מוסר אינדוקטיבי ומוסר דדוקטיבי

הקטע הבא יעשה שימוש כבד במונחים הלועזיים "אינדוקציה" ו"דדוקציה" אשר הגדרתם היא "הסקה מן הפרט אל הכלל" ו"הסקה מן הכלל אל הפרט" בהתאמה. אף על פי שאין הם מדוייקים בעיניי, מומלץ למי שהמונחים הללו לא טבעיים לו ורוצה לקרוא את מה שכתבתי, לקרוא את הערכים בוויקיפדיה של שני הערכים הללו.

בני-אדם לומדים דברים רבים במשך חייהם. חלק נכבד מהידע שלהם הם רוכשים בדרך אינדוקטיבית. למשל ילדים, וכאן נכנסים גם תרבויות פרימיטיוויות, צפו וראו שהשמש זורחת מספר שעות לאחר שהיא שוקעת. לרבים מהם אין את ההבנה כיצד המערכת השמימית עובדת, אבל גם בלי הידע הזה הם מסיקים שהשמש תזרח גם מחר מכיוון שאף פעם לא חוו יום בו השמש לא זרחה. הם לא יודעים זאת, אבל זו מסקנה הגיונית ומתבקשת. יש לציין את התרבויות שלא ראו זאת כמובן מאליו, כמו האצטקים למשל, שראו צורך להקריב קורבנות לאלים שימשיכו לגלגל את גלגל השמש לאורך השמיים. הם לא ידעו את החוקיות של תנועת גרמי השמיים ושהיא בלתי תלויה בכוחם של אלים או במעשיהם של בני-אדם, ולכן הוסיפו לעצמם התנהגות מיותרת.

באופן דומה אנשים לומדים לפתוח דלתות. אף אחד לא יפגוש אף-פעם את כל הדלתות בעולם, אבל כל אדם פוגש הרבה מאד דלתות ומסיק חוקיות מהמפגשים האלה. אף אדם לא מלמדים איך לפתוח דלתות ובכל זאת כולם יודעים איך לעשות זאת. אם נבנה דלת שבה הידית מורכבת בצד של הציר (במקום בצד המרוחק ממנו), רוב האנשים אם לא כולם ינסו לפתוח את הדלת בצורה לא נכונה. אף אחד לא בודק באיזה צד של הדלת הציר שלה נמצא אלא מסיק זאת על פי מיקום הידית.

בצורה דומה אנשים לומדים את הדרך מביתם למקומות אחרים. כיוון שחיים שלמים הם צופים ורואים שהמרחב הגיאוגרפי איננו משתנה או משתנה לאט מאד (אם בונים והורסים בתוך המרחב העירוני), כל בוקר כשהם יוצאים לעבודה הם אינם בודקים אם המשרד שלהם עדין נמצא באותו המקום או אם הרחובות והדרכים אליו נשארו קבועים או אם השתנו, אלא בוטחים באופן טוטאלי בידע הקיים שלהם, אף על פי שבאופן תיאורתי כל המרחב מסביב לדירה שלהם יכל להשתנות בין-הלילה.

גם זיכרון מוטורי הוא אינדוקטיבי מבחינה מסוימת. בתור מבוגרים אנחנו כבר לא זוכרים את הקשיים שבלימוד ללכת על שתיים ורואים בפעולה מיומנות פשוטה, מובנת מעליה. אבל זו פעולה מאד מורכבת שכולל חישובי-איזון קטנים ומרובים ש"הגוף לומד". אפשר לחוות את זה אם לומדים לרכב על אפניים בגיל מתקדם, או אם לומדים לרכב על חד-אופן או לאזן מוט וצלחת על המצח או האף (אולי, אני לא ניסיתי).

אנשים גם לומדים באופן דדוקטיבי, כלומר דרך לימוד חוקיות מוצהרת וממנה לגזור על פי כל מקרה. בצורה זו אנשים לומדים מתמטיקה, את חוקי התנועה והנדסה. למעשה לכל אלה אפשר להצמיד את המילה "חוקי" ללא שינוי המשמעות ולקבל "חוקי המתמטיקה" ו"חוקי ההנדסה". אדם לא פותר הרבה מאד תרגילים בחשבון ואז מסיק מהתוצאות חוקיות[1], אלא לומד במפורש מה כל סימן מסמל ואיך לבצע פעולות מתמטיות.

בצורה [טיפו]גרפית ניתן להציג את שני דרכי הלימוד כך:

אינדוקציה:

אירועים נצפים —[הסקה]← חוקיות —[הקשה]← התנהגות

דדוקציה:

חוקיות מוצהרת —[גזירה]← התנהגות

כש"התנהגות" מכילה כל פעולה של האדם כולל תחושות ומחשבות, בהתאם לתחום המדובר.

כיצד בני-אדם לומדים שפה? נביט על האופן שעושים זאת האנשים אשר שולטים בשפה כלשהי בצורה הטובה ביותר, בהגדרה[2] – דוברים ילידים. אותם אנשים לומדים שפה באופן אינדוקטיבי, לא דדוקטיבי. עם השנים תינוקות שומעים רבבות משפטים ובהדרגה תופשים את התבניות שמאחוריהם ומסיקים חוקיות. לא מלמדים אותם כללי דקדוק.  אם תיגשו לדוברים-ילידים של שפה שאתם לומדים כשפה שנייה ותשאלו אותם שאלה על דקדוק תראו שהם לעתים רבות לא ידעו לענות לכם על השאלה או יתחילו להריץ בראש כל מיני דוגמאות ויסיקו מהן את החוקיות. כמה מכם יודעים מה הבניין והשורש של הפועל "להגן"? או "מוקם"? "הוכר"? אם כללי לשון היו כל-כך ברורים לדוברים-ילידים, ממוצע הבגרות בלשון לא היה עומד על המספר עליו הוא עומד.

לעומת זאת, רוב מי שלומד שפה בתור שפה שנייה לומד אותה באופן דדוקטיבי, כמו שדובר-יליד לומד את מקצוע הלשון בשפתו. אף על פי שלא על זה אני רוצה להתמקד ואולי ארחיב על כך בפעם אחרת, רק אציין שנדמה לי שזה כלל לא יעיל ולא מהנה, ושעדיף ללמוד אינדוקטיבית, דהיינו, ללמוד אלפי דוגמאות של השפה – מילים, משפטים – ומשם להמשיך ולפתח את הידע על ידי אינטראקציה עם השפה עצמה דרך מוסיקה, סרטים, ספרות ושיחה עם דוברים אחרים. לימוד עם מעט מאד או בכלל בלי כללי דקדוק, תחביר או טבלאות הטייה. אנשים חושבים שזה שהם בתור מבוגרים יכולים להבין וללמוד כללי-דקדוק נותן להם איזה יתרון, בעוד שמצד-שני אנשים מתלוננים שבגיל מתקדם קשה מאד ללמוד שפה חדשה. אבל אולי זה רק אשמת השיטה? כשאתה לומד שפה או כל דבר אחר, צפה וקח דוגמא מאלו ששולטים בתחום הלימוד הזה בצורה הטובה ביותר וחקה אותם (לא בלא מחשבה, כמובן). במקרה של שפה אותם אנשים הם הדוברים-ילידים והם לומדים באופן אינדוקטיבי. קח מהם דוגמא.

דברים נוספים שנלמדים בדרך אינדוקטיבית הם כללי נימוס. אדם לומד מה "נכון\מכובד\מקובל" ומה "לא נכון\גס\לא מקובל" על ידי צפייה בהתנהגותם של אנשים אחרים. כמובן שהורים מעירים לילד כאשר הוא עובר על כללים אלו ("תלעס בפה סגור", "בבקָ–?", "תגיד תודה לרותי" וכולי) אבל צריך לא לשכוח ש(1) ההורים גם למדו מהסביבה ומהוריהם את אותם כללים ו(2) החברה (כל ה"אירועים" מסביב) היא שייצבה את אותם כללי נימוס אצל ההורים. הרי אם מישהי למדה בילדות במסגרת המשפחה שיש לחלוץ נעליים תמיד כשנכנסים לביתו של אדם אבל לכשהתבגרה ונעשתה אישה עצמאית ראתה שאף אחד בשום מקום לא מתנהג לפי כלל זה, סביר יותר להניח שהיא תאמץ את כללי הכלל ותסיק שמשפחתה מוזרה או יוצאת דופן מאשר שהחברה הכללית היא המטורפת. יש לשים לב שהטענה ב"(1)" אינה התחכמות וניסיון לגרום לידע דדוקטיבי להראות אינדוקטיבי. סך הכל, אם הולכים מספיק דורות אחורה מגיעים להורים הראשונים שלמדו את אותם כללים רק מהסביבה ולא מההורים. ועדין, בגלל שכללי נימוס הם הסכמה חברתית ולא חוק מוחלט הם עוברים שינויים עם חלוף השנים ובגלל סעיף (2) החוק שעובר מדור לדור הוא לא דדוקטיבי על אף שהוא מוצהר.

ויותר מכך, בכל מה שקשור להתנהגות, גם מוסר (הן ההתנהגות והן החוש המוסרי, אשר הם תואמים בגלל תהליך פסיכולוגי של התרצה [רציונליזציה]) נקנה באופן אינדוקטיבי.

ישנו הרעיון של ניטשה כי המוסר התפתח כהסכמה חברתית משתמעת[3] – "אני לא אגנוב לך, אתה לא תגנוב לי" (ובאופן חיובי:  "אני אגרד לך, אתה תגרד לי"). אפשר לדמיין את התהליך האינדוקטיבי. בשנה כזו וכזו כמה בני-אדם עשו הסכם שכזה, "לא נגנוב אחד מהשני", "לא נרצח אחד את השני" וכולי, וזה העניק להם ביטחון וחיים טובים יותר. גם בלי להורות לילדיהם וילדי ילדיהם את פרטי ההסכם, אלו לומדים מהתנהגות הוריהם והחברה ומסיקים שככה צריך לנהוג: לא לגנוב, לא לרצוח וכולי – וככה זה נמשך לדורות. אבל בוקר אחד יכול להתעורר אדם ולשאול את עצמו "רגע, למה לא לגנוב?" או "למה לא להרוג?" וסביר להניח שזה יקרה כשהוא יגיע למצב קיצוני בחיים, כשאין לו מחסה, או שהוא רעב או סובל, שכן אחרת הוא ירגיש נוח יותר לפעול על פי הכללים המשתמעים של החברה הסובבת. זה יכול גם לקרות עם אדם בעל תכונות סכיזואידיות או אנטי-חברתיות מאד וחסר תפישה-חברתית.

אבל כדי שחברה תשגשג ותפרח היא צריכה סדר, וסדר אומר שאנשים מכבדים את קניינם של אנשים אחרים ולא הורגים אחד את השני על ימין ועל שמאל. אפשר להניח שגם אילו רצו חברות קדומות להקים מערכת משטר שתוכל לאכוף את החוקים, הן לא יכלו לעשות זאת עקב חוסר באמצעים (קרימינולוגיה סך הכל עברה דרך ארוכה מאז ועד היום). וכאן רעיון האלוהים הוא יעיל במיוחד. חוקי ההתנהגות (שהם כללי האתיקה) שהיו אינדוקטיביים נעשו דדוקטיביים. חוקים אינדוקטיביים הם תלויי מאורעות ואנשי החברה הסובבת, ולכן ניתן להעלות בהם פקפוק, במיוחד על-ידי היחיד שנבגד על ידי אותה חברה (אם הוא חסר-בית רעב, למשל). אבל אם מציגים את אותם חוקים כמילת האלוהים, כלומר חוקים שנקבעו במפורש על ידי סוכן חיצוני, כזה שהוא מחוץ למאורעות (ומכאן שהם גם נענשים על-ידי גורם חיצוני ולא ניתן לברוח מענישה) אז קשה לפקפק באותם חוקים[4] ועיגונם "מבחוץ" במקום באנשים אחרים שומר עליהם מוגנים משינוי. עכשיו לשאלה "למה לא להרוג?" אדם יקבל את התשובה "כי אני אסבול את כל העולם-הבא בגיהינום".

אבל אחרי שהופיעו חוקים דדוקטיביים, הופיעו גם גורמים שידעו לנצל אותם כדי לרכוש עוצמה חברתית ופוליטית. הכנסייה טענה שהיא היחידה שיודעת את רצון האל, ומלכים הציגו את עצמם כשולטים בחסד האל וכך ביססו את שלטונם. הם לא נבחרו על ידי מישהו מלמטה אלא על ידי מישהו מלמעלה, מבחוץ, לטענתם, וכך הם הפכו את עצמם לדוברי חוק דדוקטיבי, מוחלט, שלם. לא ניתן לערער עליהם כי מחשבות האדם אודות החוק האלוהי לא רלוונטיות.

אבל חוק דדוקטיבי הוא כזה רק למראית העין. כללי התנהגות הם תמיד אינדוקטיביים. מה שעלול לגרום לכללים להיתפש כדדוקטיביים הם רעיונות אינדוקטיביים מרמה אחת למעלה, מרמה שנייה. למשל, מאחורי החוק האלוהי הדדוקטיבי לכאורה נמצאים הרעיונות האינדוקטיביים שאלוהים קיים ומתערב בחיי אדם, שהתנ"ך או טקסטים דתיים אחרים הם דברי קודש וכולי. רעיונות אלו הם אינדוקטיביים מכיוון שאדם מקבל באופן אינדוקטיבי מהסביבה את אותם הרעיונות – כולם פועלים כאילו זה כך אז כנראה זה כך. בסביבה שבה אף אחד לא מאמין בנכונות טקסט כלשהו, בין אם זה התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן או כל טקסט דתי אחר, יגדלו מעט מאד אנשים שיתחילו להאמין בנכונות אותם טקסטים. בחברה שבה הרוב המוחלט מאמין בעקשנות שעקרונות המחקר הביולוגי הם דברי הבל, יגדלו מעט מאד אנשים שיראו עניין ואמת בתחום. בחברה שבה הרוב מאמין שמתמטיקה זה מקצוע קשה שנגיש רק ליחידי סגולה, אנשים מעטים יאמינו שהם מסוגלים לדעת היטב את המקצוע. בסביבות "הפוכות" גם התוצאות יהיו הפוכות כיוון שהדינמיקה של אמונות שוללות ומאששות הוא דומה מאד. בחברות פוליתאיסטיות סגורות מעטים יאמצו אמונה מונותאיסטית ובחברות מונותאיסטיות סגורות מעטים יאמצו אמנוה פוליתאיסטית.

ישנם גם אמונות אינדוקטיביות שהולכות רמה אחת נוספת למעלה ומתייחסות לתהליך האינדוקטיבי עצמו. הרעיון ש"הרעיונות והערכים של החברה הסובבת הם רעים\לא נכונים" שחברי תרבויות-נגד יחזיקו לעתים יכול להשפיע על האופן בו הם תופשים כללים שרווחים בחברה. כך שאם החברה מאמינה שX ולא Y, מחזיקי הרעיון הזה יתעקשו להאמין בY ולהאמין שX הוא שטות, או לפחות יתנסו ברעיונות הפוכים אלה. אבל גם הרעיון הזה שהוא לכאורה "אנטי-אינדוקטיבי" הוא בעצמו אינדוקטיבי; מעט מאד אנשים ימצאו בעצמם את האומץ להתמרד נגד הערכים של החברה הכללית אם הם הראשונים לעשות זאת, אבל ככל שיש אנשים רבים יותר כך יהיה להם קל יותר. נוצר כאן מקרה של זהות-מופרדת: היחיד מפריד את זהותו מזהות החברה הכללית ומאמץ זהות חדשה או כזו ששייכת לתת-תרבות ואז מקבל אינדוקטיבית את הערכים של התת-תרבות. חוץ מתרבותיות-נגד ישנם תת-תרבויות אחרות. החרדים, למשל, מהווים תרבות נפרדת באופן ברור מהחברה הישראלית הכללית, ומחזיקים ברעיונות רבים אשר לא תואמים את רעיונות החברה הכללית. אבל אילו לא הייתה קהילה זו של יהודים חרדים, מעט מאד ילדים ומתבגרים היו נעשים והופכים להיות חרדים באופן ספונטאני. ישנו גם העניין של מורשת-משפחתית וכללית ואין ספק שזה באופן כללי עסק דיי מורכב, אבל כמו בדוגמא עם הילדה וחליצת הנעליים, ברור שישנם לחצים אינדוקטיביים חזקים מהחברה הכללית אשר עומדים נגד היעילות והערך של ערכים מסויימים (כאילו לכל רעיון ישנם מאזניים שבכף אחת מונחים לחצים אינדוקטיביים ובכף האחרת מונחת יעילותו – הערך והמחיר – של הרעיון) והם יכולים לגבור גם על מורשת משפחתית זו.

דוגמאות נוספות לאופי האינדוקטיבי של תחומים שנתפשים כדדוקטיביים לרוב נמצאות בתחום הלשון ותחום המוסר. שפה נתפשת לרוב כדדוקטיבית – ישנם כללים ברורים ושינם מילונים שיגידו לכל שואל מה נכון ומה לא נכון. אפשר לומר שהאקדמיה ללשון העברית היא לכאורה לדוברי לשון עברית מה שהכנסייה הקתולית היא לקתולים[5], כלומר שיש גוף שמכתיב כללים דדוקטיביים. אבל אנשים לומדים שפה באופן אינדוקטיבי ולכן אותם אנשים שמתקנים אחרים על שגיאותיהם בעברית נתפשים כקטנוניים ומעצבנים. (ראו למשל את זה)

כאמור, גם המוסר נלמד באופן אינדוקטיבי. לכן אנשים שפועלים על-פי מוסר "גבוה יותר" המנוגד למוסר האינדוקטיבי נתפשים כ"יפי נפש", למשל טבעונים עקב מוסר, "סמולנים" למיניהם וכולי. זה נושא שראוי לדיון משל עצמו, אבל קבוצות אלה של אנשים מעוררים יותר אנטגוניזם מקבוצות אחרות שהולכים כנגד כללים-אינדוקטיביים מכיוון והם מערערים את זהותם של האנשים שמחזיקים במוסר אינדוקטיבי. גם בלי למחות ולעשות הרבה רעש נגד גרימת סבל לחיות או ניצול בני-אדם, טבעונים ושמאלנים בהוויתם בלבד מעלים את הרעיון שאחרים הם אנשים רעים יותר, רעיון שלאותם אחרים קשה לסבול. כדי להתמודד עם המועקה הזו ה"פחות מוסריים" מכניסים את ה"יותר מוסריים" לקטגוריה שונה ונפרדת מהם וכך הופכים את המוסר שלהם ללא רלוונטי אליהם, או שהם מכניסים את הקורבנות שלהם (בעלי-חיים או בני-אדם) לקטגוריות שונות והופכים את המוסר שלהם ללא רלוונטי לקורבנות ("להרוג בני-אדם זה רע אבל להרוג חיות זה בסדר" או אפילו "להרוג חתולים או כלבים חמודים זה רע אבל להרוג פרות טעימות זה בסדר").

מהצד השנים ישנם אלו המחזיקים במוסר "נמוך יותר" המנוגד למוסר האינדוקטיבי[6], ואשר נקראים במגוון שמות; חוטאים, כופרים, או בנים של אמהות מושמצות. גם אלו מערערים את זהותם של ה"מוסריים יותר" (מי שהיו ה"פחות מוסריים" בדוגמא הקודמת), אבל בדרך אחרת. הוויתם ודעותיהם מעלים את הרעיון שה"מוסריים יותר" הם טרחנים, מתאמצים יותר מדיי ומחזיקים בדעות לא יעילות (בהם המחיר גדול מהערך). ייתכן ואותם דעות אפילו לא פוגעים ב"מוסריים יותר" (הדעה ש"להרוג זה בסדר", למשל, כן מסוכנת להם), למשל הדעה שהפלה זה לא פשע, שמין לפני הנישואין זה בסדר או שלהציג עור חשוף בציבור זה לא רע. בגלל שהחזקה במוסר ה"נמוך" יותר לרוב כוללת החזקה בפחות חוקים וכללים, אלו שמחזיקים במוסר זה נתפשים כרמאים במשחק החיים – הם הרי משלמים פחות ומקבלים אותו דבר (למשל, הם מקיימים יחסי-מין בחופשיות ולא מקיימים מצוות ובכל זאת מגיעים לאותו מקום לאחר המוות). המחשבה שיש אנשים כאלה מעיקה על אלו שכן משלמים את המחיר העודף כיוון שאילו הם מודים בהתנהגות המיותרת שלהם הם צריכים להודות שהם חיו חיים שלמים לא נכון ושהרגליהם רעים ובעקבות זאת לעבור תהליך לא נעים של שינוי.

צריך להוסיף רק שהשימוש שלי במילים "גבוה" ו"נמוך" בהתייחסות למוסר איננה מניחה שישנו ציר ליניארי ההולך מנמוך לגבוה, אלא רק מניחה שבני-אדם מתייחסים לדעות מוסריות זרות דרך אחד האופנים האלה, או בשני האופנים האלה לאספקטים שונים של המוסר האחר. באופן גס אפשר להגיד שמוסר נתפש נמוך יותר כאשר הוא טוען לקבל אותו דבר או יותר במחיר נמוך יותר כאשר האחד חושב שאין זה אפשרי ("מכרו לך מוצר דפוק"), בעוד שמוסר נתפש כגבוה כאשר הוא טוען שלאותו הערך צריך לשלם מחיר גבוה יותר בזמן שהאחד חושב שזה מיותר ("זה זול יותר בשוק"). לכן כל אחד משני צדדים מנוגדים יכול לראות את השני כפי שהוא רואה אותו. כך קפיטליסטים וקומוניסטים יכולים להביט אחד על השני ולחשוב שהאחר "נמוך יותר". הקפיטליסט חושב שלא ניתן לחיות חיים טובים אם אתה לא מתגמל את מי שראוי לתגמול בעוד שהקומוניסט חושב שלא ניתן לחיות חיים טובים כאשר כל אחד מתנהג באנוכיות ודואג רק לעצמו.

למה רעיון הדדוקטיביות הוא רע

צריך להיות זהירים עם כללים דדוקטיביים לכאורה. קודם כל, כפי שהראיתי, מאחורי כל כלל שנראה דדוקטיבי נמצאים רעיונות אינדוקטיביים, לכן הרעיון שכלל כלשהו הוא דדוקטיבי הוא שגוי. נתון זה כבר מספיק כדי לא להחזיק ברעיון שכללים כלשהם הם דדוקטיביים, אלא שנוסף לזה ישנם עוד לפחות שתי תכונות שליליות נוספות לרעיון הזה. כלל דדוקטיבי הוא (1)לא גמיש ו(2) נותן כח לגורמים אחרים.

חוסר הגמישות נובעת מכך שדדוקטיביות הופכת רעיון למוחלט ולא בר-שינוי. הוא חקוק בסלע. וחוסר גמישות זו גורמת לכך שהרעיון לא יוכל להתחלף ברעיון טוב ממנו כאשר זה יבוא, או שיעשה זאת בקושי רב. בכך רעיון הדדוקטיביות מאט את התפתחות החברה. כדי לא להסתבך במינוח אפשט ואומר שגם אינדוקטיביות לא חפה מפשע זה; רעיונות מדעיים ותרבותיים מהפכניים צריכים לעתים זמן של דור או שניים כדי להתקבל או לפחות לזכות להתייחסות רצינית. כל קהילייה תרבותית (בין אם היא מדעית או אמנותית) תתקשה לקבל רעיונות מהפכניים כיוון שבכך מתערערת זהות חבריה – יש בכך הודאה שהם חיו חיים שלמים עם רעיונות והתנהגות לא נכונה. הדור הצעיר שמחליף אותם חסר אותו משוא פנים כיוון שהם עוד לא הספיקו לחיות את חייהם על-פי הרעיונות ה"שמרניים", ולכן הם יכולים לבחון ולשקול את כל הרעיונות שזמינים להם באופן לא מוטה.

באשר להאצלת הכח, בהנחה שלאף אדם אין גישה ייחודית לידע אונטולוגי מוחלט, הרעיון שכללים דדוקטיביים קיימים ושישנם אנשים בעלי הסמכות לבטא או לקבוע אותם מעביר כח לאותם אנשים, תוך כדי זניחת אחראיות אישית וצמצום מבחירה של חופש הפרט. וזה שלילי בעיניי. ובעיניכם?

ההבנה שכל מוסר וכלל התנהגותי הוא אינדוקטיבי מוליכה למסקנה נוספת. כיוון שכל אדם מסיק כללי התנהגות באופן אינדוקטיבי, כלומר מאוסף כל מאורעות ההתנהגות שמסביבו, כל אדם משפיע ולכן אחראי על התנהגותם של האנשים סביבו. אני עושה כאן שימוש אינטואיטיבי במושג ה"אחראיות" בלי להגדיר אותו ואת משמעותו. חוץ מהרצון לצמצם במילים, אני עושה זאת כי המשמעות של המושג "אחראיות" בה אני עושה שימוש נגזרת משאר הדיון ומהרעיון האקזיסטנציאליסטי במהותו שאין כללים דדוקטיביים[7].

אם אנחנו מניחים שקיים חוק דדוקטיבי אלוהי, הרי שאלוהים אחראי על התנהגותם של אלו הפועלים על-פי ציוויו (באופן דומה לאחראיות על פשע שהתבצע על-ידי המוסת שאנחנו מטילים על המסית. תפישת אחראיות זו עומדת מאחורי העונש נגד מסיתים לפשע). אבל אנחנו מניחים שחוק דדוקטיבי כזה איננו קיים ושכל התנהגות מוסקת באופן אינדוקטיבי מכלל האנשים האחרים שאדם כלשהו בא איתם במגע. המילה "כלל" היא קריטית כאן כי כאמור יחס מספרי משחק כאן תפקיד חשוב. האינדוקציה מסיקה תמיד מכלל המופעים ולא מחלקם (הרי לא נטען ש"השמש זורחת כל בוקר" אם היה בוקר בו השמש לא זרחה).

בניגוד לאלוהים, אדם חי איננו יכול שלא להתנהג (בפרפרזה ל"אינך יכול שלא לתקשר" (you cannot not communicate) של פול ווצלוויק) ולכן הוא אחראי להתנהגותם של כל האנשים שהוא בא איתם במגע. ובצורה גרפית:

(1) אדם מסיק כללים אינדוקטיבית מכלל ההתנהגויות שהוא בא איתם במגע.

(2) אדם חי איננו יכול שלא להתנהג.

(3) המקור להתנהגות של אדם מסוים אחראי על התנהגותו.

מ(1) ו(2) ← (4) אדם מסיק כללים אינדוקטיבית מכל האנשים איתם הוא בא במגע.

ומ(3) ו(4) ← כל אדם אחראי על התנהגותם של אנשים איתם הוא בא במגע.

למורשת יש גם תפקיד חשוב בהחלת כללים (שוב, דרך אינדוקציה) ולכן ניתן להחיל את הטיעון הנ"ל גם על אנשים שמתו (האם מסית לרצח שמת איננו אחראי לרצח המתרחש לאחר מותו?)

לסיכום, צריך להיזהר מהרעיון שישנם כללים, רעיונות או חוקים דדוקטיביים ומוחלטים, ולזכור שאנחנו לא רק פועלים על פי כללי מוסר אלא גם יוצרים אקטיביים של אותם כללים.


[1] מתמטיקאים שחוקרים דווקא כן עושים זאת, אבל זה מקרה מיוחד.

[2] אם מישהו לא משתכנע שזה "בהגדרה" אני אשמח להרחיב בנושא.

[3] התרגום שהכי קרוב לimplicit שמצאתי, מקווה שזה תופס.

[4] ניתן לפקפק על אותם חוקים אבל כדי לעשות זאת יש לפקפק ברעיון האלוהים, ורעיון האלוהים אינדוקטיבי גם הוא. בניגוד לסדר החברתי וכלליו שקל להיפגע מהם ולכן להחליט שאין הם טובים ויש לפעול בהתעלמות מהם, אירועים (שהם בתוך המערכת) לא יכולים להצביע על אי-שלמות או על מבנה לקוי של אלוהים ובכך לערער את רעיונו. יותר מכך, על ידי יצירת דוקטורינה שמצדיקה כל אירוע מבחינה אלוהית (אם אתה צדיק ורע לך, אלוהים בוחן אותך), שום אירוע לא יכול לערער את אותו אלוהים.

רעיון האלוהים מתערער כשהוא נעשה מיותר – מה שקורה כאשר החברה מסוגלת לשמור על סדר ללא הכנסת רעיונות בדבר שופט עליון, והתנהגות האנשים (ולכן האירועים מהם מסיקים אינדוקטיבית) מסתמכת עליו פחות ופחות בשמירת צדק. בשלב הזה שני דברים יכולים לקרות.  רעיון האלוהים נעשה לא יעיל ("יקר יחסית לערך" מחיר > ערך) ולכן או שהמחיר שלו מתאפס (המחיר הזה הינו הפולחן וכללים דתיים אחרים) ואז המחיר משתווה לערך, או שהוא נתפש כמיותר באופן כללי ונזנח לחלוטין.

[5] אם כי ישנו הבדל ב(מטא-)רעיון אצל כל אחד מהחברות האלה. בעוד שקתולים רואים בדברי הכנסייה הקתולית דברי אמת, רוב הישראלים חושבים שפרסומי האקדמיה מעידים פעמים רבות על כך שהיא מורכבת מחבורת מטורפים.

[6] ישנו הבדל בין אנשים אלו לבין מי שאנחנו תופשים כ"עבריינים" או "פושעים". על אף שתהליך ההתרצה שכבר הוזכר מוביל אנשים להצדיק את מעשיהם, בעבר או בעתיד, מעטים הולכים רחוק כל-כך כמו רסקולניקוב. רוב הפושעים מחזיקים בערכים הרווחים בחברה אבל לא ביכולת להתמודד עם המציאות בעזרת אותם ערכים.

מההערה על רסקולניקוב צריך להסתייג ולשאול האם זה רק הבדל כמותי או איכותי. אבל במקרה של פשע ספונטאני (בניגוד לפשע מתוכנן מראש) ברור יותר ההבדל בין "פושע" ו"מחזיק במוסר נמוך".

[7] בנושא זה אני ממליץ לקרוא את אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם לז'אן פול-סרטר. הטקסט קיים במלואו באנגלית כאן.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “מוסר אינדוקטיבי ומוסר דדוקטיבי”

  1. kavod Says:

    אהבתי מאוד את ההסתגיויות שלך מעקרונות דדוקטיביים, מעניינת אותי מה דעתך על דקארט והרצניונליזם (שדגל בחקירה מדעית תחת עקרונות דדוקטיביים)?

  2. מרק Says:

    שלום גל,
    בעניין דקארט אני יכול להגיד שהוא קפדן בדיוק עד לנקודה שהוא מגיע למסקנה שהוא קיים (אני חושב משמע אני) ולא מעבר. הוא הפסיק להיות רציונלי ברגע המצאת האלוהים הטרנסצנדנטי שלו (שבגלל שהוא מושלם הוא בהכרח קיים – תעלול לוגי ולא יותר. האם משהו מושלם חייב להתקיים?), שלו הוא העניק רעיונות ודעות קדומות (שהוא בהכרח טוב ומתערב במציאות הנתפשת לאדם) ואחרי שעשה-כן הצהיר שהוא יכול להשען ולסמוך על אלוהים שיבטיח את אמינות החושים. מגוחך!
    ובדיאגרמה:
    אלוהים הוא מושלם [ולכן:] אלוהים בהכרח קיים [וגם:] אלוהים הוא בהכרח טוב [וגם:] אלוהים מתערב במציאות הנתפשת [ולכן:] אני יכול לסמוך על החושים והשכל [ולכן:] מ.ש.ל
    הטעות היא כמובן במעבר שבין "אלוהים הוא מושלם" לבין שאר התכונות של אלוהים.

    בכל אופן, לדיון בפוסט הנ"ל החקירה של דקראט לא מאד רלוונטית. בפוסט הזה דיברתי על מוסר שהוא סוג של משמעות, כלומר מה שבני-אדם אומרים *על* המציאות. מוסר לא קיים באופן פיסי (וגם לא מטאפיסי אלא אם אתה מניח את קיומו של אלוהים טוב\רע או בעל נטייה מוסרית כלשהי) אלא מהווה מערכת של סימון העולם הפיסי – נגיד ככה.
    החקירה של דקראט עוסקת באפיסטמיולוגיה/אונטולוגיה, דהיינו, מה אנחנו יכולים לדעת ומה קיים. כלומר, חקירתו עוסקת בתפישה של בני-אדם *את* המציאות.

    דקראט עוסק ב*מה* יש והאמינות של *מה* שאנחנו תופשים, בעוד שאני עוסק כאן ב*איזה* (טוב, רע, בעל ערך או לא), באיכות, המשמעות או מה שאנחנו אומרים על מה שאנחנו כבר תופשים.
    אם להשתמש במטאפורה לשונית אז דקראט וחקירתו עוסקים בשמות עצם ובפעלים, ואני עוסק כאן בשמות תואר ותואר הפועל.

    חוץ מזה, בעניין תפישת-המציאות (וספקנות מתודולוגית) כתבתי כאן, ואתה יותר ממוזמן לקרוא:
    https://dutchdouble.wordpress.com/2009/02/24/mass-communication-and-perception-of-reality/

  3. Vladimir Gritsenko Says:

    מאמר מבולבל. לגבי אינדוקציה ודדוקציה, אתה הרחבת את המושגים מעבר לפשט שלהם בצורה לא טובה, ואז איכשהו יצא שדדוקציה זה רע ולא באמת קיים, ושאותך, כן אותך, צריך לשפוט אותך על דבר רע שקרה מאז שנולדת.

    אינדוקציה היא הסקה מן הפרט אל הכלל. דדוקציה היא התהליך ההפוך. אפילו בדוגמא טריוויאלית של צפייה בעורבים וניבוי הצבע של העורב הבא, מעורבת גם אינדוקציה וגם דדוקציה. בצורה אינדוקטיבית אנחנו מסיקים כי כל העורבים שחורים, ואז בצורה דדוקטיבית אנחנו מנבאים את הצבע של העורב הבא. המושגים אינם מתייחסים לאמת הטבעית או המוסרית של הדברים, אלא רק לדרך בה פסוק אחד נובע מקודמו.

    למידה דדוקטיבית (ואפילו לא טריוויאלית) קיימת, למשל בדמות המתמטיקה שהיא מעבר להבנה חושית, כמו קבוצות אינסופיות ומספר מימדים גדול מ-3. אומנם רוב האנשים ילמדו את החומר ואת השיטות בכיתה, אבל זה נקרא חיקוי, לא אינדוקציה. וכשאתה מדבר בגנות הדדוקציה, בעצם רצית לדבר בגנות החיקוי של סמכויות מפוקפות. (בלבול מאוד מציק מבית היוצר של הפוסטמודרניזם, הנגע הרע של האינטלקטואלים בימינו.)

    אבל המוח האנושי, ולמעשה כל דבר בעל בינה, אינו יכול להיות טאבולה ראסה. ועל כך נאמר:

    And that is why (I went on to say) the result of trying to remove all assumptions from a mind, and unwind to the perfect absence of any prior, is not an ideal philosopher of perfect emptiness, but a rock. What is left of a mind after you remove the source code? Not the ghost who looks over the source code, but simply… no ghost.

    http://www.overcomingbias.com/2008/06/no-universally.html

    אתה טוען שאנשים לומדים ע"י החיקוי בלבד, ובצורה מודעת אולי כך הוא הדבר. אבל המודע הוא רק חלק קטן מהמוח ומהאישיות. מחקרים גנטיים על תאומים זהים ולא זהים מראים שהרבה מאוד אספקטים באישיות נקבעים במידה רבה ע"י הגנים. ההשפעה המשלימה של הסביבה לרוב לא טריוויאלית – הרבה חוקרים טוענים, למשל, שההורים אינם יכולים להשפיע הרבה על התפתחות ילדם.

    מוסר הוא גם לא רק עניין של אופנה. יש סוגי התנהגות שהם משותפים בין תרבויות שונות ומשונות, כמו איסורי רצח וגניבה. ואתה בעצמך מדבר על "התקדמות" החברה, משמע יש לאן להתקדם. ציטטת בנושא הזה את ניטשה, אבל יאה יותר לדבר על תורת המשחקים, שכן הרבה אינטואיציות מוסריות מושתתות בדרך זו או אחרת על דילמת האסיר, והגיון מסוג זה מחווט בנו.

    אתה כנראה תסכים איתי על כל הנ"ל, שכן אלה הן עובדות אמפיריות. אבל כאן הטיעון שלך בדבר האחריות של כל אדם להתנהגות של חברו נופל – התנהגות נלמדת לא בצורה של חיקוי טריוויאלי, אלא בדרכים מסובכות שאין לנו שליטה עליהם. אני כמובן יכול להיות צדיק גדול, אך אין זו ערובה להתנהגות הדדית של הסובבים אותי. וגם בחברה שרובה זולתנים יהיו אוכלי-חינם, כי כאמור הלמידה אינה חיקוי טריוויאלי. ומה עם טרנזיטיביות ההתנהגות? אם אני משפיע על חבר שלי, וחבר שלי משפיע על חבר שלו, ואם אני מכיר כל אדם בעולם דרך שרשרת אנשים כלשהי, יוצא שאני אחראי על כל מי שחי! אבסורד.

    הנקודה השנייה שלך היא בדבר סמכות מוסרית. ובכן, אומנם אתה לא אומר את זה במפורש, אבל המסכנה המתבקשת מהמאמר היא שאנחנו צריכים להעלות את רף המוסריות של כל אחד מאיתנו, אחרת לא נוכל לטעון לחפות באחרית הימים (נראה לי אבסורדי משהו שנוכל לטעון לחפות גם אם לא הצלחנו לשכנע אחרים להתנהג כמונו). אתה טוען שאני אחראי על התנהגות חברי – אך בפני מי אני אחראי? מי יעמיד אותי לדין? אם אין סמכות מוסרית, אין מי שיוכל לטעון כי לא ביצעתי את אחריותי.

    ומהצד השני – אם אכן אני אחראי להתנהגות של אנשים אחרים, הרי שאני יכול להשפיע עליהם בצורה ישירה יותר מאשר להוות מודל חיקוי. וזה מביא אותנו לפטרנליזם, משהו שאתה לכאורה מתנגד לו. ועל כך נאמר: http://www.overcomingbias.com/2009/04/future-incompetence.html

    ומכאן או שאתה בוחר בחופש, או שאתה בוחר באחריות (קולקטיבית, לא אישית). אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

    אם נניח סמכות מוסרית כלשהי – דמיין את העולם שאתה מאמין שאנחנו "מתקדמים" אליו – אפשר לדבר על התרומה של כל אדם ואדם בכיוון ונגד חץ ההתקדמות. הרבה דיו כבר נשפך בדיונים האלה, ואפילו בצורה פרודוקטיבית – ראה decision theory, למשל. פילוסופיה קלאסית תעזור הרבה פחות.

  4. kavod Says:

    מסכים עם המעבר השגוי של דקארט, גם אני חשבתי על זה לא מזמן.
    תודה.

    דרך אגב מאיפה ידוע לך שמי?

  5. מרק Says:

    ולדימיר>
    אתה צודק בקשר למתן השמות של התהליכים והעוול שעשיתי להם. אני מקווה שזה לא מנע יותר מדיי ממה שכתבתי להיות מובן לך כפי שהייתי רוצה שיהיה מובן.
    בכל אופן, כדי לעשות קצת סדר:
    אני יודע שיש למידה דדוקטיבית-פרופר, כמו המתמטיקה שאתה ציינת ושאני גם ציינתי. מישהו ניסח חוקים, אקסיומות, וחוקיות ש"אומרת" איך מהחוקים האלה נובעים עוד חוקים. זה נכון. אני רק הוסיף לכל הסתייגות קטנה: בכל זאת אנחנו מקבלים חוקים מתמטיים כי הם תואמים (corresponding) את ההתנסות שלנו בעולם (אם נגיד כל פעם שהיינו אוכלים תפוח היה נוסף לנו אחד חדש אז חוקי המתמטיקה שהיו ממציאים היו אחרים – אם לנסח זאת בגסות), למרות שזו התנסות כל-כך בסיסים שאני חושב שכל ההתנסויות האחרות שלנו מבוססות עליהם, כאילו היו מטא-קטגוריות (אולי קצת כמו הקטגוריות של קאנט, אם אתה מכיר).
    אגב, דווקא בגלל שמתמטיקה אומרת דברים שהם גם מעבר לתפישה החושית (אינסוף וכדומה) יש יותר מ"מתמטיקה אחת" (למשל, גאומטריות לא אוקלידיות בהן כל שני קוים נפגשים – דהיינו אין קוים מקבילים במובן האוקלידי). ההתפצלויות יכולות להיות גם דדוקטיביות (בלי לבחון מאורעות קודמים, רק מתוך סקרנות: "מה אם אקסיומה א' לא הייתה ככה, אלא הייתה אחרת.." – ואז נוצר סוג חדש של מתמטיקה) וגם "אינדוקטיביות" (מאורעות קודמים אשר מעוררים (prompt) את הצורך במתמטיקה מסוג חדש, למשל כאשר בני-אדם היו זקוקים למפות את כדור-הארץ שהוא לא שטוח אלא כדורי).
    לא ממש אמרתי שחוקים דדוקטיביים לא קיימים. הם קיימים, וגם ציינתי אותם (מתמטיקה, חוקי תנועה..). מה שכן אמרתי זה שצריך להזהר כשאנחנו מתייחסים לחוק כחוק דדוקטיבי (כזה שלא נובע ממאורעות שקודמים לו, בניגוד לחוק אינדוקטיבי שכן – לצורך יישור קו בשפה כאן. אם יש לך רעיון לשמות הולמים יותר אני אשמח לאמץ). כשאנחנו חושבים על חוק כעל חוק דדוקטיבי אנחנו תופסים אותו כמוחלט ("מוחלט" כמו ב"אלוהים המוחלט") אף על פי שתמיד יש אדם כלשהו מאחורי אותם חוקים. ועוד דבר שהוספתי, שגם אם נדמה לנו שאנחנו "מאמצים" "חוק דדוקטיבי" בגלל איזשהי אבסולוטיות או אוניברסליות שלו – אז לרוב אנחנו לא. רוב בני-האדם הם לא כאלה אידיאליסטיים ויאמצו חוקים מוחלטים האלה מתוך קונפורמיות. אם כל בני-האדם כיום פתאם (לצורך הניסוי המחשבתי) יזלזלו במתמטיקה או בחוק כלשהו שלה, הדור הבא יראה הרבה פחות ביטחון במתמטיקה ובמוחלטיות שלה – ככה אני חושב.

    אני ממש לא חושב שאנשים נולדים כטבולה רסה, ולא מזמן גם התעניינתי יותר בכל מה שקשור לתפישה המולדת שלנו (בעיקר תפישה עצמית) בניגוד לתפישה הנלמדת. אבל אני לא מבין איך מה שאתה מציג (שיש השפעה גנטית על התנהגות\מחשבה\למידה) רלוונטי למה שאמרתי (ולא ברור לי מה זה ה"להשפיע" במשפט "הרבה חוקרים טוענים שההורים אינם יכולים להשפיע על התפתחות ילדם")

    מוסר הוא לא לגמריי אפנה. יש לאדם סלידה "טבעית" (היא קשורה במידת מה לניסיון של האדם אבל במובן של toggle ולא cause) מגילוי עריות, למשל. אבל רוב המוסר הוא כן אופנה. ודווקא רצח נראה לי כמו הדוגמא הבולטת ביותר לכך. אני חושב שדיי ברור שעל חברה שבה רצח היה עניין אפנתי לא היית שומע, פשוט כי היא הייתה מכחידה את עצמה. ורצח היה אפנתי כשהוא לא היה אוניברסלי (כלומר מופנה על ידי כל אחד מפרטי החברה כנגד כל הפרטים האחרים) – העלת קורבן אדם, רדיפות דתיות, עונש מוות, מלחמות בין-חברתיות (שבטיות\מדיניות\ממלכתיות\דתיות וכו').

    אנחנו כנראה לא לגמרי מסכימים עד לנקודה הזו ועניין האחראיות נובע מהנ"ל. "אני כמובן יכול להיות צדיק גדול, אך אין זו ערובה להתנהגות הדדית של הסובבים אותי." – פה אני לא מסכים איתך. זה ענייו דיי מורכב, אבל אני לא מסכים איתך על הנקודה הזו. אני מתכנן גם לעשות כמה ניסויים בעניין כדי לבדוק זאת. בעניין הטרנסיטיביות; עמדתי לכתוב זאת בעצמי (שכל אדם אחראי על כל אדם אחר בעולם) אבל ההנחה שלי הייתה שלא כל בני האדם קשורים כך (למשל שבטים מבודדים אי-שם). אבל כן, באופן-גס, כל אדם אחראי על כל בני-האדם האחרים בעולם.

    בדבר הסמכות המוסרית; הייתי אומר שיש לך הנחה שגויה, אבל אני יודע שאתה תופש מעצמך אתאיסט (עד כמה שאני מבין וזוכר). או שאתה מניח שאני עושה את ההנחה הזו, ואז זו כן הנחה שגויה. בכל מקרה, אתה שוגה כשאתה אתה משתמש בביטויים "אחרית הימים" או "אך בפני מי אני אחראי? מי יעמיד אותי לדין?". אני מניח שאין אחרית ימים ואין מי שישפוט אותי ב"עולם הבא".
    "אם אין סמכות מוסרית, אין מי שיוכל לטעון כי לא ביצעתי את אחריותי" – לא ממש ברור לי אם ב"סמכות מוסרית" אתה מדבר על (1) אלוהים ודומיהם או (2) אנשים שטוענים שהם מדברים בשם "(1)" – וזה הבדל רציני.
    אבל כך או אחרת, אחריות (למשנתי) איננה משהו שאתה עושה או מבצע, אלא זה משהו שיש לך.

    "אם אכן אני אחראי להתנהגות של אנשים אחרים, הרי שאני יכול להשפיע עליהם בצורה ישירה יותר" אתה יכול, אבל אני לא ביקשתי ממך או אמרתי לך שאתה צריך לעשות זאת. זה שיש לך אחריות על משהו לא אומר שאתה צריך לשלוט עליו.
    אני לא רואה איך זה (אחראיות וחופש) "או או". בכלל, הוספת מושג חדש לדיון ("חופש") שהוא בכלל לא טריוויאלי. אם אתה רוצה שאני אתייחס לזה תגיד לי מה זה חופש או איך "חופש נוגד את האחריות" (ולהפך).

    בעניין ההתקדמות – לא השתמשתי בביטוי הזה ברשומה הזו (ועשיתי חיפוש במספר וואריאציות) אז לא ברור לי אל מה אתה מתייחס כשאתה אומר שאני אמרתי שיש כיוון (מהבחינה המוסרית) שבה האנושות או חברות אנשויות מתקדמות אליו.
    אני כן חושב שישנה התקדמות כלשהי (כלומר, כיוון) אבל לא במובן שאתה מדבר עליו אלא במובן אחר לגמריי (שקשור לידע ותקשורת) שלא דיברתי עליו פה, אז לא אל זה אתה מתייחס. באופן משתמע מה שאני אמרתי הוא הפוך לרעיון שיש התקדמות – מכיוון שאין שופט עליון או רעיונות אבסולוטיים, אין מול מה אבסולוטית להשוות מולו את מעשינו והתנהגותינו ולכן אין שום כיוון מוסרי.

    אגב, משהו מצחיק. את כל החצי השבוע האחרון (יום-יום) הקדשתי לבחינת והבנת הרעיון של תנועה 4 מימדית, וזה הפעם השנייה או השלישית שהעניין הזה מוזכר בפניי בימים אלו (פעם אחת זה היה באופן ממש חד: "imagine how would it feel to be a wanderer in four dimensions" (לא ציטוט מדוייק, אבל במילים האלו פחות או יותר).

    [אגב, מפאת קוצר הזמן לא עברתי על טייפוס וטעויות בתגובה הזו. סליחה מראש]

  6. מרק Says:

    kavod, א.ג.נ
    אתחיל קודם בהודאה שהשימוש בלשון נקבה בתגובה הראשונה ובלשון זכר בתגובה האחרת השאיר אותי מבולבל.
    בכל מקרה, את השם הנחתי בצורה אינדוקטיבית. כל הבנות* שאני יודע שהן קוראות את הבלוג הזה (שתיים, למען ההגינות), שמן מתחיל ב"גל..". מתוכן, אלו שקוראים להן "גלה" רק קוראות ואלה שקוראים להן "גל" גם מגיבות. מכיוון שהגבת והשתמשת בלשון נקבה, ברור שקוראים לך גל. נעים מאד.

    *אולי תוכלי לעזור לי כאן. עמדתי בהתחלה להשתמש בביטוי "בנות המין היפה" אבל זה היה נראה לי מלוקק ומתלקק מדיי. "בנות" לבד נשמע לי כמו גיל תיכון ומטה ונשים (או גברות) כגיל תיכון ומעלה, לפחות, ועם יתר רשמיות ממה שהייתי רוצה. נדמה לי ששם העצם "נקבות" נתפש באופן לא-לגמרי-ניטראלי עד מעליב (ואולי כאן אני טועה), וכך אני נשאר בלי שם לאישה האוניברסלית חסרת הגיל (שזה אמור להיות התפקיד של המילה "נקבה", כמדומני).

  7. kavod Says:

    חחח, כנראה שטעיתי בתגובה הראשונה, אני גבר. כנראה לצערך..

    ואני לא יכול לחשוב על בחורה שוקראת לעצמה כבוד. אבל זה כבר דיון אחר.

  8. sdf Says:

    mark, your last comment is fantastic. (:
    concerning the post: it looks to me as if you decided to walk from tel-aviv to jaffa through london; i.e. i agree with your conclusion, but the way there seems to be quite strange, if not impossible.
    i have to read the comments more carefully, but i think i agree with valdimir.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: