Archive for the ‘ביולוגיה’ Category

ספרטה, תועלתנות ואוגניקה

יום רביעי, מרץ 4, 2009

החינוך הספרטני הנוקשה יצר אוכלוסיה ממושמעת, וסיום תקופת האימונים הארוכה והקשה היה תנאי לקבלת אזרחות. אבל חוץ מברירה זו של מי יהיה אזרח מן השורה ומי לא, הספרטנים בררו את ילודיהם; הילודים רוחצו על ידי האמא באמבט של יין כדי לבחון את חוזקם, והובאו לבדיקה מול הגרוזיה – מעין מועצת זקנים – שהחליטה אם יש לגדל את הילד או לא. במקרה ולא, הושלך התינוק לבקיע בהר טייגטוס. הספרטנים למעשה קיימו תהליך אוגניקלי – ברירה של צאצאים ליצירת דור המשך טוב יותר.

מה המשמעות המוסרית של המעשה? מי שקרה דברים קודמים שכתבתי כאן בעבר, וגם אם זה לא (היה) ברור, אגיד שאני מאמין בדוקטרינה התועתנית, דהיינו, שהמעשה שמביא ל"מירב האושר למירב האנשים" הוא תמיד המעשה המוסרי יותר. מאז שכתבתי כאן על התועלתנות השקפתי המשיכה להתגבש. אף על פי שלא השתנה דעתי בעניין מהו הטוב או המוסרי, טקסטים של ניטשה הובילו אותי לחשוב על מקור המוסר בחברה האנושית, ועל הדרך בה הדיאלקטיקה ההיסטורית הזו שהוא מתאר משפיעה על תפישת המוסר. העניין מורכב ויש לבחון אותו מכמה אספקטים.

כיום הפלה מותרת, בנסיבות משתנות, ברוב העולם המערבי וגם בישראל. הוא מותר כאשר קיים סיכון במות האם או בפגיעה אפשרית בבריאותה הגופנית  או הנפשית; אם ההריון נוצר בעקבות אונס; אם לתינוק יש מום כלשהו; ואם (לא בארץ) יש בעיה סוציו-אקונומית. במדינות רבות הפלה מותרת בעת בקשה, כלומר ללא מגבלות. המרכיב הרלוונטי לדיון בנושא האוגניקה הספרטנית היא זו של מום בתינוק. אנחנו יודעים שהתינוק כבר נולד ושהוא עצמו נבחן על ידי מועצה – לא הנסיבות בהן הוא נולד (אונס, מחוץ לנישואין וכו') או המשפחה אליה הוא נולד (מצב סוציו-אקונומי, בריאות נפשית של האם) נעמדות תחת מבחן אלא  רק הוא עצמו, כלומר מצבו הבריאותי. אז ראשית יש לבחון האם זה בכלל מוסרי לדון לחוסר-חיים ילוד בעל מום.

מנקודת המבט התולעתנית, התשובה היא כן. אם ידוע שתינוק הוא בעל מום, כלומר שיהיה לו קשה יותר לתפקד בחיים מתינוק בריא, ניתן לומר שללדת אותו יהיה פחות מוסרי (בסבירות מאד גבוהה, לפחות במצבים נורמליים) מללדת תינוק בריא (אם העניין היה תלוי בבחירה ותו לו). סביר להניח שבעל מום, יחסית לאדם שחי בדיוק באותם תנאים, יהיה אדם מאושר פחות וכואב יותר, ידרוש יותר תשומת-לב ממשפחתו ויסב להם פחות אושר (ויותר כאב), וידרוש יותר תשומת-לב ומשאבים מהחברה בה הוא חי. אין בזה להגיד, חס וחלילה, שאדם בעל מום לא מסב אושר למשפחתו ולסובבים אותו, או שאיננו יכול לחוש אושר בעצמו. אין בזה להגיד שבעלי מום הם טפילים ולערער על מעמדם כבני-אדם שווי ערך. יש בזה רק להגיד שלהיות בעל מום זה קשה יותר, כמו גם לגדל אחד כזה. אני לא חושב שמישהו מתנגד לדעה שאילו ניתן היה להסיר בניד אצבע מומים מכל אדם, זה היה מהסב לאותם אנשים ולאנשים נוספים סביבם אושר (על מוסרי ומוסרי יותר, שקשור ברעיון של להיות מאושר ומאושר יותר, כתבתי במאמר שמקושר למעלה). לכן, במידה והבחירה היא האם להביא בעל-מום לעולם או לא (בהנחה שאחרי ההפלה יהיה הריון נוסף ושלזוגות ישנו רף עליון של מספר ילדים שיש להוליד), הבחירה להפיל היא הבחירה המוסרית. באשר לשאלה מי הוא "בעל-מום" בקונטקסט הזה, אני אומר: כל מקרה בו ישנה עדות לכך שהילוד יסבול, או יהיה בעלי סיכויים גבוהים לסבול, מבעיה לא נורמלית כלשהי, או שיהיה בעל נתונים מפלים לרעה באופן מובהק (גופנית, מוחית, נפשית) – דינו יהיה כנ"ל.

לא נתקלתי במסמך המעיד מה או איך בדיוק המועצה בחנה את הילודים, או על הסטטיסטיקה בנושא מספר התינוקות שנזרקו לתהום. ניתן גם להתווכח על היכולת לנבא כיצד אדם יגדל (אפילו רק במישור הגופני) על-פי מצבו הגופני בעת לידתו. אבל במידה הזו שהמועצה יכלה לראות ולהבחין במומים בתינוקות, או בעדות בולטת לכך שהם יגדלו להיות חלשים, חולים או רכרוכיים (תכונות מאד שליליות בחברה הספרטנית) – הרי שהם קיימו מנהג מוסרי. (אני רוצה להדגיש שאין פה מה שנקרא "דטרמיניזם ביולוגי". לא קיימת פה היוערה לנבא את עתידו של אדם על פי נתוניו הפיסיולוגיים בעת הלידה (או נתוניו הגנטיים, נאמר כיום) אלא רק ההשקפה שנתונים אלו ישפיעו לרעה או לטובה על עתידו של האדם).

מובן שאין להתעלם מההבדל הברור בין הפלה והריגת תינוק בן יומו. ולפני שאני ניגש ישר לעניין, אני רוצה להגיד מילה בנושא של הריגת תינוקות באופן כללי. מאז ומתמיד הרגשתי שתינוקות, ובכלל ילדים ונשים, מקבלים עודף תשומת-לב בזירות ואירועים של לחימה. האופן בו מדווחים על הרוגים ופצועים מרמזת על כך שהריגתם של ילדים ונשים הוא מוסרי פחות מהריגת גברים. בעוד שניתן להבין הערה זו בטקסטים כגון התנ"ך, במאה ה21 זה פשוט מגוחך. בימי קדם נשים וילדים היוו איום קטן במובהק מזה של גברים במאבק אלים, אולם האיום של ילדים ונשים משתווה לזה של גברים כאשר ניצב מולם נשק חם. יותר מזה, אני חושב שרציחתו של אדם בוגר הוא מוסרי פחות מרציחת תינוק, אלא אם האדם מזיק לחברתו, סביבתו ולעצמו למעלה מן הממוצע, ואם אנחנו מנבאים לתינוק עתיד סביר או טוב. כאשר אדם בוגר מת, החברה מאבדת יותר מאשר שהיא מאבדת כאשר תינוק מת, וגם הבוגר "מאבד" יותר, כאדם, מאשר שהתינוק "מאבד" כאדם. אני גם מאמין שמות ילד יהיה קשה יותר להורים ככל שהוא מבוגר יותר – ישנם יותר זכרונות שקשורים בו, יותר משאבים וזמן שהוקדשו לו, והוא ישאיר חור גדול יותר מאחוריו. אני חושב שהדיעה ההפוכה (שהרג תינוקות מוסרי פחות) נובעת מההשפעה הרגשית שיש לתינוקות, זו שיש גם לגורי יונקים אחרים, בהיותם "חמודים", תכונה אשר נועדה לגרום להורים להרגיש חמלה וצורך לטפל בהם. ביסוד המחשבה שתינוקות ונשים הם חסרי אונים יחסית לגברים, שהקרב "לא הוגן" כאשר הם נהרגים, ולכן הריגתם מוסרית פחות, ניצב הרעיון השגוי כאילו ליכולת כאן יש קשר למוסר, או שגברים הם איכשהו חסרי-אונים פחות נגד רובים ופצצות (ואני לא מדבר כאן על חיילים, שזה עניין שונה לגמריי) וכאילו הם בוחרים למות.

אפשר להסביר את ההתנגדות המוסרית בעוד דרך. ניטשה מדבר על תולדת המוסר בחברה האנושית, ואיך שהיא למעשה הסכם, אמנה, בין בני-אדם. "אתה לא תהרוג אותי ואני לא אהרוג אותך", "אתה לא תשקר לי ואני לא אשקר לך". זה מסביר את הופעתן של אפלייה והתייחסות לבני-אדם מסויימים כשווים פחות, ואת קיומה של מערכת חוקים מוסריים שונה כלפיהם, אשר התרחשה פעמים רבות בהיסטוריה האנושית. עמים מדוכאים וכבושים היו בני-מוות או נתונים תחת משטר שאפשר להעביד אותם או להתייחס אליהם רע – שחורים, ילידים, יהודים, אבל גם נשים, נכים, משוגעים. אוכלוסיות אלו היו חסרות כח, חסרות אונים, ולכן לא השתלם לכרות עמם הסכם כגון "לא תגנוב" או "לא תרצח" – הרי הם גם ככה לא יכולים להשיב גמול למעשים האלו, בניגוד לפרטים שווי ערך בכח ולכן גם ב"מעמד המוסרי". אדם א' לא גונב מאדם ב' כי הוא רואה בו שווה, והוא לא היה רוצה שיגנבו ממנו. אבל הוא כן גונב או מכה אדם ג' ממיעוט מסויים, כי הוא לא רואה את עצמו מוצב במקומו. "זה בסדר להכות אותו ואותי לא (… כי אנחנו בני-אדם מסוגים שונים, לא שווים). בעת הרג תינוקות, אדם עלול לחשוב "מה אם זה הייתי אני", והמוסר הזה מתפתח מפחד על העצמי שמשליך האדם על אדם, תינוק, אחר. אבל לרגשות אלו אין מקום בדיון המוסרי הזה המתבסס על התורה התועלתנית. הרגשות והפולמוס שהן מעלות רלוונטיות להגדרת מערכת המוסר, אבל אני נמצא שלב אחד קדימה. בכל אופן, דיון על המערכת המוסרית עצמה או על המקרה הספציפי הזה מחוץ להקשר הזה, מקובל.

ההבדל בין הריגת יצור חי (נושם, חושב) לבין יצור טרם-חי, העובר, הוא ניכר. מהבחינה המוסרית שהצגתי למעלה (של בעלות על מום), ההבדל בין הריגת תינוק טרי ועובר הוא זניח, לא משמעותי. אבל ההבדל הזה הוא קודם כל חשוב בגלל שהוא נתפש כחשוב. לפעולה של הריגת תינוק יש תוצאות והשלכות שהן מעבר למותו של תינוק. יש לזה השפעה על הדרך בה חברה תופשת את עצמה, בה היא תופשת ורואה ילדים, תינוקות, חיי אדם. אם מותר להרוג (בשל מום או חולשה) אדם בן שבוע, האם מותר להרוג בנסיבות דומות אדם בן חודש? בן שנה? בן שלוש שנים? יש כאן סכנה להתדרדרות הערך של בני-אדם וחייהם. אבל נראה שלא כך היה בספרטה. בניגוד לחברות פאשיסטיות (שאיתם אפשר לזהות אוגניקה שכזו), גאוות הספרטנים לא הייתה באוסף מיניי שטויות שחברות אחרות קוראות לו "מדינה", אלא בבני-אדם עצמם. המפרי קיטו, קלאסיקיסט בריטי, כתב שספרטנים היו מומחים לא ביצירת דברים באבן או מילה, אלא בגברים (דהיינו, בני-אדם). הריגת התינוקות לא היה כלי לשם פגיעה באוכלוסיות מסוימות או יצירת עליונות של חברה מסוג אחד על פני חברות אחרות (אין בזה לומר שהחברה הספרטנים הייתה שוויונית. זה כלל לא היה כך. אבל המנהג האוגניקלי הושם על צאצאים ספרטנים בלבד) אלא ליצירת אנשים טובים יותר, לעצמם ולחברתם הספרטנית.

אז אני חושב שברירה תינוקית זו היא מוסרית, אבל שצריכים להיות מוצבים עליה הגבלות ברורים. ראשית, שהגיל המקסימלי שבו מומתים תינוקות הוא נמוך מהגיל בו מתפתחת אצלם מודעות ממשית לסביבה. לא בגלל שבעלות תודעה מעלה את ערכו של אדם, אלא בגלל שאם תינוק בעל מודעות לסביבה מומת, גם שאר שכבת הגיל שלו מודעת להריגתו, ולכך יכולות להיות השלכות קשות על נפשם, על ידי יצירת פחדים, חרדות, חששות, חוסר וודאות. הגיל, על פי חוק, צריך להיות נמוך מספיק כדי שברגע שילד\תינוק יהיה מודע להריגות האלה, יהיה לו ברור שהוא הרחק מעבר לשלב הזה ושלא נשקפת לו סכנה דומה. הגיל צריך להיות נמוך גם (וזה הרבה יותר נמוך) מהגיל בו ההורים מפתחים חיבור חזק מדיי לילדם שבו מוות התינוק יצור נזק בל-יהפך. מה הוא הגיל הזה החברה הספרטנית החליטה בעצמה (אפשר להבין שהבחינה בידי המועצה התבצעה בגיל מסויים, ולא שהיה חוק עם מגבלה עליונה של גיל בו אפשר להמית תינוק), וכנראה הוא היה מתחת לגילאים הללו. בשורה אחרונה אני מסכם שהמנהג האוגניקלי הזה של הספרטנים היה מוסרי.

מודעות פרסומת

חיים מלאכותיים

יום שני, אפריל 28, 2008

זה קורה באופן מקרי לחלוטין, אבל הנה מאמר שלישי ברציפות שניתן לומר עליו שעוסק בנושא של ילדים-בוגרים-הורים. היום ראיתי לראשונה את הסרט A.I. של שפילברג. לפי דעתי זה צריך להכנס לקאנון הקולנועי בתור סוג של אגדת-פיות מודרנית. [המאמר הולך להכיל הרבה ספויילרים לסרט, אז מי שלא ראה מוזמן שלא לקרוא. מה גם שהוא נכתב בהנחה שהקוראים ראו את הסרט.]

ראשית, הסרט נותן עוד ווריאציה לסיפור הנושן של יצירת חיים מחומר, אשר החל עם סיפור בריאת האדם בספר בראשית והתגלגל גלגולים מרובים; אפשר לציין את הסיפורים אודות הגולם, פינוקיו (אשר מתייחסים אליו בסרט), פרנקנשטיין. הסיפורים הללו נכתבו במקומות שונים ובזמנים שונים, ונראה שכל פעם הכח נותן החיים היה שונה; בסיפור בריאת האדם (אשר משמש גם כסיפור על בריאת העולם) הכח הוא אלוהי. בסיפורים על הגולם הכח הוא דתי. בסיפור על פינוקיו קיימת אותה חתיכת עץ מדברת, אך בסופו של דבר יש כאן ייצוג של יצירת חיים דרך אמצעים "חילוניים" (נו, של חול) ולא קדושים. ג'פטו הוא בעל מלאכה, נגר, ודרך הקניית צורת האדם לקרש, הוא מקים אותו לתחייה. ב"פרנקנשטיין" יש ייצוג למהפכה התעשייתית שהתחוללה באותם שנים. ובסרט, הכח הטכנולוגי הוא אשר מקים יצורים חיים (דיי דומה לכח התעשייתי בפרנקנשטיין, בעצם).

הסרט איננו סרט מדע בדיוני קשה. האגדתיות שבו מתבטאת בכך שהוא משתמש בסמליות, או לכל הפחות בצירופי מקרים לא אמינים (כגון ההכרחה של מרטין שדיוויד יגזור תלתל משיער אמו, מה שמאפשר בסוף הסרט להחזיר אותה), לא מביא הסברים לכל דבר, מקיים את התבנית של סיפורי מסעות פיסיים אחר חיפוש עצמי, מסע המתקיים על ידי סטריאוטיפים ו"דמויות מלאי" מודרניות (הגיבור-הילד המחפש זהות, המאהב, דובי ממוכן). ובנוסף לכל, הסרט עשוי בצורה מעולה, מה שנותן לו פוליש אחרון ומכונן אותו כאגדה מודרנית בעיניי.

הסרט מעלה מספר דיונים. הבולט ביותר, לטעמי, הוא אודות ההבדל בין החי לדומם, או יותר נכון, בין החי לבין המחשב האינטיליגנטי. בסרט אנחנו פוגשים את דיויד; דיויד הוא יצור מעשה אדם. לאחר תהליך ה"הטבעה" הבלתי הפיך, מלבד אילו אי-דקויות, דיויד מציג יכולת תנועה זהה לזו של ילד. יש לו עור של ילד, קול של ילד, ונראה שהוא מביע אהבת ילד אל אימו כמו כל ילד אחר. התנהגותו מעט (או מאד, תלוי איך להביט על זה) שונה ונבדלת מזו של ילד "רגיל". מסירובו לשבור את הצעצוע או לחתוך את שיער האמא, דברים שמרטין (הילד ה"אמיתי") אומר לו לעשות, אפשר ללמוד שטבוע בו משהו שמזכיר גרסא קלה יותר של "שלושת העקרונות" של אסימוב, אשר מונע ממנו לפגוע באנשים. הבדלים ברורים יותר בינו לבין ילד חי הם אי-הזדקקותו ואפילו אי-יכולתו לאכול, לשתות, לישון, לנשום. הוא גם איננו יכול לגדול (נראה שדווקא דיויד של הסיפור "סופר צעצועים נמשכים לאורך כל הקיץ"* של בריאן אלדיס, עליו מבוסס הסרט, דווקא כן). אי-יכולתו לגדול נראה כמו פגם רציני במוצר (בכל זאת, לגדול ולהפתח זה הקטע בילדים, נראה לי) כמו גם העובדה שהחברה יצרה עוד מאות אם לא אלפי כפילים מדוייקים שלו, שלכולם קוראים "דיויד", מה שהופך אותו להרבה יותר "צעצוע" בסגנון פרבי מאשר ילד, אבל נתעלם לרגע מזה.

דיויד גם מסוגל לחוש בכאב; קיימת בו איזה מערכת שנקראית DAS (לא זוכר את ראשי התיבות), שנועדה לחוש פגיעה בגוף הרובוט, ולהגיב ברתיעה או התרחקות מהגורם המאיים לפגוע. זה גם התפקיד שכאב אנושי או חייתי מקיים. כל זה מעלה שאלה מעניינת. כאב אנושי הוא מסר ממערכת העצבים הפריפרית למוח שיש איום על הרקמות החיצוניות או הפנימיות, מסר בוטה למדי שטומן בחובו גם פקודה להרתע או לא לזוז. האם אלגוריתם דומה במכונה יכול להתפרש כ"כאב"? איזו מורכבות צריכה להתקיים כדי שיצור\מכונה\תכנה יפרשו כאב (או, פקודה להרתע או לפעול) כ"סבל"? האם רובוט שתוזן בו הפקודה "חפש אחר שקע להטען בו כאשר הבטריות נמצאות מתחת ל20% קיבולת", ירגיש את סבל ה"רעב" במידה והוא לא ימצא שקע שכזה? האם אי-פעם נוכל לענות על השאלה הזו? אנחנו מכירים רק את הסבל שלנו עצמינו, שכן אנו חווים רק אותו, ומקישים את קיום הסבל הזה באנשים אחרים מההנחה שאנשים אחרים דומים לנו במנגנון הביולוגי שלהם. הנוכל לעשות היקש שכזה אי-פעם לגברי רובוטים, מפותחים כמה שהם יכולים להיות? האם סבל רובוטי, סבל מלאכותי, יוכל להכנס למערכת המוסר שלנו? שאלה זו מעניינת אותי במיוחד, שכן אני דוגל ב"תועלתנות" המסתכמת בכך ש"הטוב והמוסרי הוא מירב האושר למירב היצורים החיים". האם מעגלים חשמליים יוכלו להכנס לתחום החיים? (אין לשכוח, בעצם, שמערכת העצבים שלנו, כולל המוח, היא מערכת של "מעגלים חשמליים-כימיים")

זמן מה אחרי הצגת דיויד למשפחה, מוניקה מתרעמת וטוענת שאיננה יכולה להחליף את בנה החי ביצור מכאני שכזה. גם אם נניח שדיויד הרובוט כן מסוגל לגדול, אפשר לדון במשמעות של גידול רובוט. גם בסיפור וגם בסרט, דיויד מוצג כתחליף זמני לילד; בסיפור הוא מובא בגלל אי-החוקיות להביא ילד ביולוגי לעולם, ובסרט הוא מובא כדי לשכך את כאב אובדן הילד של האמא. אך האם יש משמעות להבאת ילד-רובוט לעולם, חוץ מכתחליף זמני לדבר האמיתי?

האבולוציה הוציאה מקרבה יצורים אשר מאד קנאים לד.נ.א שלהם. מעט מאד אנשים בוחרים לחיות ללא צאצאים משלהם. כמעט כולם רוצים בסופו של דבר להקים משפחה אשר תמשיך את השושלת. כמובן, יש גם משפחות שמאמצות ילדים. אך לרוב זה יהיה כתוצאה מאי-יכולתם להביא ילדים משלהם, או בשביל לשפר את רמת החיים של הילד המאומץ (ונדמה לי שבמקרה הזה הילד המאומץ לא בא כתחליף לילד ביולוגי. אני לא אומר שלא התייחסו אליו כאל שווה בין שווים, פשוט שהוא לא בא להוות תחליף). ומה עם ילד-רובוט? ילד רובוט לא יעביר את הגנים של ההורים שלו הלאה, אבל גם לא הילד המאומץ. אבל כן נעדיף (לפחות בניסוי המחשבה הזה. תגידו לי אם אתם לא מסכימים) את הילד המאומץ, הוא מרגיש "חי" יותר. ולמה זה? כי הוא מעביר גנים כלשהם. כי הוא מעביר גנים אנושיים. יצורים חיים יעדיפו להשקיע משאבים באחוז כלשהו של דמיון גנטי מאשר באפס גנטי מוחלט. מצד שני, ההיסטוריה הארוכה של האנושות וכל אבות-אבותיה לא פגשה מקרים דומים אשר היו יכולים לגבש העדפות שכאלו. מה אדם יעדיף לגדל, ילד-רובוט או כלבלב? באופן עקרוני, כל יצור חי שהוא, אפילו צמח, יהיו עדיפים מבחינה גנטית, על גידול ילד-רובוט (שהוא זיוף של החיים.)

הבאת צאצאים הינה משמעותית לאדם, אך לא ניתן להגיד כי זו משמעות החיים. בראייה אקזיסטיציאליסטית (אותה אני מקבל) אומר כי כל אדם מכונן ויוצר את משמעות חייו עבורו. גידול ילד-רובוט, גם אם אינו מנציח את הד.נ.א של ההורה, או חיים ארציים בכלל, מנציח סוג חדש של חיים. בהנחה שאי-פעם רובוטים כאלו יוכלו להרגיש, להנות, ולאהוב כמו בני-אדם, אז מעבר לאוכלוסיה רובוטית מאוכלוסיה אנושית יהיה הדבר הנכון, מוסרי, וטוב לעשות (מנקודת מבט תועלתנית), שכן הם רגישים הרבה פחות לפגעי הסביבה, ולכן יסבלו פחות. אך מה זה אומר, להרגיש ולאהוב כמו בן-אדם? האם זה אפשרי? כיצד זה אפשרי? מה אם יבנה מחשב שכל יעודו הוא להיות מסופק ומאושר? משהו כמו חווית סמים תמידית, רק שהיא לא הורגת אותו בסופו של דבר. ההרגשה שלי היא שההבדל בין בני-אדם לבין רובוטים-ממש-מחוכמים הוא אך ורק הבדל של סוג החומר. אינני מאמין בקיום הנשמה. אך גם אינני יכול להבין מהו אושר-מחשבי. האם משהו במורכבות של החומר יוצר משהו שמעבר לו, גדול יותר ממנו (מה שאנו מכנים, "נשמה")? ומהו בכלל "אושר"? האם ניתן להגדיר אותו, לבטא את מהותו במילים?

אני לא זוכר מי אמר זאת לדיויד, נדמה לי שטדי, או אחד מאותם הרובוטים בסוף הסרט; הוא אמר לו (ציטוט לא מדוייק) "היא (מוניקה, האמא) לא אהבה אותך, לאהוב אפשר רק בשר ודם. היא השתמשה בך. היא הייתה בודדה". אין ספק שההורים השתמשו בדיויד. אך מה לגבי ילדים ביולוגיים? בשוטים בהם מראים את מוניקה מלבישה את דיויד, הוא מייד נראה כמו בובה ביד האמא, אך כך גם כל ילד-תינוק. כל התינוקות הם בובות של ההורים. ההורים משתמשים\מנצלים בילדים שלהם – כדי להנציח את הגנים שלהם, כדי להיות לא בודדים, כדי להעביר את הנכסים שלהם, את הרעיונות שלהם. החיים נכפים על הילדים; הם לא מבקשים אותם. הם לא הזמינו אותם. הם נולדו על אפם ועל חמתם. גם אם הולידו אותם כדי להפוך אותם לאנשים מאושרים, אני משוכנע שהם היו מסתדרים גם בלי להיוולד; גם הבחירה ליצור אנשים מאושרים היא בחירה של ההורים, לא של הילדים. האם לא ניתן לאהוב מישהו שמנצלים? או שאז זאת לא אהבה? אך מהי אהבה בכלל? במסגרת הצבא יצא לי לשמוע הרצאה מפי אדם מעניין, אשר דיבר בין השאר על המושג "אהבה". הוא אמר כי מעולם לא אמר לבת-זוגתו כי הוא אוהב אותה. שהרי המונח הזה ריק מתוכן. את מי אנחנו אוהבים אם לא את עצמינו? רעיון האהבה הלא מותנית הוא שקרי. כל אדם שחש שקיימת בו "אהבה ללא תנאים" למשהו או למישהו, יתוודע לכך שזו אשליה לאחר חקירה פנימית קצרה. בכלל, עקב היות השינוי תמידי, מושג של "אהבה ללא תנאים למשהו\מישהו" הוא בגדר אוקסימורון. אהבה ללא תנאים יכולה להיות רק לכל העולם כולו, לא לחלקים ממנו. או שהיא יכולה להיות כלפי דבר שקפוא-בזמן ולא משתנה, אבל אין טעם לדבר על "תנאים" בקשר לדבר שאיננו משתנה. ואם לאהבה יש תנאים, כיצד ניתן לומר שיש כאן באמת "אהבה" למישהו אחר, ולא לדברים ספציפיים בו – התנאים – אשר טובים ל"אוהב", לכאורה? איפה כאן ההבדל בין אהבה וניצול? **

יצא לי לקרוא דעות על החלק המסיים של הסרט, וטענות שאיננו מתיישר עם המהלך הכולל שלו ושאינו מהווה סיום הולם. ובאמת, הוא לוקח את הסרט לכיוונים לא צפויים, ומכניס רעיונות חדשים לחלוטין, אבל כל אותם השינויים מבורכים בעיניי. ראשית, סיום הסרט, בו דיויד נשכב-נרדם לצד "אמו", עם ידה בידו, ולאחר שהזיל דמעות בניגוד לטבעו הרובוטי, הוא סיום פנטסי אידיאלי למעשייה מודרנית זו.

ראיתי בדיויד בסוף הסרט כמסמל את אדם (מהצמד של "אדם וחוה") – כזֵכֶר אחרון (וראשון, מאותה נקודה והלאה) מכלל האנושות. הרובוטים העתידניים מוציאים אותו מן הקרח, כבוראים אותו מן האדמה. יחד עם מוניקה, הזוג ה"אנושי" היחיד שמתקיים בסוף הסרט, הם יכולים לסמל אדם וחווה חדשים, מה גם שמוניקה שוחזרה, נבראה מחדש, מהתלתל שלה שנשמר אצל טדי ודיויד ונלקח מהם, כמו הצלע שנלקחת מאדם. אבל האדם וחווה האלה אינם התחלה חדשה, אלא סיום. איחודם לא יביא משהו לעתיד; מה שהוא כן מביא זה ההכרה שדיויד חיפש כה רבות מאמו. הכרה שהופכת אותו ל"ילד אמיתי" – הרי הוא בוכה – האם עכשיו יהיה בן-תמותה, האם עכשיו יגדל? האם באמת זה מקרה יוצא דופן, ומוניקה תחיה גם אחרי השינה? אם כן, הרי שיש לנו פה ראשית חדשה לאנושות 2.0 שתצמח מאיחודם.

רעיון נוסף שהציגו בסוף הסרט הוא של משהו דמוי נשמה (נדמה לי שלא מזכירים את המונח הזה, "נשמה"). אותם רובוטים עתידניים אומרים כי ניתן לשחזר בני-אדם אשר רקמות שלהם קפאו ושרדו עד לאותה נקודה בזמן, אך זה יהיה רק ליום אחד, שכן לאחר שד.נ.א מסויים "שומש" פעם אחת (יענו, שאותו אדם כבר חי פעם אחת), הוא איננו יכול להחזיק חיים נוספים. אבל לא ברור בכלל מה היא ההחייאה הזו. שכן, מוניקה המשוחזרת איננה אותה מוניקה של פעם; הרי היא מתנהגת עם דיויד כביכול בטבעיות, אף על פי שכל העולם החיצוני איננו זהה למה שהיא הכירה, וגם הנרי ומרטין אינם קיימים, וגם את דיויד היא מקבלת חזרה כאילו מעולם לא נטשה אותו. היא נראית יותר כמו מוניקה של חלומו של דיויד מאשר מוניקה האמיתית שהייתה. נראה יותר הגיוני כאילו השתילו לדיויד מחשבות בראש – החוויה של מוניקה, האהבה שלה, היותו הופך ל"ילד אמיתי", מאשר שכל אלו באמת קרו. אותם רובוטים עתידניים הרי רצו "רק שיהיה מאושר".

ועוד דבר אחרון; אני מניח שכולם, לפני שקולטים שאותם זרים בסוף הסרט הם בעצם רובוטים עתידניים, חשבו שהם חייזרים. אני, בכל אופן, הייתי משוכנע שאלה חייזרים שמגיעים לכדור-הארץ, מה שגרם לי למלמל הרבה "גאוני, גאוני, גאוני, גאוני" בזמן שהם טסו עם הרחפת הזאת לעבר המסוק-צוללת הקפוא של דיויד. הסיבה למלמולים הייתה שחשבתי שהדיון אודות ההבדל בין יצור-חי אמיתי לבין רובוט הולך להפתר; הייתי משוכנע שהם יגלו את דיויד שנמצא בתוך הקרח, ואז יודיעו בגאווה לשאר האומה החייזרית שלהם, שנמצאו חיים על כוכב אחר. כלומר, שבהעדר היוצרים של דיויד (בני-האדם), דיויד יראה פשוט כיצור חי שהתפתח באופן ספונטאני כמו שכל היצורים החיים מתפתחים על כוכבים שונים. אך האם דיויד מקיים את מאפייני החיים? ננסה רגע לעבור על רשימת מאפיני החי שמציעה לנו וויקיפדיה, שהם שבעה במספר: הומאוסטזית, ארגון, מטבוליזם, גדילה, רביה, תגובה לגירוי והסתגלות.

הומאוסטזית; אמנם אין לו חום גוף, אבל יש הפרדה ברורה בין המערכת הפנימית שלו, לחיצונית. ארגון; דיויד מורכב מרכיבים רבים, מיני סיבים ומעגלים חשמליים. מטבוליזם; כאמור, לא מוסבר כיצד הוא מפיק אנרגיה. אם הוא היה צריך להטען דרך מערכת החשמל, הרי שאז איננו מקיים את מאפייני החיים, שכן היה תלוי במערכת חיצונית אשר איננה קיימת עוד. אבל ייתכן שיכל ליצור אנרגיה באופן עצמאי. כמדומני הוא מתעורר מעצמו ברגע שהרובוטים מפנים את הקרח מסביב, אבל אולי הם גם החייאו אותו דרך העברת אנרגיה (אני לא זוכר). גדילה; זה סעיף בעייתי. הוא בעייתי כיוון ודיויד הוא אלמותי – גם בתור פריט יחיד הוא איננו מקיים שום מעגל חיים. הגדילה היחידה שלו הייתה מלא-חי לחי, בזמן הייצור שלו. רביה; דיויד לא נולד, הוא נבנה. נבנה באמצעים מכניים. באופן תאורתי הוא יכול לבנות עוד מסוגו, במיוחד אם הוא מכיל בתוכו את המידע אודות המבנה שלו עצמו. אבל כיוון שהוא נבנה לצורך חיקוי גור-אנוש, אין זה סביר. תגובה לגירוי; יש. אין צורך בהסברים. הסתגלות; כפריט בודד הוא מסתגל – הרי הוא מסוגל ללמוד ולהפתח. אבל התפתחות כזן חסרה לו, אלא אם נניח את קיום היכולת שלו לבנות עוד רובוטים כמותו (להתרבות) ולהכניס אליהם שינויים שהוא רואה כמועילים (הסתגלות). אז מה אם דיויד כזה היה קיים על איזה כוכב בגלקסיה, ואנחנו, בני-אדם, היינו מגלים אותו באחת מהמשלחות שלנו לחלל? האם היינו מזהים אותו ככלי שנוצר על ידי יצורים חיים שנכחדו, או שהיינו רואים בו יצור חי?

* המאמר, מנקודה זו, יכיל גם ספויילרים לסיפור. ראו הוזהרתם.

**

FOR ANNE GREGORY / William Butler Yeats
'Never shall a young man,
Thrown into despair
By those great honey-coloured
Ramparts at your ear,
Love you for yourself alone
And not your yellow hair.'

'But I can get a hair-dye
And set such colour there,
Brown, or black, or carrot,
That young men in despair
May love me for myself alone
And not my yellow hair.'

'I heard an old religious man
But yesternight declare
That he had found a text to prove
That only God, my dear,
Could love you for yourself alone
And not your yellow hair.'