ישראל-פלסטין כיוצא דופן היסטורי

מתוך סוגי ההצדקות למלחמה, אני יכול לבודד לפחות שתיים. ישנה ההצטדקות המוסרית שטומנת בחובה רעיונות של נקמה או הגנה עצמית. ישנה גם ההסברה הדטרמיניסטית, כביכול: אפשר להסביר את הקיצוניות שבחמאס או ברשות הפלסטינית בכלל, ואפשר גם להסביר את האגרסיות והקיצוניות של ישראל. ישנו גם מה שכתב איתמר שאלתיאל בבלוג "החברים של ג'ורג'" שהייתי רוצה לצטט (מתוך הפוסט הזה):

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת ”הרחוב הפלסטיני“, ואת הממשלה ו“הרחוב הישראלי“. הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

אבל הייתי רוצה להציג זווית ראייה נוספת, קצת רחבה יותר.

התנועה הציונית הייתה מושפעת מהמפכות הרבות שהתחוללו באירופה ב1848, אותן מהפכות שכונו בין השאר "אביב העמים", והיוסדות מדינות הלאום שבאו לאחריהן. גם אם באה בתגובה ל"פולש הזר" היהודי, הרי שהתנועה הלאומית הפלסטינית שואבת את נימוקיה מאותן מהפכות ממש, בטענה לזכות ל"הגדרה עצמית" וכולי. וכאן התחוללה הבעיה, שכן שתי התנועות הללו, ובעיקר במפגש ביניהם, מהוות מקרה יוצא דופן לתנועות הלאומיות, מעין בח"מ – ביטוי חסר משמעות – כמו שהיה לנו במתמטיקה, אבל בתחום המוסר.

יוצא דופן

אני שואב במידת מה רעיונות מכתביו של ניטשה – שמה שאנו תופסים כערכי המוסר שלנו הם למעשה תולדה היסטורית וגלגול של "הסכמים" בין בני אדם. למשל, התחושות שלנו כלפי גניבה או רצח, וגינויים, מקורם ברצון שלנו לשמור על רכושינו ועל חיינו, ולכן טוב נעשה אם נסכים עם הסביבה שלנו על איסור מעשים כאלה, גם אם איננו נכתב. עכשיו שאני חושב על זה (ומעבר לזה יש לי הרבה מה לומר), שימו לב שהרבה פעמים כשאנשים בקופליקט (לא צריך לתת דוגאות) והם מאשימים את הצד האחר שהוא עשה "כך וכך", הצד הנגדי ימהר לטעון חזרה שגם המאשים עשה בדיוק את אותם "כך וכך" – ממש כאילו עסקו בחוזה כתוב ולא ב"מוסר". בכלל, נראה שמוסר אף פעם לא התקשר באמת עם אלוהות או דת – אם היינו סומכים על אלוהים ש"יעניש את החוטאים" אז לא היינו צריכים אישור מהדת כדי לבצע "גאולות דם" למיניהן, ולא היינו צריכים להגיב כאשר הואשמנו ב"כך וכך" כי היינו יודעים שבעולם הבא הצד השני כבר יחטוף על ה"כך וכך" שלו.  אבל אני כבר גולש מהנושא. – בכל אופן, ערכים מוסריים שאובים מהסכמים חברתיים, ואם לא תסכימו איתי על זה, אז בוודאי שלא תתנגדו לכך שאומר שצדק הינו הרעיון שכל אחד צריך לקבל את מה שמגיע לו (לטובים לקבל טוב ולרעים רע). כך או אחרת, בין הבני-האדם או הגופים הרלוונטים אנחנו מניחים שקיים שיוויון מסויים, ולכן כאשר חסר אותו שיוויון אנחנו "משנים קצת" את חוקי המוסר בהתאם – לכן עונשו של רוצח שהינו בלתי שפוי בדעתו מוקל, וזה שרוצח מתוך הגנה עצמית יכול לצאת אפילו ללא עונש. בצורה דומה התנועות הלאומיות השונות במאה ה-19 פיתחו את רעיון ה"הגדרה עצמית" שהיה הצדקה מוסרית למאבקם, והם ראו בכך תביעה מוסרית שכל עם יכול לתבוע כנגד שליטיו. התנועות הללו היו בעיקר מאבק כנגד השלטון שהיה נראה בעיניהם לא צודק, לא רשאי להחליט בשבילם ולא רשאי להגביל את החופש שלהם. אבל בגלל שלעתים אותם שליטים, מלבד שהיו רודניים, היו גם "בני עם אחר", הודגשה גם האחדות האתנית של מובילי אותן מהפכות – אחדות שנובעת מישיבה על חבל ארץ אחד, דיבור בשפה משותפת, שיתוף בהיסטוריה ותרבות.

פינסקר שהגה את רעיון ה"אוטואמנסיפציה", קרי "שחרור עצמי", הבין שהמקרה של העם היהודי הוא יוצא דופן, חסר תקדים מבחינה היסטורית וגם חסר 'עוקבים'. ולכן, ההצדקה המוסרית שלה גם משתנה – אין זהו מאבק של עם בשליטים עליו שאינם נותנים לו חופש. יש כאן מאבק של עם ללהפוך לממשי, בעל גוף – העם היהודי לא צריך להשתחרר רק מעול של שליט זר, אלא גם לתפוס אדמה שעליו יהיה משוחרר. פינסקר כתב על מצב ה"עם היהודי" כ"התגלות רוח רפאית של מת המהלך בקרב החיים", אומה שמדינתה "נמחצה" אך המשיכה לחיות ב"אופן רוחני". ונראה שאותו רוח רפאים כמו חוזר כדי לנקום, או "להחזיר את מה ששלו", כאשר "זיקה היסטורית" הופכת להיות להצדקה מוסרית כדי ליישב אדמה, ולראייה מציגים את העמים האחרים אשר "הגדירו עצמם" בתוך האדמות אליהם הם קשורים היסטורית.

בידוד גורמים

לתנועות הלאומיות באירופה היו שני דברים עליהם יכלו לבסס את תביעתם – דמוגרפיה (אנחנו יושבים פה..) והיסטוריה (..מאז ומתמיד). אך כאן, בארצינו, בין אם תקראו לה ישראל ובין אם פלסטין, קמו שתי תנועות לאומיות, היהודית והפלסטינית, כשכל אחת לוקחת לזכותה הסבר מוסרי אחד – אחת את ההיסטורי, השנייה את הדמוגרפי. וכאן נוצרת הבעיה הקשה שלנו – אי-אפשר לבצע את התביעה הלאומית הזאת במקרה הזה. כפי שלא ניתן למחות כפיים עם יד אחת, לא תוכל לבצע תביעות על בסיס הרעיון של מדינה אתנית כאשר יש לך רק אחד מן השניים, ובעיקר כשלקבוצה אחרת ישנו החצי השני. אגב, לטענה שיהודים ישבו בארץ מאז ומתמיד (כלומר, תמיד הייתה אוכלוסייה יהודית כלשהי בארץ) אני יכול אז להגיד דבר אחד; במשוואה הזו, ליהודים יש הרבה היסטוריה וקצת דמוגרפיה, ולערבים, פלסטינים, יש הרבה דמוגרפיה וקצת היסטוריה – בכל זאת, הם לא הופיעו שם יום לפני שהגו את רעיון שיבת ציון.

אפשר לדבר הרבה על "מעגל הדמים" ו"מי התחיל", ואני חושב שברור לכולם שהפעולות העוינות של כל צד רק מחריפות את פעולות הצד השני. וגם אם יש התמתנות באחד הצדדים, ותקופות שקטות יותר, הרי שהדינמיקה פה דומה למגלשה מסתחררת – אפשר אולי לעצור קצת את הגלישה, אולי לטפס למעלה, אבל עד שלא נגיע למישור שלפני המגלשה, נמשיך ונגלוש מטה במהירות מתגברת. הבעיה כאן היא לא "מי התחיל" אלא בתפישה של כל אחד מהצדדים לגבי הארץ הזו ולגבי ההצדקה וה"זכות המוסרית" שלו  אליה. והללו חייבים בהכרח להשתנות כדי שהקופנליקט יפתר. אם הצד היהודי מוותר על שטחים מסויימים, הרי שבמידה מסויימת הוא זנח את הרעיון שלו של מדינת הלאום "כפי שהיא מגיעה לו" – הוא כבר לא דורש את ה"ארץ ההיסטורית שלו" ובמידה מסויימת מעביר את התביעה שלו מן התחום ההיסטורי לתחום ה"דמוגרפי" – שהרי תנועת הציונות כבר יצרה "מציאות" מסויימת. מנגד, אם הערבים מוותרים על שטחים מסויימים, הרי שהם מוותרים על מדינת הלאום כפי שנתפסה מבחינתם – האדמות עליהם ישבו לפני שנפלטו מהם עתה לא בריבונותם. חשוב לי להדגיש שאין זה רק "ויתור על שטחים" במובן כמותי, אלא שינוי בתפישה הרעיונית הכוללת. התנועות הלאומיות באירופה ביקשו לסלק את הריבון הזר השולט עליהם -ריבון שאיננו שייך לאותה ארץ ומדינה, מנימוקים היסטוריים – כפי שהפולנים ניסו להשתחרר מהשלטון הפרוסי ("שלא שייך, לא חלק מהתפאורה הטבעית") או ההונגרים מהאוסטרי. אם וכאשר הערבים יוותרו על שטחים מסויימים זה יהיה בגדר סטייה חדה מהרעיון ה"לאומי קלאסי" של לסלק את הריבון הלא שייך, כי היהודים כן "שייכים היסטורית" ולכן לא תפיל אותם, בדיוק כפי שכאשר הצד הישראלי יוותר על שטחים מסויימים זה יהיה כי הערבים שייכים לארץ הזו "דמוגרפית".

יש להבין שהרעיון הקלאסי של "מדינה לאומית" איננו יכול להתקיים בתחומי הארץ הזו. הוא יוכל להתקיים בגרסא הקלאסית רק אם אחד הצדדים ימחוק לחלוטין את הצד השני, וזה יהיה מוסרי כמו לשדוד את חפציו של אדם שזה עתה רצחת מהנימוק שחפצים של איש מת לא שייכים לאף אחד יותר. ואף על פי שאני מאמין שיש אנשים שחושבים שזה הפתרון שיש לנקוט, ורבים גם יגידו את זה בקול, אני לא חושב שזה הפתרון שיש ליישם, וזה גם לא הפתרון הפרקטי. יש לזנוח את רעיון ה"מדינה הלאומית" המבוססת על מאפיינים אתניים. מימוש המדינה הלאומית, בין אם היא ערבית או עברית, הוא בלתי אפשרי כאן. והאם הוא בכלל נחוץ? "זכויות מוסריות" שונות הן סתם שם, כותרת. אם נחזור לרעיון של מוסר כהסכמים חברתיים, אז "זכויות מוסריות" הן כמו כסף, כמו קופונים. בתחום הגדול של עמים ופוליטיקה חילקו לכל עם קופון – עם אחד יממש את זכותו על אדמה שם, עם אחר יממש את זכותו במקום אחר. אבל הקופונים של היהודים ושל הפלסטינים הם קופונים אחרים, מטבע זר. אי-אפשר לממש אותם באותו המשרד שבו מממשים העמים האחרים את קופוניהם. אין צורך לחפש "הצדקה" או "זכות על הארץ". הפלסטינים לא יגידו "אה, טוב…" ויארזו מזוודות אם יגידו להם שליהודים יש זכות היסטורית קדומה על הארץ, ואף מדינה או גורם בינלאומי גם לא יגרש אותם. וגם היהודים לא אומרים דברים כאלה רק בגלל שהכסא שלהם תפוס (אף על פי שהתנועה הלאומית-יהודית לא התחילה בציונות). צריך לפתוח את העיניים ולהרים את הראש, להסתכל מה המצב שלנו ואיך אנחנו מגיעים למצב שיניח את דעתנו (שבו נחייה בשלום ושלווה, נניח). לא "מי התחיל" ואם זה "בסדר מוסרית" להחזיר לו. איך מגיעים להסדר. איך משככים את הקיצוניות בצד השני. איך משככים את הקיצוניות בצד שלי.

בעבר הרחוק שלטו מלכים "בחסד האל". אחר-כך קמו תנועות לאומיות שתבעו ל"הגדרה עצמית". עכשיו בארץ אנחנו, ישראלים, פלסטינים וכל מי שרק נמצא פה, צריכים לגבש קונספט חדש.

כמה הערות

+ עוד סוג של ראייה שיש משהו "סוטה" בתנועה הציונית כתנועה לאומית. התנועה הציונית קרויה על שם מקום – ציון, ירושלים – וזה בשונה מכל התנועות הלאומיות האחרות. כל התנועות האחרות היו קרואות על שם הפרטים המרכיבים את העם (גרמנים, פולנים, איטלקים), שם שלרוב נבע משם הארץ עליה ישבו, או שם שהעניקו לאותה ארץ. ניתן לומר שמקור השם "יהודים" הוא בהרי יהודה, אבל בסופו של דבר שם זה התגלגל להיות שם הדת אותה הם מחזיקים והמאמינים בה (יהדות, יהודים), ומתן השם "ציונות" לתנועה היה בגדר ביסוס של רעיון חדש, והשם הזה נבע משמו של מקום (עליו היהודים עוד לא ישבו – הציונים, לפחות).

+ אני לא ממש בקיא בתחום הזה של ההיסטוריה, אבל נראה לי ש"מחלה" דומה, "סטייה" לאומית שכזו, מתרחשת גם באזור של הבלקנים, רק ששם הדיכוטומיה היא לא היסטוריה<->דמוגרפיה, אלא דתתרבות<->דמוגרפיה. אם מישהו בקיא בעניין, אשמח לשמוע הערות ורעיונות על כך.

+ אינני שלם עם השימוש שלי  במונח "דמוגרפיה" בטקסט הנ"ל, וזה עוד החליף את המונח "גאוגרפיה" שחשבתי להשתמש בו במקור. אם למישהו יש הצעה שנראית לו יותר מתאימה, אשמח לשמוע. (הכוונה כאן, כמובן, בשימוש בביטוי "זכות דמגורפית" על משקל "זכות היסטורית".)

+ ועוד הערה קטנטונת אחרונה: נראה שהתנועה הציונית הייתה "יוצאת דופן" במובן מאד מילולי, שכן היא, בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, באמת הייתה צריכה "לצאת מן הדופן", כלומר לנוע גאוגרפית ואל מחוץ לגבולות המדיניים בה ישבו חבריה.

מודעות פרסומת

5 תגובות to “ישראל-פלסטין כיוצא דופן היסטורי”

  1. אייל ניב Says:

    בד"כ תנועה לאומית היא במקום קיים וכללת את יושבי הארץ. במקרה הציוני היא תנועה לטרנספר של היהודים כקהילה דתית למקום אחר, ומתעלמת מיושבי הארץ האחרים. בתגובה, התנועה הפלסטינית, שהייתה קרובה יותר ללאומיות הקלאסית, הדירה את היהודים יושבי הארץ (החדשים, לא הותיקים). אבל מעניין שהרבה יותר הגיוני לחשוב על לאומיות כלל ערבית. זה לא קרה בשום שלב, וזה התפרק בכול ניסיון שהיה לכך די מהר, אבל במובן הזה שתכתיב המערב למדינות שונות, הופנם מאוד בקלות. היצירה אין מאין של עיראק, ירדן, סוריה וכו' הופנמה בקלות.

    וגם שלוש הערות לגבי כמה היסטוריה יש לכל אחד:
    קודם כל היסטוריה משמשת ככלי ללגיטימציה לאומית, ולכן כל צד מנסה להתאימה במקסימום האפשרי, לא תמיד במודע, לצרכיו המודרניים.
    שנית, קימרלינג רואה בלאומיות הפלסטינית כמה שהתחיל ב-1836, אבל קשה לי להסכים איתו.
    שלישית, יותר קל לי להעלות שאלות לגבי הקשר ההיסטורי הנקי של היהודים של היום כמי שהיו היהודים של פעם. מאיפה נכנסו בלונדיניים ותכולי עיניים לעם היהודי? ומה לגבי הספקות העולים מן הממצאים הארכיוניים לגבי קיומה של ממלכת דוד? שום דבר לא חותך לכאן או לכן, אבל זה מספיק כדי להטיל ספק באמירה לגבי ההיסטוריה שלנו לעומת שלהם, ובעיקר נוכח הרצונות המגייסים שלה.
    לכן, לדעתי, עדיף ונכון יותר להתבונן אל ההיסטוריה הקרובה מאשר אל הרחוקה.

  2. מרק Says:

    לא בדיוק הבנתי את ההערה שלך אודות הלאומיות הכלל ערבית.

    בעניין ההערות:
    1. אכן. היסטוריה משמשת ככלי להצדיק קניין של שטח.
    2. אני לא חושב שזה באמת משנה מתי התחילה להתפתח הלאומיות הפלסטינית או זו היהודית. זו גם סוג של הצדקה כמו "ההיסטוריה", רק שכאן זו היסטוריה של רעיונות (רעיונות לאומיים) ולא היסטוריה דמוגרפית או היסטוריה קונקרטית של עם. גם מפה אפשר להכנס למלחמות בעקבות הויכוח "מי חשב על להכריז על שטח האדמה הזה כמדינה לאומית ראשון".
    3. ברור. יש כאן התעסקות בהצדקה, בחיפוש לגיטימיות. בתנועות לאומיות קלאסיות פשוט לא היה שום קונפליקט – היה עם והוא ישב על חלקת אדמה, ובמקרה הרע היה צריך לגרש כובש חיצוני שברור שאיננו שייך בשום אופן לאדמה הזו. אצלנו יש בעיה כי יש לנו פלסטינים מצד אחד שיושבים על האדמה הזו, ומצד שני יש לנו עם שמרגיש שארץ ישראל שייכת לו באיזשהו אופן, ושהוא שייך לה, ושהוא איננו יכול לחיות בשום מקום אחר בגלל שנאת הזרים. בעניין ההיסטוריה – ברור שהיהודים של היום הם לא צאצאים ישירים ובלעדיים של היהודים של פעם, ושהייתה הרבה התערבות עם אוכלוסיות מקומיות בכל מקום שבו יהודים חיו בו. אבל זה לא באמת העניין משום שכל הצדקה מבוססת על ערכים ורעיונות פרי יצירה אנושית, ובני-אדם יכולים להשליך ולאמץ רעיונות כל הזמן בתהליך אינסופי. במקום לטעון שיש לעם – קבוצה אתנית\גנטית – זכות היסטורית על שטח מסויים, אפשר לטעון שיש לקבוצה דתית זכות היסטורית על שטח מסויים. כך או אחרת זו רק הצדקה.

  3. אייל ניב Says:

    אסביר את עניין הלאומיות הערבית –
    אלמלא ההתערבות המערבית, סביר יותר להניח שהערבים היו הופכים לאום (או משהו דומה) המבוסס על המשותף הלשוני, ובמידה פחותה דתי. הלאומיות היא בדרך כלל גורם מאחד על בסיס לשוני, טריטוריאלי והיסטורי. היות שאין ולא הייתה היסטוריה "ירדנית" למשל, או להג ערבי-ירדני, אפשר להניח שהם תוצאה של המלכת המלכים בתחילת המאה העשרים, והגדרת הגבולות על ידי המערב. במהלך החצי הראשון של המאה העשרים היו ניסיונות כלל-ערביים, אך הם לא עלו יפה, והיום אינם רלבנטיים עוד.

    אגב, מרק, אני חושב שכדאי להבדיל בין הגדרה עצמית, שהיא עניין נורמטיבי, שלכול קבוצה מגיע, לבין לאומיות כתופעה היסטורית. אם מפרידים בין השניים, יש זכות לשני העמים לחיות כאן, בוודאי כיום, אך אתה צודק שיש הבדל תיאורטי במקרה הפלסטיני והציוני – שהם יוצא דופן היסטורי.

  4. מרק Says:

    הבנתי. מה אתה חושב על הסיכוי שניסיון כלל-ערבי שכזה יעבוד בעתיד הלא מאד רחוק (נגיד, 50-100 שנה), אם תרשה לעצמך את הזכות לנבא את העתיד?

    אני מודע להבדל הזה בין ההיסטוריה ובין ה"זכות המוסרית", נקרא לזה ככה. גם ברור לי שההיסטוריה משמשת כדי לחזק את אותה זכות. אולי באמת נעשה בה שימוש בגלל שיש קונפליקט בין הזכויות (לכאורה?) ולכן ישנו חיפוש אחר תגבורת וחיזוקים נוספים מכל צד לאותה זכות. "עניין נורמטיבי" פשוט מרמז שזה רעיון מקובל, אבל זה עדין רעיון. כך או אחרת, גם בלי להשתמש במילה "זכות", אני חושב שהבחירה בדו-קיום (כלומר, לבחור להקים פה גוף כזה או אחר שבו שני העמים חיים על ארץ זו) היא הבחירה הטובה יותר לכל הצדדים הרלוונטיים, יותר טובה מהקמת מדינה על טהרת היהודות ויותר טובה מהקמת מדינה ערבית.

  5. אייל ניב Says:

    קשה לי להאמין שתהייה כלל-ערביות לפני שהעמים באזור יעברו לפחות חלק מהתהליכים של: סיום המלחמה, יצירה של אינטרסים אזוריים משותפים, ובעצמם (לא מבחוץ) תהליך של חירות פוליטית (לא בהכרח קפיטליסטית או מערבית, אבל כזו שמאפשרת למאבקים פוליטיים להתקיים בהן).

    כמובן שבהיסטוריה יש הפתעות, ובד"כ לא ניתן לצפות אירועים גדולים שקורים כגון נפילת אימפריות, מלחמות עולם, שינויים כלכליים, טכנולוגיים, מגיפות, רעיונות סוחפים, מהפיכות ועוד – אז אין באמת משמעות לניבויי הזה מבחינתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: