ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על החמאס בעזה. המנהיגים אמרו יפה מאד שלא העם הפלסטיני הוא האויב, אלא החמאס בלבד. כיוון שהחאס ארגון טרור, מסרבת לקיים ממשלת ישראל מו"מ איתו. בנוסף לזה, החמאס עושה "שימוש ציני" בתושבים, ויורה קסאמים מאזורים שמאולכסים בצפיפות בבני-אדם, כמו גם מבתי-ספר, מסגדים, ובתי-מגורים. לכן החמאס הוא האחראי על מותם של אזרחים, כולל נשים וילדים.
אבל יש לנו פה שתי-השקפות שונות, מנוגדות, ושהממשלה שלנו מנסה להחזיק באותו הזמן.
אם המלחמה היא נגד החמאס, נגד ארגון טרור, ולא נגד העם הפלסטיני, יש להתייחס למצב בהתאם. כמובן, בין השאר לא לקיים עם החמאס משא ומתן. אבל האם ככה ממשלת ישראל בפרט, וממשלות אחרות בכלל, רגילות להתמודד עם טרור? הרי שאם הפרדנו את החמאס משאר העם הפלסטיני, אז אותם תושבים שהחמאס עושה בהם "שימוש ציני" הם לא אלא חטופים. גם טענו בפניי (לא בדקתי במקורות), כשניסו להדגים לי כמה החמאס נורא (מוסכם), שהוא מאיים על תושבים ולא מאפשר להם לצאת מאותם אזורים מהם הוא יורה מרגמות. ככה גם מוגדרת חטיפה. אך אם כל אותם תושבים פלסטינים היו תושבים יהודים, חטופים על ייד החמאס, הממשלה הייתה מתנהגת כך? בחוסר זהירות הזה? מובן שלא, ואני לא חושב שמישהו חושב אחרת. אז כאשר אולמרט אומר שמלחמה היא נגד החמאס ולא נגד העם הפלסטיני, שאינו האויב, הוא למעשה משקר בפה מלא. ככה אתה לא משחרר חטופים שבידי ארגון טרור.
מצד שני, אם המלחמה היא לא "נגד החמאס", אלא נגד עזההעם הפלסטיני בעזה (גם לגיטימי?) אז אפשר מבחינה מסויימת להאשים את צבא האויב (=אנשי חמאס) במות האזרחים, שכן הוא נלחם באופן כזה שמסכן אותם באופן מובהק. לגיטימי גם, נדמה לי, שהממשל הישראלי לא ירצה לקיים מו"מ עם החמאס אלא יבקש שזה "יכנע ללא תנאים", אבל במקרה הזה אי-אפשר להגיד שזה בגלל ש"חמאס ארגון טרור", כי עכשיו אנחנו מתייחסים אליו כאל הכח הצבאי של עזה. זה אולי נראה רק עניין של מילים, אבל אני מאמין שמילים והגדרות פה הן חשובות. צר לי גם שמנהיגים לא מסוגלים לנסח כמו שצריך את מטרות ה"מבצעמלחמה". לפני יומיים ברק דיבר על המטרות של המבצע, ומתוך מספר המשפטים בהם ציין אותן, רק ממשפט אחד היה ניתן להוציא, וגם זה אחרי פרשנות, מטרה שאפשר להשיג אותה (בניגוד להצהרת כוונות עמומה שאי-אפשר להוציא ממנה מטרות ברות-השגה. למשל "[חתירה ל]מציאות בה ישתנה באופן דרמטי מצב ההברחות" זה לא "יעד". "להפסיק את כל ההברחות" זה כן) – הפסקת ירי הקסאמים. אבל פה נוצר איזה מצב מגוחך ומטופש, שכן גם דובר צה"ל וגם גורמים מהממשלה טוענים שהם לא חושבים שהמבצע יפסיק את ירי הקסאמים. וזה גם לא המבצע הראשון בשנים האחרונות "להפסקת ירי הקסאמים".
אבל אם ישראל תצהיר שמטרתה היא להגיע לכניעה ללא תנאים של האויב, הרי שבסיום הלחימה עזה תהיה כבושה להלכה ולמעשה, שוב, ונחזור 15 שנים אחורה. מובן שהמצב לא יחזור בדיוק לקדמותו, אבל נחזור להתעסק בבעיות קודמות שוב (למרות שכנראה אלה היו אותן הבעיות מאז ומתמיד). אני לא יודע להגיד אם זה טוב או רע, אבל זה צריך להיות ברור. אם, לעומת זאת, ישראל לא מעוניינת להגיע לכניעה שכזו, הרי שאין סיבה שתסרב לקיים מו"מ עם הצד האויב (=חמאס)כאשר הוא רוצה בכך.
הזהרו בקריאת ספרי בריאות. אתם עלולים למות מטעות דפוס. 
יום שישי, ינואר 9, 2009 ב- 10:35 |
יש אפשרות אחת שאולי תראה לא סבירה למתנגד ללחימה:
מה אם ההתקפות החוזרות והנשנות, חרף ההרוגים הרבים בהם (שכן ללא לחימה מהצד השני הוא לא היה יכול להודיע על נצחון למרות שהוא הפסיד באופן מחפיר) – היו איזשהו "פקק" ממתקפות נוראיות יותר מהצד השני? האיסלם הרדיקלי מבין רק כוח כי כל שאר המוח שלו מעוניין אך ורק בהשמדה. החלק היחידי שנותר רציונלי הוא החלק שיודע שבלי חיילים ובלי נשק (כלומר, רק באמצעות אמונה חזקה) פשוט אי אפשר לנצח. התקיפות לא מפסיקות את המצב בו הם יורים עלינו, אבל הן כן מונעות סיוט אף יותר גרוע שהיה בא עלינו לולא תקפנו והקזנו את דמנו ואת דמם.
אני לא אומר שזה נכון, אבל הייתי רוצה לשמוע טיעונים נגד זה.
יום שישי, ינואר 9, 2009 ב- 12:55 |
בהרבה מהמשפטים שלך לא היה לגמריי ברור לי אם הכוונה ל"ישראל" או ל"חמאס", למרות שבסופו של דבר נראה לי שמצאתי את הפירוש הנכון.
אין ספק שהאיסלם הרדיקלי "רע", אבל לא הייתי אומר שהוא מבין רק כח. אולי מבין רק מעשים, מה שהוא מוחשי ושבנוסף לכך הדעות שלו, האידיאלים שלו, מאד רדיקליים (שחרור כל הארץ, נגיד).
האיסלם הרדיקלי קיים גם במדינות מערביות כגון מיניי מדינות אירופה וארה"ב, אך הוא איננו פעיל כמו פה, למרות שזה בוודאי אותו איסלם רדיקלי. נותרת השאלה אם הוא "עדין לא פועל", כלומר שההתקפה שלו טרם הגיעה, או, אולי הוא ידהך עם חלוף הדורות עד להעלמותו המוחלטת. בכל אופן, כרגע הוא לא פועל באופן נפוץ כמו כאן, ואני מאמין שזה קשור לתנאים שהמוסלמים חיים בהם באותם מדינות.
בכל אופן, ברור שקיום משא ומתן (לא רק פורמאלי, כל דיאלוג\אינטראקציה) עם חברה בה השלטון הוא ארגון טרור והינו איסלמיסטי קיצוני הוא לא "קל", אבל זה לא אומר שאת הקושי צריך לפתור בכח. הייתי אומר שישראל "מבינה רק כח" במידה לא פחותה מהצד השני.
אז אפשר לשאול, "איך לעצור את הקסאמים?". הטענה שהבאת אומרת שעל ידי חיסול צמרת (ותחתית גם) הארגון במקביל להפחדה אנושה (או הרתעה, כפי שאוהבים להגיד אצלינו) תמעיט את הפגיעה שלהם בנו. פה אתה יכול להתכוון לשני דברים – או שעל ידי ההתקפה הזו נמעיט את הקסאמים שיורים עלינו – ואז העובדות מדברות נגד זה, כי מאז שיצאו למבצע הזה ירי הקסאמים התגבר והגיע למקומות לא צפויים. או שב"סיוט יותר גרוע" אתה מתכוון לאגירת הנשק שלהם, שאם לא נתקיף אותם תקופה ממושכת, פתאם הם ישלחו בנו את כל זעמם המצטבר.
אך האם זה באמת מה שיקרה אחרי אגירת נשק ממושכת? אני חושב על המלחמה הקרה, על מירוץ החימוש בין ארה"ב וברה"מ.. החימוש היה הרבה יותר אינטנסיבי, בין שני צדי המתרס היו מעצמות ענק (ולא המצב שיש לנו כאן) והן התחמשו גם בנשקים הרבה פחות סימפטיים. ואני מאמין שהם ראו אחד בשני חברות רדיקליות לא פחות מאיך שאנחנו רואים את החמאס (ראה למשל את הפחד האמריקאי אז מכל מה שהוא קומוניסטי אפילו במקצת). אם אני חושב על זה, יותר מפחיד אותי להיות אמריקאי שכברית-המועצות מתחמשת בפצצות אטום מאשר להיות ישראלי כשעזה מתחמשת בקסאמים, מטענים ונשק וכו. אבל מה, ההתחמשות ההדדית במלחמה הקרה לא נגמרה באסון עולמי (מובן שהיו תגרות מקומיות כמו מלחמת ויטנאם, אבל לא היו כרוכים בזה כל מאגרי הנשק שלהם).
אתה אומר שההתקפות מונעות אסון יותר גרוע, אבל לי נראה שהאסונות המעופפים האלה מקורם בא בדיוק מאותם ניסיונות למנוע אותם – ההתקפות של ישראל והפחד הנורא שלה מהתחמשות שמתבטא בפיקוח על הגבול\נמלים\מים טריטוריאליים\מרשם אוכלוסין וכו'. כאשר בעיתון מדווח על השמדה של אותן מחילות, לא שוכחים לציין ש"דרכן הבריחו נשק" אבל אני מאמין שהבריחו דרכן גם דברים יותר סימפטיים, מסוג הדברים שאתה יכול לקום וללכת לקנות בחנות ובעזה זה הרבה יותר בעייתי.
אבל מעבר לכך, אני חושב שהשאלה "איך לעצור את הקסאמים?" היא השאלה הלא נכונה, כי ירי הקסאמים הוא רק סימפטום. אני חושב שצריך לשאול "איך לפתור את הבעיה הפלסטינית?".
[אני חייב להתנצל על השפה בתגובה הזו, אני מרגיש שהמוח שלי לא לגמריי התעורר. כדי להזכר במילה "הברחה" הייתי צריך להשתמש באמצעים מביכים, ויש מילים שבכלל לא הצלחתי להזכר בהן (כמו איך בהם מכנים את אותן "מחילות"). מקווה שאני עדין ברור (גם אם זה לא "נאה")]
יום שישי, ינואר 9, 2009 ב- 15:34 |
אממ, מחילות=מנהרות, לדעתי. זה אגב מה שהתחיל את הפסאדה האחרונה. אני נוטה לקבל את מה שאתה אומר. הבעיה מבחינתי היא איך לתרום למאמץ שינוי גישה זה. מבחינתי, זה או שהמדינה הזאת תשנה גישה, או שאני אעזוב אותה. נמאס לי להיות מקושר לעם ולמדינה שמבינים רק כוח ולכן אין להם עתיד. אני אוהב את הארץ הזאת, אבל כמו בכל מערכת יחסים, בסופו של דבר נמאס לך מהתעללות של הצד השני.
אולי אני סתם מיואש מתגרה קיברנטית שהיתה ביני לבין פשיסט מתלהם שאמר שאחרי שהוא יטפל בפלסטינים, אז הוא יטפל גם ב"חלשי אופי כמוני". זה כל כך הכעיס אותי שבתגובה אמרתי לו שאם אי פעם בריונים כמוהו ינסו לתקוף אותי פיזית כי דעותיי שונות, אני אשתה את דמו. אני מאוד, מאוד כעסן כשתוקפים את החירות שלי. וכאן אני מדבר רק על עצם הזכות להביע דעה שונה, לא על ממש להלחם כדי לממש אותה.
אם זו המדינה שלי, אני באמת לא רוצה לחיות בה.
יום שישי, ינואר 9, 2009 ב- 16:02 |
כשל לוגי זה דבר נפלא.
בניגוד למהלכים צבאיים, זה תמיד עובד. זה מוכח.
תודה על הפוסט
יום שבת, פברואר 21, 2009 ב- 1:57 |
רונן:
האיחור בתגובה אמנם ענקי, אבל כולי תקווה שהטכנולוגיה הנוכחית תביא אותה אליך.
בהתחלה לא היה ברור לי אם אתה ציני או כן, אבל ה"תודה על הפוסט" הבהיר זאת. ובכל זאת אני רוצה להגיד שכשלים לוגיים לא תמיד עובדים, והם לא בדיוק עניין מוכח. כבודה של הלוגיקה במקומה מונח, אבל הפער בינה ובין האמת קיים. בכל מקרה, אני שמח על התגובה החיובית שלך.
יום שבת, פברואר 21, 2009 ב- 13:21 |
הי,
נפלאות הטכנולוגיה… :)
הייתי ציני, אבל גם כן. יש משהו מהפנט בכשל לוגי לדעתי. ב"מוכח" לא התכוונתי מדעית, כי אין לי מושג בזה. אבל מחיי היומיום אפשר לראות שזה שולט בכל מקום, וגורם לאנשים להתנהג כמו שהם מתנהגים, ובעיקר משמר סטטוס קוו.
יום שבת, פברואר 21, 2009 ב- 13:52 |
קודם כל אתה צודק. ה"כשל לוגי" הוא יותר בבחינת כותרת מאשר הצהרה על שימוש בלוגיקה פורמאלית במקרה הזה. בכל זאת, אני רואה אי-התאמה בין המילים והפעולות של ממשלת ישראל. המילים משמשות רק כתירוץ, תמיד ל"הסברה". המילים לא באות להציג את האמת אלא לסוכך עליה, להסתיר אותה. אתה גם כתבת על השפעתן של מילים בבלוג שלך, ואני פה מתייחס לאותו עניין רק מזווית אחרת.
דווקא לא הייתי אומר שאפשר לראות את זה בביום-יום. נדמה שרוב בני-האדם נחשפים לתקשורת שמדברת אליהם בשפה רגשית, מעוררת דימיון שיוצרת עולם בדיוני, ולא בתקשורת שממש מנסה "להוכיח", להסביר או לנתח. אני לא בטוח שאנחנו מדברים על אותו ה"יום-יום" אמנם. אם תתן דוגמא ספציפית אשמח להתייחס.
תודה על התגובה.