האח הגדול של מי?

מאז עליית תכנית "האח הגדול" לטלווזיה, ואולי גם לפני כן, הואשמה על ידי רבים בהיותה רדידות בידורית ושפל תרבותי. רבים התעסקו ועקבו אחר התכנית, ורבים אחרים התעסקו במדוע אין לצפות בתכנית ועקבו אחר התפתחות חוסר ההתפתחות של התכנית, לכאורה. מבקרים האשימו את רדידות התכנית בדרדור התרבות והחברה הישראלית, ואחרים האשימו את רדידות החברה הישראלית כמצע עליו תכניות שפלות שכאלו יכולות לצמוח ולטפוח. נראה שתכניות מיני אלו הרגיזו כמה אנשים מספיק כדי שאלה יכריזו עליהן מלחמת חורמה דון-קיחוטית מגוחכת ויקיימו מחאות נגד. אך מדוע כל זה? מה התכניות האלו, ובראשה האח הגדול, עשו למישהו כדי לעורר כעס ואנטגוניזם שכזה?

בתור בידור, תכנית הריאליטי משוות לרוב לתכני בידור מתוחכמים ו"גבוהים" יותר, אשר מולם היא "רדודה ושטחית", כגון קולנוע עטור שבחים או סדרות איכות (או לאו דווקא "איכות", שכן נראה שתכניות הריאליטי נמצאות בתחתית סולם האיכות) , או בידור במדיה אחרת לגמריי כגון תאטרון או ספרות. מול אלו, כמובן, לתכנית הריאליטי חסר משהו באופן מובהק, ומה שחסר זה "יוצר", יוצר התוכן. אפשר כמעט לומר שבתכניות ריאליטי אין עלילה, אבל יש סיפור. יש התרחשות, אבל אף אחד לא כתב אותה. אף אדם לא אפיין את הדמויות (מעבר לבחירתן ההתחלתית מאגם המשתתפים הפוטנציאליים שהיה לו טרם ההפקה), לא כתב את הטקסטים שלהן או את הפעולות שלהן. ישנם אלו אשר מטים את הסביבה ואת ההתרחשויות כדי להשפיע כך או אחרת על המשתתפים (ה"דמויות") או כדי לעורר אי-אלו אינטראקציות, אבל אף פעם הם לא יכולים לשנות את התנהגות הדמויות באופן ישיר ממש. בשל כך תכניות הריאליטי אינן יכולות להשיג את אחת האיכויות הגבוהות של הפיקציה, זו שהיוונים קראו לה מימסיס, או חיקוי המציאות. בקריאה או צפייה של יצירה אשר מצליחה לתפוס באופן מדוייק פן כלשהו של המציאות, של החיים, של אופי האדם, הקורא או הצופה יכול להתפלא, לרוות סוג של נחת מול האמת שנגלית לפניו ולשבח את היוצר שכה הפליא ליצור בדייה כה נבונה ואמיתית. אך כיוון שאין אף יוצר מאחורי הדיאלוגים והאינטראקציות של דמויות תכניות הריאליטי, גם אין אף אדם לשבח על יצירתו הנפלאה. זה מזכיר במידת מה את המשפט של ביירון "האמת תמיד מוזרה. מוזרה יותר מן הבדייה", שכן, כמובן, הבדייה צריכה להראות הגיונית. באופן דומה, כמעט מצחיק שתכנית הריאליטי מציגה לכאורה את המציאות, כלומר מקיימת את האידיאל הגבוה של יצירת האמנות, אך במקום  להתנוסס בראש סולם איכות יצירות האמנות, היא מתבוססת איפשהו בתחתיתו. אבל זה בגלל ההיפוך הגמור של תכנית הריאליטי מן היצירה האמנותית; יצירה אמנותית הינה בדייה אשר מחקה את המציאות, ואנחנו מאמינים לה או לא בהתאם לאיכותה. מנגד, תכנית הריאליטי מציגה התרחשות המתקיימת במציאות, אבל ברור לנו שהיא מעוותת מכמה סיבות: מעבר להשפעות שייתכן שמפיקים למיניהם מנסים להנחיל על התנהגות המשתתפים, זה ברור שעצם התנהגות הדמויות, כלומר המשתתפים, מושפע מכך שאלפי צופים רואים ושומעים את מה שהם עושים, ובוודאי נופח כלשהו של משחק (כמו "acting") מורגש אצל כל אחד מהם, בהתאם לאישיותו ומידת המודעות העצמית שלו (סלף קונשיאוסנס, בניגוד לסלף-הווארנס), התרגלותו לְמשחק וכדומה. מהקטעים המעטים שראיתי מתוך האח הגדול, מתחילת התכנית, מספר ימים טרם נכנסתי בעצמי לסוג של אח גדול אחר, זכור לי את יוסי בובליל יוצא במסע ציד, כביכול, נגד צרצרים – סוג של "אקטינג-אאוט" של רגשות מבוכה. כלומר שיש פה ברמה כלשהי הצגה, בדייה בתוך המציאות,  שקר בתוך האמת (בניגוד לאמת שבשקר של הפיקציה). זו היא כמובן דוגמא ברורה אחת, אבל ניתן להניח שהשקר הזה עובר כחוט ברוב פעולותיהם של המשתתפים, ולכן התכנית בתור מציגה סוג של אמת, בתור הצצה לתוך חיי שגרה של אנשים רגילים, היא לקויה, ומכאן שהיא גם יצירה גרועה יותר מיצירות בעלות מימזיס בולט. מעבר לכך, המשתתפים מופשטים מכל פונקציה שיש לבני-אדם במציאות או ביצירות פיקטיביות; הם לא עובדים, לא לומדים, כמעט ולא עושים. הקריירה שלהם, בין אם הם מעצבי תכשיטים או עובדי הי-טק, הופכת מעשייה לאפיון דמות, שם תואר כמעט חסר ממשות. עבודתם ב"עולם שבחוץ" לא תשפיע על התנהלותם, פעולותיהם ובחירותיהם בתכנית, לפחות לא כמו שאותן עבודות משפיעות יום-יום על העובד בעולם האמיתי או ביצירה האמנותית. הם הופכים מבני-אדם בעלי תפקיד כלשהו (חלבן, חייל, רואה-חשבון, פסיכוג, אמא) לבני-אדם מחוסרי פונקציה. ה"עשייה" היחידה שלהם היא הנהירה (הפאסיבית במידת מה) אחר הפרס, לשמל המיליון המובטח למי שמצליח להיות לא מודח עד גמר התכנית באח הגדול. אם כן, תכניות ריאליטי כגון האח הגדול נופלות מסרטים או סדרות בדיוניות, וגם מתכניות תעודה, כיוון והן לא מציגות כראוי את המציאות. אך האם מולן יש להשוותן, האם מולן הן מתחרות?

מן ראשית הטלוויזיה התקיימו שלשה סוגים של תכניות וסרטים. תכניות תעודה, תכניות פיקטיביות ושעשועונים. הראשונים הציגו את האמת דרך אמת, השניים הציגו את האמת דרך השקר, והאחרונים כלל לא ניסו להציג אמת כלשהי, אלא רק בידור, שעשוע. והעניין באותם שעשועונים נולד משני אספקטים – הראשון, האפשרות של הצופה בבית להתחרות מול המשתתפים בתכנית. בתכניות כגון "גלגל המזל" או "הכספת", כיוון שהצופה לא רואה את התשובות טרם המשתתפים בתכנית גילו אותן, גם לו יש הזדמנות לנסות לפתור את אותן חידות המוצגות לו. העניין הנוסף בתכניות אלו דווקא כן נובע מסוג של הראיית אמת – בתכניות אלו הצופים נחשפים לבני-אדם שונים ומגוונים, חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות, וזה דומה לעניין שבלהכיר אנשים חדשים במציאות. בנוסף, הבני-אדם המתחלפים מאפשרים לצופים לשפוט אותם ולהביע עליהם דיעה, להגיד "איזה מטומטם", "היא גאון" או "הוא ממש חתיך", כלומר שהם נחשפים לבני-אדם מעניינים, אם לא בפני עצמם אז בגיוון שלהם, וזה גם חלק מן ההנאה שבתכניות תעודה או פיקציה, רק שכאן נחשפים לבני-אדם אמיתיים, אבל בלי עלילה ממשית או מדיי אינטראקציה עם דמויות אחרות, פשוט בני-אדם בפני עצמם בחתך דק של מקום וזמן. דמיינו לעצמכם תכנית טריוויה אשר בכל תכנית משתתפים בדיוק אותם בני-אדם. השאלות מתחלפות, כמובן, אבל האנשים הם אותם אנשים – זה כבר הרבה פחות מעניין, לא? ואני לא מתכוון לתכנית שכזו שמתחילים לגלוש לתוך חייהם הפרטיים של המשתתפים ואז יש עניין בגילוי ההדרגתי של חייהם הפרטיים של אותם משתתפים, אלא התכנית כפי שהיא עצמה, רק ללא תחלופה במשתתפים. אגב, יש את התכנית הזו עם המנחה והשאלות המתחלפות, אינני יודע את שמה, שצופים בבית יכולים לשלוח סמסים כדי לנסות לפתור את החידה ולזכות בפרס – קשה לי להאמין שהיא עוד משודרת (מישהו יכול להגיד לי?), אבל חוץ מהמצלמה הסטאטית אני מאמין שחוסר העניין בה הוא בחוסר האנשים.

תכניות הריאליטי, כגון "השרדות" ו"האח הגדול" הן תולדה של אותם שעשועונים יותר משהן סוג של תעודה, אף על פי שהן גורסות לכך או שואפות לשם, או שאנו מאמינים שזה כך. הן בשעשועונים והן בתכניות הריאליטי הללו המשתתפים מופשטים מהקריירות שלהן או מכל מטרות שיש להם בחיים – בין אם יש שם עורך דין ובין אם מוכר נעליים, המטרה שלו תהיה אחת ולשם יכוון פעולותיו – הפרס. והדרך שבה הדמויות ינסו להשיג את הפרס איננו תלוי בהשקפת העולם שלהם או בכישורים שלהם, אלא על פי החוקים שמטווים המפיקים או הבמאים של התכנית – זה יכול להיות על ידי מענה על שאלות הנעשות קשות יותר ויותר בהדרגה, וזה יכול להיות דרך זחילה בבוץ וטיפוס על מבני עץ קטנים או אכילת יצורים שאחרת הדמויות היו מעדיפות שלא. כך שההפשטה היא דומה, אנחנו צופים באנשים, ולא אנשים בתוך החיים שלהם. מוצג לפנינו מעין קטלוג אנושי, אשר העיקר בו, בניגוד למה שאולי נדמה, הוא החומר האנושי ולא הקישוטים מסביב של הקטלוג.

אך חוץ משעשוע וקטלוג אנושי, התכניות האלו מנסות ליצור דבר שהאנושות התעניינה בו כבר מאות שנים לאחור – יצירת מיקרוקוסמוס ובחינתו, מה שמשווה לאותן תכניות נופח תעודי. ספרים כגון "בעל-זבוב", "רובינזון קרוזו" ואף "עשרים אלף ליגות תחת הימים" מציגים מערכות סגורות בהן הדמויות מנותקות מן שאר העולם, מספר הדמויות איננו משתנה וכל האינטראקציות מתרחשות בתוך המערכת הזו. בין אם זה אי-בודד ובין אם זו צוללת, המערכת הזו מקיימת עולם ומלואו אשר הקורא נחשף אליו. הדמויות אינן יכולות לעזוב את התחום הזה, ולכן הן גם לא בורחות לקורא. בחינה דומה של בני-אדם מנסות להשיג תכניות ריאליטי כמו האח הגדול – הן לא מאפשרות לדמויות המופיעות לברוח לצופים, הם נמצאים תחת השקפתו המתמדת. בספרים כמו "בעל זבוב" ו"אי-התעלומות" (גם של ורן) ישנה גם בחינה של כיצד בני-אדם יסתדרו במנותק מן הציליוויזציה בתוך הטבע הבראשיתי. ניתן היה לומר שיש בחינה דומה בתכניות כמו "השרדות", אלא ששם המשתתפים מקבלים כל-כך הרבה עזרה חומרית מן ההפקה שזה כבר מגוחך (מן הבחינה הספציפית הזו).

אם כן, הביקורת באה, או לפחות רלוונטית, כאשר אנחנו שוכחים שאין תכניות אלו אלא תכניות בידור ותו לא, ולא תיעוד כלשהו של פעילות אנושית אותנטית. אנחנו צופים בתחרות בין אנשים במסגרת חוקים מסויימים, לפעמים תחרות להשגת חיבת הקהל.

איזה מקום נשאר לביקורת בבחינת תכניות אלו בתור תכניות בידור? אני לא חושב שבמובן המאד דק של המילה ניתן להשוות תכניות בידור אחת מול השניה באספקט של "רדידות ועומק" – התכנית המבדרת יותר היא זו ש"לוקחת". במובן מסויים זה כמו לבקר את שידורי התחרויות האולימפיות ברדידות תרבותית.

כמובן, ניתן לקבל בידור גם מתכניות או סרטים אשר הינם יצירה אמנותית ומשתדלים לחקות את המציאות ולהציג את האמת, וזו גם העדפה אישית שלי רוב הזמן. לכן גם אני פשוט לא צופה בכל תכניות הריאליטי האלה ובוחר במקורות בידוריים אחרים, במקום לעשות כל-כך הרבה רעש מן העניין (:

לא מעניין אותי, לא צריך. אבל על מה כל האנשים המתלוננים מתלוננים?

(כמובן, זה נובע מפחד, אבל זה כבר עניין ישן נושן ונושא אחר.)

מודעות פרסומת

4 תגובות to “האח הגדול של מי?”

  1. #18 « Dream, Remember, Think Says:

    […] עוד פוש נוסף. סך הכל אין לי בעיה בלכתוב; אתמול כתבתי מאמר על האח הגדול דיי בקלות, והיום התחלתי ואני מתכוון גם לסיים מאמר על […]

  2. בן Says:

    אני חושב שיש כאן יותר מאשר מציאות מעוותת אל מול חיקוי המציאות.
    לדעתי גם אם היה אפשר לבודד את המתמודדים מההשפעות שמנית, ולהגיע לאובייקטיביות מוחלטת, זה עדיי היה מעניין הרבה פחות מיצירה אמיתית.
    העובדה שאין יוצר שעומד מאחורי היצירה, גורמת לכך שהצופה נחשף לקולקטיב של הנפשות הפועלות בתכנית ריאליטי, ואנו מצפים כביכול מקולקטיב זה להפיק תוכן איכותי בזמן אמת.
    אנסה להסביר את עצמי באמצעות דוגמה. אם אתה מכיר את הסדרה "Boston legal", ישנה שם דמות של עו"ד בשם אלן שור. שור הוא אדם רגיל (במובן שאין מדובר בגיבור-על או תופעה על-טבעית שכזו) הניחן ביכולת לנצח בקייסים מורכבים ובעיקר לדבר בצרורת של שנינות וסרקזם. אחרי צפיה במספר פרקים, תבין כי על אף היות התכנים המוצגים בסדרה הגיוניים (במובן שיש בהם חיקוי של המציאות כמו שהסברת), קשה יהיה למצוא אדם כה שנון ומבריק במציאות. הסיבה היא ברורה, לאלן שור יש צוות שעומד מאחורי כל מילה שלו ושל שאר הדמויות בסדרה, ויש "מספיק זמן" כדי להפוך אותו לדמות המיוחדת שלו.
    דוגמה אולי יותר ברורה היא בדמות סיטקומים כמו "חברים". אני מניח שתוכל למצוא סיטואציות מהסדרה שהתרחשו לך ולחבריך, אך התנהלו בצורה הרבה פחות קומית. שוב מדובר בחיקוי של המציאות, אבל מציאות של "אוטופיה קומית", הכותבים יכולים לעשות הכל כדי להציג השתקפות של סיטואציה מציאותית בעולם שהוא קומי בהרבה מהמציאות "האמיתית".

    אספקט נוסף של הבדל שיצא לי להרהר בו בעבר, הוא "רדוד" בהרבה, אך עם זאת לדעתי בל השפעה גבוהה, הוא פורמט התוכן והצילום. כדי לחוות את ההבדל (ונראה לי שתבין אותי על סמך הרקע הקולנועי שלך) בסה"כ צריך להתבונן בסרט שצולם במצלמת חובבים לסרט מקצועי. יש כמובן הבדלים רבים בתמונה ובקול. אותי אישית למשל ממש ממש מעצבן הסאונד שהיה בדקות הספורות שראיתי מתוך האח הגדול – אתה פשוט מקשיב למיקרופון שמישהו השאיר פתוח בחלל רגיל (לא מותאם אקוסטית), לא ערוך, עם הפרעות והד מיותר, מבחינתי זה היה פשוט בלתי נסבל!
    זה יכול להיות נושא מעניין למחקר, לקחת footage מתכנית כמו האח הגדול, שצולם במקביל במצלמות שהם משתמשים ובמצלמה קולנועית, לעשות אחר כך את כל ה post production שצריך ולהשוות תגובות של קהל מדגמי.

  3. Freidenker Says:

    האח הגדול הציגה חבורה של אנשים ממוצעים-מינוס חיים בתוך עולם בלתי-אפשרי. אני לא הייתי רואה את זה כתכנית תעודה, אלא פשוט כנסיון חברתי מטומטם ולא מבוקר. זה משעשע לראות אנשים עוברים כל מיני תלאות כמו שזה משעשע לצפות בעריפת ראשים (טוב, לפחות משעשע לאנשים מסוימים. אני לא אוהב את זה)

    אני חושב שתכניות הן איכותיות כשהן גורמות לך לשנות את איך שאתה מסתכל על דברים או שהן מעניינות מספיק כדי לגרום לך להרהר עליהן או אפילו להפיק מהן משהו. אם מדברים על בידור – אז נכון, כל אחד יכול להשתשע ממשהו. אני אישית לא מוצא את זה מצחיק או משעשע לראות חבורה של אווערים אוכלים פסטה. אני גם לא בדיוק חי על בדיחות שנונות תוך כדי שאני לוגם תה צמחים באחוזה שלי בניוקסל, אבל אותי ספציפית האח הגדול לא הצחיק פשוט כי לא היה שם שום נסיון להצחיק. מה שהצחיק אנשים בזה זה שחבורה של טמבלים ניסו להתמודד עם כל מיני אתגרים בצורה קוואזי-אותנטית. אז לא, זה לא אותנטי, ולא, זה לא מצחיק.

    אותי, בכל אופן.

  4. מרק Says:

    בן:
    אני מבין מה שאתה אומר, ואני מקבל את זה. את 'בוסטון לגל' אני אמנם לא מכיר (אם כי שמעתי שבחים) אבל אני מבין את דוגמת. אך אני רוצה לציין משהו בעניין ה"סיבה" שהצגת.
    "קשה יהיה למצוא אדם כה שנון ומבריק במציאות. הסיבה היא ברורה, לאלן שור יש צוות שעומד מאחורי כל מילה שלו ושל שאר הדמויות בסדרה, ויש “מספיק זמן” כדי להפוך אותו לדמות המיוחדת שלו."
    יש פה למעשה שתי תופעות, "שני סיבות" ו"שני תוצאות", ואתה הצלבת אותן. שים-לב שכתבת "קשה יהיה למצוא" ולא "בלתי-אפשרי יהיה למצוא". מעין הקושי? הקושי בלמצוא אנשים שכאלה נובע מכך שהם -נדירים-, אבל לא לא קיימים. התכנית הזו (ויצירות אחרות) מאפשרות לנו להחשף מיידית לנדיר, לתופעה או האדם המעניינים, בלא שאנחנו נצטרך לחפש אותם או להתקל בהם במקרה. וזה דבר שהבחנת בו שאני לא, שיצירות (אם כי לא כולן) חושפות אותנו אל בני-אדם שאנחנו יכולים לקבל מהם השראה למשל, או ללמוד מהבחירות שלהם, או ללמוד מהטעויות שלהם.
    הסיבה שציינת, ש"יש צוות שלם מאחורי הדמויות" מסביר לא כיצד אנחנו נחשפים למי שהוא נדיר (שהרי "קשה למצוא" ולא "בלתי אפשרי") אלא כיצד השחקן, או ספציפית כאן ג'יימס ספדר, מסוגל לדבר בצורה כה שוטפת ושנונה בתכנית, כאשר מחוצה לה (אני מניח) הוא פחות מרשים מילולית.
    הדוגמא של חברים (אגב, גם את הסדרה הזו בקושי ראיתי, אולי חצי פרק) היא קצת שונה, לדעתי, כי כאן כן יש עיוות של המציאות (אולי). אמנם גם כאן יש עניין של להביא את הנדיר למסך, אבל במקום להביא את האדם הנדיר (אלן שור), יש לנו הצגה של אסופה של מקרים קומיים אשר הם לרוב נדירים יחסית אבל כאן מוצגים בעקיבות (succession). כלומר, במקום להציג אדם נדיר (שאפשר להגיד שהוא נדיר במרחב), מוצגים לנו תופעות נדירות (שהן נדירות בזמן). הנדירות של האדם "הגיונית" יותר, כי אם יש אדם עם אופי מסויים ומיומנות מסויימת, אנחנו מצפים שכך יתנהג תמיד ואין סיבה שיפסיק סתם פתאם. תופעות קומיות הן משהו שקורה במקרה\בטעות – צירוף מקרים שיוצר קומיות. כאן יש צורך בהשעיית ספק כלשהי. אבל, אולי אפשר לומר שישנם איפשהו אסופה של אנשים שכאלו (נדירות במרחב) שהאופי וההתנהגות שלהם גורמת לסיטואציות קומיות להיות נפוצות יותר.

    בעניין האספקט הנוסף שציינת. חשבתי על כך, ואין שום דבר רדוד בזה. לכל אמנות ישנה את אמצעי הביטוי שלה, ובמקרה של סרט או תכנית טלוויזיה, הרי שגורמים כגון צילום (קומפוזיציה, תנועה וכל פרמטרים אחרים של אסתטיקה ויזואלית בתוספת של תנועה) ביחד עם השפעות אחרות על התמונה (תאורה, תפאורה וכו') וסאונד (כולל דיאלוגים, מוסיקה, אפקטים) הן חלק מהחוויה. סרט או תכנית שבהם לא לוקחים בחשבון את אותם אספקטים, מזניחים אותם או לא מודעים אליהם, יהיו פחות טובים מאלו אשר יממשו את הפוטנציאל הגלום בשימוש שאותם אמצעי ביטוי.
    המחקר\ניסוי שהצעת באמת מעניין. כיצד אמצעים טכניים שכאלו משפיעים על החוויה של האובייקט (כמכלול, לא פריט ספציפי) המצולם?

    פריידנקר:
    אני חושב שסך הכל אתה ובן נוגעים באותו דבר. חלק מכל יצירה גדולה הוא ההחשפות לאנשים אשר התנהגותם, מעשיהם, בחירותיהם והחוויות שהן עוברים גורמים לנו לחשוב על חיינו שלנו, על המעשים שלנו, ההתנהגות שלנו וכו'. כאשר האנשים הם סתם אנשים (או כפי שאתה ציינת "ממוצעים-מינוס") אנחנו מקבלים מעט מאד עד כלום.
    בעניין ההצחקה. אני לא יודע, האח הגדול היה אמור להיות מצחיק? (כתבתי בפוסט משהו בעניין? :X) כאמור, לא יצאתי לראות מהתכנית כמעט כלום, אבל הייתי מתפלא אם מישהו היה אומר שזה ממש מצחיק, אז אני מאמין לך. אם ב"מצחיק" התייחסת ל"בידור" שאני ציינתי, אז רק אומר שאני לא חושב שמה שהוא מבדר הוא בהכרח מצחיק. בפועל "מבדר" זה יותר משתמע מהמילה, אבל ב"בידור" אני לא רואה משהו שבהכרח אמור להצחיק אותי. אבל שוב, אני אישית גם מעדיף בידור מסוג אחר.

    מרק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: