תקשורת המונים ותפישת המציאות

לפני יותר מ350 שנה דקארט כתב "כמה שנים כבר חלפו מאז נעשתי מודע לכך שקיבלתי, אפילו בילדותי, הרבה דעות כוזבות כנכונות ושכתוצאה מכך מה שביססתי על אותם עקרונות הינו מפוקפק ביותר; ומאותו הזמן השתכנעתי בצורך לקחת על עצמי פעם אחת בחיים את המשימה לפטור את עצמי מכל הדעות אשר אימצתי, ולהתחיל מחדש את העבודה של בנייה מהיסוד, אם ברצוני לייסד מבנה-על מוצק וקבוע במדעים". כך הוא פתח את "מחשבות על פילוסופיה ראשונה" (1641), ומשם הוא ממשיך ופותח בתהליך שנקרא לאחר-מכן "ספקנות מתודית" או "ספקנות היפרבולית" שבה הוא, כפי שהוא מכריז בפתיחה, מטיל ספק בכל דבר שרק ניתן להטיל בו ספק, עד שהוא מגיע ליסוד הגלום במשפט "קוגיטו ארגו סום" המפורסם – "אני חושב משמע אני קיים". דקארט אמנם עושה זאת למען ביסוס המדעים, אך למסע ולמאמץ שלו יש משמעות  פילוסופית היסטורית. אך גם באין צורך לבסס מדעים על יסוד קבוע, אני מאמין שעל כל אדם ואדם לעבור עם עצמו תהליך של הטלת-ספק או אפילו הפיכת הגישה הספקנית (בדרגה כזו או אחרת של ספק) להרגל, במיוחד בימים אלו שמתקראים לעתים "עידן המידע"; בעוד שבעבר תפוצת מידע הייתי מוגבלת יחסית, העשור האחרון ראה קפיצה ביכולת של כל אדם בעולם המערבי להפיץ מידע, בין אם עובדות או דעות, ולעשותו נגיש לכל אדם אחר בעולם המערבי (ליתר דיוק, כל אדם עם גישה לאינטרנט מסוגל לכך. זה כולל את כל האוכלוסיה המערבית ואוכלוסיה נכבדת נוספת). התוצאה היא שכל אדם חשוף לכמויות עצומות של מידע.

ספק אפשר להטיל ברמות עומק ורצינות שונות. אין אני קורא לכולם להטיל ספק עד לפקפוק בחושים כפי שדקארט עושה בעצמו. פעולה זו דורשת מאמצים וזמן רב, וייתכן שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו זאת, או רואה את הצורך בכך (למעשה אלו הם שני הצדדים של אותו המטבע). ואף על פי שאני מאמין שפיקפוק עמוק יותר יכול להועיל לכל אדם (בחייו הפרטיים והציבוריים, ביכולת שלו להציב יעדים ולהשיגם, בשמירה על מצב-רוח טוב יותר, בלתקשר ולהתחבר לזולת), אני חושב שהטלת הספק המינימאלית היא זו שאדם צריך להטיל על המדיה שהוא צורך – עיתונים, מהדורות חדשות, כתבות ומאמרים באינטרנט, ומעבר לאלו, סרטים, ספרים וכו'. הטכנולוגיה כיום מאפשרת לבני-אדם  "לדעת" על דברים שמתרחשים בקצה השני של הפלנטה, וזה בלי לצאת מהחדר (ואולי היכולת הזו היא שאיפשרה את התופעה של ההיקיקומורי – מתבגרים ביפן אשר מסתגרים לבד בחדר, במקרים למשך שנים). אבל גם בלי להסתגר בחדר, בני-אדם רבים מאד חווים את העולם ממקור שני ולא ראשון; הצוהר שלהם אל העולם הוא העיתונות (כתובה, משודרת…) ולא החושים. אך בעוד שהטלת ספק בחושים יכולה להתפס כצעד אחד יותר מדיי (אבל ממש לא בהכרח) – הטלת ספק בתקשורת היא לגיטימית, ויותר מכך, הכרחית אם אדם רוצה באמת להכיר את העולם סביבו ולהכיר באמת. המינוח הלועזי, "מדיה", אשר מקורה האטימיולוגי הוא במילה "אמצע", איננו מקרי – התקשורת היא אמצעי, מתווך. היא איינה מציגה את האמת, אלא מדברת על האמת. זו לא רק התחכמות לשונית או פילוסופית. צריך להיות ברור שהמידע אודות אירוע מסויים, כאשר הוא מסוקר בתקשורת או באמצעים אחרים, עובר דרך פילטרים. אפילו כאשר אדם א' נוכח באירוע ב', המידע הרב שהוא מקבל עובר סינון במוחו, אך כאשר אדם א' מקבל מידע על אירוע ב' דרך מתווך (למשל עיתון כלשהו) ג', המידע עובר סינון שהוא בעשרות מונים גדול יותר. ולא כולם תמיד חושבים על כך.

ולמה זה חשוב? כי למתווך תמיד (לא לפעמים, תמיד) ישנם אינטרסים, השקפות עולם, ערכים, אמונות, רעיונות וזוויות על העולם אשר כולם משפיעים, גם אם במידות שונות כל פעם, על הדיווח שלו על אירועים. גם אם לכתב יש את האינטרס הכן להעביר אירועים כמות שהם, כלומר את "האמת האובייקטיבית", דרך כתיבה שלא יהיה בה שמץ של מגמתיות, הרי שעדין ערכים והשקפות שלו על העולם ישפיעו על דיווחו. כתב אחד עלול לבחור להשמיט פרט מידע שנראה לו לא רלוונטי לכלום ולאף אחד, בעוד שכתב אחר יראה באותו פרט מידע בעל-משמעות או עניין. וסביר להניח שאף כתב איננו חופף לחלוטין את הערכים, אמונות וכו' שלך (או של כל קורא אחר) וגם אם כן, יהיה לך קשה או אף בלתי אפשרי לדעת זאת. בנוסף לזאת, כתב עלול להשתמש במילים ובביטויים לשוניים מעט שונה מהדרך בה אתה משתמשת בהם, והתוצר הסופי הוא דיווח אשר מסונן (ואפשר להגיד 'מסולף', אבל מילה זו מרמזת על הכרה וכוונה) דרך השקפת העולם של המדווח, ואשר מובע  דרך לשונו. קורא יכול שלא להבין נכון את דברי המדווח, או שהוא היה מפרש אחרת את הדברים לו היה נוכח בעצמו, ויותר מכך, הכותב יכול לבחור להשמיט פרטים אם זה מקדם את האינטרסים שלו במקרה והפרטים נוגדים את מה שהוא מנסה להעביר.

אבל לעומת זאת, לפעמים השקפת העולם והשפה של המדווח והקורא מאד דומים אחד לשני. רוב בני-אדם חשופים חלק נכבד מחייהם למקור או מספר מקורות תקשורת עיקריים, ובאופן טבעי אותם מקורות תקשורת מעצבים את השקפת עולמו. בכל מקום וזמן מתפתח צייטגייסט שמשפיע על המוני בני-אדם, אך אותה רוח תקופה שמשפיעה על המונים מיוצרת ומנותבת על ידי אנשים בודדים. ופה צריך כל אדם, כמו דקארט בזמנו, להתעורר ולשאול את עצמו "האמנם?", "האם זה ככה?". לתקשורת יש פעמים רבות אינטרס להנחיל נקודת מבט מסויימת על העולם, וצריך להיזהר ולדעת לקלוט את אותו אינטרס.

אין אני קורא לך לא להאמין לשום דבר שהתקשורת אומרת. אבל בגלל התפקיד החשוב שהתקשורת מקיימת בעיצוב השקפת העולם של פחות או יותר כולם, חשוב לדעת להטיל ספק ולקחת את הדברים שנאמרים בה בעירבון מוגבל. אם מערכת עיתון או טלוויזיה, או אפילו רק כתב אחד בה מחליט יום אחד להמציא כתבה, משהו שלא היה ולא נברא, ולפרסם אותה, איך תגלהי שזו בדייה? ואם זה רק חלק קטן מהכתבה? או רק פרט אחד? או שפרטים לא חשובים?

חשוב לדעת לעשות שימוש מושכל במספר מקורות, לסמוך בעיקר על המקור "חסר האינטרסים ביותר" בכל מקרה נתון. לשאול את עצמנו "מי כותב את זה?", "למה הוא כותב את זה?", "למי הוא כותב את זה?". זה נראה כמו תכתיב לתלמידים בכיתה ב', אבל ברור לי שאנשים רבים מאד בוחרים ללכת בחושך, להסתמך בעיוורון על מקור בודד של תקשורת שיעצב את כל עולמם.

מובן שאינני כותב דברים בעלמא. זה מתחיל להפוך לפרדיגמה לכל הדברים שאני כותב לאחרונה, אבל ניחא. הקונפליקט האחרון בעזה משפיע מאד על הצורה שבה ישראלים תופשים את המצב בה, את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ויותר מכך, זה משפיע על הדרך בה ישראלים תופשים את עצמם – את הממשלה, המדיניות, החברה והצבא שלהם. ומה הישראלים יודעים על הקונפליקט? הם יודעים מה שאומרים להם. אבל כניסה של עיתונאים לתוך עזה הייתה אסורה בזמן הקונפליקט, ונאסרה כבר חודש לפני תחילתו. מספר פעמים בזמן הקונפליקט הורשה מספר מצומצם ומובחר של עיתונאים ישראלים (אבל לא זרים) להכנס לזמן קצר לעזה, וישנם מספר אנשים שכבר היו בתוך עזה שדיווחו על המתרחש כפי שיכלו. מה שהגיע לעיתונים ולטלוויזיה הישראלית היה הלכה למעשה הכתבה של דובר צה"ל, ואני חושב שהאינטרסים שלו ברורים. אני חושב שלקרוא לתקשורת בזמן הקונפליקט "עיתונות מגוייסת" לא יהיה ללכת יותר מדיי. מה שנכתב, מה שלא נכתב, איך שזה נכתב ואיפה (עמוד כותרת, עמוד שמיני בפינה..) היה מגמתי באופן ברור. על כמה מקורות אתה מסתמך לעיצוב השקפת עולמתך?

[מספר לינקים קטן: שקוף, עמותה עם כוונות טובות לשיפור העיתונות הישראלית; 3 מאמרים קצרים עלתפישת המציאות; וזה אורווילי בצורה מוגזמת.

כתיבה בדיונית מגמתית

לפני כחודש קראתי את הספר "האוניברסיטות שלי" של מקסים גורקי, ספר קצרצר המהווה את הפרק השלישי והאחרון בסדרת ספרים אוטוביוגרפיים. בקטע מסויים בספר הוא מתאר כיצד עבד יחד עם מלחים על פריקת מטען מספינה עוגנת. אין הספר ברשותי עוד, אבל כפי שהוא זכור לי התיאור היה מאריך, מתאר את הפשטות ואת היופי שבעבודה והיופי שבעובדים, ואיזה רצון להיות חלק מאותם אנשים פשוטים. לרגע אחד ממש השתכנעתי והתחלתי לראות בחזוני את חיי המאושרים בתור אדם פשוט שעובד בשקט למחיתו בפינה משלו בעולם, והו כמה שחיים כאלו יהיו מאושרים ויפים. אבל אז נזכרתי שהכותב, גורקי, היה בן חסות במידת מה של השלטון הרודני הסובייטי, ושהוא היה מיסד הז'אנר הספרותי "ריאליזם סוציאליסטי", ולרגע פקפקתי במחשבות שהרגע צצו בראשי. אין אני מציין זאת בכדי לבטל את דבריו של גורקי. אין זה ביטול הטענה על ידי התקפה של הטוען, אלא פשוט ניסיון להבין מי הכותב ולשם איזו מטרה הוא כותב, וכך לנסות לקלוט תחבולות או ביטויים שבראייה ראשונה נראים ברורים מעליהם, אבל שבמחשבה שנייה אולי אינם כאלו. הוא דיבר אל הרגש, ואילו לא הכרתי מראש את ההיסטוריה והקונטקסט של הסופר ומבין את כוונותיו ואת המגמה בה הוא כותב, אולי היה משפיע עליי הטקסט באופן חזק יותר. וזה גורם לי לחשוב על העצמה העצומה שיש לכל יצירה אמנותית על השקפת עולמם של בני-אדם.

מודעות פרסומת

6 תגובות to “תקשורת המונים ותפישת המציאות”

  1. Vladimir Gritsenko Says:

    ועל כך נאמר: http://www.overcomingbias.com/2008/03/against-news.html

    מתי אתה מציע להפסיק להתעסק באינטרסים אמיתיים ומדומים ולחתוך ללב העניין?

    לפני הרבה זמן השתתפתי בפורומי דיונים, כולל פוליטיקה. כל מאמר היה מוכרז כמוטה ברגע שהשפה והמסקנה היא לא ניטרלית בצורה מגוחכת. היו כאלה שתחת אמתלת הפרגמטיות ביטלו מאמרים, דעות, אפילו עובדות (זכורה לי במיוחד מישהי שרצתה למצע את מספר הקורבנות בשואה עפ"י הערכות המקסימום (6 מיליון) לבין הערכות המינימום (100,000 או כמה שזה לא יהיה)). אך אין הכרח לאמת להיות ניטרלית, או להתאים לגחמות שלנו, גם אם אלה גחמות הספקנות.

    פעם הייתי משחק במשחק הפרגמטיזם, אבל היום אני מזהיר מפניו. זה לא מה שאתה מציע, אך קצרה הדרך למימוש ההאוריסטיקה הזולה של שיפוט על סמך אינטרסטים בלבד. אם רוצים להגיע לאמת, אז יש דרך אחת בלבד – shut up and calculate. וזו דרך קשה. לגורקי הייתי עונה שהוא טועה, ולא על סמך הידיעה שלי בריאליזם סוציאליסטי (שאני לא יודע עליו כמעט כלום), אלא כי עבודת כפיים היא קשה ומשעממת.

    בכלל, בנוגע לניתח התנהגות אנושית ולהצעות שיפורים, אני מוקסם מהשקפותיו של רובין הנסון: http://www.overcomingbias.com/2008/09/politics-isnt-a.html

    "דיבור אינו בשביל מידע… פוליטיקה אינה בשביל מדיניות"

    ועכשיו אני אפסיק לקרוא אתרי חדשות ואתחיל להתוכנן למבחן באינפי 1 :-)

  2. מרק Says:

    ההבדל בין פורומים ותקשורת (המונים) הוא שבפורומים התקשורת היא דו-צדדית בעוד שבמדיה היא חד כיוונית. מעבר לכך, בעוד שבמדיה ישנו עורך, כלומר אדם שבורר את הידיעות שנכתבות ומתפרסמות, בפורומים (אולי לא בזה שציינת) אין זה ממש כך.
    לא אמרת זאת מפורשות, אבל על ידי הבאת הדוגמא אני מבין שאתה מציג איזו אילוזיה בין מה שנעשה באותו הפורום לבין מה שאני כביכול מציע. אז קודם כל, אין צורך להקצין את דברי. לא אמרתי שהעיתונות צריכה להיות ניטראלית עד לרמה מגוחכת. בכלל, לא אמרתי דבר על העיתונות עצמה, ובנוסף לזה גם אמרתי (או רמזתי) שאין דבר כזה ניטראליות בכלל – שפה איננה ניטראלית, ובחירות (של "מה" לכתוב, לא "איך") אינן ניטראליות, כך שמדיה לא *מסוגלת* להיות ניטראלית, לכן לא אדרוש ממנה זאת. אבל לא דיברתי על מה המדיה צריכה להיות או לעשות ואיך, אלא מה האנשים שצורכים את המדיה צריכים להיות ולעשות – מודעים לשליטה הכמעט מוחלטת של המדיה על עיצוב עולמם, מודעים לבחירות ולשפה של המדיה ולסיבות בגינם היא עושה את הבחירות הללו, ביקורתיים כלפי מה שהם רואים ושומעים, ובודקים מקורות מידע נוספים ומגוונים.
    בנוגע לגורקי אני אגיד שעבודת כפיים יכולה להיות דווקא מהנה ומספקת, אבל לבסס את כל השקפת החיים על רגש או מידע זה זו צרות מוחין. אני לא בטוח שאפשר להגיד שהוא "טועה" – הוא לא טען טיעון או הביע דעה, אלא תיאר את מראות עינו. זה מדבר אל הרגש יותר משזה מדבר לאינטלקט.
    על אוברקומינג-ביאס אני מזמן רוצה לעבור, אבל עוד לא יצא לי כל-כך.

  3. Vladimir Gritsenko Says:

    רציתי רק להזהיר מפני ad hominem – "יש ל-X אינטרס Y ולכן יש לבטל את טיעונו". נכון, אתה לא מציע את זה, וכן, נתתי דוגמא מוקצנת. אבל ראיתי מספיק מקרים שבהם אנשים כן עושים את זה, תחת האמתלה של אובייקטיביות.

    אני משער שלגורקי אכן הייתה סיבה לכתוב את מה שהוא כתב, מעבר להעברת הרגש שלו עצמו על פסטורליות הפרולטריון. אך השאלה המרכזית, לגבי גורקי ולגבי כל דבר אחר, היא באיזו מידה הוא תואם את המציאות. וכאן נכנס הקטע של לפשל שרוולים ולחשוב. ניתוח אינטרסים הוא רק האוריסטיקה, לא האלגוריתם המרכזי.

    הערת אגב: האם הטיעון שלך הוא שמדיה "קלאסית" היא ב"דחיפה"? אם כך, אני אציג טענת נגד: בשוק החופשי (והשוק שלנו מספיק חופשי) הצרכן בוחר בערוצים המתאימים לו, בין ערוץ שבע לבין אל-ג'זירה, בין האח הגדול לבין ערוץ שמונה. כל עורך מודע לזה, ופועל בהתאם. אם אנחנו כחברה מקבלים זבל בערוצים שלנו, אין לנו אין מי להאשים אלא את עצמינו – הרי זה מה שביקשנו לצרוך. שים לב – גם באינטרנט, ה-signal-to-noise ratio נמוך. כאן אני אצוטט את הנסון בשנית – "דיבור אינו בשביל מידע". הבעיה העיקרית אינה בחוסר המודעות להטיות במדיה, אלה בחוסר הרצון להתייחס להטיות אילו, וחוסר רצון עוד יותר גדול לעשות חשבון נפש כדוגמת דקרט. אבל עכשיו אני כבר חוזר על דבריך :-)

  4. מרק Says:

    לא הבנתי מה כוונתך ב"דחיפה"? והאם באותו יחס נמוך אתה מתכוון לזה שיש הרבה זבל באינטרנט?
    אולי בגלל שלא הבנתי את ההצגה שלך לטיעון שלי (שהמדיה ה"קלאסית" היא ב"דחיפה") לא הבחנתי בניואנסים בשאר הפסקה, אבל לא נראה לי שאתה אומר משהו שמנוגד למה שאני אמרתי.
    בכל זאת אתייחס לשאר הפסקה; מה שאנחנו בוחרים הוא לא תמיד מה שבחרנו לצרוך. התקשורת בכל זאת נמצאת בשליטה של ידיים מסויימות ממעמדות מסויימים. חלק מהתקשורת גם נתמכת על ידי הממשלה דרך רשות השידור (או שזה לא ממש רלוונטי כיום? או בכלל? או פשוט לא נכון?), ויש לה מעמד רשמי מבחינה מסויימת. אני חושב ששוב הכנסת היסטוריה לנושא בו היא לא רלוונטית, אלא רק האפקט שנשאר. ברור שבחירת הקהל היא שהובילה ערוצים מסויימים ועיתונים מסויימים להפוך למובילים בתחומיהם. אבל כיום הם נהנים ממומנטום מסויים, והתפוצה שלהם גדולה יותר ממקורות תקשורת אחרים. דורות חדשים נהנים מבחירה ממה שיש, לא ממה שיכול להיות. להקים אפיק תקשורת חדש, טוב יותר (אם אנחנו מניחים שהקיימים רעים – הרי השתמש בפועל "להאשים") זה לא המלאכה הכי קלה, אבל יש את מי שעושה זאת. יצא לי קצת מבולבל, אבל אני יכול להגיב שנית כדי להבהיר את עצמי איפה שצריך.
    בעניין הציטוט – בלי להכיר את הקונטקסט, אני בעצמי הראשון להגיד שתקשורת היא לשם האפקט שלה ולא לשם העברת מידע (נו, גישה פראגמטית).
    ואני חושב שאתה טועה בעניין המודעות. אני חושב שהרבה מאד אנשים לא מודעים להטיות במדיה. וכשאני אומר מודעים, אני מתכוון שזה לא נמצא בתודעה שלהם, לא מזמזם להם במחשבות. הפוטנציאל של אנשים לחשוב על ההטיות במדיה, נגיד אם נשאל אותם "האם ייתכן שהעיתון X מוטה?" הוא לא רלוונטי, כי אין לזה אפקט, משום שאף אחד לא שואל אותם את זה או גורם להם לחשוב על זה.

  5. Vladimir Gritsenko Says:

    אמרת בעצמך שתקשורת קלאסית היא חד-כיוונית – העורך מכתיב מה ואיך יכנס למדיה שלו. כלומר, "דוחפים" לנו מלמעלה במקום שאנחנו נוכל להחליט מה "למשוך". (קצת דומה ל-web 1.0 מול web 2.0, אעפ"י שההבדל בין ה-web-ים הוא בדיחה לדעתי.) טענתי היא שכבר עכשיו אנחנו "מושכים", מה שאומר שההטיות בתקשורת הן הרבה פעמים הטיות שלנו, לא מתוך אונס אלא מתוך בחירה (מודעת או לא מודעת). ועל כך נאמר: http://www.youtube.com/watch?v=DGscoaUWW2M

    אומנם להקים עיתון חדש זה לא עסק קל, אבל אם יש פער שהשוק לא מספק, יש מי שימלא אותו. אני מסכים איתך בעניין המומנטום, ואולי השוק הישראל אכן רווי. אבל יש אנשים שלא מאמינים שזה נכון – כמו עמותת שקוף. ואני אומר: בבקשה, ייזמו לכם עיתון, ערוץ טלוויזיה או רדיו, אתר, משהו, ונראה איך הציבור יגיב. (מעניין לציין ששקוף היא עמותה בעלת אידיאולוגיה פוליטית וכלכלית מובהקת. דווקא אותם בחרת לשים כניגוד למצב הנוכחי?)

    המודעות להטיות באופן כללי היא אכן נמוכה. עם זאת, אנשים שקוראים דבקה כנראה לא יקראו הארץ, וינמקו בכך שזה עיתון "מוטה" (אני קורא: לא משרת את האינטרסים של קוראי דבקה). ההפך הוא גם נכון. כלומר, אם תבוא לאדם ותגיד, "העיתון שלך מוטה", הוא יגיד "אולי, אבל ככה אני אוהב את זה". לאדם צריכה להיות הבנה עמוקה יותר של חשיבה רציונלית כדי לגשת לתקשורת בצורה ביקורתית. איך אנחנו בודקים את זה בניסוי?

  6. מרק Says:

    אני גם חשבתי להמשיל את זה לweb 1.0 ו2.0 (אגב, אני לא חושב שזו בדיחה. ברור שאין פה הבדל טכנולוגי מטורף, אבל יש הבדל בהתייחסות ובשימוש כלפי האינטרנט, וכך או אחרת הקונספקט הזה כמילה הוא שימושי ולכן גם יש לו מקום בשפה) בכל אופן, לגבי הטענה הזו שלך הגבתי, ורק הוסיף שאתה בכל זאת מתעלם מכך שיש יחסי גומלין בין הקוראים והמדיה (הקלאסית). זה לא חד כיווני – לא הקוראים מכתיבים את מה שנאמר במדיה, ולא המדיה מכתיבה את דעת הקהל – אלא דו כיווני.

    בעניין הפער – גם כאן אני אטען את טענת יחסי הגומלין. יחסי הגומלין יוצרים מצב כמו סימביוטי, כאילו יש מו"מ לא מפורש בין הקוראים והכותבים עד שהם מגיעים לפשרה, להסכמה. אפשר להזכיר את עניין ההסתגלות שהעלתי ביחס לניסוי שריף – קוראים כבר הסתגלו למקור מדיה אחד, הם יודעים מה לצפות ממנו, הם מכירים אותו, התרגלו אליו. אם מדיה אחרת, חדשה או לא חדשה (חדשה בעיניהם לפחות) כותבת ברוח שונה או מתוך מערכת ערכים שונה, הם צריכים לבצע שינוי מחשבתי, וזה לא דבר שהרבה אנשים עושים בקלות.
    בעניין שקוף – אני מודה שאינני בקיא מאד בהיסטוריה ובפעולות שלהם, ואף על פי שגם בהצהרת כוונות שלהם אפשר לראות הטיות פוליטיות, הצהרת הכוונות שלהם הייתה נראית לי טובה מספיק, ומלבד זאת מכיוון והיא בחלקה כאנטיתזה למצב הקיים, היא טובה בכדי לבנות "תמונה משלימה" (לא ניטראלית, אבל משלימה). אני אשמח להכיר דוגמאות יותר טובות.

    אני ממש לא חושב שאדם כזה יענה לך "אולי, אבל ככה אני אוהב את זה". אני חושב שרוב האנשים יכחישו את ההטייה בצורה כזו או אחרת. בני-אדם נמנעים משינוי לרוב, ושואפים להתאמה בין המחשבות\ערכים\רעיונות שלהם לבין פעולותיהם (ע"ע דיסוננס קוגניטיבי), לכן אני מאמין שתהיה ההכחשה. גם ה"אולי, אבל זה לא משנה" זה סוג של הכחשה, כמו של אדם שיודע שהעישון מזיק לו אבל אומר לעצמו, כל פעם מחדש, "עוד סיגרייה אחת לא תזיק מדיי". אתה מוזמן אבל לנסות ולבדוק בעצמך את העניין, להגיד לאנשים שונים "העיתון שלך מוטה" ולראות איזה תשובה או תגובה אתה מקבל מהם, וגם לנסות לשכנע אותם שזה באמת ככה ולראות לאן זה מוביל. נסה לעשות זאת ברוגע, כשאתה יודע שזה רק לשם הניסוי, ולראות אם זה מתפתח לטונים רועמים וצעקות. אני אנסה לבדוק זאת בעצמי.

    אולי דרך הלימוד למחשבה רציונלית שכזו היא דרך שיטה שדומה ל"משל כבשת הרש". לא לנסות לשכנע אדם שצורת המחשבה שלו רעה, אלא לנסות לשכנע (או: ללמד) שצורת מחשבה X, שהיא במקרה גם שלו, היא רעה. אני למשל התחלתי לשים לב להטייה התקשורתית בישראל, על איך כל הידיעות מובילות ליצירה שנאה ואיבה, אחרי שקראתי את "1984". קלטתי פתאם עד כמה הדברים דומים בהרבה אספקטים.
    את הלימוד צריך לעשות לא כ-נגד- הערכים הקיימים של האדם, אלא ב-עזרת- הערכים האוניברסליים יותר שלו (כמו ערך האמת, אוביקטיביות, חופש, אהבת האדם וכו')

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: