Archive for ינואר, 2009

מעין כישלון לוגי ממשלתי

יום רביעי, ינואר 7, 2009

ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על החמאס בעזה. המנהיגים אמרו יפה מאד שלא העם הפלסטיני הוא האויב, אלא החמאס בלבד. כיוון שהחאס ארגון טרור, מסרבת לקיים ממשלת ישראל מו"מ איתו. בנוסף לזה, החמאס עושה "שימוש ציני" בתושבים, ויורה קסאמים מאזורים שמאולכסים בצפיפות בבני-אדם, כמו גם מבתי-ספר, מסגדים, ובתי-מגורים. לכן החמאס הוא האחראי על מותם של אזרחים, כולל נשים וילדים.

אבל יש לנו פה שתי-השקפות שונות, מנוגדות, ושהממשלה שלנו מנסה להחזיק באותו הזמן.

אם המלחמה היא נגד החמאס, נגד ארגון טרור, ולא נגד העם הפלסטיני, יש להתייחס למצב בהתאם. כמובן, בין השאר לא לקיים עם החמאס משא ומתן. אבל האם ככה ממשלת ישראל בפרט, וממשלות אחרות בכלל, רגילות להתמודד עם טרור? הרי שאם הפרדנו את החמאס משאר העם הפלסטיני, אז אותם תושבים שהחמאס עושה בהם "שימוש ציני" הם לא אלא חטופים. גם טענו בפניי (לא בדקתי במקורות), כשניסו להדגים לי כמה החמאס נורא (מוסכם), שהוא מאיים על תושבים ולא מאפשר להם לצאת מאותם אזורים מהם הוא יורה מרגמות. ככה גם מוגדרת חטיפה. אך אם כל אותם תושבים פלסטינים היו תושבים יהודים, חטופים על ייד החמאס, הממשלה הייתה מתנהגת כך? בחוסר זהירות הזה? מובן שלא, ואני לא חושב שמישהו חושב אחרת. אז כאשר אולמרט אומר שמלחמה היא נגד החמאס ולא נגד העם הפלסטיני, שאינו האויב, הוא למעשה משקר בפה מלא. ככה אתה לא משחרר חטופים שבידי ארגון טרור.

מצד שני, אם המלחמה היא לא "נגד החמאס", אלא נגד עזההעם הפלסטיני בעזה (גם לגיטימי?) אז אפשר מבחינה מסויימת להאשים את צבא האויב (=אנשי חמאס) במות האזרחים, שכן הוא נלחם באופן כזה שמסכן אותם באופן מובהק. לגיטימי גם, נדמה לי, שהממשל הישראלי לא ירצה לקיים מו"מ עם החמאס אלא יבקש שזה "יכנע ללא תנאים", אבל במקרה הזה אי-אפשר להגיד שזה בגלל ש"חמאס ארגון טרור", כי עכשיו אנחנו מתייחסים אליו כאל הכח הצבאי של עזה. זה אולי נראה רק עניין של מילים, אבל אני מאמין שמילים והגדרות פה הן חשובות. צר לי גם שמנהיגים לא מסוגלים לנסח כמו שצריך את מטרות ה"מבצעמלחמה". לפני יומיים ברק דיבר על המטרות של המבצע, ומתוך מספר המשפטים בהם ציין אותן, רק ממשפט אחד היה ניתן להוציא, וגם זה אחרי פרשנות, מטרה שאפשר להשיג אותה (בניגוד להצהרת כוונות עמומה שאי-אפשר להוציא ממנה מטרות ברות-השגה. למשל "[חתירה ל]מציאות בה ישתנה באופן דרמטי מצב ההברחות" זה לא "יעד". "להפסיק את כל ההברחות" זה כן) – הפסקת ירי הקסאמים. אבל פה נוצר איזה מצב מגוחך ומטופש, שכן גם דובר צה"ל וגם גורמים מהממשלה טוענים שהם לא חושבים שהמבצע יפסיק את ירי הקסאמים. וזה גם לא המבצע הראשון בשנים האחרונות "להפסקת ירי הקסאמים".

אבל אם ישראל תצהיר שמטרתה היא להגיע לכניעה ללא תנאים של האויב, הרי שבסיום הלחימה עזה תהיה כבושה להלכה ולמעשה, שוב, ונחזור 15 שנים אחורה. מובן שהמצב לא יחזור בדיוק לקדמותו, אבל נחזור להתעסק בבעיות קודמות שוב (למרות שכנראה אלה היו אותן הבעיות מאז ומתמיד). אני לא יודע להגיד אם זה טוב או רע, אבל זה צריך להיות ברור. אם, לעומת זאת, ישראל לא מעוניינת להגיע לכניעה שכזו, הרי שאין סיבה שתסרב לקיים מו"מ עם הצד האויב (=חמאס)כאשר הוא רוצה בכך.

מודעות פרסומת

ישראל-פלסטין כיוצא דופן היסטורי

יום שלישי, ינואר 6, 2009

מתוך סוגי ההצדקות למלחמה, אני יכול לבודד לפחות שתיים. ישנה ההצטדקות המוסרית שטומנת בחובה רעיונות של נקמה או הגנה עצמית. ישנה גם ההסברה הדטרמיניסטית, כביכול: אפשר להסביר את הקיצוניות שבחמאס או ברשות הפלסטינית בכלל, ואפשר גם להסביר את האגרסיות והקיצוניות של ישראל. ישנו גם מה שכתב איתמר שאלתיאל בבלוג "החברים של ג'ורג'" שהייתי רוצה לצטט (מתוך הפוסט הזה):

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת ”הרחוב הפלסטיני“, ואת הממשלה ו“הרחוב הישראלי“. הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

אבל הייתי רוצה להציג זווית ראייה נוספת, קצת רחבה יותר.

התנועה הציונית הייתה מושפעת מהמפכות הרבות שהתחוללו באירופה ב1848, אותן מהפכות שכונו בין השאר "אביב העמים", והיוסדות מדינות הלאום שבאו לאחריהן. גם אם באה בתגובה ל"פולש הזר" היהודי, הרי שהתנועה הלאומית הפלסטינית שואבת את נימוקיה מאותן מהפכות ממש, בטענה לזכות ל"הגדרה עצמית" וכולי. וכאן התחוללה הבעיה, שכן שתי התנועות הללו, ובעיקר במפגש ביניהם, מהוות מקרה יוצא דופן לתנועות הלאומיות, מעין בח"מ – ביטוי חסר משמעות – כמו שהיה לנו במתמטיקה, אבל בתחום המוסר.

יוצא דופן

אני שואב במידת מה רעיונות מכתביו של ניטשה – שמה שאנו תופסים כערכי המוסר שלנו הם למעשה תולדה היסטורית וגלגול של "הסכמים" בין בני אדם. למשל, התחושות שלנו כלפי גניבה או רצח, וגינויים, מקורם ברצון שלנו לשמור על רכושינו ועל חיינו, ולכן טוב נעשה אם נסכים עם הסביבה שלנו על איסור מעשים כאלה, גם אם איננו נכתב. עכשיו שאני חושב על זה (ומעבר לזה יש לי הרבה מה לומר), שימו לב שהרבה פעמים כשאנשים בקופליקט (לא צריך לתת דוגאות) והם מאשימים את הצד האחר שהוא עשה "כך וכך", הצד הנגדי ימהר לטעון חזרה שגם המאשים עשה בדיוק את אותם "כך וכך" – ממש כאילו עסקו בחוזה כתוב ולא ב"מוסר". בכלל, נראה שמוסר אף פעם לא התקשר באמת עם אלוהות או דת – אם היינו סומכים על אלוהים ש"יעניש את החוטאים" אז לא היינו צריכים אישור מהדת כדי לבצע "גאולות דם" למיניהן, ולא היינו צריכים להגיב כאשר הואשמנו ב"כך וכך" כי היינו יודעים שבעולם הבא הצד השני כבר יחטוף על ה"כך וכך" שלו.  אבל אני כבר גולש מהנושא. – בכל אופן, ערכים מוסריים שאובים מהסכמים חברתיים, ואם לא תסכימו איתי על זה, אז בוודאי שלא תתנגדו לכך שאומר שצדק הינו הרעיון שכל אחד צריך לקבל את מה שמגיע לו (לטובים לקבל טוב ולרעים רע). כך או אחרת, בין הבני-האדם או הגופים הרלוונטים אנחנו מניחים שקיים שיוויון מסויים, ולכן כאשר חסר אותו שיוויון אנחנו "משנים קצת" את חוקי המוסר בהתאם – לכן עונשו של רוצח שהינו בלתי שפוי בדעתו מוקל, וזה שרוצח מתוך הגנה עצמית יכול לצאת אפילו ללא עונש. בצורה דומה התנועות הלאומיות השונות במאה ה-19 פיתחו את רעיון ה"הגדרה עצמית" שהיה הצדקה מוסרית למאבקם, והם ראו בכך תביעה מוסרית שכל עם יכול לתבוע כנגד שליטיו. התנועות הללו היו בעיקר מאבק כנגד השלטון שהיה נראה בעיניהם לא צודק, לא רשאי להחליט בשבילם ולא רשאי להגביל את החופש שלהם. אבל בגלל שלעתים אותם שליטים, מלבד שהיו רודניים, היו גם "בני עם אחר", הודגשה גם האחדות האתנית של מובילי אותן מהפכות – אחדות שנובעת מישיבה על חבל ארץ אחד, דיבור בשפה משותפת, שיתוף בהיסטוריה ותרבות.

פינסקר שהגה את רעיון ה"אוטואמנסיפציה", קרי "שחרור עצמי", הבין שהמקרה של העם היהודי הוא יוצא דופן, חסר תקדים מבחינה היסטורית וגם חסר 'עוקבים'. ולכן, ההצדקה המוסרית שלה גם משתנה – אין זהו מאבק של עם בשליטים עליו שאינם נותנים לו חופש. יש כאן מאבק של עם ללהפוך לממשי, בעל גוף – העם היהודי לא צריך להשתחרר רק מעול של שליט זר, אלא גם לתפוס אדמה שעליו יהיה משוחרר. פינסקר כתב על מצב ה"עם היהודי" כ"התגלות רוח רפאית של מת המהלך בקרב החיים", אומה שמדינתה "נמחצה" אך המשיכה לחיות ב"אופן רוחני". ונראה שאותו רוח רפאים כמו חוזר כדי לנקום, או "להחזיר את מה ששלו", כאשר "זיקה היסטורית" הופכת להיות להצדקה מוסרית כדי ליישב אדמה, ולראייה מציגים את העמים האחרים אשר "הגדירו עצמם" בתוך האדמות אליהם הם קשורים היסטורית.

בידוד גורמים

לתנועות הלאומיות באירופה היו שני דברים עליהם יכלו לבסס את תביעתם – דמוגרפיה (אנחנו יושבים פה..) והיסטוריה (..מאז ומתמיד). אך כאן, בארצינו, בין אם תקראו לה ישראל ובין אם פלסטין, קמו שתי תנועות לאומיות, היהודית והפלסטינית, כשכל אחת לוקחת לזכותה הסבר מוסרי אחד – אחת את ההיסטורי, השנייה את הדמוגרפי. וכאן נוצרת הבעיה הקשה שלנו – אי-אפשר לבצע את התביעה הלאומית הזאת במקרה הזה. כפי שלא ניתן למחות כפיים עם יד אחת, לא תוכל לבצע תביעות על בסיס הרעיון של מדינה אתנית כאשר יש לך רק אחד מן השניים, ובעיקר כשלקבוצה אחרת ישנו החצי השני. אגב, לטענה שיהודים ישבו בארץ מאז ומתמיד (כלומר, תמיד הייתה אוכלוסייה יהודית כלשהי בארץ) אני יכול אז להגיד דבר אחד; במשוואה הזו, ליהודים יש הרבה היסטוריה וקצת דמוגרפיה, ולערבים, פלסטינים, יש הרבה דמוגרפיה וקצת היסטוריה – בכל זאת, הם לא הופיעו שם יום לפני שהגו את רעיון שיבת ציון.

אפשר לדבר הרבה על "מעגל הדמים" ו"מי התחיל", ואני חושב שברור לכולם שהפעולות העוינות של כל צד רק מחריפות את פעולות הצד השני. וגם אם יש התמתנות באחד הצדדים, ותקופות שקטות יותר, הרי שהדינמיקה פה דומה למגלשה מסתחררת – אפשר אולי לעצור קצת את הגלישה, אולי לטפס למעלה, אבל עד שלא נגיע למישור שלפני המגלשה, נמשיך ונגלוש מטה במהירות מתגברת. הבעיה כאן היא לא "מי התחיל" אלא בתפישה של כל אחד מהצדדים לגבי הארץ הזו ולגבי ההצדקה וה"זכות המוסרית" שלו  אליה. והללו חייבים בהכרח להשתנות כדי שהקופנליקט יפתר. אם הצד היהודי מוותר על שטחים מסויימים, הרי שבמידה מסויימת הוא זנח את הרעיון שלו של מדינת הלאום "כפי שהיא מגיעה לו" – הוא כבר לא דורש את ה"ארץ ההיסטורית שלו" ובמידה מסויימת מעביר את התביעה שלו מן התחום ההיסטורי לתחום ה"דמוגרפי" – שהרי תנועת הציונות כבר יצרה "מציאות" מסויימת. מנגד, אם הערבים מוותרים על שטחים מסויימים, הרי שהם מוותרים על מדינת הלאום כפי שנתפסה מבחינתם – האדמות עליהם ישבו לפני שנפלטו מהם עתה לא בריבונותם. חשוב לי להדגיש שאין זה רק "ויתור על שטחים" במובן כמותי, אלא שינוי בתפישה הרעיונית הכוללת. התנועות הלאומיות באירופה ביקשו לסלק את הריבון הזר השולט עליהם -ריבון שאיננו שייך לאותה ארץ ומדינה, מנימוקים היסטוריים – כפי שהפולנים ניסו להשתחרר מהשלטון הפרוסי ("שלא שייך, לא חלק מהתפאורה הטבעית") או ההונגרים מהאוסטרי. אם וכאשר הערבים יוותרו על שטחים מסויימים זה יהיה בגדר סטייה חדה מהרעיון ה"לאומי קלאסי" של לסלק את הריבון הלא שייך, כי היהודים כן "שייכים היסטורית" ולכן לא תפיל אותם, בדיוק כפי שכאשר הצד הישראלי יוותר על שטחים מסויימים זה יהיה כי הערבים שייכים לארץ הזו "דמוגרפית".

יש להבין שהרעיון הקלאסי של "מדינה לאומית" איננו יכול להתקיים בתחומי הארץ הזו. הוא יוכל להתקיים בגרסא הקלאסית רק אם אחד הצדדים ימחוק לחלוטין את הצד השני, וזה יהיה מוסרי כמו לשדוד את חפציו של אדם שזה עתה רצחת מהנימוק שחפצים של איש מת לא שייכים לאף אחד יותר. ואף על פי שאני מאמין שיש אנשים שחושבים שזה הפתרון שיש לנקוט, ורבים גם יגידו את זה בקול, אני לא חושב שזה הפתרון שיש ליישם, וזה גם לא הפתרון הפרקטי. יש לזנוח את רעיון ה"מדינה הלאומית" המבוססת על מאפיינים אתניים. מימוש המדינה הלאומית, בין אם היא ערבית או עברית, הוא בלתי אפשרי כאן. והאם הוא בכלל נחוץ? "זכויות מוסריות" שונות הן סתם שם, כותרת. אם נחזור לרעיון של מוסר כהסכמים חברתיים, אז "זכויות מוסריות" הן כמו כסף, כמו קופונים. בתחום הגדול של עמים ופוליטיקה חילקו לכל עם קופון – עם אחד יממש את זכותו על אדמה שם, עם אחר יממש את זכותו במקום אחר. אבל הקופונים של היהודים ושל הפלסטינים הם קופונים אחרים, מטבע זר. אי-אפשר לממש אותם באותו המשרד שבו מממשים העמים האחרים את קופוניהם. אין צורך לחפש "הצדקה" או "זכות על הארץ". הפלסטינים לא יגידו "אה, טוב…" ויארזו מזוודות אם יגידו להם שליהודים יש זכות היסטורית קדומה על הארץ, ואף מדינה או גורם בינלאומי גם לא יגרש אותם. וגם היהודים לא אומרים דברים כאלה רק בגלל שהכסא שלהם תפוס (אף על פי שהתנועה הלאומית-יהודית לא התחילה בציונות). צריך לפתוח את העיניים ולהרים את הראש, להסתכל מה המצב שלנו ואיך אנחנו מגיעים למצב שיניח את דעתנו (שבו נחייה בשלום ושלווה, נניח). לא "מי התחיל" ואם זה "בסדר מוסרית" להחזיר לו. איך מגיעים להסדר. איך משככים את הקיצוניות בצד השני. איך משככים את הקיצוניות בצד שלי.

בעבר הרחוק שלטו מלכים "בחסד האל". אחר-כך קמו תנועות לאומיות שתבעו ל"הגדרה עצמית". עכשיו בארץ אנחנו, ישראלים, פלסטינים וכל מי שרק נמצא פה, צריכים לגבש קונספט חדש.

כמה הערות

+ עוד סוג של ראייה שיש משהו "סוטה" בתנועה הציונית כתנועה לאומית. התנועה הציונית קרויה על שם מקום – ציון, ירושלים – וזה בשונה מכל התנועות הלאומיות האחרות. כל התנועות האחרות היו קרואות על שם הפרטים המרכיבים את העם (גרמנים, פולנים, איטלקים), שם שלרוב נבע משם הארץ עליה ישבו, או שם שהעניקו לאותה ארץ. ניתן לומר שמקור השם "יהודים" הוא בהרי יהודה, אבל בסופו של דבר שם זה התגלגל להיות שם הדת אותה הם מחזיקים והמאמינים בה (יהדות, יהודים), ומתן השם "ציונות" לתנועה היה בגדר ביסוס של רעיון חדש, והשם הזה נבע משמו של מקום (עליו היהודים עוד לא ישבו – הציונים, לפחות).

+ אני לא ממש בקיא בתחום הזה של ההיסטוריה, אבל נראה לי ש"מחלה" דומה, "סטייה" לאומית שכזו, מתרחשת גם באזור של הבלקנים, רק ששם הדיכוטומיה היא לא היסטוריה<->דמוגרפיה, אלא דתתרבות<->דמוגרפיה. אם מישהו בקיא בעניין, אשמח לשמוע הערות ורעיונות על כך.

+ אינני שלם עם השימוש שלי  במונח "דמוגרפיה" בטקסט הנ"ל, וזה עוד החליף את המונח "גאוגרפיה" שחשבתי להשתמש בו במקור. אם למישהו יש הצעה שנראית לו יותר מתאימה, אשמח לשמוע. (הכוונה כאן, כמובן, בשימוש בביטוי "זכות דמגורפית" על משקל "זכות היסטורית".)

+ ועוד הערה קטנטונת אחרונה: נראה שהתנועה הציונית הייתה "יוצאת דופן" במובן מאד מילולי, שכן היא, בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, באמת הייתה צריכה "לצאת מן הדופן", כלומר לנוע גאוגרפית ואל מחוץ לגבולות המדיניים בה ישבו חבריה.