סמליות בצבא

המערכת הצבאית עושה שימוש נרחב בסמלים. הדוגמאות המובנות מאליהן הן של סמלי יחידות, גדודים, חילות וכו'. בדומה לדגל מדינה, שגם הצבא עושה שימוש בו, סמלים אלה נועדו ליצור גאווה ושייכות בקרב החיילים אותם הם מייצגים, ומנגד, הם נועדו להוות כלי לביטוי אותה גאווה ושייכות על ידי ציור הסמל או נשיאתו. סמלים אלה כוללים לא רק סמלים חזותיים אלא גם סמלים מילוליים, דהיינו שמות, כגון "דובדבן", "דוכיפת" ו"אגוז". סמלים ברורים נוספים הם הסיכות אשר מסמלות את יכולותיו, הכשרתו ותפקידו של חייל, כגון סיכת לוחם, כנפ"ץ (כנפי צניחה – הכשרת צניחה), "תולעת" (סיכת חובשים), סיכת מ"מ (קצונה) וסיכות של יחידות וחילות. סיכות אלה מדגישות את מעמדו הפונקציונאלי וזהותו של החייל בצבא.

סימול אחר הוא סימול התנהגותי, כלומר מחוות. ישנן עמידת הדום ועמידת הנוח שנועדו ליצור אחידות בשורות החיילים וכך לסמל סדר ולעורר משמעת, מחשבה אחידה של הקבוצה (קרי, חוסר מחשבה) וביטחון בקרב כל חייל ברעיו. הן מעוררות את המשמעת ברמה האינדיווידואלית דרך יציבה אשר איננה טבעית לאדם (אשר מעדיף להישען עם משקלו על רגל אחת ולנוע מעט, להיות עם ידיים חופשיות, או פשוט לשבת) והן ברמה הקולקטיבית דרך סידור הקבוצה בעמידה אחידה. סידור חיילים בשורה בדום מאפשר גם למפקד לעבור ולבחון את החיילים תוך כניסה למרחב האישי שלהם. חדירה זו למרחב הפרטי משדרת מסר של דומיננטיות, עליונות המפקד, והתמסרות (או כניעה) מצד החיילים.
גם אופן הדיבור של חיילים עם מפקדיהם נמצא תחת שליטה, בעיקר בטירונות או כאשר יש צורך בשידור דומיננטיות מצד הפיקוד. הם נדרשים לדבר בדום ולא "לדבר עם הידיים", כלומר לא לעשות שימוש בשפת גוף. שפת גוף משמשת בעיקר להבעת רגש, קרבה, ריחוק ואמידת מצב היחסים. מניעת השימוש בשפת גוף מונעת מפקוד להביע קרבה או חיבה למפקד ולערער את הסדר ההיררכי ביניהם. מצד שני, היא גם מונעת ממנו להביע כעס או פקפוק ובכך לשדר מרידה או אי-משמעת. כמובן, ישנו הדיכוי של הבעות פנים כמו חיוך או צחוק אשר בתור תקשורת לא מילולית עלולים לשדר מסרים רגשיים לא רצויים.
חיילים נדרשים לקרוא למפקד "מפקד", דבר נוסף שיוצר מרחק פסיכולוגי ביניהם לבינו ומדגיש את ההיררכיה הקיימת. הם נדרשים לצעוק ("כן המפקד!" "לא שמעתי…" "כן המפקד!!") כאשר הם נענים להוראות, ובכך נמנע שימוש אחר של "מטא-שפה" – מאפייני הדיבור והקול כגון טונאליות, קצב, הטעמה, אינטונציה וכו' – אשר יכול להביע פקפוק, אי-רצון או זלזול שמערערים את המשמעת לפקודה. מעבר לאפקט הפסיכולוגי שיש לצעקה כזו (המלווה ביציבה ממושמעת) על האדם הצועק עצמו, הפקפוק האפשרי שהיה יכול להיות בפקודה מתקטן כאשר החייל נמצע בקבוצה של שווים לו היררכית שצועקת בביטחון ועוז "כן המפקד" ובכך יוצרת את הרושם של הסכמה משותפת לביצוע הפקודה והורסת את המחשבה והרצון העצמי של החייל.

סימול מסוג אחר הוא השימוש באו"ק, אות קריאה. באו"ק משתמשים בעת דיבור בקשר אלחוטי, והוא נועד, אני מניח, להסדיר אחידות בתקשורת לשם יעילות. כך הביטויים "גפרורים", "חצאיות" ו"מלוכלכים" מחליפים את המילים\רעיונות של חיילים, חיילות ומחבלים בהתאמה. זה גורם להזרה של הרעיונות, ריחוק תודעתי א-לה לשון נקייה, כמו ש"זנב" החליף בזמנו את ה"שוונץ" היידי, וכמו שז' החליף לאחר מכן את הביטוי "זנב" הגס. זה גם יוצר השטחה סטריאוטיפית, ואני לא יכול שלא לחשוב על כך שביטויים אלה רומזים על סוג הפעולה הקשורה באובייקטים שמאחוריהם, משהו בסגנון זה שגפרורים הם disposable, חצאיות אפשר להרים ומלוכלכים צריך לנקות. זה יוצר יעילות, אבל זה יוצר אותה דרך השטחת העולם וסינון מידע שהצבא מעדיף לא לעבד.

סמליות נוספת נמצאת במרחב החללי של בסיסים ומגורים וסידורם. גם אלו מסמלים משמעת ושמירה על סדר. כל מי שעשה מסדר במגורים בצבא יודע שניקיון וסידור החדר לא חשובים כמו העבודה עליהם. ככה יוצא שרצפה רטובה היא סמל לרצפה שניקו ושטפו אותה, או אפילו לחדר כולו שנוקה, גם אם לא בהכרח עשו זאת – פעמים רבות מספיק רק למרוח קצת מים. הדרישה להסתיר חפצים אזרחיים היא ברורה – החלשת הזהות האנושית, אזרחית וייחודית של חיילים, סימול השוויון ביניהם (סימול כי אין זה באמת כך) והדגשת זהותם בתור חיילים.
מה שנקרא "טחינת צעירים" הוא גם סימול של עליונות, סדר ומשמעת. ביחידות רבות המחזורים הטריים יקבלו מטלות אין-ספור מבוקר עד ערב, לא לשם התוצאה של העבודה, אלא לשם העבודה כשלעצמה. העבודה לרוב תביא לתוצאות שוליות שלאף אחד לא אכפת מהן, תוצאות לא מוחשיות או שום תוצאות בכלל. אך על ידי מתן עבודות למחזורים החדשים, המחזורים הוותיקים, שלא עובדים, מציגים עליונות כלפיהם ויוצרים הבדלי מעמדות. אך יותר מזה, חוסר התכליתיות של מטלות כאלו, אשר איננו מוצהר אבל ברור לכל הנוגעים לדבר, מדגיש אף יותר את הבדלי הגבהים ההיררכיים; הוותיקים יכולים לתת לצעירים עבודות ללא תועלת, בלי סיבה, והמסר של זה הוא שצעירים הם פחותים ממש, תתי-אדם כמעט, ושהזמן החופשי שלהם לא שווה דבר.

גם בדינמיקה של "סירוב פקודה" טמונה סמליות. סירוב פקודה הוא פעמים רבות לא פעולה (או אי-פעולה) ממשית שמתרחשת במישור הפיסי, אלא פעולה הצהרתית שקיימת במישור התקשורתי. יצא לי לא פעם ולא פעמיים לסרב פקודה בצבא, וכל פעם שזה קרה נשאלתי חזור ושנות "אתה מסרב פקודה?" למרות האישור העיקש שלי (משהו כמו: "אני לא עושה X" "אתה מסרב פקודה?" "כן" "אתה מסרב פקודה?" "כן" וכו'). מובן שזו לא הייתה חקירה שנועדה להוציא ממני מידע סודי, אלא סוג של תקשורת: המסר הוא "אתה עוד יכול להתחרט ולבצע את הפקודה ולא תוענש" אשר מסתמך על המידע שסירוב פקודה מוביל אחריו ענישה, או מסר של "הסירוב הזה הוא סירוב פקודה" (ולכן יוביל ענישה וכו'). ישנו הבדל בצבא בין "לא יכול" (אי-אפשרות) ו"לא רוצה" (סירוב פקודה) כך שבמקרים מסויימים השאלה הזו יכולה להיות לגיטימית – אולי החייל לא לא רוצה, אלא פשוט לא יכול. אבל הפקודות הן לא "תעוף" או "תרים מלגזה ביד אחת", ולרוב ניתן להבחין אם החייל פשוט איננו מסוגל לדבר או אם הוא מתמרד. עם זאת, למרות שחייל שמתעקש שהוא לא מסרב פקודה (במילים) תוך כדי סירוב (במעשים) בסופו של דבר יואשם בסירוב פקודה, קיים עדין הפער הזה בין המישור התקשורתי והפיסי, ושם טמונה סמליות. כי בעוד שסירוב של "לא יכול" הוא הצהרה על חוסר אונים, סירוב פקודה מוצהר הוא עמידה כנגד המבנה ההיררכי ומסמל אי-כפיפות לסדר זה.

מודעות פרסומת

תגובה אחת to “סמליות בצבא”

  1. תנועות נגד בקולנוע (וכמה הערות על זהות, הרגלים ואישיות) « הזהרו בקריאת ספרי בריאות. אתם עלולים למות מטעות דפוס. Says:

    […] הזהרו בקריאת ספרי בריאות. אתם עלולים למות מטעות דפוס. זה כל מה שאנחנו עושים, הלא כך – מביטים על דברים ומנסים משקאות חדשים? « סמליות בצבא […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: