Archive for the ‘היסטוריה’ Category

תנועות תרבות נגד בקולנוע (וכמה הערות על זהות, הרגלים ואישיות)

יום שישי, מרץ 20, 2009

המאמר הבא יעסוק בסרטים Стиляги (סטילאגי, 2008) וSwing Kids (נערי הסווינג, 1993) ויכלול ספויילרים לשניהם. אני ממליץ לראות את שני הסרטים האלה שעוסקים בתנועות תרבות-נגד בברה"מ הסטליניסטית ובגרמניה הנאצית בהתאמה ולחזור לפה לאחר-מכן. אם אתה חושבים שאתם לא מתכוונים לראות את הסרטים הללו, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא – אני אעסוק גם בתנועות עצמן ונושאים כלליים שעולים מהסרטים. אם אתם מתכוונים לראות את הסרטים בקרוב, וספויילרים מפריעים לכם, אולי עדיף שלא תמשיכו לקרוא. ראו הוזהרתם.

שני הסרטים עוסקים בתנועות תרבות-נגד תחת משטר טוטאליטרי. הסרט סטילאגי הרוסי שיצא שנה שעברה (2008) הינו מחזמר והוא קליל יותר מהשני בנושא ובאווירתו. הוא עוסק בתנועת הסטילאגי, תנועה שהתקיימה בברה"מ מסוף שנות ה40 ועד תחילת שנות ה60, אז החלה לדעוך. הסטילאגי (סטילאגה ביחיד, סטילאגי ברבים) העריצו כל דבר שהגיע מחוץ לגבולות המדינה, ובמיוחד את התרבות האמריקאית – מוסיקה, אופנה, ריקוד ואורח חיים. בברה"מ של אז כל דבר מ"מדינות הקפיטל" היה אסור ומעצרים היו עניין שבשגרה, אבל הסטילאגי בכל זאת הלכו כנגד המציאות האפורה סביבם.
הסרט נערי הסווינג שהופק ב1993 הינו סרט אמריקאי באנגלית, והוא בעל אווירה ונושאים יותר רציניים מסטילאגי, אף כי בקטעים מסויימים הוא נעשה בנאלי ויש צורך ליישם השהיית ספק. עם זאת, הסרט סך הכל מוצלח. הסרט עוסק בתנועת הסווינג-יוגנד שהתקיימה בגרמניה הנאצית בשנות ה30 וה40. כמו הסטילאגי בברה"מ שבאו מאוחר יותר, נערי הסווינג קיבלו את ההשראה שלהם מסרטים הוליוודיים, וייתכן גם שניסו להמשיך את מורשת תרבות רפובליקת ווימאר. אם בברה"מ מוסיקת הג'ז נתפסה כמוסיקה בורגנית, בגרמניה הנאצית היא נתפסה כמוסיקה מנוונת של כושים ויהודים, ואותם נערי הסווינג אשר רקדו בבארבריות ב"קלאבס" שלהם תחת אותה המוסיקה, נתפשו כנושאי תרבות שהיא נגע זר אותו יש לעקור.

בשני סרטים קיים אנאכרוניזם. המוסיקה שהסטילאגי הקשיבו לה הייתה בעיקר ג'ז, אבל בסרט הפסקול יותר רוקנרולי. כמו כן, אם כי זה יותר נסלח, קיימים בו עיבודים של שירים מתקופה מאוחרת יותר כמו של הלהקות נאוטילוס פומפיליוס (Nautilus Pompilius) וצ'ייף (Чайф) (אשר חבריהם גדלו בסברדלבוסק מולדתי, וחלקם, הופה, למדו איפה שאבי למד). כמובן, בכל מחזמר עם פסקול מקורי שמציג תקופה מוקדמת יותר קיימים שירים מ"תקופה יותר מאוחרת", אבל מכיוון שהשירים בסרט הזה היו עיבודים לשירים קיימים, שומעיהם קישרו אותם לתקופות שבהן נכתבו – שנות ה80 וה90 במקרה הזה. בסרט נערי הסווינג ישנו אנאכרוניזם בתחום הריקוד – ניתן לראות את הדמויות רוקדות בסגנון שהתפתח בארה"ב רק מאוחר יותר ולא היה קיים אז, בטח לא שם בגרמניה.

מהקטעים האהובים עליי בסרט סטילאגי. בוריס ("בוב") מלמד את מלס לרקוד בסטייל.

ישנם מספר קווי דמיון בין שני הסרטים ברמה העלילתית, עד ששאלתי את עצמי אם אולי המאוחר יותר שאב השראה מהמוקדם יותר, אבל ייתכן שאלו תבניות עלילה נפוצות באופן כללי. ראשית, שניהם סובבים סביב תנועת תרבות נגד (ברור), ומתחילים במסיבת ריקודים. בשני הסרטים אנחנו גם רואים כיצד גורמי שלטון באים לפרק את אותם מסיבות.
בשני הסרטים הגיבורים מנהלים חיים כפולים המתבטאים בביגוד שלהם. בסטילאגי ישנו הביגוד האפור-כחול משעמם, הרגיל, אותו הם לובשים ביום-יום, ומולו הבגדים הצבעוניים והזוהרים של הסטילאגי ותספורתם האלביסית. בנערי הסווינג בגדי הריקוד אמנם פחות צועקים אבל הקונטרסט ברור לעומת המדים הנאציים השחורים והמאובזרים.
בשני הסרטים ישנה דמות שנכנסת לתוך התנועה מבחוץ. בסרט סטילאגי זה מלס, הפרוטגוניסט, שהולך בעקבות הקריאה של פולינה, מי שתהיה החברה שלו. בנערי הסווינג זו איבי אשר נהיית החברה של פיטר, הפרוטגוניסט. כמו כן, בשני הסרטים ישנו מישהו שעוזב את התנועה, ונפרד מהגיבור. בסטילאגי זה פיודור שנוסע ללמוד בארה"ב דרך אביו הדיפלומט. כשהוא מגיע לבקר בברה"מ מלס מבקש ממנו שיספר לו על ארה"ב, ופיודור אומר לו ש"אין סטילאגי באמריקה". בתגובה מלס צועק עליו בכעס ומגרש אותו, אומר שהוא משקר, והסרט נגמר בשיר (העצוב) "שאליי-וואליי". בנערי הסווינג מי שעוזב את התנועה הוא תומאס ברגר, חברו של פיטר, שנעשה צהוב מורעל בהיטלר-יוגנד. בסוף הסרט, לאחר שפיטר ותומס הולכים מכות בפשיטה של ההיטלר-יוגנד על מסיבת סווינג, תומאס אומר לפיטר שיברח לפני שיגיעו האחרים כי הפעם לא יוותרו לו. פיטר עונה לו שאין זה משנה, שהוא יודע מי החברים שלו ושהוא לא לבד. ההיטלראים לוקחים אותו לפולקסווגן שלהם, ולפני שהוא נעלם תומאס מצדיע לו ב"סווינג הייל".

ברמות עמוקות יותר, גם אם שם יש דמיון, הרי שהסרטים שמים דגש על נושאים שונים. הסרט סטילאגי עוסק בעיקר בשאלת הזהות. הסטילאגי מקיימים אורח חיים שמסכן אותם, וייתכן שאדם נורמאלי היה אומר שהסיכון שהם לוקחים על עצמם הוא מיותר, אך ורק בשביל להתלבש צבעוני ולרקוד. אורח החיים שלהם בכוונה הפוך, מתנגד, חותר. הערכים שלהם חשובים להם לא בגלל ערכם המוחלט, אלא ערכם היחסי. הייתי אומר שחופש אמיתי גלום ביכולת להחליט לא על פי דעת הרוב, או נגדה, אלא בהתעלמות מוחלטת ממנה – כאילו איננה קיימת כלל. אבל להתנהג כנגד הקונצנזוס זה צעד ראשון וחשוב בכיוון חופש המחשבה. כאשר האדם מתנהג שונה, הוא מתרגל להיות שונה ונעשה כך מודע יותר לרעיונות, מוסכמות והתנהגות החברה בה הוא חי. אם "החברה הכללית" עושה צעד נוסף, גם אם קטן, בכיוון האכזריות או ההתדרדרות המוסרית או תרבותית, הוא יהיה מודע ורגיש אליה יותר מאשר אותם אנשים שהם חלק מהחברה הזו ומתפשרים עם הצעד "הקטן" הזה. השונים יכולים לראות את זה מהצד ולבקר את זה על מה שהוא באמת. מעבר לחופש ההתנהגותי שהם מקנים לעצמם (שכן הם עוברים גבולות מוסריים של החברה הכוללת), התנהגות הנגד שלהם מאפשרת להם לפתח לעצמם מחשבה חופשית, דעה שקולה ולא מאומצת. כאשר חבורת הסטילאגי פוגשת את אותם סובייטים טובים אשר מלס היה בעבר חלק מהם, מלס אומר להם אחרי שהם קצת בהלם "חברים, זה אני, מלס. רק התלבושת שונה. לכם יש אחת ולי יש אחרת. קטיה, את מבינה מה זה אחר?". מאוחר יותר באוניברסיטה הוא וקטיה מדברים והוא מסביר לה שהוא לא יותר טוב מהשאר, או פחות טוב, אלא פשוט שונה. בסופו של דבר, תופעת מרד הנעורים היא תופעה נורמאלית והיא יוצרת דיאלקטיקה עם המסורת הקיימת; הנוער מציג אנטיתזה לקונצנזוס, וגדל לאחר מכן לחיות את הסינתזה שנוצרת. בחברה שמרנית וטוטליטרית כמו ברה"מ שבטוחה שהיא הכי צודקת בעולם תופעה שכזו נתפסת כמחלה, בעיה שצריך לתקן.

בנערי הסווינג עולה הנושא של הקשר בין מחשבה והתנהגות. יש לשתי אלו השפעה הדדית. כולם מכירים את ההשפעה של המחשבה על ההתנהגות; עולה באדם המחשבה שהוא רעב, למשל, אז הוא הולך למטבח ומכין אוכל. אבל מעט אנשים מבחינים בהשפעה שיש להתנהגות על המחשבה. אסכולת הפסיכותרפיה NLP ‏(Neuro-linguistic Programming, תכנות נוירו-לשוני) מבוססת למעשה על כך. חיוך מביא אחריו הרגשת שמחה. אם בעת הליכה תרימו את הראש ותזקפו את הגב תרגישו שיש לכם ביטחון רב יותר. נסו לרקוד, ממש עכשיו!, בלי מוסיקה, בלי כלום, פשוט תרקדו, לבד, ביחד – האם זה לא העלה לכם את המצב רוח?
ישנה גם התופעה של רציונליזציה בעת "דיסוננס קוגניטיבי". כאשר המחשבות של אדם אינן תואמות את התנהגותו (למשל, הוא עושה מעשה המנוגד לערכים שלו, אמונות שלו, אינטרסים שלו וכו') הוא ירגיש אי-נוחות שתוביל אחריה אחד מן השניים; או שהוא ישנה את התנהגותו, כלומר יפסיק להתנהג בניגוד למצפונו, או שהוא ישנה את מחשבותיו ויעבור תהליך של רציונליזציה – הסבר ומתן הצדקה להתנהגות שלו כדי שתתאים לאידיאלים שלו. לדוגמא: אדם גונב בפעם הראשונה בחייו ומרגיש מועקה כתוצאה מכך. בעקבות זאת הוא מפסיק לגנוב כי זה מנוגד למוסר שלו, או שהוא ממשיך תוך כדי הצדקת מעשיו "אין לי כלום, אני חייב לגנוב", "הוא גם ככה ממש עשיר, זה לא ישנה לו", "אין לי דרך אחרת" וכולי. בסרט יש את תומאס שמצטרף בתום-לב להיטלר-יוגנד חברו פיטר היה חייב להצטרף, ותומאס החליט להצטרף לחברו, בהתנדבות, כדי ש"ההיטלר יוגנד לא יפרידו ביניהם". הוא גם מוסיף ואומר שזה הכיסוי המושלם, "נערי היטלר ביום, נערי סווינג בלילה". אבל בסופו של דבר הוא מתיישר עם האידיאולוגי ההנאצית, עליה צחק והגחיכה בתחילת הסרט, ובסוף יחד עם נערי היטלר אחרים מסתער על מסיבת-סווינג ומכה אנשים שהיו לפני כן מעגל החברים שלו. תומאס האמין, כמו אנשים רבים אחרים, שמה ש"קובע" זה המחשבות והאמונות שלו, לא מעשיו. אישיותו מתבססת על המחשבות, והתנהגותו, כך הוא מאמין, במסגרת הנוער ההיטלראי, לא נובעת ממחשבותיו אלא ממקור חיצוני  זה רק משחק, הצגה, ולא באמת מי שהוא. אבל זו מחשבה תמימה ממספר סיבות; כפי שציינתי קודם, ובפוסטים קודמים, התנהגות משפיעה על המחשבה, ובגלל תופעת הרציונליזציה – התאמת המחשבות למעשים – היא משפיעה בסופו של דבר גם על השקפת העולם. אנחנו יכולים גם ללמוד מהמקרה שיעור בהרגלים ופשרות. מובן שתומאס לא רצה לפעול בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית והצטרף לנוער ההיטלראי "בשביל הכיף", אפשר לומר, אבל מכיוון שהתגייס הוא נאלץ להתפשר בכל מיני מקומות. הוא הרי איננו יכול להצטרף לתנועה הזו ולהתנהג כאילו הוא נער-סווינג ולבטא את מה שהוא באמת חושב על המיליטנטיות והקיבעון שלהם, פשוט מכיוון שככה הוא ימצא את עצמו מהר מאד מחוץ לתנועה, אם לא במקום יותר גרוע. אז הוא מתחיל עם פשרות קטנות – מתלבש בבגדים שלהם, עומד בשורות שלהם, צועק את הסלוגנים שלהם החסרי משמעות מבחינתו. אבל בני-אדם מטמיעים פעולות חוזרות ואלו הופכות להרגל, וכך גם המדים, העמידות והסלוגנים הנאציים ותומאס – הם נהיים הרגלים אצלו, הוא כבר לא ממש חושב עליהם, ומפסיק להתלבט אם ללבוש את המדים או לצעוק "הייל היטלר" כשכולם צועקים. ואחר-כך הוא נאלץ לעוד התנהגות נאצית, קצת יותר מרוחקת מהשקפת העולם הסווינגית שלו, אבל זה צעד קטן יחסית מהמקום בו הוא עומד עכשיו. אז הוא מתפשר שוב. וגם את זה הוא מטמיע בסופו של דבר. ואז הוא נאלץ לעשות עוד דבר, ולהתפשר שוב, ואתם מבינים לאן זה מוביל בסופו של דבר. בסרט ישנה סצנה בה חברם של תומאס ופיטר, ארביד, מופיע בבית-קפה מול קהל קטן בו נמצאים גם שלשה קצינים נאציים שנהנים מהמופע. אחרי שהוא מסיים קטע אחד הוא מתבקש על-ידיהם לנגן שיר  ("שיר גרמני טוב אחד", נאמר) אבל הוא מסרב לבקשה ובסופו של דבר יוצא בכעס מהקפה. גם הבאסיסט שלו וגם פיטר לאחר-מכן, בחוץ, שואלים אותו מה הבעיה ולמה שלא ינגן פשוט את השיר האחד הזה ויסיים עניין, ועל כך הוא עונה: "זה לא על שיר אחד או השיר ההוא, אתה לא רואה? כל פעם שאתה זורם איתם, כל פעם שאתה מנסה לעזור להם, זה רק עושה את זה קל יותר [בשבילם]". אין כזה דבר פשרה. במקרה של פעולות, בעיקר כאלו שיש להן תוכן מוסרי ברור, השאלה לא צריכה להיות מה טבעה של פעולה X, אלא לאן אותה פעולה מובילה את העושה אותה, לאיזו התנייה מחשבתית היא גורמת או איזה הרגל היא מפתחת. אני עוד בשלבי גיבוש של הרעיון הזה, אבל נראה לי שאישיותו של אדם מורכבת בעיקר מההרגלים שלו ולא מאיזה שהן דעות או דברים מופשטים אחרים. והרגלים מתגבשים סביב פעולות. מובן שמחשבה יכולה להוליד פעולה שהיא מנוגדת להרגלים (להחליט להתעורר יום אחד מוקדם מן הרגיל, למשל) וזה אולי מהתכונות העיקריות שמבדילות את האדם מן בעלי-חיים אחרים – גם בע"ח וגם האדם יכולים לרכוש הרגלים חדשים (ללמוד) שאינם הרגלים מולדים (אינסטינקטים) בתגובה לסביבה ולתנאים משתנים, אבל רק האדם יעשה פעולה חדשה (כלומר, שאיננה הרגל) אפריורית, כלומר כתוצאה ממחשבה ולא ניסיון. אבל אסור שיישכח האדם שפעולותיו והרגליו לא נולדים רק כתוצאה ממחשבות אידיאליות, אלא גם מלחצים חיצוניים והרגלים שרכש ללא כוונה.

מודעות פרסומת

ספרטה, תועלתנות ואוגניקה

יום רביעי, מרץ 4, 2009

החינוך הספרטני הנוקשה יצר אוכלוסיה ממושמעת, וסיום תקופת האימונים הארוכה והקשה היה תנאי לקבלת אזרחות. אבל חוץ מברירה זו של מי יהיה אזרח מן השורה ומי לא, הספרטנים בררו את ילודיהם; הילודים רוחצו על ידי האמא באמבט של יין כדי לבחון את חוזקם, והובאו לבדיקה מול הגרוזיה – מעין מועצת זקנים – שהחליטה אם יש לגדל את הילד או לא. במקרה ולא, הושלך התינוק לבקיע בהר טייגטוס. הספרטנים למעשה קיימו תהליך אוגניקלי – ברירה של צאצאים ליצירת דור המשך טוב יותר.

מה המשמעות המוסרית של המעשה? מי שקרה דברים קודמים שכתבתי כאן בעבר, וגם אם זה לא (היה) ברור, אגיד שאני מאמין בדוקטרינה התועתנית, דהיינו, שהמעשה שמביא ל"מירב האושר למירב האנשים" הוא תמיד המעשה המוסרי יותר. מאז שכתבתי כאן על התועלתנות השקפתי המשיכה להתגבש. אף על פי שלא השתנה דעתי בעניין מהו הטוב או המוסרי, טקסטים של ניטשה הובילו אותי לחשוב על מקור המוסר בחברה האנושית, ועל הדרך בה הדיאלקטיקה ההיסטורית הזו שהוא מתאר משפיעה על תפישת המוסר. העניין מורכב ויש לבחון אותו מכמה אספקטים.

כיום הפלה מותרת, בנסיבות משתנות, ברוב העולם המערבי וגם בישראל. הוא מותר כאשר קיים סיכון במות האם או בפגיעה אפשרית בבריאותה הגופנית  או הנפשית; אם ההריון נוצר בעקבות אונס; אם לתינוק יש מום כלשהו; ואם (לא בארץ) יש בעיה סוציו-אקונומית. במדינות רבות הפלה מותרת בעת בקשה, כלומר ללא מגבלות. המרכיב הרלוונטי לדיון בנושא האוגניקה הספרטנית היא זו של מום בתינוק. אנחנו יודעים שהתינוק כבר נולד ושהוא עצמו נבחן על ידי מועצה – לא הנסיבות בהן הוא נולד (אונס, מחוץ לנישואין וכו') או המשפחה אליה הוא נולד (מצב סוציו-אקונומי, בריאות נפשית של האם) נעמדות תחת מבחן אלא  רק הוא עצמו, כלומר מצבו הבריאותי. אז ראשית יש לבחון האם זה בכלל מוסרי לדון לחוסר-חיים ילוד בעל מום.

מנקודת המבט התולעתנית, התשובה היא כן. אם ידוע שתינוק הוא בעל מום, כלומר שיהיה לו קשה יותר לתפקד בחיים מתינוק בריא, ניתן לומר שללדת אותו יהיה פחות מוסרי (בסבירות מאד גבוהה, לפחות במצבים נורמליים) מללדת תינוק בריא (אם העניין היה תלוי בבחירה ותו לו). סביר להניח שבעל מום, יחסית לאדם שחי בדיוק באותם תנאים, יהיה אדם מאושר פחות וכואב יותר, ידרוש יותר תשומת-לב ממשפחתו ויסב להם פחות אושר (ויותר כאב), וידרוש יותר תשומת-לב ומשאבים מהחברה בה הוא חי. אין בזה להגיד, חס וחלילה, שאדם בעל מום לא מסב אושר למשפחתו ולסובבים אותו, או שאיננו יכול לחוש אושר בעצמו. אין בזה להגיד שבעלי מום הם טפילים ולערער על מעמדם כבני-אדם שווי ערך. יש בזה רק להגיד שלהיות בעל מום זה קשה יותר, כמו גם לגדל אחד כזה. אני לא חושב שמישהו מתנגד לדעה שאילו ניתן היה להסיר בניד אצבע מומים מכל אדם, זה היה מהסב לאותם אנשים ולאנשים נוספים סביבם אושר (על מוסרי ומוסרי יותר, שקשור ברעיון של להיות מאושר ומאושר יותר, כתבתי במאמר שמקושר למעלה). לכן, במידה והבחירה היא האם להביא בעל-מום לעולם או לא (בהנחה שאחרי ההפלה יהיה הריון נוסף ושלזוגות ישנו רף עליון של מספר ילדים שיש להוליד), הבחירה להפיל היא הבחירה המוסרית. באשר לשאלה מי הוא "בעל-מום" בקונטקסט הזה, אני אומר: כל מקרה בו ישנה עדות לכך שהילוד יסבול, או יהיה בעלי סיכויים גבוהים לסבול, מבעיה לא נורמלית כלשהי, או שיהיה בעל נתונים מפלים לרעה באופן מובהק (גופנית, מוחית, נפשית) – דינו יהיה כנ"ל.

לא נתקלתי במסמך המעיד מה או איך בדיוק המועצה בחנה את הילודים, או על הסטטיסטיקה בנושא מספר התינוקות שנזרקו לתהום. ניתן גם להתווכח על היכולת לנבא כיצד אדם יגדל (אפילו רק במישור הגופני) על-פי מצבו הגופני בעת לידתו. אבל במידה הזו שהמועצה יכלה לראות ולהבחין במומים בתינוקות, או בעדות בולטת לכך שהם יגדלו להיות חלשים, חולים או רכרוכיים (תכונות מאד שליליות בחברה הספרטנית) – הרי שהם קיימו מנהג מוסרי. (אני רוצה להדגיש שאין פה מה שנקרא "דטרמיניזם ביולוגי". לא קיימת פה היוערה לנבא את עתידו של אדם על פי נתוניו הפיסיולוגיים בעת הלידה (או נתוניו הגנטיים, נאמר כיום) אלא רק ההשקפה שנתונים אלו ישפיעו לרעה או לטובה על עתידו של האדם).

מובן שאין להתעלם מההבדל הברור בין הפלה והריגת תינוק בן יומו. ולפני שאני ניגש ישר לעניין, אני רוצה להגיד מילה בנושא של הריגת תינוקות באופן כללי. מאז ומתמיד הרגשתי שתינוקות, ובכלל ילדים ונשים, מקבלים עודף תשומת-לב בזירות ואירועים של לחימה. האופן בו מדווחים על הרוגים ופצועים מרמזת על כך שהריגתם של ילדים ונשים הוא מוסרי פחות מהריגת גברים. בעוד שניתן להבין הערה זו בטקסטים כגון התנ"ך, במאה ה21 זה פשוט מגוחך. בימי קדם נשים וילדים היוו איום קטן במובהק מזה של גברים במאבק אלים, אולם האיום של ילדים ונשים משתווה לזה של גברים כאשר ניצב מולם נשק חם. יותר מזה, אני חושב שרציחתו של אדם בוגר הוא מוסרי פחות מרציחת תינוק, אלא אם האדם מזיק לחברתו, סביבתו ולעצמו למעלה מן הממוצע, ואם אנחנו מנבאים לתינוק עתיד סביר או טוב. כאשר אדם בוגר מת, החברה מאבדת יותר מאשר שהיא מאבדת כאשר תינוק מת, וגם הבוגר "מאבד" יותר, כאדם, מאשר שהתינוק "מאבד" כאדם. אני גם מאמין שמות ילד יהיה קשה יותר להורים ככל שהוא מבוגר יותר – ישנם יותר זכרונות שקשורים בו, יותר משאבים וזמן שהוקדשו לו, והוא ישאיר חור גדול יותר מאחוריו. אני חושב שהדיעה ההפוכה (שהרג תינוקות מוסרי פחות) נובעת מההשפעה הרגשית שיש לתינוקות, זו שיש גם לגורי יונקים אחרים, בהיותם "חמודים", תכונה אשר נועדה לגרום להורים להרגיש חמלה וצורך לטפל בהם. ביסוד המחשבה שתינוקות ונשים הם חסרי אונים יחסית לגברים, שהקרב "לא הוגן" כאשר הם נהרגים, ולכן הריגתם מוסרית פחות, ניצב הרעיון השגוי כאילו ליכולת כאן יש קשר למוסר, או שגברים הם איכשהו חסרי-אונים פחות נגד רובים ופצצות (ואני לא מדבר כאן על חיילים, שזה עניין שונה לגמריי) וכאילו הם בוחרים למות.

אפשר להסביר את ההתנגדות המוסרית בעוד דרך. ניטשה מדבר על תולדת המוסר בחברה האנושית, ואיך שהיא למעשה הסכם, אמנה, בין בני-אדם. "אתה לא תהרוג אותי ואני לא אהרוג אותך", "אתה לא תשקר לי ואני לא אשקר לך". זה מסביר את הופעתן של אפלייה והתייחסות לבני-אדם מסויימים כשווים פחות, ואת קיומה של מערכת חוקים מוסריים שונה כלפיהם, אשר התרחשה פעמים רבות בהיסטוריה האנושית. עמים מדוכאים וכבושים היו בני-מוות או נתונים תחת משטר שאפשר להעביד אותם או להתייחס אליהם רע – שחורים, ילידים, יהודים, אבל גם נשים, נכים, משוגעים. אוכלוסיות אלו היו חסרות כח, חסרות אונים, ולכן לא השתלם לכרות עמם הסכם כגון "לא תגנוב" או "לא תרצח" – הרי הם גם ככה לא יכולים להשיב גמול למעשים האלו, בניגוד לפרטים שווי ערך בכח ולכן גם ב"מעמד המוסרי". אדם א' לא גונב מאדם ב' כי הוא רואה בו שווה, והוא לא היה רוצה שיגנבו ממנו. אבל הוא כן גונב או מכה אדם ג' ממיעוט מסויים, כי הוא לא רואה את עצמו מוצב במקומו. "זה בסדר להכות אותו ואותי לא (… כי אנחנו בני-אדם מסוגים שונים, לא שווים). בעת הרג תינוקות, אדם עלול לחשוב "מה אם זה הייתי אני", והמוסר הזה מתפתח מפחד על העצמי שמשליך האדם על אדם, תינוק, אחר. אבל לרגשות אלו אין מקום בדיון המוסרי הזה המתבסס על התורה התועלתנית. הרגשות והפולמוס שהן מעלות רלוונטיות להגדרת מערכת המוסר, אבל אני נמצא שלב אחד קדימה. בכל אופן, דיון על המערכת המוסרית עצמה או על המקרה הספציפי הזה מחוץ להקשר הזה, מקובל.

ההבדל בין הריגת יצור חי (נושם, חושב) לבין יצור טרם-חי, העובר, הוא ניכר. מהבחינה המוסרית שהצגתי למעלה (של בעלות על מום), ההבדל בין הריגת תינוק טרי ועובר הוא זניח, לא משמעותי. אבל ההבדל הזה הוא קודם כל חשוב בגלל שהוא נתפש כחשוב. לפעולה של הריגת תינוק יש תוצאות והשלכות שהן מעבר למותו של תינוק. יש לזה השפעה על הדרך בה חברה תופשת את עצמה, בה היא תופשת ורואה ילדים, תינוקות, חיי אדם. אם מותר להרוג (בשל מום או חולשה) אדם בן שבוע, האם מותר להרוג בנסיבות דומות אדם בן חודש? בן שנה? בן שלוש שנים? יש כאן סכנה להתדרדרות הערך של בני-אדם וחייהם. אבל נראה שלא כך היה בספרטה. בניגוד לחברות פאשיסטיות (שאיתם אפשר לזהות אוגניקה שכזו), גאוות הספרטנים לא הייתה באוסף מיניי שטויות שחברות אחרות קוראות לו "מדינה", אלא בבני-אדם עצמם. המפרי קיטו, קלאסיקיסט בריטי, כתב שספרטנים היו מומחים לא ביצירת דברים באבן או מילה, אלא בגברים (דהיינו, בני-אדם). הריגת התינוקות לא היה כלי לשם פגיעה באוכלוסיות מסוימות או יצירת עליונות של חברה מסוג אחד על פני חברות אחרות (אין בזה לומר שהחברה הספרטנים הייתה שוויונית. זה כלל לא היה כך. אבל המנהג האוגניקלי הושם על צאצאים ספרטנים בלבד) אלא ליצירת אנשים טובים יותר, לעצמם ולחברתם הספרטנית.

אז אני חושב שברירה תינוקית זו היא מוסרית, אבל שצריכים להיות מוצבים עליה הגבלות ברורים. ראשית, שהגיל המקסימלי שבו מומתים תינוקות הוא נמוך מהגיל בו מתפתחת אצלם מודעות ממשית לסביבה. לא בגלל שבעלות תודעה מעלה את ערכו של אדם, אלא בגלל שאם תינוק בעל מודעות לסביבה מומת, גם שאר שכבת הגיל שלו מודעת להריגתו, ולכך יכולות להיות השלכות קשות על נפשם, על ידי יצירת פחדים, חרדות, חששות, חוסר וודאות. הגיל, על פי חוק, צריך להיות נמוך מספיק כדי שברגע שילד\תינוק יהיה מודע להריגות האלה, יהיה לו ברור שהוא הרחק מעבר לשלב הזה ושלא נשקפת לו סכנה דומה. הגיל צריך להיות נמוך גם (וזה הרבה יותר נמוך) מהגיל בו ההורים מפתחים חיבור חזק מדיי לילדם שבו מוות התינוק יצור נזק בל-יהפך. מה הוא הגיל הזה החברה הספרטנית החליטה בעצמה (אפשר להבין שהבחינה בידי המועצה התבצעה בגיל מסויים, ולא שהיה חוק עם מגבלה עליונה של גיל בו אפשר להמית תינוק), וכנראה הוא היה מתחת לגילאים הללו. בשורה אחרונה אני מסכם שהמנהג האוגניקלי הזה של הספרטנים היה מוסרי.

מיתוס הרוע והמיתולוגיה הישראלית

יום חמישי, פברואר 19, 2009

אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה היהודית המודרנית הוא השואה, הרציחה השיטתית של יהודים, בעיקר באירופה. לזכר והנצחת הקורבנות ישנו יום המוקדש לכך בלוח השנה, אנדרטאות ומספר מוזיאונים. הנושא נלמד בבית-הספר, וכמובן, כיוון שישנו יום שמוקדש לכך בשנה, הנושא חוזר ועולה מדי שנה בבתי-ספר. מוזכר המספר הזה, שישה מיליון, כאילו היה איזה מספר מיתי, קסום. מובן שזו סטטיסטיקה שקשה לתפוש אותה, לתאר אותה. מה הם שישה מיליון בני-אדם הרוגים, נרצחים?
השואה התגבשה למעין מיתולוגיה ישראלית, מיתולוגיה שמספרת על הטרגדיה שהתרחשה לעם היהודי, על רוע מוחלט המגולם באידיאולוגיה הנאצית, באנשים כמו היטלר, גבלס ואייכמן. אני משוכנע שרבים אינם יודעים לספר כיצד ובאיזה תנאים התגבשה מדיניות "הפתרון הסופי", מה הוביל לעליית המשטר הנאצי, אילו אירועים והחלטות הביאו למצב המדיני בגרמניה שאפשר את עליית הנאצים וכו' וכו'. רוב האנשים ידעו רק לספר על השנאה העיוורת והאסון הנורא שנחת על היהודים, כאילו שטן עלה על אדמת כדור-הארץ משום מקום, בישל מזימה נוראית ויום אחד הובס והכל חזר לכנו, מלבד האנטישמים שעוד מסתובבים ברחבי העולם ושונאים את ישראל. אני חושב שישראלים רבים מאמינים שהשואה היא האירוע היחיד האיום והברוטלי ביותר שהתרחש לאיזשהו עם אחד לאורך ההיסטוריה האנושית. השואה והנאציזם נתפשים במונחים מיתיים, מאד טעונים. הרוע בלתי-נתפש, לא אנושי, לא ארצי. השיטה והמערכת קרים, רצחניים. אני זוכר שבגיל צעיר יותר הרגשתי כאילו "מיין קמפף" הוא ספר ש"אסור" לקרוא בו, כאילו יטמא את נפש הקורא בו. הקדושה הזו (מבחינת כמות המטען שגלומה בנושא) של תקופה זו בהיסטוריה מבטלת כמעט את האפשרות להתקרב אליה עם כלים היסטוריים מסויימים. התקופה של השואה מנותקת: מבחינת הישראלי הממוצע לא היו שם "תהליכים" – כלומר תנועה של רעיונות, חקיקות, שינויי קונצנזוסים ומחשבה, תתי-מבנים וכדומה – אלא אירוע שהוא מקשה אחת של זדוניות. המשטר והאידיאולוגיה הנאציים אינם ברי השוואה; כיוון שהרחקנו את אותו ה"רוע", שנהיה מיתי, אל האינסוף הערכי, כל השוואה שנערוך בין משטרים אחרים לאותו משטר היא פסולה בדיוק כפי שכל מספר ליד אינסוף הוא זניח. אבל האמת היא שבשואה פעלו בני-אדם, אותו סוג של בני-אדם שהיוו את ההיסטוריה במשך אלפי שנים ואותם בני-אדם החיים כיום בעולם וגם בארצנו. זו מסה של חומר אנושי אחד, ואין דבר "נעלה" או "פחות" בשום חברה אנושית בשום זמן בהיסטוריה, מהבחינה הזו שפעולותיה סוטות מסוג של דטרמיניזם-מדיני\חברתי הצפוי מהנסיבות בהן היא נמצאת. ההיסטוריה רצופה בתנודות פוליטיות, בסוגים שונים של מלחמות, של דיכוי, של רעיונות פוליטיים ומהפכות שבאים והולכים. אין זה שונה במקרה של השואה ושל החברה הגרמנית באותם שנים. שימו-לב שאינני מצדיק פעולות של אף אדם או חברה; בכלל, מושג ההצדקה שייך לתחום המוסר והאתיקה – סיפור שונה לגמרי – וגם עליו יש לי כמה מילים לומר, אבל בהזדמנות אחרת. הנסיבות ותהליכים היסטוריים, שאינם בלתי-תלויים, כמובן, בבני-אדם שפעלו לקדם מטרות מסוימות, הובילו את גרמניה, אם אפשר לדבר עליה כגוף אחד, להקמת מפעל להשמדת בני-אדם. אני חושב שהנושא שהכי חשוב ללמדו בלימודי השואה הוא אותם התהליכים אשר הובילו ליצירת מפעל שכזה, ולמדיניות שהובילה אותו. הבעיה בתפישת השואה בצורה היסטורית היא בהשפעה שיש לטקסי יום השואה על "דעת קהל" – בהתאם לרוח טקסי זיכרון, טקסי יום השואה הם מאד אמוציונאליים, מתעסקים באבל של יחידים, בגבורה של יחידים ולא בהיסטוריה של השואה, בתולדות הסבל. מהטקסים בעיקר עולה כמה מסכנים הם היהודים בגלות, כמה גדולה השנאה כלפיהם על ידי הסביבה, ומנגד כמה חזקה כיום ישראל, מדינת היהודים. הדבר גם בולט – לפחות זה הרושם מבחוץ, לי לא יצא להשתתף באחד – באותם "מצעדי החיים" אשר מציגים סוג של גאווה; "כל החברה הייתה אז נגדנו, אבל הנה אנחנו, יהודים, מהלכים כיום באותו המקום, רק שהיום יש לנו מדינה, ואנחנו גאים בה". ניסיתי לחשוב על הטקס הזה כמנציח הנרצחים (ולאיזה תועלת, בעצם, מנציחים בני-אדם?), אבל אין לי ספק שאותם אנשים ומשלחות נוער אשר מהלכים שם, מניפים את הדגלים בגאווה, בהרגשה של ניצחון. זה לא ביטוי של ניצחון החברה האנושית על החברה והאידיאולוגיה הטוטליטריות (ניצחון המאפשר כיום ליהודים לצעוד כך על אדמה עליה הם נרצחו לפנים) אלא ביטוי של ניצחון העם היהודי את אויביו, אנטישמיים ועוכרי ישראל, ובכלל את אומות העולם אשר ביניהם לעולם לא יוכל לחיות היהודי בשלום ובביטחון.
גם עקב המיתולוגיזציה של השואה וגם בגלל תהליכים אחרים, ביניהם התגבשות רעיון האנטישמיות כפי שהוא נתפש על-ידי יהודים ישראלים, ביקורת כנגד הממשל הישראלי נתפס כלא לגיטימי מאחר והוא "אנטישמי". את הבעיה שצצה כאשר היהודים עצמם הם שמתחו את אותה ביקורת, בין אם תושבי ישראל ובין אם לא, פתרו בהגהת רעיון ה"יהודי שונא-עצמו", הSelf-hating Jew. אבל בלי להכנס לזה (גם זה סיפור אחר) אציין שבישראל מתרחשים דברים לאחרונה שאצלי הם "מדליקים נורה אדומה" וגורמים לי לחשוש.
ראשית אציין את העלייה בכוחה של מפלגה אשר בראשה עומד אדם שהתבטא חריפות נגד אותם בני-אדם ששוכנים לצד היהודים בארץ ישראל, אשר מציע להגביל את סמכויות הכנסת ואת סמכויות בית-המשפט העליון כדי "לא להפריע לממשלה לעבוד". אדם שהעלה את רעיון "חוק הנאמנות" הפאשיסטי מיסודו (המדינה מעל לאדם. לא פאשיזם?), ושמפלגתו כולה מדברת אלימות ומיליטנטיות. יש את מי שטוענים שהוא רק מדבר ולא עושה כלום, מעין כלב נובח אבל לא נושך, אדם תמהוני; וזה מצמרר אותי עוד יותר, אחרי שאני חושב על כך שדברים דומים נאמרו גם על היטלר לפני שנהיה מנהיג גרמניה. כמו כן ישנו הדיכוי של מחאה וחופש הביטוי על ידי המשטרה (שני דוגמאות) והעובדה שכמעט כל דבר מותר לה "מצורכי ביטחון". נוסף לאלה הוא השימוש בסמל המגן-דויד כסמל לעליונות ודיכוי, והדמיון בין המצב בעזה למרד גטו ורשה. מובן שישנם הבדלים, אבל הכיוון מאד ברור, ומפחיד. תפתחו עיניים ותביטו סביב. לא יותר מזה, רק הביטו סביבכם ושאלו את עצמכם מה קורה כאן ולמה.

ישראל-פלסטין כיוצא דופן היסטורי

יום שלישי, ינואר 6, 2009

מתוך סוגי ההצדקות למלחמה, אני יכול לבודד לפחות שתיים. ישנה ההצטדקות המוסרית שטומנת בחובה רעיונות של נקמה או הגנה עצמית. ישנה גם ההסברה הדטרמיניסטית, כביכול: אפשר להסביר את הקיצוניות שבחמאס או ברשות הפלסטינית בכלל, ואפשר גם להסביר את האגרסיות והקיצוניות של ישראל. ישנו גם מה שכתב איתמר שאלתיאל בבלוג "החברים של ג'ורג'" שהייתי רוצה לצטט (מתוך הפוסט הזה):

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת ”הרחוב הפלסטיני“, ואת הממשלה ו“הרחוב הישראלי“. הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

אבל הייתי רוצה להציג זווית ראייה נוספת, קצת רחבה יותר.

התנועה הציונית הייתה מושפעת מהמפכות הרבות שהתחוללו באירופה ב1848, אותן מהפכות שכונו בין השאר "אביב העמים", והיוסדות מדינות הלאום שבאו לאחריהן. גם אם באה בתגובה ל"פולש הזר" היהודי, הרי שהתנועה הלאומית הפלסטינית שואבת את נימוקיה מאותן מהפכות ממש, בטענה לזכות ל"הגדרה עצמית" וכולי. וכאן התחוללה הבעיה, שכן שתי התנועות הללו, ובעיקר במפגש ביניהם, מהוות מקרה יוצא דופן לתנועות הלאומיות, מעין בח"מ – ביטוי חסר משמעות – כמו שהיה לנו במתמטיקה, אבל בתחום המוסר.

יוצא דופן

אני שואב במידת מה רעיונות מכתביו של ניטשה – שמה שאנו תופסים כערכי המוסר שלנו הם למעשה תולדה היסטורית וגלגול של "הסכמים" בין בני אדם. למשל, התחושות שלנו כלפי גניבה או רצח, וגינויים, מקורם ברצון שלנו לשמור על רכושינו ועל חיינו, ולכן טוב נעשה אם נסכים עם הסביבה שלנו על איסור מעשים כאלה, גם אם איננו נכתב. עכשיו שאני חושב על זה (ומעבר לזה יש לי הרבה מה לומר), שימו לב שהרבה פעמים כשאנשים בקופליקט (לא צריך לתת דוגאות) והם מאשימים את הצד האחר שהוא עשה "כך וכך", הצד הנגדי ימהר לטעון חזרה שגם המאשים עשה בדיוק את אותם "כך וכך" – ממש כאילו עסקו בחוזה כתוב ולא ב"מוסר". בכלל, נראה שמוסר אף פעם לא התקשר באמת עם אלוהות או דת – אם היינו סומכים על אלוהים ש"יעניש את החוטאים" אז לא היינו צריכים אישור מהדת כדי לבצע "גאולות דם" למיניהן, ולא היינו צריכים להגיב כאשר הואשמנו ב"כך וכך" כי היינו יודעים שבעולם הבא הצד השני כבר יחטוף על ה"כך וכך" שלו.  אבל אני כבר גולש מהנושא. – בכל אופן, ערכים מוסריים שאובים מהסכמים חברתיים, ואם לא תסכימו איתי על זה, אז בוודאי שלא תתנגדו לכך שאומר שצדק הינו הרעיון שכל אחד צריך לקבל את מה שמגיע לו (לטובים לקבל טוב ולרעים רע). כך או אחרת, בין הבני-האדם או הגופים הרלוונטים אנחנו מניחים שקיים שיוויון מסויים, ולכן כאשר חסר אותו שיוויון אנחנו "משנים קצת" את חוקי המוסר בהתאם – לכן עונשו של רוצח שהינו בלתי שפוי בדעתו מוקל, וזה שרוצח מתוך הגנה עצמית יכול לצאת אפילו ללא עונש. בצורה דומה התנועות הלאומיות השונות במאה ה-19 פיתחו את רעיון ה"הגדרה עצמית" שהיה הצדקה מוסרית למאבקם, והם ראו בכך תביעה מוסרית שכל עם יכול לתבוע כנגד שליטיו. התנועות הללו היו בעיקר מאבק כנגד השלטון שהיה נראה בעיניהם לא צודק, לא רשאי להחליט בשבילם ולא רשאי להגביל את החופש שלהם. אבל בגלל שלעתים אותם שליטים, מלבד שהיו רודניים, היו גם "בני עם אחר", הודגשה גם האחדות האתנית של מובילי אותן מהפכות – אחדות שנובעת מישיבה על חבל ארץ אחד, דיבור בשפה משותפת, שיתוף בהיסטוריה ותרבות.

פינסקר שהגה את רעיון ה"אוטואמנסיפציה", קרי "שחרור עצמי", הבין שהמקרה של העם היהודי הוא יוצא דופן, חסר תקדים מבחינה היסטורית וגם חסר 'עוקבים'. ולכן, ההצדקה המוסרית שלה גם משתנה – אין זהו מאבק של עם בשליטים עליו שאינם נותנים לו חופש. יש כאן מאבק של עם ללהפוך לממשי, בעל גוף – העם היהודי לא צריך להשתחרר רק מעול של שליט זר, אלא גם לתפוס אדמה שעליו יהיה משוחרר. פינסקר כתב על מצב ה"עם היהודי" כ"התגלות רוח רפאית של מת המהלך בקרב החיים", אומה שמדינתה "נמחצה" אך המשיכה לחיות ב"אופן רוחני". ונראה שאותו רוח רפאים כמו חוזר כדי לנקום, או "להחזיר את מה ששלו", כאשר "זיקה היסטורית" הופכת להיות להצדקה מוסרית כדי ליישב אדמה, ולראייה מציגים את העמים האחרים אשר "הגדירו עצמם" בתוך האדמות אליהם הם קשורים היסטורית.

בידוד גורמים

לתנועות הלאומיות באירופה היו שני דברים עליהם יכלו לבסס את תביעתם – דמוגרפיה (אנחנו יושבים פה..) והיסטוריה (..מאז ומתמיד). אך כאן, בארצינו, בין אם תקראו לה ישראל ובין אם פלסטין, קמו שתי תנועות לאומיות, היהודית והפלסטינית, כשכל אחת לוקחת לזכותה הסבר מוסרי אחד – אחת את ההיסטורי, השנייה את הדמוגרפי. וכאן נוצרת הבעיה הקשה שלנו – אי-אפשר לבצע את התביעה הלאומית הזאת במקרה הזה. כפי שלא ניתן למחות כפיים עם יד אחת, לא תוכל לבצע תביעות על בסיס הרעיון של מדינה אתנית כאשר יש לך רק אחד מן השניים, ובעיקר כשלקבוצה אחרת ישנו החצי השני. אגב, לטענה שיהודים ישבו בארץ מאז ומתמיד (כלומר, תמיד הייתה אוכלוסייה יהודית כלשהי בארץ) אני יכול אז להגיד דבר אחד; במשוואה הזו, ליהודים יש הרבה היסטוריה וקצת דמוגרפיה, ולערבים, פלסטינים, יש הרבה דמוגרפיה וקצת היסטוריה – בכל זאת, הם לא הופיעו שם יום לפני שהגו את רעיון שיבת ציון.

אפשר לדבר הרבה על "מעגל הדמים" ו"מי התחיל", ואני חושב שברור לכולם שהפעולות העוינות של כל צד רק מחריפות את פעולות הצד השני. וגם אם יש התמתנות באחד הצדדים, ותקופות שקטות יותר, הרי שהדינמיקה פה דומה למגלשה מסתחררת – אפשר אולי לעצור קצת את הגלישה, אולי לטפס למעלה, אבל עד שלא נגיע למישור שלפני המגלשה, נמשיך ונגלוש מטה במהירות מתגברת. הבעיה כאן היא לא "מי התחיל" אלא בתפישה של כל אחד מהצדדים לגבי הארץ הזו ולגבי ההצדקה וה"זכות המוסרית" שלו  אליה. והללו חייבים בהכרח להשתנות כדי שהקופנליקט יפתר. אם הצד היהודי מוותר על שטחים מסויימים, הרי שבמידה מסויימת הוא זנח את הרעיון שלו של מדינת הלאום "כפי שהיא מגיעה לו" – הוא כבר לא דורש את ה"ארץ ההיסטורית שלו" ובמידה מסויימת מעביר את התביעה שלו מן התחום ההיסטורי לתחום ה"דמוגרפי" – שהרי תנועת הציונות כבר יצרה "מציאות" מסויימת. מנגד, אם הערבים מוותרים על שטחים מסויימים, הרי שהם מוותרים על מדינת הלאום כפי שנתפסה מבחינתם – האדמות עליהם ישבו לפני שנפלטו מהם עתה לא בריבונותם. חשוב לי להדגיש שאין זה רק "ויתור על שטחים" במובן כמותי, אלא שינוי בתפישה הרעיונית הכוללת. התנועות הלאומיות באירופה ביקשו לסלק את הריבון הזר השולט עליהם -ריבון שאיננו שייך לאותה ארץ ומדינה, מנימוקים היסטוריים – כפי שהפולנים ניסו להשתחרר מהשלטון הפרוסי ("שלא שייך, לא חלק מהתפאורה הטבעית") או ההונגרים מהאוסטרי. אם וכאשר הערבים יוותרו על שטחים מסויימים זה יהיה בגדר סטייה חדה מהרעיון ה"לאומי קלאסי" של לסלק את הריבון הלא שייך, כי היהודים כן "שייכים היסטורית" ולכן לא תפיל אותם, בדיוק כפי שכאשר הצד הישראלי יוותר על שטחים מסויימים זה יהיה כי הערבים שייכים לארץ הזו "דמוגרפית".

יש להבין שהרעיון הקלאסי של "מדינה לאומית" איננו יכול להתקיים בתחומי הארץ הזו. הוא יוכל להתקיים בגרסא הקלאסית רק אם אחד הצדדים ימחוק לחלוטין את הצד השני, וזה יהיה מוסרי כמו לשדוד את חפציו של אדם שזה עתה רצחת מהנימוק שחפצים של איש מת לא שייכים לאף אחד יותר. ואף על פי שאני מאמין שיש אנשים שחושבים שזה הפתרון שיש לנקוט, ורבים גם יגידו את זה בקול, אני לא חושב שזה הפתרון שיש ליישם, וזה גם לא הפתרון הפרקטי. יש לזנוח את רעיון ה"מדינה הלאומית" המבוססת על מאפיינים אתניים. מימוש המדינה הלאומית, בין אם היא ערבית או עברית, הוא בלתי אפשרי כאן. והאם הוא בכלל נחוץ? "זכויות מוסריות" שונות הן סתם שם, כותרת. אם נחזור לרעיון של מוסר כהסכמים חברתיים, אז "זכויות מוסריות" הן כמו כסף, כמו קופונים. בתחום הגדול של עמים ופוליטיקה חילקו לכל עם קופון – עם אחד יממש את זכותו על אדמה שם, עם אחר יממש את זכותו במקום אחר. אבל הקופונים של היהודים ושל הפלסטינים הם קופונים אחרים, מטבע זר. אי-אפשר לממש אותם באותו המשרד שבו מממשים העמים האחרים את קופוניהם. אין צורך לחפש "הצדקה" או "זכות על הארץ". הפלסטינים לא יגידו "אה, טוב…" ויארזו מזוודות אם יגידו להם שליהודים יש זכות היסטורית קדומה על הארץ, ואף מדינה או גורם בינלאומי גם לא יגרש אותם. וגם היהודים לא אומרים דברים כאלה רק בגלל שהכסא שלהם תפוס (אף על פי שהתנועה הלאומית-יהודית לא התחילה בציונות). צריך לפתוח את העיניים ולהרים את הראש, להסתכל מה המצב שלנו ואיך אנחנו מגיעים למצב שיניח את דעתנו (שבו נחייה בשלום ושלווה, נניח). לא "מי התחיל" ואם זה "בסדר מוסרית" להחזיר לו. איך מגיעים להסדר. איך משככים את הקיצוניות בצד השני. איך משככים את הקיצוניות בצד שלי.

בעבר הרחוק שלטו מלכים "בחסד האל". אחר-כך קמו תנועות לאומיות שתבעו ל"הגדרה עצמית". עכשיו בארץ אנחנו, ישראלים, פלסטינים וכל מי שרק נמצא פה, צריכים לגבש קונספט חדש.

כמה הערות

+ עוד סוג של ראייה שיש משהו "סוטה" בתנועה הציונית כתנועה לאומית. התנועה הציונית קרויה על שם מקום – ציון, ירושלים – וזה בשונה מכל התנועות הלאומיות האחרות. כל התנועות האחרות היו קרואות על שם הפרטים המרכיבים את העם (גרמנים, פולנים, איטלקים), שם שלרוב נבע משם הארץ עליה ישבו, או שם שהעניקו לאותה ארץ. ניתן לומר שמקור השם "יהודים" הוא בהרי יהודה, אבל בסופו של דבר שם זה התגלגל להיות שם הדת אותה הם מחזיקים והמאמינים בה (יהדות, יהודים), ומתן השם "ציונות" לתנועה היה בגדר ביסוס של רעיון חדש, והשם הזה נבע משמו של מקום (עליו היהודים עוד לא ישבו – הציונים, לפחות).

+ אני לא ממש בקיא בתחום הזה של ההיסטוריה, אבל נראה לי ש"מחלה" דומה, "סטייה" לאומית שכזו, מתרחשת גם באזור של הבלקנים, רק ששם הדיכוטומיה היא לא היסטוריה<->דמוגרפיה, אלא דתתרבות<->דמוגרפיה. אם מישהו בקיא בעניין, אשמח לשמוע הערות ורעיונות על כך.

+ אינני שלם עם השימוש שלי  במונח "דמוגרפיה" בטקסט הנ"ל, וזה עוד החליף את המונח "גאוגרפיה" שחשבתי להשתמש בו במקור. אם למישהו יש הצעה שנראית לו יותר מתאימה, אשמח לשמוע. (הכוונה כאן, כמובן, בשימוש בביטוי "זכות דמגורפית" על משקל "זכות היסטורית".)

+ ועוד הערה קטנטונת אחרונה: נראה שהתנועה הציונית הייתה "יוצאת דופן" במובן מאד מילולי, שכן היא, בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, באמת הייתה צריכה "לצאת מן הדופן", כלומר לנוע גאוגרפית ואל מחוץ לגבולות המדיניים בה ישבו חבריה.