינים של דת. בנוסף לזה, בקרב אנשים מסויימים הוא לא רק נתפס כחג או מאורע חילוני, אלא אפילו כמאורע דתי-נוצרי וסוג של חילול קודש; זאת קרה לאחר שערב השנה האזרחית נקרא בפי רבים בשם "סילבסטר", כנראה בהשפעה של עולים מגרמניה, פולין ומדינות מרכז אירופה אחרות, ולאחר שהופצו באינטרנט עלילות דם אודות אותו האפיפיור סילבסטר שלכאורה היה אנטישמי ורדף יהודים ועינה אותם באמצעים נוראיים (גלגול בתוך חבית שמן רותח במורד גבעה זה משהו שזכור לי היטב מאחד מהמאמרים האלו). כלומר, האירוע נתפס לעתים כמנוגד רעיונית באופן קיצוני לראש-השנה, בין אם על ציר בין דתי (יהדות-נצרות) ובין אם על ציר 'פנים-דתי' (דתיות-חילוניות).

העובדה ששני החגים האלה נמצאים בקצוות שונים של הציר מביאה איתה עוד מספר הבדלים. ראשית, ראש-השנה נחגג בעיקר בבית ובקרב המשפחה, בארוחת חג. השנה האזרחית החדשה, לעומת זאת, נחגגת בעיקר על ידי יציאה לבילויים בעיר ועם חברים. ראש-השנה, אם כן, הוא יותר משפחתי, ביתי, אינטימי, בעוד חגיגות השנה האזרחית הינן בחוץ בקרב ההמון ועם אנשים שמחוץ למשפחה. אני חושב שיש לזה קשר לתפיסה של דת כמשהו חסוד, בעוד שהחילוניות, בעיקר בעין הדת, היא בהכרח תחילה של חיי הוללות המחללים כל קדושה. לכן החוגגים את ראש השנה לרוב ינטו לשמר את קדושתו, וכקונטרסט לחג הדתי, בחג החילוני, יצאו להתהולל בחג המחולל קודש.

בחגיגות ראש-השנה יש מן המחווה של ה"מבט לאחור" – הדת היא מורשת, כלומר דבר מה שבא אליך בירושה מן העבר. אתה חוגג אותו עם משפחתך הקיימת, עם ההורים, עם הסבים והסבתות. מנגד, לחגיגות השנה האזרחית יש מן המחווה של "מבט לעתיד" – אתה חוגג אם אנשים שהקשר שלך איתם הוא לא מולד, אלא נוצר עם הזמן ונוצר תוך כדי החוויה עצמה (אתה משפר את יחסיך עם חבריך בזמן החגיגות) – כלומר אתה יוצר דבר מה חדש, לעתיד. דבר זה ניכר יותר אם אתה חוגג את המאורע יחד עם בןבת זוג, אשר ממנו או ממנה יש פוטנציאל לקבלת צאצאים – שוב, הכוונה לעתיד. זה מודגש במנהג של להתנשק בחצות עם אותו בןבת-זוג. כמובן, גם בראש-השנה יש את אותם סממנים הבאים לציין ברכות לשנה הקרובה, כלומר לעתיד – ראש הדג (שנהיה ראש ולא לזנב) או מאכלים מתוקים (שתהיה שנה מתוקה). אבל נשיקה היא עניין זוגי, והקשר הזוגי, בניגוד לכל קשר אחר, סובב סביב הבאת צאצאים ולכן קשור קשר אדוק ל"עתיד".

בשום מקום אחר בעולם (או לפחות ברובו) אין צורך להוסיף "אזרחי" ל"שנה החדשה". שנה ישנה רק אחת, והיא מתחלפת רק פעם אחת בשנה, ולכן ישנו גם מאורע אחד בלבד של "שנה חדשה" ואין צורך להבדילו משנים חדשות אחרות*. בעברית נוצר הביטוי של "שנה אזרחית חדשה" שאולי בא להחליף את המונח "סילבסטר" שהיננו קצת מטעה ושגוי במידה כזו או אחרת, אבל לבחירת השם "אזרחי" יש השפעות גם על אופי החגיגות עצמן. אילו נקרא "שנה נוצרית חדשה" למשל, היו לו יותר מתנגדים, דבר שאולי משפיע על הרכב האנשים בחגיגות ולכן גם על האופי שלהן. האם היו חוגגים אותו בצורה נוצרית יותר? אני מאמין שיש איזה תפיסה שמשווה חגיגות של נוצרים לחגיגות של אזרחים. בכלל, נראה שהחגים היהודיים נחגגים באווירה ביתית יותר, בעוד החגים הלועזיים נחגגים בצורה פסטיבלית יותר, גם בארץ אבל גם בחוץ לארץ. יתכן שזה קשור בהיסטוריה של העם היהודי בגולה, שם לעתים הצטרכו משפחות וקהילות יהודיות להסתיר את יהדותם ומנהגיהם, או לכל הפחות לא יכלו לצאת בחגיגות שכאלו לרחוב נוצרי או מוסלמי או אחר. בישראל, כיוון ואין טקסים בחגים דתיים לועזיים (כגון ליל כל הקדושים או סאנט פאטריק הנחגגים לעתים בארץ) אשר ישמרו את החוגגים בביתם, זה נותן להם הזדמנות לחגוג בחוץ. אבל ניתן לראות שבגולה (הו, הגולה) גם החגים הדתיים נחגגים במצעדים ופסטיבלים גדולים (חג המולד, ליל כל הקדושים, ההודיה..) וזה בניגוד לחגים היהודיים. ציון חג כ"אזרחי" מאפשר לאדם העברי להשתחרר מהמורשת הביתית-משפחתית מאד של חגיגות, ולצאת במחולות בסביבה הפומבית. אגב, שימו לב שהחג היהודי שבו המנהג לצאת במחולות וחגיגות פומביות הוא הבולט ביותר – חג השבועות – הוא גם החג החילוני ביותר שבו. כמובן, ישנה אסמכתא תורנית לחג, אבל הוא מקושר מאד לחיי חול. בניגוד לחגים אחרים שיש להם הקשר הסטורי-דתי (ראש השנה – בריאת האדם, המלכת האלוהים על העולם; פסח – יציאת מצריים; חנוכה – חנוכת בית המקדש) לשבועות יש הקשר עונתי: קודם כל, בניגוד לחגים אחרים, כמו אלו שצויינו בסוגריים, השם "שבועות" לא מציין משהו מן הסיבה לחג, אלא קרוי על השבועות אשר מחכים מתחילת ספירת העומר טרם חוגגים אותו. כלומר, השם מציין את הייחוס שלו לחג אחר על ציר הזמן – במובן הזה הוא לא עומד בפני עצמו. לא יצאו בו ממצרים, לא חנכו בית-מקדש, לא מבקשים סליחות ולא פותחים בשנה חדשה. הוא פשוט נחגג "ככה וככה זמן" אחרי חג אחר. כלומר הוא קרוי על שם הזמן שבו הוא נחגג, ומכייון והזמן הזה בא במחזורים של שנה, ניתן לומר שבסיס שמו נמצא בזמן שלו בשנה, כלומר בעונה שבו הוא נחגג. החג הינו גם "חג הקציר", וקציר הינו פעולה חקלאית – והפעילות החקלאית היא חילונית, לא קדושה. יש ללמוד בתורה ולקרוא כתבי קודש בחג, אבל בבסיסו עומד מאורע חילוני – קציר התבואה – ולא מאורע דתי או קדוש. והבסיס החילוני הזה, האזרחי הזה, במודע או שלא, הביא לחגיגות פומביות יותר. כמובן שהיו מי שהתנגדו לכך, כמו הרב קוק. הוא מן הסתם גם מן האנשים שהיו מתנגדים לחגוג את השנה האזרחית החדשה, את אותו ה"סילבסטר" הנתעב הזה.

* אפשר לציין כאן את השנה החדשה הישנה שנחגגת במספר מדינות סלביות, אך למעשה זה אותה שנה חדשה שרק מתעקבת בכמה ימים. וגם תירוץ לחגוג פעמיים. אני בעד.

האח הגדול של מי?

יום שני, דצמבר 29, 2008

מאז עליית תכנית "האח הגדול" לטלווזיה, ואולי גם לפני כן, הואשמה על ידי רבים בהיותה רדידות בידורית ושפל תרבותי. רבים התעסקו ועקבו אחר התכנית, ורבים אחרים התעסקו במדוע אין לצפות בתכנית ועקבו אחר התפתחות חוסר ההתפתחות של התכנית, לכאורה. מבקרים האשימו את רדידות התכנית בדרדור התרבות והחברה הישראלית, ואחרים האשימו את רדידות החברה הישראלית כמצע עליו תכניות שפלות שכאלו יכולות לצמוח ולטפוח. נראה שתכניות מיני אלו הרגיזו כמה אנשים מספיק כדי שאלה יכריזו עליהן מלחמת חורמה דון-קיחוטית מגוחכת ויקיימו מחאות נגד. אך מדוע כל זה? מה התכניות האלו, ובראשה האח הגדול, עשו למישהו כדי לעורר כעס ואנטגוניזם שכזה?

בתור בידור, תכנית הריאליטי משוות לרוב לתכני בידור מתוחכמים ו"גבוהים" יותר, אשר מולם היא "רדודה ושטחית", כגון קולנוע עטור שבחים או סדרות איכות (או לאו דווקא "איכות", שכן נראה שתכניות הריאליטי נמצאות בתחתית סולם האיכות) , או בידור במדיה אחרת לגמריי כגון תאטרון או ספרות. מול אלו, כמובן, לתכנית הריאליטי חסר משהו באופן מובהק, ומה שחסר זה "יוצר", יוצר התוכן. אפשר כמעט לומר שבתכניות ריאליטי אין עלילה, אבל יש סיפור. יש התרחשות, אבל אף אחד לא כתב אותה. אף אדם לא אפיין את הדמויות (מעבר לבחירתן ההתחלתית מאגם המשתתפים הפוטנציאליים שהיה לו טרם ההפקה), לא כתב את הטקסטים שלהן או את הפעולות שלהן. ישנם אלו אשר מטים את הסביבה ואת ההתרחשויות כדי להשפיע כך או אחרת על המשתתפים (ה"דמויות") או כדי לעורר אי-אלו אינטראקציות, אבל אף פעם הם לא יכולים לשנות את התנהגות הדמויות באופן ישיר ממש. בשל כך תכניות הריאליטי אינן יכולות להשיג את אחת האיכויות הגבוהות של הפיקציה, זו שהיוונים קראו לה מימסיס, או חיקוי המציאות. בקריאה או צפייה של יצירה אשר מצליחה לתפוס באופן מדוייק פן כלשהו של המציאות, של החיים, של אופי האדם, הקורא או הצופה יכול להתפלא, לרוות סוג של נחת מול האמת שנגלית לפניו ולשבח את היוצר שכה הפליא ליצור בדייה כה נבונה ואמיתית. אך כיוון שאין אף יוצר מאחורי הדיאלוגים והאינטראקציות של דמויות תכניות הריאליטי, גם אין אף אדם לשבח על יצירתו הנפלאה. זה מזכיר במידת מה את המשפט של ביירון "האמת תמיד מוזרה. מוזרה יותר מן הבדייה", שכן, כמובן, הבדייה צריכה להראות הגיונית. באופן דומה, כמעט מצחיק שתכנית הריאליטי מציגה לכאורה את המציאות, כלומר מקיימת את האידיאל הגבוה של יצירת האמנות, אך במקום  להתנוסס בראש סולם איכות יצירות האמנות, היא מתבוססת איפשהו בתחתיתו. אבל זה בגלל ההיפוך הגמור של תכנית הריאליטי מן היצירה האמנותית; יצירה אמנותית הינה בדייה אשר מחקה את המציאות, ואנחנו מאמינים לה או לא בהתאם לאיכותה. מנגד, תכנית הריאליטי מציגה התרחשות המתקיימת במציאות, אבל ברור לנו שהיא מעוותת מכמה סיבות: מעבר להשפעות שייתכן שמפיקים למיניהם מנסים להנחיל על התנהגות המשתתפים, זה ברור שעצם התנהגות הדמויות, כלומר המשתתפים, מושפע מכך שאלפי צופים רואים ושומעים את מה שהם עושים, ובוודאי נופח כלשהו של משחק (כמו "acting") מורגש אצל כל אחד מהם, בהתאם לאישיותו ומידת המודעות העצמית שלו (סלף קונשיאוסנס, בניגוד לסלף-הווארנס), התרגלותו לְמשחק וכדומה. מהקטעים המעטים שראיתי מתוך האח הגדול, מתחילת התכנית, מספר ימים טרם נכנסתי בעצמי לסוג של אח גדול אחר, זכור לי את יוסי בובליל יוצא במסע ציד, כביכול, נגד צרצרים – סוג של "אקטינג-אאוט" של רגשות מבוכה. כלומר שיש פה ברמה כלשהי הצגה, בדייה בתוך המציאות,  שקר בתוך האמת (בניגוד לאמת שבשקר של הפיקציה). זו היא כמובן דוגמא ברורה אחת, אבל ניתן להניח שהשקר הזה עובר כחוט ברוב פעולותיהם של המשתתפים, ולכן התכנית בתור מציגה סוג של אמת, בתור הצצה לתוך חיי שגרה של אנשים רגילים, היא לקויה, ומכאן שהיא גם יצירה גרועה יותר מיצירות בעלות מימזיס בולט. מעבר לכך, המשתתפים מופשטים מכל פונקציה שיש לבני-אדם במציאות או ביצירות פיקטיביות; הם לא עובדים, לא לומדים, כמעט ולא עושים. הקריירה שלהם, בין אם הם מעצבי תכשיטים או עובדי הי-טק, הופכת מעשייה לאפיון דמות, שם תואר כמעט חסר ממשות. עבודתם ב"עולם שבחוץ" לא תשפיע על התנהלותם, פעולותיהם ובחירותיהם בתכנית, לפחות לא כמו שאותן עבודות משפיעות יום-יום על העובד בעולם האמיתי או ביצירה האמנותית. הם הופכים מבני-אדם בעלי תפקיד כלשהו (חלבן, חייל, רואה-חשבון, פסיכוג, אמא) לבני-אדם מחוסרי פונקציה. ה"עשייה" היחידה שלהם היא הנהירה (הפאסיבית במידת מה) אחר הפרס, לשמל המיליון המובטח למי שמצליח להיות לא מודח עד גמר התכנית באח הגדול. אם כן, תכניות ריאליטי כגון האח הגדול נופלות מסרטים או סדרות בדיוניות, וגם מתכניות תעודה, כיוון והן לא מציגות כראוי את המציאות. אך האם מולן יש להשוותן, האם מולן הן מתחרות?

מן ראשית הטלוויזיה התקיימו שלשה סוגים של תכניות וסרטים. תכניות תעודה, תכניות פיקטיביות ושעשועונים. הראשונים הציגו את האמת דרך אמת, השניים הציגו את האמת דרך השקר, והאחרונים כלל לא ניסו להציג אמת כלשהי, אלא רק בידור, שעשוע. והעניין באותם שעשועונים נולד משני אספקטים – הראשון, האפשרות של הצופה בבית להתחרות מול המשתתפים בתכנית. בתכניות כגון "גלגל המזל" או "הכספת", כיוון שהצופה לא רואה את התשובות טרם המשתתפים בתכנית גילו אותן, גם לו יש הזדמנות לנסות לפתור את אותן חידות המוצגות לו. העניין הנוסף בתכניות אלו דווקא כן נובע מסוג של הראיית אמת – בתכניות אלו הצופים נחשפים לבני-אדם שונים ומגוונים, חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות, וזה דומה לעניין שבלהכיר אנשים חדשים במציאות. בנוסף, הבני-אדם המתחלפים מאפשרים לצופים לשפוט אותם ולהביע עליהם דיעה, להגיד "איזה מטומטם", "היא גאון" או "הוא ממש חתיך", כלומר שהם נחשפים לבני-אדם מעניינים, אם לא בפני עצמם אז בגיוון שלהם, וזה גם חלק מן ההנאה שבתכניות תעודה או פיקציה, רק שכאן נחשפים לבני-אדם אמיתיים, אבל בלי עלילה ממשית או מדיי אינטראקציה עם דמויות אחרות, פשוט בני-אדם בפני עצמם בחתך דק של מקום וזמן. דמיינו לעצמכם תכנית טריוויה אשר בכל תכנית משתתפים בדיוק אותם בני-אדם. השאלות מתחלפות, כמובן, אבל האנשים הם אותם אנשים – זה כבר הרבה פחות מעניין, לא? ואני לא מתכוון לתכנית שכזו שמתחילים לגלוש לתוך חייהם הפרטיים של המשתתפים ואז יש עניין בגילוי ההדרגתי של חייהם הפרטיים של אותם משתתפים, אלא התכנית כפי שהיא עצמה, רק ללא תחלופה במשתתפים. אגב, יש את התכנית הזו עם המנחה והשאלות המתחלפות, אינני יודע את שמה, שצופים בבית יכולים לשלוח סמסים כדי לנסות לפתור את החידה ולזכות בפרס – קשה לי להאמין שהיא עוד משודרת (מישהו יכול להגיד לי?), אבל חוץ מהמצלמה הסטאטית אני מאמין שחוסר העניין בה הוא בחוסר האנשים.

תכניות הריאליטי, כגון "השרדות" ו"האח הגדול" הן תולדה של אותם שעשועונים יותר משהן סוג של תעודה, אף על פי שהן גורסות לכך או שואפות לשם, או שאנו מאמינים שזה כך. הן בשעשועונים והן בתכניות הריאליטי הללו המשתתפים מופשטים מהקריירות שלהן או מכל מטרות שיש להם בחיים – בין אם יש שם עורך דין ובין אם מוכר נעליים, המטרה שלו תהיה אחת ולשם יכוון פעולותיו – הפרס. והדרך שבה הדמויות ינסו להשיג את הפרס איננו תלוי בהשקפת העולם שלהם או בכישורים שלהם, אלא על פי החוקים שמטווים המפיקים או הבמאים של התכנית – זה יכול להיות על ידי מענה על שאלות הנעשות קשות יותר ויותר בהדרגה, וזה יכול להיות דרך זחילה בבוץ וטיפוס על מבני עץ קטנים או אכילת יצורים שאחרת הדמויות היו מעדיפות שלא. כך שההפשטה היא דומה, אנחנו צופים באנשים, ולא אנשים בתוך החיים שלהם. מוצג לפנינו מעין קטלוג אנושי, אשר העיקר בו, בניגוד למה שאולי נדמה, הוא החומר האנושי ולא הקישוטים מסביב של הקטלוג.

אך חוץ משעשוע וקטלוג אנושי, התכניות האלו מנסות ליצור דבר שהאנושות התעניינה בו כבר מאות שנים לאחור – יצירת מיקרוקוסמוס ובחינתו, מה שמשווה לאותן תכניות נופח תעודי. ספרים כגון "בעל-זבוב", "רובינזון קרוזו" ואף "עשרים אלף ליגות תחת הימים" מציגים מערכות סגורות בהן הדמויות מנותקות מן שאר העולם, מספר הדמויות איננו משתנה וכל האינטראקציות מתרחשות בתוך המערכת הזו. בין אם זה אי-בודד ובין אם זו צוללת, המערכת הזו מקיימת עולם ומלואו אשר הקורא נחשף אליו. הדמויות אינן יכולות לעזוב את התחום הזה, ולכן הן גם לא בורחות לקורא. בחינה דומה של בני-אדם מנסות להשיג תכניות ריאליטי כמו האח הגדול – הן לא מאפשרות לדמויות המופיעות לברוח לצופים, הם נמצאים תחת השקפתו המתמדת. בספרים כמו "בעל זבוב" ו"אי-התעלומות" (גם של ורן) ישנה גם בחינה של כיצד בני-אדם יסתדרו במנותק מן הציליוויזציה בתוך הטבע הבראשיתי. ניתן היה לומר שיש בחינה דומה בתכניות כמו "השרדות", אלא ששם המשתתפים מקבלים כל-כך הרבה עזרה חומרית מן ההפקה שזה כבר מגוחך (מן הבחינה הספציפית הזו).

אם כן, הביקורת באה, או לפחות רלוונטית, כאשר אנחנו שוכחים שאין תכניות אלו אלא תכניות בידור ותו לא, ולא תיעוד כלשהו של פעילות אנושית אותנטית. אנחנו צופים בתחרות בין אנשים במסגרת חוקים מסויימים, לפעמים תחרות להשגת חיבת הקהל.

איזה מקום נשאר לביקורת בבחינת תכניות אלו בתור תכניות בידור? אני לא חושב שבמובן המאד דק של המילה ניתן להשוות תכניות בידור אחת מול השניה באספקט של "רדידות ועומק" – התכנית המבדרת יותר היא זו ש"לוקחת". במובן מסויים זה כמו לבקר את שידורי התחרויות האולימפיות ברדידות תרבותית.

כמובן, ניתן לקבל בידור גם מתכניות או סרטים אשר הינם יצירה אמנותית ומשתדלים לחקות את המציאות ולהציג את האמת, וזו גם העדפה אישית שלי רוב הזמן. לכן גם אני פשוט לא צופה בכל תכניות הריאליטי האלה ובוחר במקורות בידוריים אחרים, במקום לעשות כל-כך הרבה רעש מן העניין (:

לא מעניין אותי, לא צריך. אבל על מה כל האנשים המתלוננים מתלוננים?

(כמובן, זה נובע מפחד, אבל זה כבר עניין ישן נושן ונושא אחר.)

על מבצע כורש

יום שבת, נובמבר 8, 2008

ביום חמישי האחרון, ה6 לנובמבר, התקיים "אירוע אמנות" בירושלים, ושמו "מבצע כורש". האירוע כולו התקיים בתוך קומפלקס בנייני מגורים, ובניגוד לרמז שניסו להעביר להם שנה שעברה (שפכו מים רותחים מחלון אחד הדירות אל המופיעים מתחת), האירוע התקיים זו השנה השנייה.

אף על פי שלא הייתי נוכח בשיחה שהתקיימה באותו ערב, “למה להציג אמנות בבניין מגורים? אמנות לא ממסדית בישראל", ניתן לשאר אילו דברים הובילו להצגת אמנות בקונטקסט כה לא שגרתי. כמו כל אמן שמסיים את הלימודים שלו באמנות, ואולי כמו כל אמן בכלל, ורד חדד והילי גרינפלד רצו להציג את עבודותיהם. אבל במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שעבודותיהן יוצגו פתאם באיזה גלריה לאמנות, הם יזמו את אותה תערוכה ב"חלל אלטרנטיבי". על אף שגילי אמרה "חיפשתי מקום אלטרנטיבי להציג בו, מחוץ לגלריות בתל-אביב שמהוות היום את מרכז האמנות הישראלית", אני נוטה יותר להאמין, וזה בעיקר משום שהיא בדיוק סיימה אז את לימודיה, כי הגלריות בתל-אביב הם אלו שחיפשו משהו אחר, ולא להפך. כמו כן, ההצהרה "מטרת הפרויקט היא ליצור דיאלוג בין האמנות לבין החלל הציבורי המוזנח בו היא מתארחת. במקביל לכך מתאפשר שיתוף פעולה בין תושבי הבניין וסביבתו לבין עולם האמנות הירושלמי." נשמעת לי, איך לומר, על גבול המצוצה מהאצבע. ראשית, מכיוון שכפי שאמרתי אני מאמין שמטרת הפרוייקט היא להציג את האמנות של האמנים המציגים, ולא לקיים דיאלוג. מעבר לכך, הטענה כי מתאפשר שיתוף פעולה בין דיירי הבניין לבין עולם האמנות היא טיפה מגוחכת ומצחיקה, שכן אף אחד לא ביקש או שאל את הדיירים אם אפשר לקיים מיצגים והופעות חיות בתוך הבניין (על זה יכול להעיד גם הפתק שהיה תלוי בלובי הבניין שהזהיר מפני התערוכה שהולכת להתקיים בתאריך כזה וכזה, הזמין את הדיירים להשתתף בה, ו"התנצל מראש" על הרעש ואי-הנוחות שיכולים להיווצר במהלך האירוע. להתנצל מראש, כמובן, שווה ערך פחות או יותר ל"לא באמת להתנצל".) והדיירים, לפחות חלקם (ואני מאמין שרובם) לא ממש אהבו את הרעיון, ובעיקר התלוננו על הרעש; הלהקות שהופיעו נתבקשו לנגן "יותר חלש". בכלל, בשעות הצהריים כמות הנוכחים בהופעות לא הצדיקה הופעה חיה, עם ציוד הגברה, בתוך בניין מגורים. זה נראה לי כמו מעשה פשוט רע ולא מוסרי, שלא לדבר על העליבות שבמחזה הזה. האם בשביל לבדר 5 עד 10 איש, שבתוכם נמצאים המארגנים והסאונד מן, מוצדק להפר את נחת בני-האדם המאכלסים את 180 דירות הבניין? מעבר לכך, נראה שהנוכחים בהופעות היו רובם עסוקים בדברים אחרים שאינם כוללים להקשיב ללהקה המופיעה. הלהקות ניגנו רק כי ככה נקבע עם המארגנים, למרות שההופעות הסבו יותר נזק מאשר תועלת. לזה כנראה אחראית הבחירה הרעה של זמן המופעים והתערוכה, אמצע יום חול, בו מרבית קהל היעד (כלומר, כולם) עסוקים בדברים אחרים. קיום התערוכה ביום שישי נמנע תוך התחשבות באוכלוסייה שומרת השבת, שלא להזכיר את בית-הכנסת הנמצא במקום, ולכן יום חמישי הוא בבחינת הכי "סוף שבוע" שניתן להשיג, אבל זה לא הופך את בחירת מועד האירוע לטובה יותר כהוא זה. אך יותר משזה עניין של זמן, זה עניין של מקום. הכנסת תערוכה, ועוד עם הופעות חיות ווידאו-ארטים רועשים, אשר חודרים לתוככי הדירות על אפם וחמתם של היושבים בהם, הינה פולשנית. בחירת מקום אחר הייתה יכולה להשיג אותן תוצאות או אפילו חשיפה גדולה יותר –  עריכת התערוכה בתוך מוסד לימודים אם קהל היעד הוא בעיקר סטודנטים, או ברחבה ציבורית כלשהי אם קהל היעד הוא אנשי הרחוב הממוצעים (האם ישנם כאלה?). אך כנראה האידיאולוגיה האנטי-ממסדית (אם מבחירה ואם מאילוץ) מונעת מהמארגנים שיתוף פעולה עם כל ארגון או מוסד חיצוני שיש להתפשר איתו, ולכן נבחר בניין מגורים כחלל התערוכה, מקום חבוי, נפחד והכי קרוב לבית, שבו ה"ארגון החיצוני" המקומי שיש להתפשר איתו (או לא) הוא החלש ביותר, כלומר, תושבי עיר מן השורה שלא ינסו להרים את הראש ולמחות יותר מדיי, אלא פשוט יטרקו את החלונות ויתפללו שהיום הזה כבר יסתיים ויקח יחד איתו את התערוכה המשוקצת.

מצד שני, יש משהו מאד "חמוד", כפי שנאמר על ידי מישהו, בלקיים מאורע אמנותי שכזה בבניין המגורים שלך. להציג עבודות, להזמין כמה חברים, ולקוות שיגיעו עוד אנשים שייחשפו למה שאתה רוצה לבטא. אבל הרעיון מתהפך מרעיון טוב לרעיון רע כאשר המארגנים מנסים להתגרות בגורל ולהפוך את האירוע ממשהו מקומי ונחמד, לסימפוזיון פסטיבלי רועש אשר מקומו פשוט לא בתוך בניין מגורים. להכניס אמנות לתוך מגורים זה מבורך בהחלט, אבל להפוך את זה לפסטיבל מוסיקלי זה כבר חוסר התחשבות. אולי מופע אקוסטי שקט היה יכול להתקבל בברכה ולצרום באוזן פחות לתושבי המקום, מה גם שכמות הקהל יותר מאיפשרה לדבר שכזה להתקיים בלי שמישהו "לא ישמע" (וסך הכל גם במת הבטון הייתה מיותרת מהבחינה הזו).

אך מלבד שנאת השכנים, מה פורמאט התערוכה הביא? אין ספק שהייתה כאן "הנמכה של האמנות", ובכמה מובנים. אף על פי שאינני יודע כמה עמוקה ידו בארגון כל העניין, לא התפלאתי לשמוע את שמו של רועי צ'יקי ארד בזמן שהותי שם, או לדעת שהוא זה שמעביר את השיחה המוזכרת בתחילת דבריי. אמנות, אשר לרוב מוצגת בתוך מוזאונים וגאלריות למיניהם, אשר מרבית אנשים לא מוצאים את עצמם מגיעים למקומות כאלה תכופות או בכלל, הגיעה אל תוך תוכי בניין מגורים, מקום אשר האמנות איננה רגילה למצוא את עצמה בו. כדי לצרוך תרבות בחברה על אנשים "לצאת" ולעזוב את אזור מגוריהם. אך אנשים רבים לא עושים את זה, ואותו "מבצע כורש" בוודאי פיתה כמה הולכי רגל סקרנים להכנס אל תוך בניין המגורים הרועש ולהחשף קצת לאמנות ירושלמית וישראלית.

כתב של nrg כתב אשתקד בהתייחסו למבצע כורש של שנה שעברה אודות ה"גבולות המתמוססים" שבין האמנות לחיים, בין באי התערוכה לבין דיירים ועוברי אורח. ואולי כאן המקום לשאול "מהי אמנות?” האם יש לה מטרה? או שיש לקיים אמנות למען אמנות? האם צריכה להיות לה אסתטיקה מסויימת, צורה? האם אמנות היא כל דבר שבן-אדם מציג, האם אמנות היא כל דבר שאדם כלשהו אומר שהוא אמנות? אולי בעצם אמנות זה הכל, זה החיים, זה המציאות, והמציאות היא אמנות? אני חושב שבנושא הזה מגיעה האידיאולוגיה ורוח האירוע לשיא המגוחכות והאבסורד שלה, כאשר כל דבר הוא אמנות, ואמנות היא דבר טוב, ולכן הכל טוב ואין כזה דבר "רע" או "מכוער". לכן, כפי שנכתב בכתבה בnrg, לא ידעת אם חפץ ש"נפל" מאחד החלונות, ומישהו צועק בתגובה (לא, סליחה, “שר") זה חלק מהתוכנית האמנותית או שאולי זה קרה סתם ככה במקרה, בדיוק כפי שה"זונה הרוסייה" שירדה לצעוק בכעס על מארגני ואורחי התערוכה וסיימה את דבריה בהתנגשות אלימה עם צלם מעריב, למעשה "העניקה מופע מחול וירטואוזי שהסתיים בהתנגשות עם צלם הוידאו שלנו". אין ספק שכולם הצטערו שהמשטרה לא הגיעה להעניק מופע תאטרלי מרגש, תוך כדי שהיא שוברת גיטרות ושורפת מגברים כמיטב מסורת הרוק של שנות ה-70, בעודה, במיומנות וירטואוזית אשר הינה פרי של חזרות אין ספור, לעצור ולאזוק את המארגנים באשמת הפרעה לציבור. או אולי היה עדיף שאף נפש לא הייתה מגיעה לצפות בתערוכה מחוסר התעניינות, ורק אותו ניב תכלילי היה מגיע כדי לסקר את האירוע ולסכם אותו בתור "מופע פנטומימה מינימאליסטי וחד פעמי שלא נראה כמותו בעולם התרבותי.”

אך אולי פשוט אותו כתב נסחף בלי דעת ובחוסר תשומת-לב ברוח האירוע, לאחר שציפה להגיע לתערוכת אמנות בתוך בניין מגורים, ומצא, ובכן, בניין מגורים עם תמונות תלויות של בניין מגורים. של ריהוט ביתי רגיל. של היומיומי ביותר. כולם יכלו למעשה להשאר בבית ולבהות בסלון, ולהחשף לאותה אמנות שהוצגה ב"מבצע כורש". האם העובדה שנתלו תמונות של ספות בתערוכה שהגעת אליה במיוחד, או במקרה, גרמה לך להסתכל אחרת על היומיומי סביבך? אני איכשהו בספק. אי-אפשר להגיד שצפיתי בעניין או בסקרנות בתצוגות החזותיות במקום, קודם כל מכיוון שהגעתי בעיקר כדי לראות את ההופעה של חיה מילר, וגם מכיוון ששום דבר לא משך את עיני יותר מדיי (או בעצם, בכלל) חוץ מציור על קאנבס אחד של דיונה. אולי סיבה נוספת לכך היא שהתערוכה הייתה גדושה במדיום שכנראה שנוא עלי ביותר, הלא הוא הוידאו-ארט. ייתכן שסלידתי מהמדיום קשורה בחוסר העניין שלי בו, ולכן בבורות בכל מה שקשור בו, או שאולי זה קשור בכך שמיצגי וידאו-ארט מציגים תמיד את הבאנלי ביותר, כלומר, באנלי מבחינת הז'אנר, ושאם ראית וידאו-ארט אחד ראית את כולם. יוצא דופן לכך, אם כי אני רואה בזה פשוט "סרט" ולא וידאו ארט, היא עבודתו של רועי רוזן, שלצערי אינני זוכר את שמה, אבל הייתה מעולה באמת ומעוררת מחשבה.

האם התערוכה הצליחה לקדם משהו במישור האידיאולוגיה שלה? לקרב את האמנות אל העם, להוריד אותה מן הנשגב לנגיש? כנראה שבמידה מסויימת כן. אם לומר שאמנות היא משהו שיש להתרגל אליו, להתרגל לנוכחות שלו סביבך ולרצות בו, אז תושבי המקום והסביבה עשו צעד אחד בהרגל הזה, ואולי אילו אירועי אמנות היו עניין שבשגרה אזי היו יותר אנשים, כאלו שלא עושים זאת כיום, מתעניינים באותם אירועים והולכים לצפות או להשתתף בהם. ההרגל יכול להפוך אמנות מעניין זר לעניין שבשגרה, ולכן משהו שלא צריך לפחד או להתבייש ללכת אליו. קיום תכוף יותר של אירועי אמנות שכאלה הפתוחים ל ומזמינים את הקהל הרחב יכול להפוך את האמנות למשהו רגיל, במובן החיובי ביותר של המילה. אין ב"רגיל" לרמוז דבר על התוכן של האמנות אלא רק לומר משהו על מקום האמנות בחייו של "הקהל הרחב".

אך אני חושב שהיה צריך לעשות זאת מעט אחרת. קודם כל, אם המארגנים באמת אמיתיים ברצון שלהם ליצור מיזוג הרמוני בין הסביבה לבין האמנות שמתארחת אצלה, צריך להוריד את המופעים המוסיקליים מהרפרטואר, או לפחות להסתפק במופע אקוסטי רגוע שלא יפריע למנוחת אותם הדיירים שלא רוצים לקחת שום חלק במסיבה. הייתי נותן יותר דגש לוויזואלי ומביא יותר אמנות יפה, ופחות מאותה אמנות שמציגה את הסתמי ולא אומרת שום דבר חדש שלא נאמר במאה שנים האחרונות, ושכוחה נחלש אף יותר כאשר היא מוצגת בתוך חלל שהוא עצמו "סתמי" ויומיומי. אני אולי גולש כאן מהמדיום לתוכן, אבל כיוון שחלל התצוגה כה לא שגרתי ומביא יחד איתו מסר מסויים, אי-אפשר לדבר על הפורמאט בלי להתייחס לתוכן שמובנה בתוך הסביבה עצמה ולמערכת יחסים שהוא מקיים עם תוכן העבודות. אם ללכת עם קונפסט הסתמיות עד הסוף, היה אפשר פשוט לתחום את אזור בניין המגורים ולקרוא לזה תערוכה, בלי להכניס לשם משהו חיצוני שלא היה נמצא שם קודם (כלומר, לא להציג שם עבודות בכלל). למען האמת, ייתכן שלא היה יותר מדיי הבדל חוויתי אילו כך זה היה. ליאו, אשר ליווה אותי באירוע, ציין כמה פעמים איך שהוא לא מצליח להבחין בין המייצגים האמנותיים לבין מה שהיה קיים בתוך בניין המגורים הזה גם כך, וניסה לתת או למצוא משמעות לזבל, למשל, ששכב על המדרגות, והאם ישנו מסר כלשהו בזה שהוא שוכב דווקא במדרגה השלישית ולא על אחרת. אבל אני חושב שזה בעיקר מעיד משהו על איכות וטיב האמנות שהוצגה במקום, ולא על שום דבר אחר. זה נחמד לעורר את המודעות של האדם לעצמו ואל הסביבה שהוא נמצא בה, אבל המוח האנושי סך הכל מעולה בלחפש תבניות ומשמעות בסתמי ובכאוטי ביותר, כפי שגם נאמר ב"מאחורי הקלעים" של הסרט "המספר 23” שצפיתי בו במקרה אתמול.

וכהערה סופית הייתי רוצה לספר חוויה שלי הקשורה בשילוב אמנות ובניין מגורים רגיל לחלוטין (ושאפילו לא גרים בו סטודנטים). מתישהו בשנה האחרונה, בלי לעשות יותר מדיי רעש או הצהרות, נתלו מספר ציורים בחדר המדרגות של הבניין שלי. מה שהפתיע אותי, זה שתוך ימים ספורים, ואולי כבר יום למחרת, נתלו עוד עבודות חזותיות (מלבד תמונות היו כמה עבודות אריגה והדפסים) בקומות אחרים של הבניין, ומדיי פעם הציורים אפילו מתחלפים. בלי שום התיימרות או "לנסות לשלב את הסביבה עם האמנות", הציורים האלה עודם תלויים בקומות שונות של הבניין, בלי שאף אחד יקלקל או יגנוב אותם, וממלאים את מה שהיה יכול להיות חדר מדרגות סתמי, במשהו מן היפה והנאצל (במקום, אגב, למלא אותו בעוד סתמי).

ריקוד והצגה בעידן המידע (או: מטפורה קוגנטיבית בין העולם הוירטואלי והאמיתי)

יום חמישי, נובמבר 6, 2008

וידאו שנתקלתי בו במקרה היום ביוטיוב [להלן] גרם לי לתהות; אינני מכיר את סצינת המועדונים והריקודים למינהם, ואולי חלק מכם מכירים את הג'אמפסטייל. מבחינה וויזואלית הוידאו העלה בראשי כמעט מיד תמונה מוכרת מימים ימימה. זה הזכיר לי את ימי הראגנרוק אונליין שלי, שהוא 'משחק תפקידים אונלייני מרובה משתתפים'. איך פעילות כה חברתית העלתה בראשי זיכרון של משהו כה סוציופאתי כמו משחק אונלייני?

אגב, למי שהוידאו משום מה לא עולה, או שאין לו סבלנות, או כל סיבה אחרת שהוא זקוק לתמלול מהיר של הוידאו: בוידאו מוצגת התכנסות ("ג'אמפ מיטינג נאמבר 2") במרחב ציבורי בברלין של קבוצה גדולה של אנשים, בעיקר נערים ובוגרים צעירים, לבושים בחולצות אחידות (של האתר שלהם?) אשר החלו עוסקים בריקוד קצבי, ביחידים, בזוגות, בקבוצות, וכסגנון של תנועה בתוך העיר.

המקום שהיה הכי גדוש ופעיל בדרך קבע בראגנרוק, ובבוודאי גם בכל מתאמ"מ (סלחו לי על הר"ת) אחר, היה כיכר העיר המרכזית. אנשים היו מגיעים לשם למכור את מרכולתם, זו אשר יצרו לבד או הרימו מחיות, מפלצות וקורבנות אחרים אשר קטלו לשם כמה נקודות ניסיון, לקנות פריטים חשובים, לחפש שותפים לחבורה (אשר מטרתה, כן כן, לקטול ולשדוד מפלצות*), למצוא איזה קווסט, אבל בעיקר כדי לעסוק בסוציאליזציה. פשוט כדי לפטפט עם דמויות\שחקנים אחרים אשר משחקים על אותו השרת.

"כיכר העיר" בתור קונספט, השתנה דראסטית מימים ימימה, בהם אנשים היו נפגשים במרכז העיר כדי לסחור בשוק, או כדי לפגוש אנשים. יש לזה כמובן הרבה סיבות – התרחבות ההתיישבויות של בני-האדם (מהכפר בו כולם מכירים את כולם לעיר המנוכרת והמתנכרת), שינוי בדרכי תחבורה, בדרכי סחר וכו'. במשחקים אונליינים בהם לדמויות אין מה לעשות לשבת להשאר בבית (לרוב בעצם אין להם בכלל בית), הן נפגשות בכיכר העיר.

לי נראה שבאופן מסויים קונפסט כיכר העיר שבמשחקים אונליינים (שדומה לקונפסט "כיכר העיר הישן") נלקח ויושם ב"עולם האמיתי". אפשר כמובן לשאול האם ישנו קשר בין סצינת הריקודים לבין סצינת המתאמ"מ. ניתן להניח שאותם אנשים שיוצאים לרקוד במועדונים (הסביבה הטבעית של הריקוד באופן קלאסי) לא יושבים בבית שעות על משחקי מחשב, כפי שאותם אנשים שחיים מול המחשב לא יוצאים לרקוד במרכז העיר.

אבל אני כן חושב שיש לאינטרנט השפעה ישירה על כך. ספציפית אני חושב שמשפיעה הופעת הרשתות החברתיות כגון מייספייס, אתרים כמו יוטיוב, ובעצם כל הקונספט של ווב 2.0 אשר מעודד סוג של אקהיביזם אינטרנטי. קודם כל אפשר לראות זאת מכך שהם קבוצה אשר סובבת סביב אתר אינטרנט. ייתכן שהקבוצה קמה לפני האתר, ולא להפך, אבל בסופו של דבר המוצר שלהם (כלומר, סרטים\תמונות) מועלה לאתר אינטרנט, ומלבד להיות נוכח לידם כשהם רוקדים, אין דרך אחרת להחשף אליהם. מרביתם לובשים את חולצות האתר שלהם. (סממן חיצוני לשייכות לקבוצה, כמו בקלאנים?)

בניגוד לתופעה הרגילה של ריקוד, בה אדם רוקד בשביל עצמו, לשם הנאה, או רוקד עם בן-זוג כפעולה חברתית או כתקשורת, או כסוג של תקשורת\התחברות אל אדם זר ברחבת הריקודים, כאן הריקוד מופנה החוצה: התקשורת היא לא בין הרוקדים, אלא בין הרוקדים לבין צופים חיצוניים (שלא רוקדים): כלומר, אנשים בכיכר ואנשים בבית שצופים בוידאו. ברור שהם נהנים מהפעולה עצמה, אבל ביסודה יש הצגה. מעבר לעובדה שהם בחרו להפגש ברחבה ציבורית, ניתן לראות זאת בריקוד עצמו. בקבוצה הם רוקדים במערך שבו הם לא מופנים אחד אל השני, אלא במערך פרונטאלי. אפשר לראות זאת בווידאו בסביבות 2:00 ו4:08 (ואם אתם שואלים אותי, זה נראה בדיוק כמו תמונה קבוצתית מראגנרוק), או בתחילת הוידאו (0:45) של המפגש הראשון. המצלמה שם היא לא מתעדת. המצלמה לא בשבילם, הם שם בשביל המצלמה.

עוד דמיון בין אותה תופעת ריקוד ומתאמ"מ הוא ב"נסתרות הצופים". כאשר אדם רוקד, הוא הופך להיות "אובייקט נצפה". אם ישנה הנאה אסתטית מהריקוד, הרי שהרוקד לא נהנה ממנה. באופן דומה, גם דמות במשחק אינטרנטי היא "אובייקט נצפה" ואיננה עושה פעולות בשביל עצמה – מי שמפעיל אותה הוא הצופה בפעולות. כלומר יש הפרדה בין האובייקט הנצפה, הדמות, לבין הפועל והצופה, השחקן מאחוריה. אבל באותו עולם ווירטואלי ישנם עוד דמויות, אשר משמשות עיניים של שחקנים אחרים. כל השחקנים מסוגלים לצפות בדמויות המשחק, ולשלוט על אחת. אבל בניגוד לרחבת הריקודים, בה הרוקד גם צופה בצופים שלו (אשר נוכחים במקום ריקודו, אחרת הם לא היו "צופים"), הדמות, וגם השחקן מאחוריה, אינם יכולים לראות את השחקנים האחרים, כלומר את הצופים האחרים. כולם "מציגים" אובייקט (הדמות שלהם) וגם צופים בו, אבל הם אינם מסוגלים לראות את התגובה האנושית אל אותה הצגה, אלא אך ורק דרך פעולות של הדמויות האחרות, אשר הן רק חלק מההצגה. באופן דומה, החבורה מהסרטון איננה מסוגלת לראות את הקהל שלה, אשר נמצא מאחורי מחשבים אשר מחוברים ליוטיוב.

עוד דמיון, אבל טכני בלבד: הריקוד עצמו מזכיר איכשהו תנועות של ריקודים ממתאמ"מ. התנועות מאד חדות, ברורות, כמעט נוקשות, חוזרות על עצמן… כאילו היו טמפלייט של ריקוד ממשחק. צורה מובנית בריקודים זה עניין ישן מאד, אבל פה ייתכן שזה בא ממקום אחר. אבל רוב הסיכויים שזה רק אני ;)

אגב, אם אין לכם סבלנות לצפות בקליפ כולו, תצפו רק בחלק קטן שמתחיל בסביבות 5:38 – כדי לראות את הקונטרסט שבין אנשים חופשיים ברוח לבין אנשים כבולים (בפחדיהם וכו').

ובלי קשר, אני חושב שהשאפל לוקח כאן:

*אני לא מזלזל, חס וחלילה, בסוגי המשחקים האלה. יכולה להיות מאחורי הכל עלילה מצויינת!
(טוב, האמת שספציפית במתאמ"מ לא.)