מיתוס הרוע והמיתולוגיה הישראלית

אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה היהודית המודרנית הוא השואה, הרציחה השיטתית של יהודים, בעיקר באירופה. לזכר והנצחת הקורבנות ישנו יום המוקדש לכך בלוח השנה, אנדרטאות ומספר מוזיאונים. הנושא נלמד בבית-הספר, וכמובן, כיוון שישנו יום שמוקדש לכך בשנה, הנושא חוזר ועולה מדי שנה בבתי-ספר. מוזכר המספר הזה, שישה מיליון, כאילו היה איזה מספר מיתי, קסום. מובן שזו סטטיסטיקה שקשה לתפוש אותה, לתאר אותה. מה הם שישה מיליון בני-אדם הרוגים, נרצחים?
השואה התגבשה למעין מיתולוגיה ישראלית, מיתולוגיה שמספרת על הטרגדיה שהתרחשה לעם היהודי, על רוע מוחלט המגולם באידיאולוגיה הנאצית, באנשים כמו היטלר, גבלס ואייכמן. אני משוכנע שרבים אינם יודעים לספר כיצד ובאיזה תנאים התגבשה מדיניות "הפתרון הסופי", מה הוביל לעליית המשטר הנאצי, אילו אירועים והחלטות הביאו למצב המדיני בגרמניה שאפשר את עליית הנאצים וכו' וכו'. רוב האנשים ידעו רק לספר על השנאה העיוורת והאסון הנורא שנחת על היהודים, כאילו שטן עלה על אדמת כדור-הארץ משום מקום, בישל מזימה נוראית ויום אחד הובס והכל חזר לכנו, מלבד האנטישמים שעוד מסתובבים ברחבי העולם ושונאים את ישראל. אני חושב שישראלים רבים מאמינים שהשואה היא האירוע היחיד האיום והברוטלי ביותר שהתרחש לאיזשהו עם אחד לאורך ההיסטוריה האנושית. השואה והנאציזם נתפשים במונחים מיתיים, מאד טעונים. הרוע בלתי-נתפש, לא אנושי, לא ארצי. השיטה והמערכת קרים, רצחניים. אני זוכר שבגיל צעיר יותר הרגשתי כאילו "מיין קמפף" הוא ספר ש"אסור" לקרוא בו, כאילו יטמא את נפש הקורא בו. הקדושה הזו (מבחינת כמות המטען שגלומה בנושא) של תקופה זו בהיסטוריה מבטלת כמעט את האפשרות להתקרב אליה עם כלים היסטוריים מסויימים. התקופה של השואה מנותקת: מבחינת הישראלי הממוצע לא היו שם "תהליכים" – כלומר תנועה של רעיונות, חקיקות, שינויי קונצנזוסים ומחשבה, תתי-מבנים וכדומה – אלא אירוע שהוא מקשה אחת של זדוניות. המשטר והאידיאולוגיה הנאציים אינם ברי השוואה; כיוון שהרחקנו את אותו ה"רוע", שנהיה מיתי, אל האינסוף הערכי, כל השוואה שנערוך בין משטרים אחרים לאותו משטר היא פסולה בדיוק כפי שכל מספר ליד אינסוף הוא זניח. אבל האמת היא שבשואה פעלו בני-אדם, אותו סוג של בני-אדם שהיוו את ההיסטוריה במשך אלפי שנים ואותם בני-אדם החיים כיום בעולם וגם בארצנו. זו מסה של חומר אנושי אחד, ואין דבר "נעלה" או "פחות" בשום חברה אנושית בשום זמן בהיסטוריה, מהבחינה הזו שפעולותיה סוטות מסוג של דטרמיניזם-מדיני\חברתי הצפוי מהנסיבות בהן היא נמצאת. ההיסטוריה רצופה בתנודות פוליטיות, בסוגים שונים של מלחמות, של דיכוי, של רעיונות פוליטיים ומהפכות שבאים והולכים. אין זה שונה במקרה של השואה ושל החברה הגרמנית באותם שנים. שימו-לב שאינני מצדיק פעולות של אף אדם או חברה; בכלל, מושג ההצדקה שייך לתחום המוסר והאתיקה – סיפור שונה לגמרי – וגם עליו יש לי כמה מילים לומר, אבל בהזדמנות אחרת. הנסיבות ותהליכים היסטוריים, שאינם בלתי-תלויים, כמובן, בבני-אדם שפעלו לקדם מטרות מסוימות, הובילו את גרמניה, אם אפשר לדבר עליה כגוף אחד, להקמת מפעל להשמדת בני-אדם. אני חושב שהנושא שהכי חשוב ללמדו בלימודי השואה הוא אותם התהליכים אשר הובילו ליצירת מפעל שכזה, ולמדיניות שהובילה אותו. הבעיה בתפישת השואה בצורה היסטורית היא בהשפעה שיש לטקסי יום השואה על "דעת קהל" – בהתאם לרוח טקסי זיכרון, טקסי יום השואה הם מאד אמוציונאליים, מתעסקים באבל של יחידים, בגבורה של יחידים ולא בהיסטוריה של השואה, בתולדות הסבל. מהטקסים בעיקר עולה כמה מסכנים הם היהודים בגלות, כמה גדולה השנאה כלפיהם על ידי הסביבה, ומנגד כמה חזקה כיום ישראל, מדינת היהודים. הדבר גם בולט – לפחות זה הרושם מבחוץ, לי לא יצא להשתתף באחד – באותם "מצעדי החיים" אשר מציגים סוג של גאווה; "כל החברה הייתה אז נגדנו, אבל הנה אנחנו, יהודים, מהלכים כיום באותו המקום, רק שהיום יש לנו מדינה, ואנחנו גאים בה". ניסיתי לחשוב על הטקס הזה כמנציח הנרצחים (ולאיזה תועלת, בעצם, מנציחים בני-אדם?), אבל אין לי ספק שאותם אנשים ומשלחות נוער אשר מהלכים שם, מניפים את הדגלים בגאווה, בהרגשה של ניצחון. זה לא ביטוי של ניצחון החברה האנושית על החברה והאידיאולוגיה הטוטליטריות (ניצחון המאפשר כיום ליהודים לצעוד כך על אדמה עליה הם נרצחו לפנים) אלא ביטוי של ניצחון העם היהודי את אויביו, אנטישמיים ועוכרי ישראל, ובכלל את אומות העולם אשר ביניהם לעולם לא יוכל לחיות היהודי בשלום ובביטחון.
גם עקב המיתולוגיזציה של השואה וגם בגלל תהליכים אחרים, ביניהם התגבשות רעיון האנטישמיות כפי שהוא נתפש על-ידי יהודים ישראלים, ביקורת כנגד הממשל הישראלי נתפס כלא לגיטימי מאחר והוא "אנטישמי". את הבעיה שצצה כאשר היהודים עצמם הם שמתחו את אותה ביקורת, בין אם תושבי ישראל ובין אם לא, פתרו בהגהת רעיון ה"יהודי שונא-עצמו", הSelf-hating Jew. אבל בלי להכנס לזה (גם זה סיפור אחר) אציין שבישראל מתרחשים דברים לאחרונה שאצלי הם "מדליקים נורה אדומה" וגורמים לי לחשוש.
ראשית אציין את העלייה בכוחה של מפלגה אשר בראשה עומד אדם שהתבטא חריפות נגד אותם בני-אדם ששוכנים לצד היהודים בארץ ישראל, אשר מציע להגביל את סמכויות הכנסת ואת סמכויות בית-המשפט העליון כדי "לא להפריע לממשלה לעבוד". אדם שהעלה את רעיון "חוק הנאמנות" הפאשיסטי מיסודו (המדינה מעל לאדם. לא פאשיזם?), ושמפלגתו כולה מדברת אלימות ומיליטנטיות. יש את מי שטוענים שהוא רק מדבר ולא עושה כלום, מעין כלב נובח אבל לא נושך, אדם תמהוני; וזה מצמרר אותי עוד יותר, אחרי שאני חושב על כך שדברים דומים נאמרו גם על היטלר לפני שנהיה מנהיג גרמניה. כמו כן ישנו הדיכוי של מחאה וחופש הביטוי על ידי המשטרה (שני דוגמאות) והעובדה שכמעט כל דבר מותר לה "מצורכי ביטחון". נוסף לאלה הוא השימוש בסמל המגן-דויד כסמל לעליונות ודיכוי, והדמיון בין המצב בעזה למרד גטו ורשה. מובן שישנם הבדלים, אבל הכיוון מאד ברור, ומפחיד. תפתחו עיניים ותביטו סביב. לא יותר מזה, רק הביטו סביבכם ושאלו את עצמכם מה קורה כאן ולמה.

מודעות פרסומת

10 תגובות to “מיתוס הרוע והמיתולוגיה הישראלית”

  1. בן Says:

    נכון ועצוב.

    אני לא חושב שיש פה איזושהי מזימת על של פרופוגנדה נגד אומות העולם, אני פשוט חושב שלאנשים קשה מאוד להגיע לניתוק אמוציונאלי מנושא כאוב כמו השואה, ולדון בו באופן רציונאלי.
    קל בהרבה להתמכר למשכחי הכאבים של השואה כטאבו מאשר לנסות להבין ולנתח את הזוועות. תופעת הלוואי היא שלא לומדים מכך כלום – עצובים ביום השואה ו"מוות לערבים" למחרת.

    לדעתי הבעיה גם נוצרת כאשר ילדים קטנים לומדים על השואה בשלב התפתחותי מוקדם בהרבה מזה הדרוש לצורך הבנה של התהליכים והסיפורים. אין מכך מנוס כיוון שהילד חייב להבין מדוע יש יום זכרון, והוא גדל על הסיפורים והטקסים, כאשר בנוסף לכך שאלו אמוציונאליים מטבעם, בגיל צעיר זה כל מה שהילד מסוגל לספוג מהם.
    מאוחר יותר כשכבר מצויים בידיו הכלים ללמידה מעמיקה יותר של הנושא (או אפילו למידה שטחית יחסית כמו במבחני הבגרות), הוא כבר "מוכתם" (לטוב ולרע).

    אפשר לעשות ניסוי פשוט ולבדוק תגובה של ילדי גן ממדינות שונות בעולם לסמל צלב הקרס. אני משוכנע שהתגובה של ילדי הגן הישראלים תהיה חזקה בהרבה משל השאר, למרות שמדובר בסמל שנאה ורוע גלובלי.

  2. מרק Says:

    העניין הוא שמי שהפך את השואה ל"נושא כאוב" זה החברה עצמה. ברור שישנם אנשים שחיים את הזוועות האלה, אבל נראה כאילו הנושא יהיה טאבו גם בדורות הבאים, אלו שרק "למדו" על השואה ולא הרגישו אותה בחיי היום-יום (אם הם ניצולי שואה או דור-שני או שלישי). המערכת כולה בנויה כדי לקדש ולזכור את אותם הזוועות, ולהראות כמה נוראה הייתה ההתנהגות הנאצית. אני מקווה שהנושא כן יאבד את מעמדו כטאבו, ולפי דעתי זה גם מתרחש לאט לאט.

    בקשר לצלב-קרס, אני לא יודע אם אתה יודע, אבל הסווסטיקה (הצלב קרס) היא לא סמל גלובלי של רוע. משמעות השם זה "קמיע קטן" והסמל הזה מעטר מקדשים ובתי-תפילה במזרח הרחוק. תחפש swastika בגוגל. אפשר באותה מידה להראות מגן-דוידד לילדי גן ממדינות שונות. איזה תגובות אתה חושב שהוא יקבל ומאיזה מדינות?

    זו תגובה קצת נמהרת כי אני חייב לעוף, אבל אוסיף על זה בהמשך.

  3. Vladimir Gritsenko Says:

    אומנם לא למדנו על שואות אחרות בבית הספר, אך אני זוכר בבירור שבספר ההיסטוריה שלנו בתיכון היתה התייחסות ברורה ולא קצרה על התהליכים שהובילו לעליית הנאצים.

    לגבי הנסיון שלך לקשור את ליברמן לנאציזם, הוא לוקה בחסר. אני לא אוהב אותו, אבל עשו ממנו מפלצת אוכלת תינוקות. לדעתי הקבלה טובה יותר היא מקארתי, שבא, עשה מה שעשה, והלך. אמריקה המשיכה הלאה. גם אנחנו נתגבר, ואני לא מאמין שנגיע לליברמניזם. ואם דיברת על חקר תהליכים בגרמניה של שנות ה-20 וה-30, אז ברור שהמצב שם אינו המצב פה.

    אם נרצה התייחסות רציונלית יותר לשואה, זה ידרוש כמה הבנות בסיסיות על הטבע האנושי שלרוב קשה לעקל. אני מאוד אוהב שלושה ניסוים בתחום: זה של שריף (http://www.overcomingbias.com/2007/12/the-robbers-cav.html), של מילגרם (http://en.wikipedia.org/wiki/Milgram_experiment) ושל זימברדו (http://en.wikipedia.org/wiki/Stanford_prison_study).

    אילו מסקנות אתה מסיק מהניסויים האלה, אני תוהה?

  4. מרק Says:

    נכון, בבית-הספר זה נלמד, אבל שם פחות או יותר זה נגמר. לאחר מכן תושבי ישראל רק נחשפים לטקסים המאד אמוציונליים מדיי שנה.

    את הניסויים של מילגרם וזימברדו אני מכיר. הניסוי של שריף מעניין.
    אני חושב שאני מסיק את אותן מסקנות פחות או יותר שציינו גם בעמוד הויקי, כמו כן שציינו תחת "ביקורת". בעניין ניסוי הכלא של סטנדפורט – אני גם מאמין שאנשים "לומדים את התפקידים" שלהם בקלות, ומנחילים אותם לעצמם. הם פועלים לפי מה שהם חושבים שמצופה מהם. אני גם חושב שהבחירה של המשתתפים משפיעה על הניסוי. ראשית, בכלליות המחשבות של המשתתפים בנוגע לרעיונות כגון "תפקיד", "סמכות" ו"שליטה" יש משמעות והשלכות. ספציפית לניסוי, אף על פי שלא רשום שם במדויק על איך נבחרו המשתתפים, נכתב שם שנבחרו האנשים ה"יציבים ביותר", רובם לבנים מהמעמד הבינוני. לא יודע אם להגיד שזה בהכרח כך, אבל אני מניח שיש קורלציה בין "יציבים נפשית" ו"יציבים בחברה" – כלומר אנשים שהם "מצליחים" יחסית, מסוגלים להתמודד עם מה שהחברה מציבה בפניהם, וכנראה לא מרימים את הראש שלהם יותר מדיי. כלומר, אנשים שהסתגלו באופן נוח לחברה, "אזרחים טובים", ולכן *צייתנים* יותר יחסית לאוכלוסייה הממוצעת.
    בנוגע לאמרה על "משחק תפקידים" – אני חושב שכל בן-אדם אשר נכנס למסגרת חדשה בשבילו חווה תחילה הרגשה של "משחק". הוא ירגיש ניתוק מסויים, אבל בגלל שברור לו שהוא צריך לעשות את מה שהוא צריך לעשות, הוא יעשה את מה שמצופה ממנו גם אם זה לא טבעי לוו.
    כדוגמא אישית אני יכול לספר על עצמי, בימים או אולי אפילו שבועות הראשונים שלי בטירונות. אני זוכר הרגשה מאד חזקה של ניתוק כלפי הכל, כלפי הפעולות שלי עצמי, ואיך הרגשתי שהכל כל-כך מגוחך; כל הריצות האלה, התרגילים. זה גרם לי גם לקחת דברים בקלות, כאילו הם לא מה שהם, אלא רק סוג של הצגה. (אגב, מישהו בפלוגה שלי קיבל שבת אחרי שמפקד מפלוגה אחרת הלשין עליו שהוא אמר ש"הטירונות היא תיאטרון" או משהו ברוח הזו) אנשים שרוצים לעשות שינוי בחייהם מחוייבים לעבור תקופה שבה הם ירגישו שהם "משחקים" (acting), פועלים שלא בטבע הרגיל שלהם, מתנהגים שלא לגמריי "כמו עצמם". כך שאני לא רוצה הבדל ממשי בין role-playing לבין, נגיד, adapting.

    למרות שבוודאי יש זיקה בינו לבין האחרים, אני חושב שהניסוי של שריף שונה מעט, ועוסק יותר בנושא של זהות – זהות אישית, זהות של קבוצה. בני-אדם רואים את העולם דרך מסך של קונספציות מרובות וסבוכות, ואני חושב שאנשים צריכים להיות מודעים לכך וצריכים לנסות להתעלות מעל זה.
    יש פה גם עניין של הסתגלות ופידבק מקבוצה; האדם הבודד כבר התרגל לקבוצה שלו (למד שהוא יכול לחיות איתה\למד איך לחיות איתה) ולהתחבר לקבוצה נוספת מצריך עוד הסתגלות. כמו כן, בגלל שהקבוצות נתפסו במונחים שליליים אחד בעיני השני (אגב, אני חושב שעניין חשוב פה זה איך שהם הוצגו אחד לשני – אם הם היו "מתגלים" באופן חיובי אחד כלפי השני אולי זה היה אחרת. אבל לא בטוח, גם כאן העניין סבוך יותר וכולל רעיונות כמו קניין (מגרש הבייסבול שלנו וכו') שאולי לא היו מתיישבים טוב לולא אותם "פעולות משותפות".
    הניסוי הזה נשמע לי דיי סטרייטפורארד, אני לא בטוח למה בדיוק להתייחס. יש לך אולי סוגייה לעלות שאוכל להתייחס אליה?

  5. freidenker85 Says:

    זה מזכיר לי שבזמן המלחמה, הפגנות שנערכו בחו"ל נגד המלחמה דווחו בעיתונות הישראלית כ"הפגנות כנגד ישראל". כמה נוח שהפגנה נגד מלחמה מסוימת (זה אפילו לא היה חייב להיות ביקורת על המדיניות הלוחמנית של ישראל, אלא מתיחת ביקורת על החמאס שהביא את המלחמה על עצמו) – הופכת אוטומטית להפגנה כנגד ישראל. בעצם, נוצר איזשהי שימוש ציני קולקטיבי במונחים כמו "אנטישמיות" ו"השואה" כדי להגן על כל מדיניות ולהתחמק מכל ביקורת. להעביר ביקורת על מדינת ישראל זה לא להיות אנטישמי, מדינת ישראל היא מדינה ריבונית חזקה שלא צריכה לשחק את עצמה קורבן אומלל כמו האזרחים השנואים האירופאים שבסופו של דבר עקרו אליה ובנו אותה בעצמם.

    ביקורת על ישראל היא דבר לגיטימי, והיא לא סממן של שנאה עצמית, אלא פשוט של חוסר כבוד כלפיי מדיניות הממשל. במדינה שפויה – דבר כזה הוא לגיטימי והכרחי.

  6. מרק Says:

    אני חושב שזה דיי ברור שההפגנות הן כנגד המדיניות הלוחמנית של ישראל ולא ביקורת על החמאס. מובן שאותן הפגנות גינו את האלימות משני הצדדים, אבל התזמון והעובדה שיד ישראל על העליונה דיי מבהירה את דעת הקהל של מי הם מנסים לשנות. מובן לי שמישהו יכול לקפוץ ולשאול מדוע הם לא הפגינו כנגד הקאסמים שיורים לעבר מדינת ישראל, ועל כך אני יכול לומר בקצרה שני דברים: בעוד שירי הקאסמים הוא מצב מתמשך (כלומר שהוא לא התחיל לאחרונה) ו"קיים", ההתקפה הישראלית היא בסדר גודל חדש, כלומר שיש פה שינוי במדיניות. לכל שינוי צריך להתרגל, ולכן זה גם הזמן להשפיע על דעת הקהל. ובנוסף לכך, לא היו הפגנות (לפחות לא בסדר גודל כזה?) כנגד הכיבוש לאורך כל הזמן שהוא קיים – כלומר אין פה אפליה מכוונת ("אנטישמיות", נו). בעצם, זה שולי. מה שיותר חשוב זה שיותר הגיוני (משפיע, יעיל, בעל תועלת) להפגין נגד ולנסות להשפיע על מדיניות ישראל מאשר על מדיניות עזה (בגלל יחסי הכוחות, בגלל צורת הממשל, המצב החברתי וכו'). [זה לא בא ישירות בתגובה למה שאמרת, אבל זה בא בתגובה לתגובה שהייתה יכולה לצוץ מול התגובה שלי]
    אני מסכים איתך בעניין השימוש הציני ב"אנטישמיות". בכלל, הייתי אומר שהשימוש הזה שווה ערך, לא מבחינה ערכית אלא מבחינת "כליות" (instrumentality), לאנטישמיות עצמה. מובן שבארץ אין אותם יחסי כוחות\כמות בין יהודים ולא יהודים (בעצם כן, ביחס לערבים, אתייחס לזה עוד כמה שורות) כמו אותו היחס ההפוך שהיה ב"גולה", אבל כמו שאנטישמיות הביאה לדה-לגיטימציה של יהודים ולכן הביאה סיבה להחרים אותם ולפגוע בהם, כך גם הקריאה למישהו "אנטישמי" משמשת כדי להפוך אותו ללא לגיטימי, וכך לבטל את הביקורת שלו. אבל היחס ההפוך הזה כן קיים בארץ, וכולם מספרים לנו שהמדיניות הערבית היא למחוק את מדינת ישראל, כלומר שהם כולם אנטישמיים – ולכן גם לא לגיטימיים מכל מיני בחינות. מבחינה מסויימת זה כמו היפוך של הכשל הלוגי שבו אדם מתקיף את האדם האחר במקום את הטיעון שלו – ישראל (ישראלים? הממשל? התקשורת?) טוענת שהתקשורת הזרה תוקפת אותם במקום את הפעולות שלהם (בעוד שהם תוקפים את הפעולות) ולכן התקיפה שלהם לא לגיטימית. (תקיפה במובן של "תקיפה לוגית", הערת נגד, כן?) כשל בשימוש בכשלים לוגיים.
    אגב, ההערה שלך בסוף הפסקה הזכירה לי ארגון שצץ לפני חצי שנה ונעלם, לצערי, כפי שהגיע. הכתבה בארץ מוצלחת יותר בלהעביר את הקיצוניות או אולי את העוקצניות:
    http://www.haaretz.com/hasen/spages/990228.html
    בידיעות הם מעט יותר רכים, אבל ממש מעניין לראות את התגובה הישראלית שמגיעה בסוף הכתבה:
    http://www.ynet.co.il/english/articles/0,7340,L-3551269,00.html
    נאמר "חברים" כי הם תומכים בהם, אבל בכל זאת "שימרו אותנו מכאלו" כי האמרות שלהם בכל זאת לא נעימות. ברור שזה רק השגריר עם משפט סלוגן, אבל אני חושב שזה מייצג את מה שהרבה ישראלים הרגישו או היו מרגישים מול אותם דברים, ואני חושב שזה מעלה לפני השטח את הצביעות או אולי את הצורך לעשות השלמה או adjustment למערכת הערכים שלהם.

    כמובן שזה לגיטימי והכרחי. אך מה כוונתך ב"חוסר כבוד"?

  7. Vladimir Gritsenko Says:

    מרק,

    ההערה שלך על הסתגלות מעניינת. גם לי היו חוויות דומות מהצבא (עדיין יש לי, הרי אני עדיין לובש מדים). לגבי הניסוי של שריף, כמו שנאמר, מספיק להבדיל בין קבוצות בצורה כלשהי כדי ליצור איבה. כן, אם ההיכרות הראשונית הייתה באווירה טובה, זה היה משפיע. אבל בטווח הארוך צריך אינטרסים משותפים. בהיעדר אינטרסטים כאלה, קבוצות לא ישתפו פעולה, ותיווצר איבה.

    לגבי שלושת הניסויים באופן כללי, סתם רציתי לשמוע את דעתך. המסקנות שלי הן סטנדרטיות – בנאליות הרוע, הטיות מחשבתיות וחשיבה שבטית הן תופעות שצריך להבין ולהוקיע, אך זה לא מעניין את רוב האנשים. כמו שאמרת בעצמך, יום השואה מוציא אותנו ידי חובה, ומשכיח מליבנו תופעות כמו ניצולי דרפור.

    לגבי ה-trigger-happiness של קריאות אנטישמיות בכל מה שקשור בביקורת על ישראל, ובכן, בין אם אנו רוצים את זה או לא, ישראל מזוהה עם היהודים. וכאשר מציגים את ישראל כישות עויינת, פורעת חוק, הורגת ילדים קטנים וכו', זה משפיע בצורה רעה גם על היחס ליהודים. ואת זה רואים בבירור, במדינות ערב ובאירופה. התופעה הזו היא כללית, ואפילו יש לה שם – אפקט ההילה (http://en.wikipedia.org/wiki/Halo_effect).

    נכון, משעשע לקרוא בעיתונות על גילויי אנטישמיות שאינם לוגית אנטישמיים. משעשע פחות לקרוא על העלייה בהתנהגות ותפיסות אנטישמיות באופן כללי כתלות במעשיה של מדינת ישראל.

  8. מרק Says:

    "אבל בטווח הארוך צריך אינטרסים משותפים. בהיעדר אינטרסטים כאלה, קבוצות לא ישתפו פעולה, ותיווצר איבה." שתי הקבוצות מאוחדות כל אחת עם עצמה באותה שרירותיות שהן מופרדות אחת מן השנייה. את ההבדלה עשו מארגני המחקר ואין הבדל (ראשוני?) בין ילדי הקבוצה האחת לילדי הקבוצה השנייה. את הסוגריים אני מוסיף בגלל שבכל קבוצה התפתחה "תרבות" פנימית, אולי כניסיון התבדלות מהקבוצה השנייה – יש את הקבוצה שקיללו וראו את עצמם קשוחים, והקבוצה השנייה ש"התפללה" וראה את עצמה כמכובדת ואתית. אבל אין באמת הבדל באינטרסים.

    נראה שזה באמת לא מעניין את רוב האנשים. אני חושב שהדרך היחידה להביא את הרעיון לקהל הרחב זה לשלב את זה בסרט או תכנית טלוויזיה פופולאריים ולקוות שזה לא יעבור תהליך של פשטנות או השטחה. אולי זה צריך להיות מלווה בעוד רעיונות תומכים.

    זה שאנו רוצים שישראל תהיה מזוהה עם יהודים זה אין ספק. הרי ככה המדינה מוגדרת, לא? מדינה יהודית. עכשיו שאני חושב על זה, אולי צריך כאן להגיד שלדרך בה המדינה תופסת את עצמה (כמדינה יהודית) יש השפעה על הפעולות שלה עצמה, וכתוצאה מכך, ליחס (והביקורת) של מדינות אחרות?
    יותר מכך, אני חושב שהאשמה היא של ישראל עצמה. ברור שאם ביקורת מכוונת לישראל היא צריכה להיות מכוונת כנגד ישראלים ולא כנגד יהודים (לכל הפחות). אבל האם ידוע לך שמשרד הפנים דוחה בקשות לציין בת.ז את הלאום "ישראלי"? הוא מאפשר לציין מספר רב מאד של לאומים, אני חושב שזה אפילו מספר תלת ספרתי, אבל "ישראלי" לא. אני שמח שהצגת לי את ההאלו-אפרט, ואפשר להגיד שהוא משחק פה את תפקידו, אבל חוסר ההבדלה בין ישראלים ויהודים מקורו בישראל ולא בשום מקום אחר, ואני חושב שאתה מבין מדוע ישראל מסרבת להכיר בלאום "ישראלי". גזענות מולידה גזענות, וואט גוס אראונד קאמס אראונד. אולי העובדה שגם יהודים במדינות זרות מפגינים לעתים כנגד מדיניות ישראל תיצור הבדלה בעיני העולם ביניהם לבין ישראלים. ודווקא טענות של "סלף-הייטינג ג'ו" (שמושמעות אולי לא בתקשורת, אבל בעל-פה לפחות) מטשטשות את ההבדלה האפשרית הזו – "הם (היהודים בגולה) לא באמת שונים מאיתנו (היהודים), הם לא חלק נפרד מאיתנו, אלא פשוט שטופים על ידי הדעות האנטישמיות של הגויים".

  9. Vladimir Gritsenko Says:

    ההבדלה היא שרירותית, אך ברגע שבו היא נעשתה – ברגע שהילדים חולקו ל-2 קבוצות של 11 – היא קיבלה וממשות פסיכולוגית מצד הילדים. החוקרים אכן רצו לחדד את ההבדלה ע"י תחרויות, אבל כמו שנאמר בתקצירים, עוד לפני שהתחרויות החלו, הקבוצות התחילו לגלות איבה אחת לשנייה. אם לא היו באים במגע, כנראה הם היו נשארים נייטרלים. אך כאשר הם מתחרים על אותו משאב – מגרש משחקים או כל דבר אחר – נוצרים חיכוכים, שגורמים לעוד יותר איבה. אפשר להעלים איבה אם ימצאו אינטרסים משותפים שמהווים פתח לשיתוף פעולה. יש הרבה דוגמאות היסטוריות לכך, למשל בריטניה והקולוניות שלה, במיוחד ארה"ב.

    לגבי ישראל, אתה מאשים את הקורבן. אפקט ההילה הוא כשל לוגי בכל הקשר, ובכל זאת הוא קיים (אגב, זוהי תופעה כללית, ולא ייחודית לישראל ויהודים). לגבי הגזענות-לכאורה שאתה בא להוקיע, יש מאחוריה היסטוריה ארוכה שאתה מכיר ואני לא רוצה לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת. אם נתחיל לדבר על אידיאולוגיות ומדיניות לא נצא מזה לעולם…

  10. מרק Says:

    קודם כל אני רוצה להגיב ל"בנאליות הרוע, הטיות מחשבתיות וחשיבה שבטית הן תופעות שצריך להבין ולהוקיע, אך זה לא מעניין את רוב האנשים." (הודעה הקודמת שלך) – אני מסכים שצריך "להבין" אבל אני לא מסכים שצריך "להוקיע". להבין זה מספיק. הפסיכולוגיה הזו היא טבעית לאדם, היא מתרחשת בטבעיות. חשוב שהוא יבין את תהליכי מחשבתו, אבל "להוקיע" את זה אפקטיבי כמו ההוקעה של מין על ידי הכנסיה כדי למנוע את התדרדרותו המוסרית של האדם, או משהו בסגנון הזה.

    אני חושב שאתה "סולח" או עושה הנחה ל"באנליות" של הרוע. עד כמה שאני מבין הם לא באמת "התחרו" על אותם המשאבים, אלא פשוט כעסו ושנאו בגלל שהקבוצה האחרת משתמשת במה שהם ראו כשלהם ללא רשותם. כלומר, שהיה לוח זמנים מסויים (של המארגנים) שבו כל קבוצה עשתה פעילות כלשהי, בין השאר לשחק במגרש המשחקים, אלא שהקבוצות הרגישו איבה מהידיעה שהקבוצה השנייה משחקת שם, גם אם הם בעצמם לא. הם לא אוהבים את הרעיון שמשחקים להם במגרשים, נאמר כך, גם בזמן שבו הם בעצם לא משחקים בו. מובן שהרגשה זו מקורה באינסטינקט קדום שקשור בתחרות על משאבים, אבל חשוב לשים לב שגם כשזה לא המצב, נוצרת האיבה (הקנאות לקניים). כך או אחרת, אני מניח שזה יותר ברור בדו"ח של הניסוי.

    ברור לי שאפקט ההילה הוא כשל לוגי בכל הקשר, והוא קשור לטעות הכוללת אשר בהכללה. אבל בגלל זה הוספתי את הסוגריים ב "צריכה להיות מכוונת כנגד ישראלים ולא כנגד יהודים (לכל הפחות)", ובכל זאת אני לא לגמריי נוסג מדברי. אני עדין חושב שמדיניות ישראל בנוגע ללאום "ישראלי" קשורה קשר אדוק בזה. אפשר להתווכח מה האחריות של תושב מדינה לפעולות (ממשלת?) מדינתו בעת המודרנית ובמדינות דמוקרטיות, אבל בהנחה שיש לו אחריות מסויימת, הגיוני להעביר ביקורת כנגד "ישראלים" במקרה שבו לא מסכימים עם מדיניות "ישראל". במקרה שלנו, ישראל מעדיפה להיות מזוהה עם אוכלוסיה דתית\אתנית (שיכולה להיות בכל מקום בעולם) ולא עם אוכלוסיה גאוגרפית (שנמצאת בתחומי מדינתה) אז ה"תושבים" שלה, לכאורה, נמצאים בכל מקום, ובכל מקום הם יחטפו ביקורת. זה לא סוג של הצדקה או תיאור ממשי, אבל אני מנסה להבהיר איזה השפעה יש לשפה כאן. מובן גם שיש הבדל בין "ביקורת" ובין יישום פעולות מפלות (אני לא בטוח שהתקשורת הישראלית עושה תמיד את ההבדל). בכל מקרה, האמת שלי לא יצא להתקל בידיעות שמצביעות על עלייה באנטישמיות ברחבי העולם, ואשמח אם תוכל להביא לי דוגמאות.
    "גבי הגזענות-לכאורה שאתה בא להוקיע, יש מאחוריה היסטוריה ארוכה" – אני לא מתעסק כאן בסיבות או בתולדה של המצב הקיים, אלא בהשפעות של המצב. לכל דבר יש היסטוריה ארוכה. ההיסטוריה לא משפיעה כהוא זה על ההשפעה שיש לדבר עצמו כיום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: