Archive for the ‘אינטרנט’ Category

עתיד הספרות וההוצאה לאור

יום שני, מרץ 2, 2009

השנים האחרונות הביאו איתם שינויים וחידושים טכנולוגיים בעלי השפעה רבה על עולם הספרים וההוצאה לאור. אני מאמין שתוך פחות מעשור, תוך פחות מ20 שנה בטוח, המודל הקיים של מו"לים ייכחד.

אני רוצה להתחיל דווקא בתופעה המוכרת של בלוגים, נפוצותם וגדילת השפעתם. כיום אין דבר קל מלהקים בלוג, ואנחנו יכולים לראות זאת במספרים שלהם הנמדדים במיליונים. יש להם השפעה הולכת וגוברת על דעת-קהל ואף על פוליטיקה. מובן שבבלוג כבלוג אין דבר ייחודי ונבדל מכל "אתר אינטרנט" אחר, אבל יש חשיבות במתן קול לאנשים שיש להם מה לומר, אבל אין להם את האמצעים (ידע תכנותי, ממון) כדי להקים לעצמם אתר. בנוגע להוצאת ספרים לאור, גם אם אין לבלוגים השפעה על מבנה השוק, יש לבלוגים השפעה תרבותית: אנשים שלא ראו את עצמם בהכרח כאנשים כותבים, בטח שלא אנשים שיכתבו ספר, מוצאים את עצמם עם בלוג מצליח שמוביל אותם להוציא ספר; כותבים שנדחו על ידי מו"לים אבל מצליחים לבסס את קולם באינטרנט ולאחר מכן לצלוח את המו"מ עם המו"ל. כלומר, ישנם עתה בינות הכותבים המוצאים לאור יותר כותבים טובים (או לפחות, אהובים) – שזה פלוס לתרבות.

אף שאינני רוצה להתמקד בכך, אציין גם הטייה קלה של השוק הנוצרת כתוצאה מבלוגים. בלוגים רבים עוסקים באקטואליה, פוליטיקה, פרשנות (פוליטית, כלכלית, חברתית וכו') וכדומה, וכך מורידים את חשיבות הפרשנות אשר נמצאת בעיתונים הגדולים. מובן שישנה כמות עצומה של פרשנים ומאמרי-דעה לא טובים באינטרנט, אבל אין סיבה שלא להאמין שישנם פרשנים שכותבים בבלוגים (לא בלוגים רשמיים של עיתון) והם טובים יותר מכותבי הפרשנות בעיתונים. אנשים מטילים ספק ב"תוכן משתמשים" כגון בלוגים וויקיפדיה, אבל בסופו של דבר האנשים שכותבים עיתון או עורכים אינציקלופדיה יכולים להיות מוטים ושוגים בעצמם, ואין להניח שהם בהכרח אמינים יותר. הכותב הוא כותב בין אם נתת לו משרד וקראת לו "כתב לענייני כלכלה" ובין אם קראת לו "בלוגר" והוא כותב מהבית. אני אף ארחיק לכת ואומר שאין לפקפק ביכולת של בלוגרים לאסוף מידע עצמאי ולפרסם אותו. מובן שזה צורך זמן רב, והאופן שבו רוב האנשים מרוויחים את לחמם לא מאפשר להם להתרוצץ בין מוקדי חדשות, אך במידה ואדם פותר את הבעיה הכלכלית הזו הוא כשיר ככל כתב (רשמי) אחר. אינני מנבא את קץ עידן העיתונים עדין, אבל במידה שהרגלי צריכת החומר הכתוב ימשיכו להשתנות (ואני אתאר זאת בהמשך), החשיבות של ה"מדיה הגדולה" (עיתונים גדולים, ערוצי טלוויזיה מובילים) תפחת, אולי אף עד היעלמותה כמקור מידע מרוכז לטובת מקורות מידע מרובים ומפוזרים. אני גם חושב שעם הזמן ושינויי ההרגלים הללו, המונח "בלוג" או שיעלם כליל משימוש, או שהוא יתאר מגוון רחב הרבה יותר של פורמאטים ותוכן מאשר שאנו מזהים עם המונח כיום.

ישנם כמה התפתחויות טכנולוגיות בעשור האחרון אשר תהינה להן השפעה מכרעת על תחום ההוצאה לאור. האחת היא טכנולוגיית ה'פרינט-און-דמנד' (Print on Demand) או "הדפסה בעת ביקוש" המאפשרות להדפיס ספר בודד ללא הכנות-מראש אשר היו נחלת הדפסות ה"אופסט" וה"לטרפרס" (ההדפסות הקדם-דיגיטליות). התוצאה הישירה של כך היא שניתן להדפיס ספרים "לא מבטיחים" (כאלו שעורכים של הוצאות לא מנבאים שימכרו בכמויות גדולות) ללא הפסדים כספיים. סופרים יכולים להציע את ספריהם למכירה באינטרנט, דרך נותני שירות כגון לולו וקפהפרס ללא הדפסה מקדימה של סטוקים ולמעשה ללא כל עלות. זה גם מאפשר לקוראים להדפיס ספרים אשר אבדו עליהם זכויות היוצרים מפאת השנים ואשר ניתן למצוא אותם באתרים כגון פרוייקט גוטנברג ופרוייקט בן-יהודה הישראלי או בספרייה הדיגיטלית האוניברסלית הרשמית יותר.

יותר מכך, בשנת 2006 נחנכה 'מכונת ספרים אספרסו' (Espresso Book Machine) נסיונית בוושינגטון העיר, ומאז כ15 מכונות (מגרסא מפותחת יותר) מוקמו בספריות וחנויות ספרים ברחבי ארה"ב. לפני מספר חודשים פותחה גרסא 2.0 של המכונה (זו המופיעה בוידאו) והיא תופץ בחודשים הקרובים במספר מקומות. הEBM היא מכונה לא ענקית (מימדי הקרקע הם כמטר שלושים על מטר) אשר מסוגלת להדפיס בו במקום ספרים במידות שונות, בעלי 40 עד 830 עמודים, בעלי כריכה רכה וצבעונית בתוך דקות (סדרה של ספרים בעלי 300 עמוד יודפסו כל אחד תוך פחות מ3 דקות), ובשביל זה היא צריכה רק נייר סטנדרטי, דבק ודיו. המכונה מאפשרת כיום להדפיס ספרים מתוך קטלוג פנימי או אינטרנטי של ספרים לא מוגנים, או מתוך קבצים על דיסק או פלאש. השאיפה שלהם, המפתחים אומרים, היא שתהיה מכונה כזו בכל מקום בו יש שימוש רחב בספרים, כגון חנויות ספרים, ספריות ואוניברסיטאות.

במקביל מתפתחת הטכנולוגיה של ספרים אלקטרוניים. בעוד שהרעיון של e-books, ספרים אלקטרוניים, הוא ישן והם קיימים כבר זמן מה, הטכנולוגיה של אי-רידרס, או קוראים-אלקטרוניים, מתפתחת ועושה קפיצות משמעותיות בשנים האחרונות. כבר ב2004 הציגה סוני את הליבריאה (LIBRIe) שלה ביפן, ולקראת סוף 2006 הציגה את הסוני רידר (Sony Reader). חברת איירקס הציגה את האיליאד (iLiad) ב2006 ואמזון הציגה את הקינדל (Amazon Kindle) שלה לקראת סוף 2007 (ואת קינדל 2 בפברואר האחרון). מה שמייחד את הקוראים הנ"ל ממוצרים קודמים זה השימוש בטכנולוגיית אי-פייפר. בניגוד למסכים סטנדרטיים אשר משתמשים בתאורה כדי להאיר את הפיקסלים שלהם וצורכים חשמל, האי-פייפר מסוגל להציג תמונה באופן קבוע ועושה שימוש בחשמל רק בשביל להחליף אותה (כדי "להעביר עמוד"). על רגל אחת, הטכנולוגיה עושה שימוש בדיו ובחלקיקים שיכולים להטען במטען חיובי או שלילי אשר גורם לפיקסל להיות שחור או לבן. המכשירים כיום עושים שימוש בצג זכוכית, ובנתיים חוקרים עובדים על פיתוח כדי להציג את התמונה על משטח פלסטי גמיש אשר יהפוך את המכשיר לעמיד יותר. אמזון וחנויות מקוונות אחרות כבר מספקות את השירות של קניית אי-בוק ושליחתו באופן מיידי לקורא אלקטרוני.

לשתי הטכנולוגיות הנ"ל (של ההדפסה-בעת-ביקוש ושל הנייר האלקטרוני) יש יתרונות ברורים על הדפסות הספרים כיום. הן מעלימות את הצורך באחסנה של ספרים ושל חנויות פיסיות, את הבעיה של מלאי ספרים לא נמכרים, ואת הצורך בהשקעה ראשונית לשם הדפסת ספר. סופרים וכותבים כבר לא צריכים את אישורו של עורך הוצאה לאור כדי להדפיס, לפרסם ולמכור את ספריהם. לכל אחת אמנם ישנם היתרונות והחסרונות שלה מול האחרת; ספרים אלקטרוניים מורידים את עלות היצור שלהם (כחומר ולא מידע) לאפס כמעט מוחלט, המשלוח הוא מיידי ואפסי מבחינת המחיר, מלאי של ספרים כאלו איננו תופס מקום פיסי בבית, לקחת לדרך מספר גדול של ספרים יהיה כבד ומסורבל בדיוק כמו הקורא האלקטרוני עצמו (שאף קל יותר מספרים מודפסים שמנים). מצד שני, ספרים מודפסים שורדים טוב יותר לאורך זמן (ובכלל, הנושא של שימור מידע דיגיטלי מעלה בעיות ואיתם חיפוש אחר דרכים לפתור אותם בשנים האחרונות), מתאימים יותר לקחת לדרך במצבים מסויימים (אקלים קיצוני, סיכון גבוה של גניבה, איסור על הכנסת מכשירים אלקטרוניים וכו') ויש בהם מן החומריות המקודשת אשר יאה למקרים כמו מתנה או ספר אהוב.

כאמור אני מאמין שבעתיד הקרוב, תוך פחות מ20 שנה אם לא 10, ספרים ימכרו על-ידי הכותבים שלהם ישירות אל הקונים בפורמאט דיגיטלי. הקונים יקראו אותם בקוראים אלקטרוניים או יעשו שימוש במכונת ספרים כדי להדפיס אותם בין שני כרכים. קונים יוכלו גם להדפיס ספרים מותאמים אישית, מבחינת תוכן וצורה, בהתאם לצרכיהם ומתוך התוכן שהם רשויים עליו, בדומה למיזם הפדיהפרס (Pediapress) שהושק שבוע שעבר ע"י קרן וויקימדיה. המתווך (שהוא ההוצאות לאור כיום) יעלם כליל או שהוא יוחלף בנותן שירות אינטרנטי שיהווה מאגר ספרים, יקבע סטנדרט למכירתם ואשר יקח תשלום מועט מאד מהמכירות. ייתכן גם שהתשלום יהיה לא עבור הקובץ עצמו אלא עבור רישיון שימוש בו, ושלאורך תקופה ארוכה מאד יהיה ניתן להוריד את הקובץ שוב, כך שבבעית השימור הדיגיטלי יתעסק גוף מרוכז ויהיה ניתן לאגור כמות גדולה של ספרים ללא קושי (סביר להניח בעצם ששירות שכזה יהיה קיים בשביל כל סוג של מידע, לא רק ספרים). במידת הצורך של הכותבים הם יוכלו להעזר בשירותם של מגיהים, עורכים ומתרגמים פרילנסרים, כלומר שהשוק יהיה יותר גמיש ולכן יעיל. ברירת הבר מן התבן תיעשה על-ידי מבקרי ספרות שיכתבו בבלוגים אישיים. אני מאמין אף שעיתונים בסופו של דבר יספקו מנוי שישלח מדי יום עיתון אלקטרוני ישירות למכשירים של הקוראים, ושכמו הוצאות הספרים, מרכזיותם תידלל עד היעלמות העיתון הניירי. משרד החינוך יהנה במיוחד מהיתרונות הללו. במקום סחר ספרי-הלימוד שאנו מכירים כיום שמתרחש מדי שנה, משרד החינוך יקנה מדי שנה לאחר מכרז רישיונות של ספרי לימוד והתלמידים יקבלו את הספרים בחינם, ומורים יוכלו בקלות להוסיף להם חומר נחוץ. כך ספרי הלימוד יהיו מוגנים מפירטיות (שבוודאי תעלה במידה כזו או אחרת), ההורים לא יצטרכו לסבול ממחיר הספרים היקר או בבעיות הקשורות בהבדלי מהדורה, והתלמידים לא יסבלו יותר ממשקל היתר של הספרים או מכך שהם שוכחים ספרים בבית.

שוק הספרים העתידי יהיה מגוון יותר (ע"ע הזנב הארוך), רכישה תהיה זולה, מיידית ולא מוגבלת גאוגרפית, הוא יהיה מעוצב על ידי אנשים רבים יותר (דעת קהל ומבקרים במקום עורכים של הוצאות) והספרים יהיו טובים יותר (עקב הגמישות בתחום נותני השירות לכותבים, כגון מתרגמים ועורכים). כותבים יהנו במידה רבה יותר ממכירת ספריהם (על חשבון ההוצאות לאור) וסביר להניח שגם הספרים עצמם יהיו זולים יותר לקוראים. הסביבה תהנה מהשינוי גם כן, עם צורך בפחות בתי-דפוס, תובלה ומשאבים.

(ואני מתערב שטרם מותי כבר יהיו קיימים קעקועים אלקטרוניים שניתן יהיה להחליף את ציורם בקלות)

תקשורת המונים ותפישת המציאות

יום שלישי, פברואר 24, 2009

לפני יותר מ350 שנה דקארט כתב "כמה שנים כבר חלפו מאז נעשתי מודע לכך שקיבלתי, אפילו בילדותי, הרבה דעות כוזבות כנכונות ושכתוצאה מכך מה שביססתי על אותם עקרונות הינו מפוקפק ביותר; ומאותו הזמן השתכנעתי בצורך לקחת על עצמי פעם אחת בחיים את המשימה לפטור את עצמי מכל הדעות אשר אימצתי, ולהתחיל מחדש את העבודה של בנייה מהיסוד, אם ברצוני לייסד מבנה-על מוצק וקבוע במדעים". כך הוא פתח את "מחשבות על פילוסופיה ראשונה" (1641), ומשם הוא ממשיך ופותח בתהליך שנקרא לאחר-מכן "ספקנות מתודית" או "ספקנות היפרבולית" שבה הוא, כפי שהוא מכריז בפתיחה, מטיל ספק בכל דבר שרק ניתן להטיל בו ספק, עד שהוא מגיע ליסוד הגלום במשפט "קוגיטו ארגו סום" המפורסם – "אני חושב משמע אני קיים". דקארט אמנם עושה זאת למען ביסוס המדעים, אך למסע ולמאמץ שלו יש משמעות  פילוסופית היסטורית. אך גם באין צורך לבסס מדעים על יסוד קבוע, אני מאמין שעל כל אדם ואדם לעבור עם עצמו תהליך של הטלת-ספק או אפילו הפיכת הגישה הספקנית (בדרגה כזו או אחרת של ספק) להרגל, במיוחד בימים אלו שמתקראים לעתים "עידן המידע"; בעוד שבעבר תפוצת מידע הייתי מוגבלת יחסית, העשור האחרון ראה קפיצה ביכולת של כל אדם בעולם המערבי להפיץ מידע, בין אם עובדות או דעות, ולעשותו נגיש לכל אדם אחר בעולם המערבי (ליתר דיוק, כל אדם עם גישה לאינטרנט מסוגל לכך. זה כולל את כל האוכלוסיה המערבית ואוכלוסיה נכבדת נוספת). התוצאה היא שכל אדם חשוף לכמויות עצומות של מידע.

ספק אפשר להטיל ברמות עומק ורצינות שונות. אין אני קורא לכולם להטיל ספק עד לפקפוק בחושים כפי שדקארט עושה בעצמו. פעולה זו דורשת מאמצים וזמן רב, וייתכן שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו זאת, או רואה את הצורך בכך (למעשה אלו הם שני הצדדים של אותו המטבע). ואף על פי שאני מאמין שפיקפוק עמוק יותר יכול להועיל לכל אדם (בחייו הפרטיים והציבוריים, ביכולת שלו להציב יעדים ולהשיגם, בשמירה על מצב-רוח טוב יותר, בלתקשר ולהתחבר לזולת), אני חושב שהטלת הספק המינימאלית היא זו שאדם צריך להטיל על המדיה שהוא צורך – עיתונים, מהדורות חדשות, כתבות ומאמרים באינטרנט, ומעבר לאלו, סרטים, ספרים וכו'. הטכנולוגיה כיום מאפשרת לבני-אדם  "לדעת" על דברים שמתרחשים בקצה השני של הפלנטה, וזה בלי לצאת מהחדר (ואולי היכולת הזו היא שאיפשרה את התופעה של ההיקיקומורי – מתבגרים ביפן אשר מסתגרים לבד בחדר, במקרים למשך שנים). אבל גם בלי להסתגר בחדר, בני-אדם רבים מאד חווים את העולם ממקור שני ולא ראשון; הצוהר שלהם אל העולם הוא העיתונות (כתובה, משודרת…) ולא החושים. אך בעוד שהטלת ספק בחושים יכולה להתפס כצעד אחד יותר מדיי (אבל ממש לא בהכרח) – הטלת ספק בתקשורת היא לגיטימית, ויותר מכך, הכרחית אם אדם רוצה באמת להכיר את העולם סביבו ולהכיר באמת. המינוח הלועזי, "מדיה", אשר מקורה האטימיולוגי הוא במילה "אמצע", איננו מקרי – התקשורת היא אמצעי, מתווך. היא איינה מציגה את האמת, אלא מדברת על האמת. זו לא רק התחכמות לשונית או פילוסופית. צריך להיות ברור שהמידע אודות אירוע מסויים, כאשר הוא מסוקר בתקשורת או באמצעים אחרים, עובר דרך פילטרים. אפילו כאשר אדם א' נוכח באירוע ב', המידע הרב שהוא מקבל עובר סינון במוחו, אך כאשר אדם א' מקבל מידע על אירוע ב' דרך מתווך (למשל עיתון כלשהו) ג', המידע עובר סינון שהוא בעשרות מונים גדול יותר. ולא כולם תמיד חושבים על כך.

ולמה זה חשוב? כי למתווך תמיד (לא לפעמים, תמיד) ישנם אינטרסים, השקפות עולם, ערכים, אמונות, רעיונות וזוויות על העולם אשר כולם משפיעים, גם אם במידות שונות כל פעם, על הדיווח שלו על אירועים. גם אם לכתב יש את האינטרס הכן להעביר אירועים כמות שהם, כלומר את "האמת האובייקטיבית", דרך כתיבה שלא יהיה בה שמץ של מגמתיות, הרי שעדין ערכים והשקפות שלו על העולם ישפיעו על דיווחו. כתב אחד עלול לבחור להשמיט פרט מידע שנראה לו לא רלוונטי לכלום ולאף אחד, בעוד שכתב אחר יראה באותו פרט מידע בעל-משמעות או עניין. וסביר להניח שאף כתב איננו חופף לחלוטין את הערכים, אמונות וכו' שלך (או של כל קורא אחר) וגם אם כן, יהיה לך קשה או אף בלתי אפשרי לדעת זאת. בנוסף לזאת, כתב עלול להשתמש במילים ובביטויים לשוניים מעט שונה מהדרך בה אתה משתמשת בהם, והתוצר הסופי הוא דיווח אשר מסונן (ואפשר להגיד 'מסולף', אבל מילה זו מרמזת על הכרה וכוונה) דרך השקפת העולם של המדווח, ואשר מובע  דרך לשונו. קורא יכול שלא להבין נכון את דברי המדווח, או שהוא היה מפרש אחרת את הדברים לו היה נוכח בעצמו, ויותר מכך, הכותב יכול לבחור להשמיט פרטים אם זה מקדם את האינטרסים שלו במקרה והפרטים נוגדים את מה שהוא מנסה להעביר.

אבל לעומת זאת, לפעמים השקפת העולם והשפה של המדווח והקורא מאד דומים אחד לשני. רוב בני-אדם חשופים חלק נכבד מחייהם למקור או מספר מקורות תקשורת עיקריים, ובאופן טבעי אותם מקורות תקשורת מעצבים את השקפת עולמו. בכל מקום וזמן מתפתח צייטגייסט שמשפיע על המוני בני-אדם, אך אותה רוח תקופה שמשפיעה על המונים מיוצרת ומנותבת על ידי אנשים בודדים. ופה צריך כל אדם, כמו דקארט בזמנו, להתעורר ולשאול את עצמו "האמנם?", "האם זה ככה?". לתקשורת יש פעמים רבות אינטרס להנחיל נקודת מבט מסויימת על העולם, וצריך להיזהר ולדעת לקלוט את אותו אינטרס.

אין אני קורא לך לא להאמין לשום דבר שהתקשורת אומרת. אבל בגלל התפקיד החשוב שהתקשורת מקיימת בעיצוב השקפת העולם של פחות או יותר כולם, חשוב לדעת להטיל ספק ולקחת את הדברים שנאמרים בה בעירבון מוגבל. אם מערכת עיתון או טלוויזיה, או אפילו רק כתב אחד בה מחליט יום אחד להמציא כתבה, משהו שלא היה ולא נברא, ולפרסם אותה, איך תגלהי שזו בדייה? ואם זה רק חלק קטן מהכתבה? או רק פרט אחד? או שפרטים לא חשובים?

חשוב לדעת לעשות שימוש מושכל במספר מקורות, לסמוך בעיקר על המקור "חסר האינטרסים ביותר" בכל מקרה נתון. לשאול את עצמנו "מי כותב את זה?", "למה הוא כותב את זה?", "למי הוא כותב את זה?". זה נראה כמו תכתיב לתלמידים בכיתה ב', אבל ברור לי שאנשים רבים מאד בוחרים ללכת בחושך, להסתמך בעיוורון על מקור בודד של תקשורת שיעצב את כל עולמם.

מובן שאינני כותב דברים בעלמא. זה מתחיל להפוך לפרדיגמה לכל הדברים שאני כותב לאחרונה, אבל ניחא. הקונפליקט האחרון בעזה משפיע מאד על הצורה שבה ישראלים תופשים את המצב בה, את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ויותר מכך, זה משפיע על הדרך בה ישראלים תופשים את עצמם – את הממשלה, המדיניות, החברה והצבא שלהם. ומה הישראלים יודעים על הקונפליקט? הם יודעים מה שאומרים להם. אבל כניסה של עיתונאים לתוך עזה הייתה אסורה בזמן הקונפליקט, ונאסרה כבר חודש לפני תחילתו. מספר פעמים בזמן הקונפליקט הורשה מספר מצומצם ומובחר של עיתונאים ישראלים (אבל לא זרים) להכנס לזמן קצר לעזה, וישנם מספר אנשים שכבר היו בתוך עזה שדיווחו על המתרחש כפי שיכלו. מה שהגיע לעיתונים ולטלוויזיה הישראלית היה הלכה למעשה הכתבה של דובר צה"ל, ואני חושב שהאינטרסים שלו ברורים. אני חושב שלקרוא לתקשורת בזמן הקונפליקט "עיתונות מגוייסת" לא יהיה ללכת יותר מדיי. מה שנכתב, מה שלא נכתב, איך שזה נכתב ואיפה (עמוד כותרת, עמוד שמיני בפינה..) היה מגמתי באופן ברור. על כמה מקורות אתה מסתמך לעיצוב השקפת עולמתך?

[מספר לינקים קטן: שקוף, עמותה עם כוונות טובות לשיפור העיתונות הישראלית; 3 מאמרים קצרים עלתפישת המציאות; וזה אורווילי בצורה מוגזמת.

כתיבה בדיונית מגמתית

לפני כחודש קראתי את הספר "האוניברסיטות שלי" של מקסים גורקי, ספר קצרצר המהווה את הפרק השלישי והאחרון בסדרת ספרים אוטוביוגרפיים. בקטע מסויים בספר הוא מתאר כיצד עבד יחד עם מלחים על פריקת מטען מספינה עוגנת. אין הספר ברשותי עוד, אבל כפי שהוא זכור לי התיאור היה מאריך, מתאר את הפשטות ואת היופי שבעבודה והיופי שבעובדים, ואיזה רצון להיות חלק מאותם אנשים פשוטים. לרגע אחד ממש השתכנעתי והתחלתי לראות בחזוני את חיי המאושרים בתור אדם פשוט שעובד בשקט למחיתו בפינה משלו בעולם, והו כמה שחיים כאלו יהיו מאושרים ויפים. אבל אז נזכרתי שהכותב, גורקי, היה בן חסות במידת מה של השלטון הרודני הסובייטי, ושהוא היה מיסד הז'אנר הספרותי "ריאליזם סוציאליסטי", ולרגע פקפקתי במחשבות שהרגע צצו בראשי. אין אני מציין זאת בכדי לבטל את דבריו של גורקי. אין זה ביטול הטענה על ידי התקפה של הטוען, אלא פשוט ניסיון להבין מי הכותב ולשם איזו מטרה הוא כותב, וכך לנסות לקלוט תחבולות או ביטויים שבראייה ראשונה נראים ברורים מעליהם, אבל שבמחשבה שנייה אולי אינם כאלו. הוא דיבר אל הרגש, ואילו לא הכרתי מראש את ההיסטוריה והקונטקסט של הסופר ומבין את כוונותיו ואת המגמה בה הוא כותב, אולי היה משפיע עליי הטקסט באופן חזק יותר. וזה גורם לי לחשוב על העצמה העצומה שיש לכל יצירה אמנותית על השקפת עולמם של בני-אדם.

לאן את הולכת, אוטרפה?

יום רביעי, נובמבר 26, 2008

השנים האחרונות ראו שינויים דראסטיים בכל מה שקשור לצריכת מוסיקה. מוסיקה נעשה כיום נגישה יותר משהייתה אי-פעם: כל אדם יכול להקשיב דרך האינטרנט כמעט לכל מוסיקה שרק ירצה, ועם יותר מאמץ גם להוריד אותה; נגנים-ניידים נעשים מזעריים יותר ויותר עם הזמן, ובמקרה שבו הפלאפון הופך להיות גם נגן מוסיקה, אפשר להגיד שהם הגיעו לגודל של 0, כי אנשים מסתובבים עם פלאפונים בכל מקרה. הקיבולת של אותם נגנים גדלה, בעוד המחיר יורד.

נראה שאנשים שמסתובבים עם אזניות מתרבים. סך הכל הרבה אנשים חווים תקופות של המתנה במהלך היום (נסיעות, המתנה לתור, הליכה), ומוסיקה זו דרך טובה למלא את החלל הריק. הקשבה למוסיקה יכולה להיות פעילות משנית להרבה מאד פעילויות אחרות, דבר התורם לפופולאריות של אותו מדיום אמנותי.

אבל זה לא תמיד היה ככה. מה הוביל לכל זה? השינויים קרו בשני נתיבים עיקריים: בנגישות של מוסיקה שונה (גיוון) ונגישות של מוסיקה לאזניים, במובן החללי, כלומר, נגישות המוסיקה לאנשים במהלך היום (ניידות המוסיקה).

מבחינת הנגישות היומיומית, זה התחיל כנראה עם כניסת הרדיו הנייד לשוק (כמובן שצריך גם לציין את המצאת הפונוטוגראף והפטיפון אשר הביאו בכלל מוסיקה מחוללת [נו, generated. כלומר, מוסיקה מנוגנת בלי נגנים או כלי נגינה] אל חלל הבית בסוף המאה ה19, ואת תפוצת הרדיו הבייתי בשנות ה20. ) בסביבות שנות ה50, ואת המצאת קסטות הסטריאו 8 הניידות יחסית בשנות ה60 והוואקמן בסוף שנות ה70. המצאות אלו אפשרו לבני-אדם לקחת איתם את המוסיקה כמעט לכל מקום.

בדילוג על פני כל מיני פורמאטים של מוסיקה נקפוץ אל שנת 95, בה הומצא הקידוד אמפי3, אשר הקטין משמעותית את גדול קבצי המוסיקה. בשנת 98 החלו גם להופיע נגני אמפי3 (של קבצים, לא דיסקים) כגון הריו300, אשר כבר לא היו זקוקים לנשאים חיצוניים של הפורמאט (כלומר, קלטות, דיסקים..) וניתן היה למחוק ולהעלות אליהם קבצים בחופשיות, אף על פי שבתחילה הקיבולת שלהם הייתי קטנה למדיי.

שינוי גדול בתפוצה של מוסיקה הגיע אחרי המצאת אותו פורמאט אמפי3, יחד עם תפוצת האינטרנט ויצירת פרוטוקולים שאפשרו שיתופיות של קבצים. ישנו הנאפסטר שהוקם בשנת 99, וגם אי-דונקי וקאזה מתחילת שנות ה2000 אשר איפשרו למשתמשים לחלוק קבצי מוסיקה, ובחינם. דבר זה יצר כמובן קרבות משפטיים שהובילו לסגירת נאפסטר ולשקיעת קאזה, אבל השנים בהם פעלו איפשרו לקהל רחב להחשף למוסיקה בזול ובקלות. אנשים יכלו להוריד מוסיקה למחשב, לצרוב אותו על דיסקים או להעביר אותו לנגן אמפי3.

קפיצה נוספת הייתה כאשר נגני אמפי3 נעשו נפוצים לאחר שנעשו זולים, קטנים ויעילים. קלות השימוש שלהם יחד עם הקומפאקטיות שלהם משכה אנשים רבים.

יש לציין גם את הרדיו האינטרנטי שהשמיע מוסיקה בתזרימים כבר בשנות ה90, ואתרים ותכנות רדיו אשר אפשרו למשתמשים להתאים אישית את המוסיקה שמושמעת, כגון Last.FM שהיווה גם רשת חברתית, ופאנדורה שהייתה חלק מפרוייקט הגנום המוסיקלי. אלו אפשרו לשמוע מוסיקה סמי-מובחרת (אתה משפיע על מה שנשמע אבל לא יכול לבחור שיר ספציפי) בחינם ובאופן חוקי. עליית מדרגה נוספת עשה האתר דיזר הצרפתי בשנת 2007, אשר אפשר לשמוע בתזרים שירים ספציפיים, חינם ובאופן חוקי גם כן.

איפה העתיד?

אף על פי שנראה לי שזה לא נפוץ (תקנו אותי אם אני טועה), כבר היום ניתן להוריד ישירות למכשיר הפלאפון שירים מהאינטרנט, דרך חברת הסלולר. לפני פחות מחצי שנה, ביולי 08, השיקה פאנדורה "גרסא ניידת" של האתר למכשיר האייפון והאייפוד טאץ'.

אני חוזה העלמות הדרגתית של המחשב כמתווך בין רשת האינטרנט ומאגרי מוסיקה (ומידע בכלל) לבין מכשיר המוסיקה הנייד. כמו כל התקדמות ליניארית של טכנולוגיות אחרות, ניתן לצפות שעם הזמן (הלא מאד ארוך) האינטרנט הפלאפוני יהיה מהיר וזול יותר, יחד עם הגדלה (והוזלה) של קיבולת הזיכרון של פלאפונים. הפלאפון יחליף לחלוטין את מכשיר האמפי3 בסופו של דבר. אני מאמין שיקומו אתרים אשר יציעו להורדה שירים ספציפית למכשירי פלאפון, ואולי גם אתרים עם תזרימי רדיו בהתאמה אישית המכוונים לפלאפונים. כדי לאפשר תמלוגים יצטרך לקום מודל כגון אייטונס (אם הוא לא קם עדיין) לרכישת שירים להורדה לפלאפון, או כגון דיזר אשר ייאפשר תזרימים של שירים ספציפיים תוך כדי הצגת פרסומות (שהם ממש צנועות שם, אגב). אם האינטרנט הפלאפוני יהיה מהיר מספיק, יכול לקום מודל שיבטל את הצורך בקיבולת זיכרון גדולה, בכך שהוא ייאפשר ללקוחות לרכוש שירים לספרייה\מאגר אישי הנמצאים על שרת של החברה, ולשמוע בתזרים או להוריד את אותם שירים הנמצאים במאגר מתי שיחפצו בכך.

אל-נא לנו לשכוח את הבלוטות' שנעשה מרכיב נפוץ בפלאפונים ובמכשירים חשמליים אחרים, המאפשר שיתוף קבצים ברמה נמוכה ואינטימית יותר –  אנשים יוכלו לשתף שירים שהם אוהבים עם חבריהם. אני לא אשכח את החוויה הזו מקורס חובשים, בהם אנשים, כאשר שמעו שיר טוב מתנגן אצל מישהו, מייד ניגשו וביקשו: "שלח לי את זה". זה מעלה בראשי קונספט שיכול להיות מעניין ללהקות, אולי בעיקר לכאלו שבתחילת דרכן, להפיץ הקלטות שלהם דרך בלוטות' בסוף הופעה לקהל שלהם.

ולסיכום

מוסיקה נעשית נפוצה יותר, קלה יותר לטיפול, דינאמית. חברות תקליטים לא יצליחו להביס את השיתופיות. במדינות מסויימות (הונגריה, ספרד..)החוק מאפשר באופן מפורש להפיץ ולהוריד חומר עם זכויות יוצרים עליו לשימוש אישי (כלומר, לא למכור אותו). ניתן לשאול איזה מקום חברות תקליטים בתור מפיצות של מוסיקה יתפסו בעתיד. האם הן נחוצות לאמן כדי שיפיץ את המוסיקה שלו וכדי שהוא יצור פרנסה מעיסוקו?

[נקודות מבט נוספות ניתן למצוא כאן]

ריקוד והצגה בעידן המידע (או: מטפורה קוגנטיבית בין העולם הוירטואלי והאמיתי)

יום חמישי, נובמבר 6, 2008

וידאו שנתקלתי בו במקרה היום ביוטיוב [להלן] גרם לי לתהות; אינני מכיר את סצינת המועדונים והריקודים למינהם, ואולי חלק מכם מכירים את הג'אמפסטייל. מבחינה וויזואלית הוידאו העלה בראשי כמעט מיד תמונה מוכרת מימים ימימה. זה הזכיר לי את ימי הראגנרוק אונליין שלי, שהוא 'משחק תפקידים אונלייני מרובה משתתפים'. איך פעילות כה חברתית העלתה בראשי זיכרון של משהו כה סוציופאתי כמו משחק אונלייני?

אגב, למי שהוידאו משום מה לא עולה, או שאין לו סבלנות, או כל סיבה אחרת שהוא זקוק לתמלול מהיר של הוידאו: בוידאו מוצגת התכנסות ("ג'אמפ מיטינג נאמבר 2") במרחב ציבורי בברלין של קבוצה גדולה של אנשים, בעיקר נערים ובוגרים צעירים, לבושים בחולצות אחידות (של האתר שלהם?) אשר החלו עוסקים בריקוד קצבי, ביחידים, בזוגות, בקבוצות, וכסגנון של תנועה בתוך העיר.

המקום שהיה הכי גדוש ופעיל בדרך קבע בראגנרוק, ובבוודאי גם בכל מתאמ"מ (סלחו לי על הר"ת) אחר, היה כיכר העיר המרכזית. אנשים היו מגיעים לשם למכור את מרכולתם, זו אשר יצרו לבד או הרימו מחיות, מפלצות וקורבנות אחרים אשר קטלו לשם כמה נקודות ניסיון, לקנות פריטים חשובים, לחפש שותפים לחבורה (אשר מטרתה, כן כן, לקטול ולשדוד מפלצות*), למצוא איזה קווסט, אבל בעיקר כדי לעסוק בסוציאליזציה. פשוט כדי לפטפט עם דמויות\שחקנים אחרים אשר משחקים על אותו השרת.

"כיכר העיר" בתור קונספט, השתנה דראסטית מימים ימימה, בהם אנשים היו נפגשים במרכז העיר כדי לסחור בשוק, או כדי לפגוש אנשים. יש לזה כמובן הרבה סיבות – התרחבות ההתיישבויות של בני-האדם (מהכפר בו כולם מכירים את כולם לעיר המנוכרת והמתנכרת), שינוי בדרכי תחבורה, בדרכי סחר וכו'. במשחקים אונליינים בהם לדמויות אין מה לעשות לשבת להשאר בבית (לרוב בעצם אין להם בכלל בית), הן נפגשות בכיכר העיר.

לי נראה שבאופן מסויים קונפסט כיכר העיר שבמשחקים אונליינים (שדומה לקונפסט "כיכר העיר הישן") נלקח ויושם ב"עולם האמיתי". אפשר כמובן לשאול האם ישנו קשר בין סצינת הריקודים לבין סצינת המתאמ"מ. ניתן להניח שאותם אנשים שיוצאים לרקוד במועדונים (הסביבה הטבעית של הריקוד באופן קלאסי) לא יושבים בבית שעות על משחקי מחשב, כפי שאותם אנשים שחיים מול המחשב לא יוצאים לרקוד במרכז העיר.

אבל אני כן חושב שיש לאינטרנט השפעה ישירה על כך. ספציפית אני חושב שמשפיעה הופעת הרשתות החברתיות כגון מייספייס, אתרים כמו יוטיוב, ובעצם כל הקונספט של ווב 2.0 אשר מעודד סוג של אקהיביזם אינטרנטי. קודם כל אפשר לראות זאת מכך שהם קבוצה אשר סובבת סביב אתר אינטרנט. ייתכן שהקבוצה קמה לפני האתר, ולא להפך, אבל בסופו של דבר המוצר שלהם (כלומר, סרטים\תמונות) מועלה לאתר אינטרנט, ומלבד להיות נוכח לידם כשהם רוקדים, אין דרך אחרת להחשף אליהם. מרביתם לובשים את חולצות האתר שלהם. (סממן חיצוני לשייכות לקבוצה, כמו בקלאנים?)

בניגוד לתופעה הרגילה של ריקוד, בה אדם רוקד בשביל עצמו, לשם הנאה, או רוקד עם בן-זוג כפעולה חברתית או כתקשורת, או כסוג של תקשורת\התחברות אל אדם זר ברחבת הריקודים, כאן הריקוד מופנה החוצה: התקשורת היא לא בין הרוקדים, אלא בין הרוקדים לבין צופים חיצוניים (שלא רוקדים): כלומר, אנשים בכיכר ואנשים בבית שצופים בוידאו. ברור שהם נהנים מהפעולה עצמה, אבל ביסודה יש הצגה. מעבר לעובדה שהם בחרו להפגש ברחבה ציבורית, ניתן לראות זאת בריקוד עצמו. בקבוצה הם רוקדים במערך שבו הם לא מופנים אחד אל השני, אלא במערך פרונטאלי. אפשר לראות זאת בווידאו בסביבות 2:00 ו4:08 (ואם אתם שואלים אותי, זה נראה בדיוק כמו תמונה קבוצתית מראגנרוק), או בתחילת הוידאו (0:45) של המפגש הראשון. המצלמה שם היא לא מתעדת. המצלמה לא בשבילם, הם שם בשביל המצלמה.

עוד דמיון בין אותה תופעת ריקוד ומתאמ"מ הוא ב"נסתרות הצופים". כאשר אדם רוקד, הוא הופך להיות "אובייקט נצפה". אם ישנה הנאה אסתטית מהריקוד, הרי שהרוקד לא נהנה ממנה. באופן דומה, גם דמות במשחק אינטרנטי היא "אובייקט נצפה" ואיננה עושה פעולות בשביל עצמה – מי שמפעיל אותה הוא הצופה בפעולות. כלומר יש הפרדה בין האובייקט הנצפה, הדמות, לבין הפועל והצופה, השחקן מאחוריה. אבל באותו עולם ווירטואלי ישנם עוד דמויות, אשר משמשות עיניים של שחקנים אחרים. כל השחקנים מסוגלים לצפות בדמויות המשחק, ולשלוט על אחת. אבל בניגוד לרחבת הריקודים, בה הרוקד גם צופה בצופים שלו (אשר נוכחים במקום ריקודו, אחרת הם לא היו "צופים"), הדמות, וגם השחקן מאחוריה, אינם יכולים לראות את השחקנים האחרים, כלומר את הצופים האחרים. כולם "מציגים" אובייקט (הדמות שלהם) וגם צופים בו, אבל הם אינם מסוגלים לראות את התגובה האנושית אל אותה הצגה, אלא אך ורק דרך פעולות של הדמויות האחרות, אשר הן רק חלק מההצגה. באופן דומה, החבורה מהסרטון איננה מסוגלת לראות את הקהל שלה, אשר נמצא מאחורי מחשבים אשר מחוברים ליוטיוב.

עוד דמיון, אבל טכני בלבד: הריקוד עצמו מזכיר איכשהו תנועות של ריקודים ממתאמ"מ. התנועות מאד חדות, ברורות, כמעט נוקשות, חוזרות על עצמן… כאילו היו טמפלייט של ריקוד ממשחק. צורה מובנית בריקודים זה עניין ישן מאד, אבל פה ייתכן שזה בא ממקום אחר. אבל רוב הסיכויים שזה רק אני ;)

אגב, אם אין לכם סבלנות לצפות בקליפ כולו, תצפו רק בחלק קטן שמתחיל בסביבות 5:38 – כדי לראות את הקונטרסט שבין אנשים חופשיים ברוח לבין אנשים כבולים (בפחדיהם וכו').

ובלי קשר, אני חושב שהשאפל לוקח כאן:

*אני לא מזלזל, חס וחלילה, בסוגי המשחקים האלה. יכולה להיות מאחורי הכל עלילה מצויינת!
(טוב, האמת שספציפית במתאמ"מ לא.)

פיפוש

יום ראשון, יוני 22, 2008

רק רציתי להשב את תשומת-לבכם, שכבר לפני כחודש וחצי, ב7 למאי, הוציאו להורדה בחינם את כל משחקי פיפוש (למעשה, הוציאו רק שלשה מתוך ששת משחקי גיליוטין, אבל בינינו, זה שלושת המוצלחים).

אז אם מישהו שיחק בעבר בקלאסיקה הישראלית הזו ומתגעגע, מוזמן להוריד את תככי הרייטינג, פיפוש, ופיפוש 2 הנמצאים בעמוד ההורדות.

תהנו,

דה אינטרנט איס פור פורן?

יום ראשון, אפריל 27, 2008

גיל 18 (או 21 בארה"ב) הוא גיל משמעותי במדינות המערב. זהו גיל בו אדם נהיה בוגר מבחינת החוק, מה שמקנה לו, בין השאר, את הרשות להעסיק עצמו במגוון פעילויות נהנתניות כגון שתייה משקאות חריפים, קיום יחסי מין עם מי שהוא רוצה (בתנאי שגם הוא נכנס תחת אותה קטגוריה של "בוגר") וצריכת פורנוגרפיה, כמו גם להכנס למקומות המתעסקים בפעילויות מיני אלו. האיסורים על קטינים לעסוק בפעילויות אלו נועדו להגן עליהם מהשפעתן הרעה ו\או מתוצאותיהן השליליות. כמו כן, פעמים רבות מיוחסים לאיסורים אלו מאפיינים "מוסריים" לכאורה אין זה הולם, אין זה מוסרי, לתת לילד לעשן, לשתות, לצפות במעשים מגונים.

נניח לרגע בצד לאיסורים הנוגעים לאינטוקסיקציה1 (אלכוהול, עישון וכו') אשר אני רואה בהם כלגיטימיים יותר, ונבחן את האיסורים והמניעה בהתעסקות במין ופורנוגרפיה. המניעה של ילדים מחשיפה לתכנים פורנוגרפיים נועדה "להגן" עליהם, למנוע פגיעה בנשמתם הרכה והטהורה, למנוע רכישה של התנהגות פסולה בהשראת התכנים. החשיפה לתכנים כאלו נתפשת כלא מוסרית, לא רק כאשר הנחשפים הם ילדים, אלא בכלל. מסוג הדברים שהדת וגופים (שמרניים?) אחרים מחרימים ומגנים ומקשרים להתנהגות רעה ופסולה. ילדים, או מבוגרים, הנחשפים לתכנים כאלו, יגדלו בהכרח להיות אנשים חולי מין וחורשי זימה, או לכל הפחות עבריינים חצופים. או מה?

אני אישית, אם מותר לי לציין, צורך פורנו מסביבות גיל 10, ואני בטוח שאין זה עניין יוצא דופן. אמנם זאת עדותי האישית, אבל הרשו לי להגיד שאני רחוק מאד מלהיות עבריין מין או אנס או משהו בסגנון. כיצד, אם כן, הושפעתי לרעה מהתכנים האירוטיים אשר נחשפתי אליהם מגיל צעיר?

ומה בדבר תוכן אלים? מאז פחות או יותר שהמשחק יצא ב97 (אז אני בן 8), יצא לי לשחק בדיאבלו אשר דורג על ידי ESRB כ"M", דירוג ל"בוגרים" (17+). פעם אחת כשהייתי לבד בבית צפיתי בסרט בוידאו (לא זכור לי הגיל, אבל זה היה בגיל צעיר ובתקופת הVHS) ואחרי שהסרט נגמר נתתי לקלטת להמשיך לרוץ. בהמשך הקלטת היה הניצוץ של קובריק אשר המשכתי לצפות בו (לא בלי פחד) עד סופו. לא זכור לי שאחד מאלו גרמו לי לסיוטים או השאירו בי צלקת, והם גם לא הפכו אותי לילד אלים יותר.

האם תכנים מיניים או אלימים שנחשפתי אליהם בגיל צעיר השפיעו עלי לרעה? לא נראה כך. הם בוודאי השפיעו עליי כך או אחרת, אבל לא נראה שהושחתתי על ידם ברמה שמייחסים לתכנים כאלה גורמים אלו או אחרים הרואים בצנזורה והגבלות גיל עקרון חשוב. האם הגבלות גיל באמת מגנים על ילדינו? על החברה שלנו? על העתיד שלנו? או שמא הם גורמים לתוצאות הפוכות?

אני מאמין שצנזור בדמות הגבלות הגיל הוא רע באופן עקרוני בדיוק כמו כל צנזור אחר כגון צנזור של עבודות המבקרות את הממשל, את החברה, צנזור של יצירות הנעשות על ידי מיעוטים, על ידי המעמד הנמוך, או כל אוכלוסייה שדעתה אינה פופולרית. הגבלות הגיל הינם צנזור רודני ככל צנזור אחר, מסתירות את האמת מאנשים מסויימים במקום לחשוף אותה, יוצרות עולם שקרי או לא מלא (זוכרים את הזונה מוכרת המזון מספר יהושע?), יוצרים עולם שהוא זיוף. מכיוון שהעולם המוצג הוא מזוייף, מי שמביט בו מפתח כלים "שקריים", כלים אשר מתאימים לעולם השקרי אך לא לעולם האמיתי אשר מוסתר על ידי צנזור.

מחקר שנעשה על ידי מילטון דאימונד מראה לא רק שעלייה בתפוצה ונגישות של חומר ארוטי ופורנוגרפי לא הגבירו את מספר מקרי הרצח, האלימות והאונס באותם מקומות, אלא הנמיכו את המספר. מהטבלאות ניתן לראות בבירור כיצד לאורך השנים, בהם יפן וארה"ב נעשו מתירניות יותר, מספר המקרים האלו צנח, ובנוסף לזה מספר האחוזים של קטינים (6-12) מבין הקורבנות של מקרים אלו נפל כמעט בחצי בין השנים 72 ל95. אחוז המקרים הקשורים בגילאי 13-19 גדלו אמנם באחוז אחד, אבל נראה שזה קשור בעיקר בירידה הדרמטית של תקיפות ילדים קטנים אף יותר. אחוזי הקורבנות בגילאים 20-29 גבר, כמו כן של 50-59. כלומר, הגברת הנגישות של פורנוגרפיה הקטינה את מספר מקרי האלימות והאונס של קטינים (אגב, זה מזכיר לי את הסיפורים האחרונים אודות "הכת הסדיסטית" של אליאור חן אשר התעללה בילדים קטנים, והעובדה שהקשורים בפרשה באים מהזרם החרדי, זרם שמרני עד מאד שבו אף אוננות נחשבת לחטא). כמו כן, ניתן לראות מהטבלאות כיצד מספר המקרים של אונס בשנחאי גדלו יחד עם מספר המעצרים הקשורים באכיפת חוקים נגד פורנוגרפיה.

נתונים אלו מתייחסים אמנם לנגישות כלל החברה לחומר פורנוגרפי, ולא לגישה של קטינים לחומר כזה, אך בכל זאת היא מצביעה על חוסר הנזק שבחומר זה. השאלה היא האם יש לפורנוגרפיה השפעה שונה על מבוגרים ועל קטינים. כדי לענות על השאלה הזאת צריך לבחון את ההבדל בין מבוגרים (18+) לבין קטינים (17-). על ההבדל בין שתי קבוצות אלו קשה להצביע, שכן הקבוצה של קטינים חלוקה בעצמה למספר קבוצות; החלוקה (שהיא חלוקה שלי לצורך העניין) היא למספר גילאים: הגיל הרך; גיל הבית-ספר בו מתחילה להיווצר התעניינות מינית הקשורה בחקירת הגוף והתעניינות במין השני; והגיל בו אותם ילדים-נערים מסוגלים להכניס ולהכנס להריון ובו העניין במין מוצהר יותר. ההבדל בין הקבוצה האחרונה לבין קבוצת המבוגרים (18+) הינו הבדל חוקי בלבד המפריד אותם בזכויותיהם (הזכות לרכוש פורנוגרפיה, להכנס למועדונים וכל הנושא של קיום יחסי מין).

מהו ההבדל אם כך באופן הצפייה של מבוגרים בפורנו לבין זה של הקבוצה השנייה של קטינים (נגיד, 10+)? לשתי אוכלוסיות אלו ישנם דחפים מיניים אשר הם רוצים להביא לידי סיפוק. בקרב שתי הקבוצות ישנה הבחירה\חוסר ברירה בסיפוק הדחפים על ידי פורנוגרפיה. אני אומר גם ששני האוכלוסיות מבינות את המנגנון של המעשה הנצפה2 (כלומר, את העובדה שיש כאן אדם\מספר בני-אדם, שיש להם תשוקות מסוימות, שהם מממשים אותם בדרכים אלו ודרך איברים אלו). כאן אני מניח שאולי תהיה אי-הסכמה איתי, והטענה שלילדים ישנה פחות הבנה רגשית ופחות ניסיון אישי במערכות יחסים אינטימיים. אך אני אטען שקודם כל הניסיון וההבנה של יחסים אצל מבוגרים לא תמיד ולא בהכרח מפותחת הרבה יותר, ושרגישות והבנה של רצונות הזולת הן עניין של אופי ונבדלות בין אדם לאדם, ופחות קשורות בגיל. ישנם ילדים אשר יגלו יותר סימפתיה ממבוגרים, כך שהטענה שתכני פורנוגפיה נתפשים כחסרי רגש בקרב ילדים יותר מאשר בקרב מבוגרים, או שהבני-אדם המוצגים בתכנים אלו נתפשים כלא אנושיים אלא כאובייקטים, חלשה בעיניי.

לפי דעתי ישנה אפילו השפעה מאד חיובית של צפייה בפורנוגרפיה על ידי ילדים קטנים, בייחוד בניגוד למצב הקיים של הסתרה של דחפים מיניים של בני-אדם מילדים. אם ילדים נחשפים למעשים מיניים, הרי שהם מכירים3 בקיום הדחפים המיניים של בני-אדם, יכירו בכך שדחפים אלו קיימים אצל הזולת ולא רק אצלם. כלומר, הם יבינו שדחפים מיניים הינם אלמנט ב, ושיש להם מקום ביחסים בין-אנושיים. מכאן שהם יהיו מודעים למרכיב זה ויחפשו אותו במערכות יחסים. הם יבינו שיש כאן פעולה דו-צדדית ולכן יחפשו לממש את הדחפים על ידי שיתוף פעולה. האפשרות השנייה היא שמבוגרים יכחישו בתקשורת המיועדת לילדים את קיום הדחפים המיניים והפעילויות הנלוות אליהן (וכך יוצרים בראשיהם עולם נטול מיניות) ובכך ישאירו כל ילד וילדה עם הדחפים המיניים שלהם לעצמם. הילדים יראו בדחפים שלהם כייחודיים להם, כסוטים מהחברה הכללית, ולכן גם ימצאו את עצמם בעולם שבו אין הם יכולים למצוא בן-זוג לדחפיהם, משום שאותו בן-זוג איננו קיים (או כך הם חושבים). דבר זה יוביל אותם לחפש סיפוק אצל אנשים אחרים (כי התאווה היא בעיקרה תאוורה לאחר) אך החיפוש יהיה חד צדדי, ולכן יהיה אלים יותר במהותו. ניתן להמשיל זאת כך: בעולם עם דלתות רגילות בני-אדם יפתחו דלתות, ואם אלו לא נפתחות בקלות הרי כל מה שנותר להם לעשות זה להמשיך לנסות לפתוח אותם. בני האדם כופים את רצונם על הדלתות (אשר לא רוצות להיות סגורות או פתוחות), כלומר שיש כאן פעולה חד-צדדית. בעולם עם דלתות חשמליות הגישה שונה לחלוטין: הדלתות יכולות להפתח לקראת בני-אדם. כלומר, שהן פותחות את עצמן בעת תנועה של אנשים לקראתן. יש להן "רצון". אם אדם ניגש לדלת כזו והיא לא נפתחת, יש לפניו שתי אפשרויות; הוא יכול לנסות לפתוח אותה בכח (מה שנמשל לאונס) או שהוא יכול לנסות (מה שיכול להיות יותר פשוט או לפחות בעל תוצאות הרסניות פחות) לחפש דלת אחרת שתפתח בפניו. ילד או אדם אשר מכחישים בנוכחותו ומסתירים מפניו את קיום הדחפים המיניים של בני האדם סביבו יהיה דומה לאדם החי בעולם של דלתות חשמליות אך יראה את עצמו כחי בעולם של דלתות רגילות; הוא ינסה לפתוח דלתות גם כאשר הן נפתחות מעצמן בפניו4.

ומה יהיו ההבדלים בהשפעה של פורנוגרפיה בין מבוגרים ובין ילדים רכים ממש? אלא אם כן הוסבר להם דבר מה על רביה (ולא על חסידות חסודות) הרי שילדים רכים פשוט לא יבינו את מה שהם רואים. אין בהם עדין (אם כי פרויד טוען שיש) את הדחפים המיניים אשר הם יכולים להבין שלוקחים חלק בסצינה אותה הם רואים מולם. כל הפעילות הזאת תהיה חידתית וחסרת פשר בעינם (כמו הרבה מאד פעילויות אחרות). כיוון שהדחפים לא קיימים אצלם, הם לא יספקו שום דחפים תוך כדי צפייה.

קשה לנתח השפעה של פורנוגרפיה על ילדים רכים ממש, כי קשה לתאר כיצד פורנוגרפיה תגיעה לעיניהם. ישנם שתי אפשרויות; אנחנו יכולים להתעסק בחברה מתחסדת (כמו שלנו), ולקחת דוגמא של ילד קטן (נאמר גיל 6) שנחשף במקרה לפורנוגרפיה (דרך המחשב של אבא, למשל, לצורך העניין). סביר יהיה להניח שברגע שהוא קולט מה הוא רואה מולו הוא ינקוט בפעולת הימלטות; הוא ירגיש שהוא צופה במשהו שלא לעיניו, שאסור לו, שהוא לא מבין (ילד מבוגר יותר, נגיד 14, עלול למצוא עניין בתוכן שהוא מצא ולכן ייתכן שישאר לצפות בזה). ייתכן גם כן שהוא יישאר לצפות בזה מתוך איזו סקרנות. כיצד זה ישפיע עליו? במידה והפחד שלו מהחשיפה גדול מהסקרנות, ייתכן שהוא יכחיש זאת ויסתיר זאת איכנשהו בעמקי נשמתו ושעם הזמן התפתחו הדחפים האלה בו עצמו ויגרמו לפחד להצטמק מול הסקרנות. מצד שני, ייתכן והוא יאמץ את הפעילות אשר צפה בה ויביע אותה במשחק, אולי גם עם ילדים אחרים. אפשר להניח שזה יכול לכלול מיני נגיעות וליטופים. אין בכך שום דבר פסול; במידה וכל הצדדים כאן תמימים ולא "מודעים" למעשים שהם עושים (אם כי הפירוש של מה שהם עושים הוא רק של אדם מבוגר. הרי מה שם עושים זה אך ורק להתלטף) הרי שאף אחד לא נפגע כאן. יש לזכור שמדובר כאן בגיל שהביולוגיה של הילדים לא יובילו להשלכות מצערות גם בניסיונות המשחק הקיצוניים ביותר. העניין שונה במקרה בו ילד ינסה לשחק במשחק הזה עם מבוגר (הנה פאדופיליה מכה שנית במאמרים שאני כותב). יש כאן כביכול מקום לניצול. אבל צריך לזכור שלא כל המבוגרים הינם פדופילים (אני נוטה לחשוב שרובם לא), ושבמידה וילד ינסה לשחק במשחק זה עם מבוגר, המבוגר יוכל פשוט שלא לשתף איתו פעולה, או שהוא יוכל לתת לו הסבר על הפעילות הזו, מה המשמעויות שלה, למה ואיך היא קורת ולמה היא יכולה להוביל. תגובה של כעס ותוכחה תהיה רעה אפילו יותר מהכחשה של דחפים מיניים, שכן היא לא רק הופכת את הדחפים של הילד (אנחנו עוסקים כאן בילדים שטרם יש בהם את הדחפים האלו, אבל ניתן לשאר שילד יעשה השלמות אלו לכשיתבגר ויזכור את הנזיפה הזו בו) לייחודיים לו, לכאורה, אלא גם הופכת אותם לרעים במהותם באופן מוצהר (בניגוד לניטראליות בה הן נמצאים בעקבות הכחשה בלבד, או רעים באופן מרומז. למעשה, ייחוס מרומז למין כדחף פסול ופעילות פסולה יכול להיות הרסני יותר מייחוס מוצהר כי קשה יותר להתייחס אליו בשל עמימותו.) מה שיגביר את האפשרות שהוא יבוא למין בגישה של אלימות.

ישנה גם האפשרות, ממנה אנחנו פוחדים, שלמבוגר יהיה אינטרס לשתף פעולה במשחק של הילד. אך ניתן לשער שאילו מבוגר היה רוצה לנצל מינית ילד הוא היה פועל בעניין בעצמו, ולא מחכה שהילד ייזום מהלך. גם התסריט של מבוגר שרוצה לנצל מינית ילד אך לא מצא הזדמנות עד שהילד התחיל איתו היא רחוקה מלהתקיים. בשביל שדבר כזה יקרה אנחנו זקוקים לצירוף מקרים שקשה לצרפם: צריך להיות מבוגר זר שפגש את הילד במקרה (שכן אם זה מבוגר מוכר סביר להניח שהוא היה מחפש בעצמו הזדמנות לנצל מינית את הילד), ילד עם אופי כזה שיגרום לו לשחק עם מבוגרים זרים (שכן סביר יותר להניח שילדים ילכו לשחק עם ילדים אחרים או מבוגרים מוכרים) ותנאי שטח כאלו שיאפשרו למבוגר ולילד לשהות לבד ושהמבוגר ירגיש בטוח שהוא לא עלול להחשף. מאד לא סביר לניח שתסריט כזה יקרה.

קיים גם הנושא של ניצול מיני בין ילדים, שקורה, כמדומני, בעיקר בין ילדים בגילאים שונים. ילד אחד מפעיל מניפולציות פיסיות או רגשיות כדי לבוא במשחק עם ילד אחר. במידה והילד השני מסרב לשחק, אבל הילד השני משתמש באגרסייה כדי להכריח אותו לעשות מה שהוא רוצה, הבעייה כאן היא האלימות, לא המיניות. ילדים עוד לא מקיימים פונקציה מינית בגילאים כאלה. הפגיעה הרגשית הנוספת שתתווסף למקרה כזה עקב היותו ניצול מיני ולא "סתם אלימות" תנבע מהפירוש שמבוגרים יתנו לו, ולא מהחוויה האותנטית של הילד. כל אלימות שהיא מתקשרת עם ניצול הגוף של אחד, פגיעה בו, שימוש בו בניגוד לרצונו, חדירה למרחב הפרטי. הפגיעה הרגשית הנוספת שמייחסים, ושאולי גם חווים בסופו של דבר, במקרים של אונס וניצול מיני, חוויה של "חילול", נוצרת עקב הבושה שמייחסים לאיברים הנידונים, עקב המעמד החברתי שניתן לאותם איברים. אותם איברים נתפסים כ"פרטיים יותר" מאיברים אחרים, אך כל זה עניין של חינוך ותו לא. יכולים להיות הבדלים בחוויה הפיסית, עקב היותם איברים רגישים יותר, אולי, אך כאן נגמר ההבדל. אני מאמין כי אלימות מינית "שוות ערך" לכל אלימות אחרת, ושבעקרון יש להתייחס אליהן (אם זה בענישה, למשל) שווה. אך ההתייחסות השווה בענישה צריכה לבוא רק אחרי שתהיה התייחסות שווה גם בחינוך ובהקניית הערכים, רק אחרי דה-מיתולוגיזציה של מיניות האדם ואותם איברים. לכן, ל"ניצול מיני" בין ילדים יש להתייחס כמו בכל מקרה של אלימות בין ילד אחד לילד אחר. במידה וילד אחת הוא בעל כח רב יותר מילד אחר, אך אין כל התנגדות מהצד השני, אין סיבה לא לאפשר למשחק להתקיים. (בניגוד ליחסים "אסורים" בין מורה-תלמיד, בוס-עובד, מפקד-פקיד, מהסיבה שאצל ילדים זה עדין בגדר חקירה ולימוד, ואין כאן כוונת זדון ערמומית)

אגב, לא כל פורנוגרפיה כוללת בתוכה פעילות הניתנת לחיקוי. כלומר, פעילות בכלל. אחרי כל ההתדיינות הזאת זה כבר לא נראה לי כמו פורנוגרפיה בכלל, אבל הרי תמונות המציגות בני-אדם ערומים (ולא כאלה העוסקים במלאכה זו או אחרת), וערום בכלליות, נתפסות כגסות (בעיקר בארה"ב לעומת אירופה), ולכן ערום מוסתר מילדים ומהמרחב הציבורי. אך מה גס בגוף האנושי? הגוף האנושי כולו הוא טבעי על כל איבריו אשר לכולם ישנה פונקצייה לגיטימית במרחב הפיסי והחברתי. הכחש הזה הוא שמוביל את החברה להיות חברה מתחסדת אשר נלחמת כנגד הדחפים שלה עצמה אשר מוצאים דרך ומתממשים בסופו של דבר בדרכים שליליות. אני מקווה שלפחות לדיעה יותר אורתודוכסית זו שלי יהיו יותר מסכימים, שאין רע בהצגת עירום גם ב, למשל, סרטים שלא יועדו דווקא למבוגרים, ואולי אפילו בסרטים שמיועדים לילדים אם זה מה שמציג את האמת (ובעצם, איזה מין סרטים בדיוק מיועדים לילדים? כדאי לבחון גם נושא זה בעתיד), ושאין צורך בצינזורו. ואולי לא רק שאין דבר שלילי בהצגת עירום, אלא יש אפילו מן החיובי, אם זה מה שיסלק את הבושה בגופינו ואת הבושה מפני עורם של אנשים אחרים.

הבה נבחן חשיפה של תכנים אירוטיים לילדים רכים בחברה שאינה מתחסדת, חברה מתירנית. כאן כמובן יש דרכים נוספות שבהם ילדים יכולים להחשף לתכנים כאלו מעצם ההגדרה של החברה כחופשית מאד בדעותיה ביחס אליהם. ניקח את הדוגמא הקיצונית ביותר של הורים המראים לילדיהם הרכים תוכן פורנוגרפי. מצד אחד זה מגוחך בדיוק כמו להציג תוכנית עסקית-כלכלית לילד באותו הגיל (אם כי במחשבה שנייה, אולי דווקא זה יכול להיות מאד מועיל בטווח הארוך בדיוק כמו הקניית כלים וכישורים מכל סוג שהוא כבר מגיל צעיר) אך לצורך העניין נבחן את המקרה. לשם מה ההורים עושים זאת? אולי כדי להראות לילדים שאין פסול במין. או אולי הם צופים בזה בסלון להנאתם שלהם והילדים נמצאים שם גם כן, במקרה.

הילדים לומדים מכך שאין פסול במין (שכן ההורים שלהם נוכחים באותו החדר איתם ומודעים לכך שהם צופים בזה, והם אינם נוזפים בהם ואולי הם אף בכוונה מציגים להם זאת), שזאת לא פעילות שצריך להתבייש בה או אשר הינה חטא או אינה מוסרית. ייתכן שהילדים יחקו את מה שהם רואים דרך משחק, כפי שהם מחקים התנהגויות אנושיות אחרות במשחקים כמו רופא וחולה, שוטרים וגנבים, ואלוהים יודע מה. כך או כך, משחקים כמו רופא וחולה משמשים לשם חקירה מינית של גוף הילד ושל הזולת. עיינתי במספר אתרים אודות משחקי "רופא וחולה". כולם ציינו שאין להעניש או לכעוס כאשר תופסים ילד באמצע משחק החוקר מיניות, אבל כולם ציינו שיש לומר בעדינות לילד שמה שפרטי הוא פרטי, ולנסות למשוך את תשומת ליבם מהמשחק לפעילות אחרת, ולהסביר שאין להראות את ערומך לאנשים אחרים. ואני שואל את עצמי, מדוע? איזה פונקציה יש לבושה בחברה האנושית? ברור שיש כאן פשוט חזרה על מוסכמות חברתיות ללא שום מחשבה. מעניין שהאתרים שבדקתי ציינו את התקופה בה קיימת אותה התעניינות אינטנסיבית בגוף היא בין הגילאים 2-5, או 2-7. וכשאני חושב על זה אני נזכר כיצד בתקופת הגן בנים ובנות נטו יותר להתערבב אחד עם השני ולקיים אינטראקציות, בעוד שבתקופת בית-ספר הייתה התפלגות ברורה בין בנים ובנות, וכל יצירת קשר עם המין השני הייתה בגדר טאבו חברתי, עד לתקופה של ההתבגרות המינית, בה החלו ניסיונות זהירים לקשרים חברתיים גם עם המין הנגדי. סביבות הגיל 5-7 הם השנים בהם מתחילה מה שפרויד כינה כתקופת החביון, המתאפיינת באדישות מינית. ואני תוהה איזה משקל יש לתרבות ליצירת אותה תקופה של הכחשה מינית. אם ההורים והחברה לא היו מגדירים את העירום כפסול, אם לא הייתה קיימת אותה בושה, האם אותה תקופת חביון לא הייתה מתקיימת וילדים היו ממשיכים להיות מיניים מהופעת הדחפים הראשוניים ועד לחייהם כמבוגרים? כמו כן, תקופת החביון מתאפיינת על ידי פסיכולוגים כתקופה בה קיימת התפתחות של כישורים ושל לימוד. עד כמה הקשר בין התרבות המערבית, על התפתחותה הטכנולוגית לאורך השנים, ובין בושה מעירום, חזק? אנו מקשרים צניעות וחסידות עם תרבות, אך לכאורה אין קשר הכרחי בין התפתחות מחשבתית וטכנולוגית לבין בושה (למעשה, אני חושב שישנו דווקא קשר הפוך, ואני מקווה לעיין בנושא בעתיד). כל מיני שבטים באפריקה, אוקיאנייה, אמריקה ואיפה לא, התהלכו בעירום, אך לא התפתחו טכנולוגית כמעט כלל. האם יש קשר הכרחי בין שני הדברים? (והאם יש קשר, אם כך, בין התפתחות טכנולוגית לבין המצאות באקלים קר הדורש יצירת בגדים? או בתנאים סביבתיים אחרים הדורגשים ביגוד? כדאי לבחון גם זאת). מכאן הסוגייה העיקרית שעולה היא האם אישור של חקירה מינית לילדים קטנים עלול להסיט אותם מהתרכזות בפיתוח כלים אישיים, מיומנויות בסיסיות ולימוד כישורים כאלה ואחרים. אבל מצד שני יש לנו סטודנטים, אוכלוסייה שהפונקציה החברתית העיקרית שלהם היא לימוד והתפתחות, אבל באותו הזמן הם גם בתקופה מאד מינית בחייהם. וזה בכל זאת מסתדר. אין סיבה שזה לא יסתדר גם עם ילדים קטנים (למרות האופי השונה מאד של הלימוד).

אך מה היא מקורה של מסורת הבושה הזו, ואיפה ומתי צמחה הגבלת הגיל? אמנות פורנוגרפית הייתה קיימת משחר ההיסטוריה; לצד ציורי המערות אשר הציגו בני-אדם צדים חיות, היו גם ציורים התיארו בני-אדם בזמן משגל. כדרות של תרבויות שונות, ביניהם היוונים, תיארו סצינות אירוטיות. קירות בתי-בושת בפומפאי גם הציגו תמונות שכאלו. הבושה מעירום ומפעילות מינית איננה נחלת כל התרבויות בכל הזמנים. נראה לי שבמערב, הגורם הדומיננטי ביותר שהביא לדיכוי מיני היה הדת. ביהדות יש לנו כבר את הסצינה בתורה של אדם וחווה אשר פותחים פתאם את עיניהם וחשים בעירומם לאחר אכילת עץ הדעת (מטוב ורע) וחוקי צניעות כאלה ואחרים (או שזה בא מאוחר יותר?). הנצרות, אשר התפשטה עד סוף המאה הרביעית לכלל אירופה, הביאה איתה את הדיכוי המיני. מעניין שטוקוגאווה יושימונה, שליט יפן מהמאה ה18, שנחשב בעיני אי אלו כשליט המוצלח ביותר משושלתו, אשר העביר רפורמות כלכליות וביטל את האיסור על ספרים זרים ובכך גרם לזרם של ספרות זרה להכנס לארצו, להתרגם, וליצור גם את הראנגקו או לימודי המערב, הוא גם זה שתחת שלטונו יצא חוק אשר החרים ספרים אירוטיים, החוק הראשון ביפן שבא לדכא אמנות פורנוגרפית (או שאולי הדיכוי המיני גם הוא יבוא מהמערב?). האם דיכוי מיני היה סוג של ניסיון לשליטה, של יצירת מרות? אין ספק שיש כאן ביטוי של כח, אך האם האיסור תרם לכוחו של השליט אשר הוציא מידו את החוק? או שאולי קיים עניין עמוק יותר אשר בגללו פורנוגרפיה ומין נתפסים כלא מוסריים, ואף פחות הולמים ילדים?

תאוריה אחת שלי היא שמקורה העמוק ביותר של מסורת הבושה בעירום הוא כנגזרת של סלידה מגילוי עריות, אשר מקורה של זו הוא ביולוגי ולא תרבותי5. סלידה מגירוי עריות הופיעה בתרבויות שונות בעולם, ובעולם החי גם כן. גם אם האיסור לגילוי עריות עובר במסורת ודרך לימוד (חוקים שאוסרים גילוי עריות, למשל), הוא צומח באופן טבעי ולא תלוי תרבותי בבני-אדם הגדלים לצד בני המין השני. האם יכול להיות שהורים, הסולדים בעצמם מגילוי עריות כתוצאה מהתנאים בהם חיו בילדותם, יפחדו שמא ילדיהם יביעו איזו מיניות אחד כלפי השני, ולכן לימדו אותם שיש להתלבש ולא לחשוף איברים מוצנעים? או שהם נזפו בהם כאשר ראו אותם חוקרים זה את גופו של זה? והילדים, שלא לימדו אותם שזה "מקרה פרטי" ומדוע אסור להם לחשוף חלקים כאלו ואחרים, גדלים לדעת שהנורמה היא להיות לא ערום, שיש בושה בעירום ושיש להסתירו. מצדם, הם ימשיכו להעביר את רעיון הפסילות שבעירום כאשר יגדלו ויהיו להם ילדים משלהם, וכך הלאה. אין זה הכרחי שההורים יפתרו את בעית סכנת הגילוי עריות של ילדיהם על ידי ביגוד, וזה יכול להסביר מדוע היחס לעירום בתרבויות שונות ובזמנים שונים היה שונה.

ההסבר הזה איננו משכנע אותי לחלוטין, וכנראה צריך להקדיש לזה עוד מחשבה. אבל בכל זאת, זה נראה לי הכי קרוב להסבר התופעה, כיוון והסלידה מגילוי עריות מושרשת בביולוגיה שלנו (או לפחות מושרש התהליך אשר מביא לסלידה), בעוד שסלידה מעירום עצמו איננה (ראו תרבויות אשר מסתובבות בחופשיות בעירום).

מה בנוגע להגבלת גיל? במקומות ובזמנים שונים בהיסטוריה נכתבו ובוטלו חוקים הנוגעים לאמנות אירוטית או פורנוגרפית, אשר נעה מלהיות פופולארית ללהיות אסורה באופן מחמיר. אך נראה שגם כאשר אמנות כזו הייתה מותרת, היו נחקקים חוקים המגבילים את הדור הצעיר מלהחשף אליו. לא מצאתי מתי ואיפה נחקק החוק הראשון מסוג זה (אשמח אם מישהו יפנה אותי למקור מידע), אבל אפשר לחשוב על מספר סיבות שבגללן נחקקים חוקים אלו. ראשית, התאוריה שהצעתי פסקה אחת קודם יכולה לתת הסבר מספק. כדי למנוע מאחים ואחיות "לגלות עריות", משתדלים למנוע מרעיונות מיניים להכנס לראשם. ילדים קטנים נמצאים תדיר בחברת אחיהם, בעוד שמבוגרים נפרדים מאחיהם ויוצרים קשרים עם עמיתים לעבודה, ללימודים, לארגונים ומוסדות שונים, כך שהסכנה שרעיונות מיניים יובילו לגילוי עריות אצל ילדים גבוהה משמעותית (מנקודת מבטם של מחוקקים, אני מניח. זו גם לא חייבת להיות החלטה מודעת לעצמה לחלוטין). כמו כן, הדת פעמים רבות (תמיד?) אסרה על מין טרם החתונה, מה שיכול היה לגרום לחוקים שכאלה לצמוח. סיבה לחוק יכולה להיות טמונה גם באיסור אחר; באיסור לשתות משקאות חריפים. אם היו קיימים באותם זמנים מיני מוסדות כגון בתי-בושת אשר מספקים גם משקאות חריפים, או בתי-מרזח אשר סיפקו שירותי מין, הרי שהאוכלוסיה לא רצתה שילדים יכנסו לאותם מקומות, מה שהוביל, מאוחר יותר, הגבלת גיל גם על מוצרים הקשורים במין. ייתכן גם שילדים מעוררים איזה אינסטיקט אימהי בנשים, מה שמעורר בהן סלידה ממין איתם, הנובעת מהסלידה מגילוי עריות (ואולי אני סתם ממציא). סלידה זו של נשים מקיום יחסי מין עם ילדים או נערים צעירים מהן יכלה להוביל לחוק האוסר עליהם להכנס לבתי-בושת.

* * *

בתחילת מרץ עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של ש"ס שתחייב ספקיות אינטרנט לחסום "אתרי סקס, הימורים ואלימות" אשר נתפשות, כך אני מבין, כ"לא מוסריות". אין ספק שפלח האינטרנט העיקרי עליו הם מכוונים הוא של אתרים בעלי תוכן פורנוגרפי, מהסיבה הפשוטה שהוא הפלח הכי נרחב מבין השלשה. מטרת החוק המוצהרת היא להגן על ילדינו מפני התועבה של האינטרנט (אם כי למשה הלוי כאן יש רעיון אחר). מי שעוד לא ממש מכיר, החוק דורש מספקיות האינטרנט לחסום אתרי "תועבה" שכאלה אוטומטית וללא תשלום נוסף, אלא אם כן הלקוח ייבקש ספציפית שלא לחסום את האינטרנט עבורו. החוק בעייתי ממספר סיבות; ראשית, עד כמה שאני מבין, עוד לא קיים המנגנון שיוכל לבצע את המשימה כנדרש (תציצו רגע בזה). מעבר לכך, האוכלוסיה אשר "נגדה" פועלים, ילדים קטנים ונוער6, היא גם זו אשר פגיעה הכי פחות. הדור הצעיר הוא דור האינטרנט. אני לא יודע לכמה מכם היה אינטרנט מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל אני מניח שרוב הילדים כיום (נניח, גילאי 12 ומטה, שנולדו מאז 96) שיש להם אינטנרנט, גם גדלו עליו מאז שהם זוכרים את עצמם פחות או יותר, ואפשר גם להניח שהרבה מהר מחוברים לאינטרנט מהיר7. האינטרנט הוא מקום טבעי בשבילם; הם יודעים כיצד לבצע בו תמרונים ועקפות, טוב הרבה יותר מהאוכלוסיה המבוגרת יותר. סביר להניח שגם אילו פותח מנגנון סינון מוצלח יותר, הם יצליחו לעקוף אותו. אם לא במוקדם, אז במאוחר. החופש והאמת תמיד מוצאים דרך (בפאראפרזה למשפט של הדמות של ג'ף גולדבלום בפארק היורה). מעבר למגרעות אלו, הרי שהחוק הוא פגיעה בוטה בחופש המידע ובחופש לבחור, איש איש, מה ראוי לעיניו ומה לא. יש לחוק פוטנציאל גם לפגוע בחופש הביטוי והעיתונות (עד כמה שזכור לי, שר התקשורת הוא שקובע אילו אתרים יצונזרו ואילו לא, ואם זה לא הוא אז זו וועדה מטעמו). חופש הפרטיות נפגע כאשר נלקחה ההחלטה שתהיה רשימה של אלו שרוצים לבטל את הסינון, במקום שתהיה רשימה של מזמיני הסינון. גם ההבטחה ששירות הסינון יהיה חינם זו שטות, כי אם יש מנגנון שצריך ליצור, הרי שספקיות האינטרנט יצטרכו לעבוד עליו ולתחזק אותו, מה שיוביל לעלייה בעלות חבילות הגלישה. ואם יופנה כסף מהממשלה לעניין (מה שלא מאד סביר שיקרה), הרי שאלה כספי משלמי המיסים.

החוק הוא רע; הוא לא יעיל, הוא חודרני, הוא פוגע בחופש, ובאופן כללי הוא רודני. אבל כמו שאפשר להבין משאר המאמר שלי, גם אילו החוק היה יעיל, גם אילו לא היה פוגע בפרטיות, גם אז הייתי מתנגד אליו. הוא לא שומר ולא מיטיב עם הילדים של אף אחד. מגיע גיל בו ילדים נעשים סקרנים בכל מה שנוגע למין. אם יכולת החקירה שלהם תחסם במקום אחד, הסקרנות שלהם פשוט תנותב דרך אפיקים אחרים. אתרים פורנוגרפיים, לדעתי, הם דרך לא מזיקה כלל לחקירה שכזו, ולסיפוק דחפים כאלו ואחרים שמתפתחים אצל ילדים, ילדות, נערים ונערות. עדיף שנתיב האינטרנט יהיה חופשי ופתוח בפניהם, במקום שינסו לספק את סקרנותם ודחפיהם במקומות אחרים, שיכולים להיות גרועים ומסוכנים יותר.

מעבר לכך, אני מעז לדבר כנגד החוק המקובל יותר המגביל כל גישה אל פורנוגרפיה לגילאי 18 ומעלה. אף אחד מן הסתם לא מתמם וחושב שילדים לא יכולים, ובקלות רבה ממש, להניח את ידם על חומר פורנוגרפי. אבל אני מדבר על הגישה הכללית שרואה לנכון למנוע מילדים כל תוכן שכזה, כולל סיקול ונזיפה על כל ילד שנתפס עם חומר לא חוקי זה. מה אם הגבלת הגיל הזו לא הייתה מתקיימת? מה אם החברה לא הייתה נרתעת ממין כמו מאש (פה אני קצת מגזים, אבל בכל זאת)?

ניסיתי לדמיין את החברה הישראלית, אחרי שהורידו ממנה את הגבלת הגיל הזו, ובנוסף הורידו את החוק שמגביל כל הצגת חומר מהסוג הזה במרחב הציבורי. ילדים מסתובבים ומגיעים לבית-ספר עם חוברות פורנו. כאשר הסצינה הזו עולה בראשי, מייד יש לי הרגשה של רתיעה ושל גועל במובן מסויים. אבל זה אשמת ההרגלים, זה קורה רק משום שאני רגיל לכך שילדים לא אמורים להסתובב עם חוברות פורנו, בטח שלא בכיתות הלימוד שלהם. אבל למה לא, בעצם? זה יפריע להם בלימודים? סביר להניח שזה לא ירגש אותם יותר ממה שהם מתרגשים מהחזיונות בראשם. בין אם נרצה ובין אם לא, תוך 5-10 שנים המצב יהיה כזה גם ככה, כאשר כל ילד יסתובב עם אינטרנט בפלאפון ויוכל לגלוש לאיזה מרחבים שהוא רוצה, ולחצות כל גבול שהוא רואה לנכון. סביר להניח שמורים והורים והנהלה ינסו להלחם בתופעה, אך ללא הועיל. אבל אם יאפשרו לתופעה להתקיים במקום לדכא אותה, אולי התלמידים יהיו מרוכזים בשיעור במקום באיך-אני-עושה-את-זה-ואת-זה-בהפסקה-בלי-להתפס. לתכנן פשעים בוודאי מרגש יותר מרק בחורות, או בחורים. האם המתירנות הזו יכולה להוביל למיני הערות סקסיסטיות מפי הילדים, כלפי מורות למשל? לא נראה לי. ראשית, הם לא צריכים מתירנות שכזו בשביל להיות זבי חטם. ובכלל, ברגע שהפכנו את כל אותם הדברים הגסים ללא גסים (שהרי ברגע שהם מותרים, מקובלים, הם מאבדים את גסותם), הרי שהם מפסיקים להיות פוגעים ומאבדים גם את העוקץ והכח שלהם.

הדבר הבא שהתחלתי לדמיין זה כיצד המרחב הציבורי מתמלא באותה "תועבה", כיצד מכל כיוון שאני מביט אליו צצים אל עבר עיניי זרגים מתעופפים ופינים מרקדים. זה גם היה מרתיע, לרגע אחד. אבל סך הכל, גם החיזיון הזה לא נראה לי נורא בכלל. גם אינני בטוח שאם ברגע שיאפשרו להציג עירום במרחב הציבורי אז בהכרח המרחב יתמלא בו. סך הכל, היום לפרסומות יש ניסיונות למתוח את גבול המותר, להיות פרובוקטיביים; ברגע שיהיה חופש מוחלט, שוב, נאבד העוקץ והעניין. דוגמנים ערומים לחלוטין לא יכולים לפרסם בגדים. אולי רק הנעלה. וכובעים. וצעיפים. (והרבה דברים אחרים, בעצם. בנקים, פלאפונים, מכוניות. . .) חברה שאיננה מתביישת בגוף האנושי, על כלל איבריו, נראית לי כמו חברה טובה יותר לחיות בה. אולי מתירנות שכזו הייתה יכולה לסיים את עידן ההתחסדות האנושית?8

** = * = ** = * = **

1. התערלות?

2. למעשה, לא תמיד ישנו "מנגנון". כשאני חושב על זה, בגילאים נמוכים יותר הפורנוגפיה שצרכתי כללה באופן בלעדי אך ורק נשים עירומות, כלומר צפייה ב"דברים יפים ומרגשים", בעוד שרק בגיל יותר מתקדם התחלתי לצרוך פורנו שכלל בתוכו אינטראקציה בין גברים ונשים (אני לא בטוח מתי התחלתי לצפות גם באינטרקציה בין נשים לנשים, אבל זה הגיע לפני האינטרקציה ההטרוסקסואלית, וייתכן שזה היה קיים עוד מראשית התקופה שלי כצרכן פורנוגרפיה). כלומר, הרגע שבו הכנסתי ייצוג של עצמי (הגבר) לתוך הפורנוגרפיה שצרכתי בא בזמן מאוחר יותר מהזמן שבו התחילה ההתעניינות שלי במין השני. אינני יודע כמה מזה הינו מקרה אישי שלי ו\או קשור בהתפתחות האישית שלי, אבל יכול להיות מעניין לבצע מחקר (מעט בעייתי, יש יגידו) של איזה סוג פורנוגפיה ילדים קטנים צורכים, וכיצד ואם היא משתנה לאורך התבגרותם.

3. מכירים כפועל בפרנסט-פרוגרסיב ולא סתם פרסנט. כלומר, הם "נעשים מכרים עם", ולא סתם "מכירים" מהעבר.

4. אם כבר דלתות שפותחים ושנפתחות לבד, אולי יהיה לכם מעניין לשמוע שהמשל הזה הוא לא כל-כך משל כמו שהוא מתקיים למעשה במציאות. תופתעו אולי לגלות שכפתור ה"לסגור דלתות" במעליות לא באמת עובד. ככה לפחות טוען הניו-יורקר. האמת שהעדות של הניו-יורקר לא סיפקה אותי, ולכן יצאתי לחיפושים באינטרנט אחר תשובה יותר מבוססת. אני חייב להגיד שלא הצלחתי למצוא תשובה חד משמעית, ונראה שהתשובה לשאלה "האם כפתורי סגירת הדלתות במעליות באמת עובדות?" הוא בגדר הידע שהאנושות טרם השיגה. הייתי יוצא למחקר עצמאי (טיול שדה) אך אין לי מעלית בבית, חבר'ה. בכל אופן, במידה והכפתור לא באמת עובד (שזה יכול מאד להיות, בסך הכל) הרי שאנשים מנסים לסגור דלתות שנסגרות גם כך. אה, וזה מצחיק.

5. ע"ע אפקט ווסטארמארק. התאוריה של ווסטארמארק גורסת כי רגשי דחיה מגילוי עריות, גם כאלו של "צדדים שלישיים" (שאחד ירגיש לא רק דחייה מינית מאחיו או אחותו, אלא גם ממערכת יחסים מינית בין אח ואחות לא שלא. כלומר, פיתוח של דחיה מגילוי עריות כ"ערך מוסרי" ולא רק כ"טעם אישי") מתפתחים אצל בני-אדם הגדלים בשנותיהם הראשונים לצד ילדים בני המין השני, בין אם יש ביניהם קשר דם (אחים, בני-דודים) ובין אם לא (אחים מאומצים, למשל). זה יכול גם להסביר את חוסר הדחייה האישית שלי מגילוי עריות. אין לי אחות, ואין לי שום בעיה עם אחים ואחיות ששוכבים אחד עם השני, אם זה מה שהם רוצים, ואני לא רואה באקט חטא או מעשה לא מוסרי. אני כן רואה בהבאת ילדים מאיחוד שכזה בעיה, בשל כשלים גנטיים היכולים לנבוע מכך, אבל לא רואה בעיה במעשה המין כשלעצמו. הנה נייר קצר בפורמאט פידיאף של מחקר המאשש באופן משכנע את האפקט המדובר.

6. החוק אמנם חל על כלל האוכלוסיה, אך למבגורים יש אפשרות לבטל את השירות, בעוד שלקטינים אין ברירה. מעבר לכך, מן הסתם ברוב הבתים בהם קיים אינטרנט, הוא רשום על חשבון אחד ההורים, כך ששוב, לקטינים אין מילה בנושא אלא דרך שכנוע ההורים.

7. נכון לשנת 2005, כחצי מאוכלוסית ישראל מחוברת לאינטרנט, ובנוסף, ישראל נמצאת במקום ה13 בעולם בדירוג של מספר מחוברים לאינטרנט מהיר ביחס לאוכלוסיה, עם 177,600 מחוברים פר מיליון תושבים, שזה כ1,243,200 מחוברים לאינטרנט מהיר במדינה. לא ברור כיצד זה מחושב, אבל ייתכן שבפועל המספר יותר גדול אם בכל חיבור משתמשים מספר אנשים (שזה מה שקורה לרוב במשפחות).

8. כאן אני מתנצל על כך שאחת ההנחות המובלעות במאמר הזה הייתה שגברים, בכל גיל שהוא, הם הצרכנים והדורשים העיקריים או הבלעדיים של פורנוגרפיה. בין אם זה נכון ובין אם לא (ואולי זה עניין תרבותי, אבל מי יודע), לא הייתה כאן מגמה מכוונת, וזה נבע בין השאר מהקושי שבלהכניס את שמות הזכר ושמות הנקבה בכל מקרה ודוגמא.

גיקיות ריבייסד

יום חמישי, פברואר 28, 2008

אף על פי שהיום הזה כלל שהייה חסרת תקנה מול המחשב כמו הרבה ימים אחרים (לצערי כולנו), הרי שהיה משהו בחוויה שלי היום שדמה יותר לחווית האינטרנט שהייתה לי לפני מספר שנים, בסביבות ה5 נדמה לי. חוויה גיקית הרבה יותר במהותה (מעניין; יכול להיות תוכן גיקי וצורה גיקית).

זה התחיל אולי כאשר נתתי מבט באנימה.קו.איל אשר הפך אותי למלא נוסטלגיה. זה החזיר אותי לחווית הפורומים אשר הייתה נעימה והסתיימה לה יחד עם איבוד העניין באותם הפורומים, ואולי באיבוד הרוח של מפרשיהם (או שאולי נוצרו בהם חורים). חוץ מאותו פורום אנימה (אשר סבב מעט מאד סביב הנושא עליו הוא קרוי) לקחתי חלק גם בפורום העז (פורום של משחקי-תפקידים) ובפורום דימונז שבו הרגשתי פחות שייך ושאליו עברתי לאחר נפילת העז.

קשה לי לומר מה גורם לפורומים להיות רלוונטיים אליי עכשיו פחות מפעם. אבל אולי זה לא נכון שהם פחות רלוונטיים. כמובן, יש לי כיום הרבה פחות זמן פנוי מפעם (במדידות של ימים ולא שעות), משאב שפורומים צרכו כמו מים. אבל נראה שזה פשוט לא עובד עכשיו בלי קשר לזמן.היה פעם אחת לא מזמן סוג של הבהוב, פורום שהלך כלעומת שבא, אשר הסתפח לבלוג שיזם יותם ואליו הצטרפתי, אשר סבב סביב נושאים מעניינים אך כלל מעט מאד השתתפות. דווקא במקרה הזה אני מטיל את אשמת הכישלון בפורמט הלא נוח, לא אסתטי ולא ידידותי בעליל. ייתכן והעיסוק בפורומים כן יכול לחזור, אם יהיה רק על מה לדבר (ונדמה לי שתמיד יש על מה לדבר), אם כי רצוי גם שזה יהיה מעניין.

אפשר גם להכנס לנושא של פורומים וקהילות ווירטואליות. נראה שלאלו יש סוג של אנרציה, ובשלב מסויים אין צורך להפעיל אנרגיה כדי שקהילה מהסוג הזה או פורום יהיו פעילים. בשלב מסויים הם פשוט קיימים, מקיימים את עצמם. אבל להקים פורום אשר ישגשג זו עבודה לא קלה. כיוון שזו רשת יש צורך ביותר ממשתתף אחד. אבל לא ניתן בבת אחת להביא מספר משתתפים; בסופו של דבר, מישהו צריך לכתוב את הפוסט הראשון, ומישהו צריך לכתוב את התגובה הראשונה. נראה שזה פשוט חייב להיות בהתחלה מלאכותי, נעשה בשביל המעשה עצמו, ורק לאחר מכן, אולי דווקא כשמגיעים לשם צופים אשר לא לוקחים חלק בהקמה כאג'נדה אלא פשוט משתתפים בעניין מתוך עניין אישי, רק אז כל העסק נעשה אורגאני, חי, נושם. קשרים נוצרים בין המשתתפים, נוצרת שפה-פנימית, נוצרים ממים. . .

האק, אני חייב לנסות להרים משהו בסגנון. אולי מאוחר יותר.

 

אחר כך הגעתי לוובקומיק אקסקייסידי (כנראה דרך איזה קישור, אך כבר אינני זוכר באיזה אופן), וובקומיק המאופיין בין השאר ברמה כזו או אחרת של נרדינס גם כן, ונראה כמו משהו שכדאי לעקוב אחריו. העמודים הראשונים הזכירו לי מיזם אחר שלי אשר פעילותו נעצרה בעיקר (או: רק) מכיוון ששכחתיאיבדתי את שם המשתמש והסיסמא שלו. מהוובקומיק הגעתי לבלוג שלו (איי, אני אוהב אנשים שמתעסקים במתמטיקה) ודבר זה העלה הרהורים אודות בלוג משלי.

את הבלוג שאתם קוראים עכשיו רציתי כבר לפתוח לפני כשבועיים. הסיבה שלא עשיתי זאת כבר לפני שבועיים היא שלא הצלחתי לסיים (ובמקרים אחרים, להתחיל) שום מאמר שהתחלתי לכתוב ושרציתי לפרסם. למעשה, כבר דיי מזמן רציתי להקים בלוג בשביל לפרסם בו כל מיני רעיונות וסיפורים קצרים, אבל הדבר לא עלה בידי, שוב, בגלל הסיבה שלא הצלחתי לסיים לכתוב שום דבר שהתחלתי. התחלתי לכתוב מספר סיפורים שלא הושלמו, ורעיונות למאמרים לא היו חסרים. אם הייתי כותב כל מאמר שרציתי לכתוב, היו פה כבר מאמרים על האנאלוגיה בין זמן ומרחב בשפות שונות, הקשר בין פשע, עונש ומקריות. ספר של רולאן בארת נתן לי השראה למספר מאמרים שהיו יכולים להכתב בסגנון שלו, אחד אודות המיתוס של ה"שנה האזרחית", והשני על ה"מפלצת" כחומר ולא צורה. נדמה לי שהיו עוד מספר רעיונות שאינני זוכר כעת. היה עוד מאמר שהתחלתי לכתוב עוד בתיכון, אודות איך דמוקרטיה וזכות הצבעה מלאה פירקהמפרקת את מוסד המשפחה, אבל הפסקתי לכתוב אותו איפשהו באמצע בגלל שאיבדתי את התנע שהיה לי. אולי יום אחד אעבור על זה וזה יתן לי השראה מחודשת.

הקושי הזה דיי מצחיק, בהתחשב בקלות שבה הייתי כותב בבלוג הישן שלי. יש לי פתאם הרגשה שאולי כאשר אני פותח עמוד של וורד אני צריך ללמוד מחדש לכתוב, בעוד שלכתוב בבלוגים אני כבר רגיל. יש פה גם עניין כבד מאד של ציפיה עצמית ופחד לכתוב משהו לא טוב. ברגע זה אני כותב, ואין לי שום ספק שאני אגיע לסוף הפוסט הזה. השאלה היא האם זה עניין של צורה, כלומר זה שאני כותב בבלוג ולא בוורד או משהו כזה, או האם זה עניין של תוכן ונושא – אם פשוט לקחתי נושא קליל שאני לא נתקע בו. כלומר, האם אני בדרך כלל נתקע בגלל התוכן או בגלל הגישה שלי. צריך באמת לבדוק את העניין.

בכל אופן, עד עתה נקטתי בגישה של קודם לכתוב, ואחר-כך לפתוח את הבלוג. כלומר, קודם התוכן ואחר כך המסגרת. יש לציין שגם שלא בהקשר של בלוגים, המחשבה שלי סובבת דיי הרבה סביב הנושא של מטא-כתיבה וכל הדברים שקשורים-לכתיבה-אבל-אינם-כתיבה-לכשלעצמה. יצא לי גם לקרוא על נושאים כאלו ולהתעניין בזה. דבר זה איכזב אותי פעמים רבות, שכן אף על פי שאותה התעסקות אמורה לקדם את הכתיבה שלי, הרי שבסופו של דבר כשאני עוסק בפעילות הקשורה בכתיבה, אני לא כותב. הפעם החלטתי לגשת לעניין מהכיוון השני – קודם להרים את הבלוג כחלל לפעול בו, ורק לאחר מכן למלא אותו בתוכן.

טוב, אני חושב שהגעתי לרוויה בנושא האוננות הכתיבתית. צריך לגשת למלאכה.