Archive for דצמבר, 2008

מיתוס השנה האזרחית

יום שלישי, דצמבר 30, 2008

בארצנו ישראל הקטנטונת השנה החדשה נחגגת לא פעם אחת, אלא פעמיים. ישנו חג "ראש השנה" בא' וב' בתשרי, המציין את תחילת השנה העברית החדשה עם סיום השנה הקודמת, וישנו חילוף הימים של ה"שנה האזרחית החדשה" הנחגג בעיקר ערב הראשון בינואר ב31 לדצמבר, המתקרא לעתים גם "ערב הסילבסטר" או סתם "סילבסטר". אך שני ארועים אלו, אף על פי שמציינים בעיקרון מאורע אחד (התחלפות השנה הנוכחית בשנה שבאה אחריה) הם נתפסים שונה לחלוטין ונחגגים שונה לחלוטין.

ההבדלים נובעים בעיקר מהמקורות השונים של החג, ודיעות הנובעות מאותן מקורות. ראשית, ראש-השנה הינו חג דתי יהודי. הוא מצויין על פי הלוח השנה העברי וטבוע בתוך המורשת היהודית. מנגד, השנה האזרחית החדשה נתפסת כמאורע חילוני, קשור קשר אדוק בחיים האזרחיים (למשל, התחלפות שנת המס הישנה בשנת מס חדשה), ומושרש ב"לוח השנה האזרחי" אשר מנוטרל מכל עניינים של דת. בנוסף לזה, בקרב אנשים מסויימים הוא לא רק נתפס כחג או מאורע חילוני, אלא אפילו כמאורע דתי-נוצרי וסוג של חילול קודש; זאת קרה לאחר שערב השנה האזרחית נקרא בפי רבים בשם "סילבסטר", כנראה בהשפעה של עולים מגרמניה, פולין ומדינות מרכז אירופה אחרות, ולאחר שהופצו באינטרנט עלילות דם אודות אותו האפיפיור סילבסטר שלכאורה היה אנטישמי ורדף יהודים ועינה אותם באמצעים נוראיים (גלגול בתוך חבית שמן רותח במורד גבעה זה משהו שזכור לי היטב מאחד מהמאמרים האלו). כלומר, האירוע נתפס לעתים כמנוגד רעיונית באופן קיצוני לראש-השנה, בין אם על ציר בין דתי (יהדות-נצרות) ובין אם על ציר 'פנים-דתי' (דתיות-חילוניות).

העובדה ששני החגים האלה נמצאים בקצוות שונים של הציר מביאה איתה עוד מספר הבדלים. ראשית, ראש-השנה נחגג בעיקר בבית ובקרב המשפחה, בארוחת חג. השנה האזרחית החדשה, לעומת זאת, נחגגת בעיקר על ידי יציאה לבילויים בעיר ועם חברים. ראש-השנה, אם כן, הוא יותר משפחתי, ביתי, אינטימי, בעוד חגיגות השנה האזרחית הינן בחוץ בקרב ההמון ועם אנשים שמחוץ למשפחה. אני חושב שיש לזה קשר לתפיסה של דת כמשהו חסוד, בעוד שהחילוניות, בעיקר בעין הדת, היא בהכרח תחילה של חיי הוללות המחללים כל קדושה. לכן החוגגים את ראש השנה לרוב ינטו לשמר את קדושתו, וכקונטרסט לחג הדתי, בחג החילוני, יצאו להתהולל בחג המחולל קודש.

בחגיגות ראש-השנה יש מן המחווה של ה"מבט לאחור" – הדת היא מורשת, כלומר דבר מה שבא אליך בירושה מן העבר. אתה חוגג אותו עם משפחתך הקיימת, עם ההורים, עם הסבים והסבתות. מנגד, לחגיגות השנה האזרחית יש מן המחווה של "מבט לעתיד" – אתה חוגג אם אנשים שהקשר שלך איתם הוא לא מולד, אלא נוצר עם הזמן ונוצר תוך כדי החוויה עצמה (אתה משפר את יחסיך עם חבריך בזמן החגיגות) – כלומר אתה יוצר דבר מה חדש, לעתיד. דבר זה ניכר יותר אם אתה חוגג את המאורע יחד עם בןבת זוג, אשר ממנו או ממנה יש פוטנציאל לקבלת צאצאים – שוב, הכוונה לעתיד. זה מודגש במנהג של להתנשק בחצות עם אותו בןבת-זוג. כמובן, גם בראש-השנה יש את אותם סממנים הבאים לציין ברכות לשנה הקרובה, כלומר לעתיד – ראש הדג (שנהיה ראש ולא לזנב) או מאכלים מתוקים (שתהיה שנה מתוקה). אבל נשיקה היא עניין זוגי, והקשר הזוגי, בניגוד לכל קשר אחר, סובב סביב הבאת צאצאים ולכן קשור קשר אדוק ל"עתיד".

בשום מקום אחר בעולם (או לפחות ברובו) אין צורך להוסיף "אזרחי" ל"שנה החדשה". שנה ישנה רק אחת, והיא מתחלפת רק פעם אחת בשנה, ולכן ישנו גם מאורע אחד בלבד של "שנה חדשה" ואין צורך להבדילו משנים חדשות אחרות*. בעברית נוצר הביטוי של "שנה אזרחית חדשה" שאולי בא להחליף את המונח "סילבסטר" שהיננו קצת מטעה ושגוי במידה כזו או אחרת, אבל לבחירת השם "אזרחי" יש השפעות גם על אופי החגיגות עצמן. אילו נקרא "שנה נוצרית חדשה" למשל, היו לו יותר מתנגדים, דבר שאולי משפיע על הרכב האנשים בחגיגות ולכן גם על האופי שלהן. האם היו חוגגים אותו בצורה נוצרית יותר? אני מאמין שיש איזה תפיסה שמשווה חגיגות של נוצרים לחגיגות של אזרחים. בכלל, נראה שהחגים היהודיים נחגגים באווירה ביתית יותר, בעוד החגים הלועזיים נחגגים בצורה פסטיבלית יותר, גם בארץ אבל גם בחוץ לארץ. יתכן שזה קשור בהיסטוריה של העם היהודי בגולה, שם לעתים הצטרכו משפחות וקהילות יהודיות להסתיר את יהדותם ומנהגיהם, או לכל הפחות לא יכלו לצאת בחגיגות שכאלו לרחוב נוצרי או מוסלמי או אחר. בישראל, כיוון ואין טקסים בחגים דתיים לועזיים (כגון ליל כל הקדושים או סאנט פאטריק הנחגגים לעתים בארץ) אשר ישמרו את החוגגים בביתם, זה נותן להם הזדמנות לחגוג בחוץ. אבל ניתן לראות שבגולה (הו, הגולה) גם החגים הדתיים נחגגים במצעדים ופסטיבלים גדולים (חג המולד, ליל כל הקדושים, ההודיה..) וזה בניגוד לחגים היהודיים. ציון חג כ"אזרחי" מאפשר לאדם העברי להשתחרר מהמורשת הביתית-משפחתית מאד של חגיגות, ולצאת במחולות בסביבה הפומבית. אגב, שימו לב שהחג היהודי שבו המנהג לצאת במחולות וחגיגות פומביות הוא הבולט ביותר – חג השבועות – הוא גם החג החילוני ביותר שבו. כמובן, ישנה אסמכתא תורנית לחג, אבל הוא מקושר מאד לחיי חול. בניגוד לחגים אחרים שיש להם הקשר הסטורי-דתי (ראש השנה – בריאת האדם, המלכת האלוהים על העולם; פסח – יציאת מצריים; חנוכה – חנוכת בית המקדש) לשבועות יש הקשר עונתי: קודם כל, בניגוד לחגים אחרים, כמו אלו שצויינו בסוגריים, השם "שבועות" לא מציין משהו מן הסיבה לחג, אלא קרוי על השבועות אשר מחכים מתחילת ספירת העומר טרם חוגגים אותו. כלומר, השם מציין את הייחוס שלו לחג אחר על ציר הזמן – במובן הזה הוא לא עומד בפני עצמו. לא יצאו בו ממצרים, לא חנכו בית-מקדש, לא מבקשים סליחות ולא פותחים בשנה חדשה. הוא פשוט נחגג "ככה וככה זמן" אחרי חג אחר. כלומר הוא קרוי על שם הזמן שבו הוא נחגג, ומכייון והזמן הזה בא במחזורים של שנה, ניתן לומר שבסיס שמו נמצא בזמן שלו בשנה, כלומר בעונה שבו הוא נחגג. החג הינו גם "חג הקציר", וקציר הינו פעולה חקלאית – והפעילות החקלאית היא חילונית, לא קדושה. יש ללמוד בתורה ולקרוא כתבי קודש בחג, אבל בבסיסו עומד מאורע חילוני – קציר התבואה – ולא מאורע דתי או קדוש. והבסיס החילוני הזה, האזרחי הזה, במודע או שלא, הביא לחגיגות פומביות יותר. כמובן שהיו מי שהתנגדו לכך, כמו הרב קוק. הוא מן הסתם גם מן האנשים שהיו מתנגדים לחגוג את השנה האזרחית החדשה, את אותו ה"סילבסטר" הנתעב הזה.

* אפשר לציין כאן את השנה החדשה הישנה שנחגגת במספר מדינות סלביות, אך למעשה זה אותה שנה חדשה שרק מתעקבת בכמה ימים. וגם תירוץ לחגוג פעמיים. אני בעד.

מודעות פרסומת

האח הגדול של מי?

יום שני, דצמבר 29, 2008

מאז עליית תכנית "האח הגדול" לטלווזיה, ואולי גם לפני כן, הואשמה על ידי רבים בהיותה רדידות בידורית ושפל תרבותי. רבים התעסקו ועקבו אחר התכנית, ורבים אחרים התעסקו במדוע אין לצפות בתכנית ועקבו אחר התפתחות חוסר ההתפתחות של התכנית, לכאורה. מבקרים האשימו את רדידות התכנית בדרדור התרבות והחברה הישראלית, ואחרים האשימו את רדידות החברה הישראלית כמצע עליו תכניות שפלות שכאלו יכולות לצמוח ולטפוח. נראה שתכניות מיני אלו הרגיזו כמה אנשים מספיק כדי שאלה יכריזו עליהן מלחמת חורמה דון-קיחוטית מגוחכת ויקיימו מחאות נגד. אך מדוע כל זה? מה התכניות האלו, ובראשה האח הגדול, עשו למישהו כדי לעורר כעס ואנטגוניזם שכזה?

בתור בידור, תכנית הריאליטי משוות לרוב לתכני בידור מתוחכמים ו"גבוהים" יותר, אשר מולם היא "רדודה ושטחית", כגון קולנוע עטור שבחים או סדרות איכות (או לאו דווקא "איכות", שכן נראה שתכניות הריאליטי נמצאות בתחתית סולם האיכות) , או בידור במדיה אחרת לגמריי כגון תאטרון או ספרות. מול אלו, כמובן, לתכנית הריאליטי חסר משהו באופן מובהק, ומה שחסר זה "יוצר", יוצר התוכן. אפשר כמעט לומר שבתכניות ריאליטי אין עלילה, אבל יש סיפור. יש התרחשות, אבל אף אחד לא כתב אותה. אף אדם לא אפיין את הדמויות (מעבר לבחירתן ההתחלתית מאגם המשתתפים הפוטנציאליים שהיה לו טרם ההפקה), לא כתב את הטקסטים שלהן או את הפעולות שלהן. ישנם אלו אשר מטים את הסביבה ואת ההתרחשויות כדי להשפיע כך או אחרת על המשתתפים (ה"דמויות") או כדי לעורר אי-אלו אינטראקציות, אבל אף פעם הם לא יכולים לשנות את התנהגות הדמויות באופן ישיר ממש. בשל כך תכניות הריאליטי אינן יכולות להשיג את אחת האיכויות הגבוהות של הפיקציה, זו שהיוונים קראו לה מימסיס, או חיקוי המציאות. בקריאה או צפייה של יצירה אשר מצליחה לתפוס באופן מדוייק פן כלשהו של המציאות, של החיים, של אופי האדם, הקורא או הצופה יכול להתפלא, לרוות סוג של נחת מול האמת שנגלית לפניו ולשבח את היוצר שכה הפליא ליצור בדייה כה נבונה ואמיתית. אך כיוון שאין אף יוצר מאחורי הדיאלוגים והאינטראקציות של דמויות תכניות הריאליטי, גם אין אף אדם לשבח על יצירתו הנפלאה. זה מזכיר במידת מה את המשפט של ביירון "האמת תמיד מוזרה. מוזרה יותר מן הבדייה", שכן, כמובן, הבדייה צריכה להראות הגיונית. באופן דומה, כמעט מצחיק שתכנית הריאליטי מציגה לכאורה את המציאות, כלומר מקיימת את האידיאל הגבוה של יצירת האמנות, אך במקום  להתנוסס בראש סולם איכות יצירות האמנות, היא מתבוססת איפשהו בתחתיתו. אבל זה בגלל ההיפוך הגמור של תכנית הריאליטי מן היצירה האמנותית; יצירה אמנותית הינה בדייה אשר מחקה את המציאות, ואנחנו מאמינים לה או לא בהתאם לאיכותה. מנגד, תכנית הריאליטי מציגה התרחשות המתקיימת במציאות, אבל ברור לנו שהיא מעוותת מכמה סיבות: מעבר להשפעות שייתכן שמפיקים למיניהם מנסים להנחיל על התנהגות המשתתפים, זה ברור שעצם התנהגות הדמויות, כלומר המשתתפים, מושפע מכך שאלפי צופים רואים ושומעים את מה שהם עושים, ובוודאי נופח כלשהו של משחק (כמו "acting") מורגש אצל כל אחד מהם, בהתאם לאישיותו ומידת המודעות העצמית שלו (סלף קונשיאוסנס, בניגוד לסלף-הווארנס), התרגלותו לְמשחק וכדומה. מהקטעים המעטים שראיתי מתוך האח הגדול, מתחילת התכנית, מספר ימים טרם נכנסתי בעצמי לסוג של אח גדול אחר, זכור לי את יוסי בובליל יוצא במסע ציד, כביכול, נגד צרצרים – סוג של "אקטינג-אאוט" של רגשות מבוכה. כלומר שיש פה ברמה כלשהי הצגה, בדייה בתוך המציאות,  שקר בתוך האמת (בניגוד לאמת שבשקר של הפיקציה). זו היא כמובן דוגמא ברורה אחת, אבל ניתן להניח שהשקר הזה עובר כחוט ברוב פעולותיהם של המשתתפים, ולכן התכנית בתור מציגה סוג של אמת, בתור הצצה לתוך חיי שגרה של אנשים רגילים, היא לקויה, ומכאן שהיא גם יצירה גרועה יותר מיצירות בעלות מימזיס בולט. מעבר לכך, המשתתפים מופשטים מכל פונקציה שיש לבני-אדם במציאות או ביצירות פיקטיביות; הם לא עובדים, לא לומדים, כמעט ולא עושים. הקריירה שלהם, בין אם הם מעצבי תכשיטים או עובדי הי-טק, הופכת מעשייה לאפיון דמות, שם תואר כמעט חסר ממשות. עבודתם ב"עולם שבחוץ" לא תשפיע על התנהלותם, פעולותיהם ובחירותיהם בתכנית, לפחות לא כמו שאותן עבודות משפיעות יום-יום על העובד בעולם האמיתי או ביצירה האמנותית. הם הופכים מבני-אדם בעלי תפקיד כלשהו (חלבן, חייל, רואה-חשבון, פסיכוג, אמא) לבני-אדם מחוסרי פונקציה. ה"עשייה" היחידה שלהם היא הנהירה (הפאסיבית במידת מה) אחר הפרס, לשמל המיליון המובטח למי שמצליח להיות לא מודח עד גמר התכנית באח הגדול. אם כן, תכניות ריאליטי כגון האח הגדול נופלות מסרטים או סדרות בדיוניות, וגם מתכניות תעודה, כיוון והן לא מציגות כראוי את המציאות. אך האם מולן יש להשוותן, האם מולן הן מתחרות?

מן ראשית הטלוויזיה התקיימו שלשה סוגים של תכניות וסרטים. תכניות תעודה, תכניות פיקטיביות ושעשועונים. הראשונים הציגו את האמת דרך אמת, השניים הציגו את האמת דרך השקר, והאחרונים כלל לא ניסו להציג אמת כלשהי, אלא רק בידור, שעשוע. והעניין באותם שעשועונים נולד משני אספקטים – הראשון, האפשרות של הצופה בבית להתחרות מול המשתתפים בתכנית. בתכניות כגון "גלגל המזל" או "הכספת", כיוון שהצופה לא רואה את התשובות טרם המשתתפים בתכנית גילו אותן, גם לו יש הזדמנות לנסות לפתור את אותן חידות המוצגות לו. העניין הנוסף בתכניות אלו דווקא כן נובע מסוג של הראיית אמת – בתכניות אלו הצופים נחשפים לבני-אדם שונים ומגוונים, חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות, וזה דומה לעניין שבלהכיר אנשים חדשים במציאות. בנוסף, הבני-אדם המתחלפים מאפשרים לצופים לשפוט אותם ולהביע עליהם דיעה, להגיד "איזה מטומטם", "היא גאון" או "הוא ממש חתיך", כלומר שהם נחשפים לבני-אדם מעניינים, אם לא בפני עצמם אז בגיוון שלהם, וזה גם חלק מן ההנאה שבתכניות תעודה או פיקציה, רק שכאן נחשפים לבני-אדם אמיתיים, אבל בלי עלילה ממשית או מדיי אינטראקציה עם דמויות אחרות, פשוט בני-אדם בפני עצמם בחתך דק של מקום וזמן. דמיינו לעצמכם תכנית טריוויה אשר בכל תכנית משתתפים בדיוק אותם בני-אדם. השאלות מתחלפות, כמובן, אבל האנשים הם אותם אנשים – זה כבר הרבה פחות מעניין, לא? ואני לא מתכוון לתכנית שכזו שמתחילים לגלוש לתוך חייהם הפרטיים של המשתתפים ואז יש עניין בגילוי ההדרגתי של חייהם הפרטיים של אותם משתתפים, אלא התכנית כפי שהיא עצמה, רק ללא תחלופה במשתתפים. אגב, יש את התכנית הזו עם המנחה והשאלות המתחלפות, אינני יודע את שמה, שצופים בבית יכולים לשלוח סמסים כדי לנסות לפתור את החידה ולזכות בפרס – קשה לי להאמין שהיא עוד משודרת (מישהו יכול להגיד לי?), אבל חוץ מהמצלמה הסטאטית אני מאמין שחוסר העניין בה הוא בחוסר האנשים.

תכניות הריאליטי, כגון "השרדות" ו"האח הגדול" הן תולדה של אותם שעשועונים יותר משהן סוג של תעודה, אף על פי שהן גורסות לכך או שואפות לשם, או שאנו מאמינים שזה כך. הן בשעשועונים והן בתכניות הריאליטי הללו המשתתפים מופשטים מהקריירות שלהן או מכל מטרות שיש להם בחיים – בין אם יש שם עורך דין ובין אם מוכר נעליים, המטרה שלו תהיה אחת ולשם יכוון פעולותיו – הפרס. והדרך שבה הדמויות ינסו להשיג את הפרס איננו תלוי בהשקפת העולם שלהם או בכישורים שלהם, אלא על פי החוקים שמטווים המפיקים או הבמאים של התכנית – זה יכול להיות על ידי מענה על שאלות הנעשות קשות יותר ויותר בהדרגה, וזה יכול להיות דרך זחילה בבוץ וטיפוס על מבני עץ קטנים או אכילת יצורים שאחרת הדמויות היו מעדיפות שלא. כך שההפשטה היא דומה, אנחנו צופים באנשים, ולא אנשים בתוך החיים שלהם. מוצג לפנינו מעין קטלוג אנושי, אשר העיקר בו, בניגוד למה שאולי נדמה, הוא החומר האנושי ולא הקישוטים מסביב של הקטלוג.

אך חוץ משעשוע וקטלוג אנושי, התכניות האלו מנסות ליצור דבר שהאנושות התעניינה בו כבר מאות שנים לאחור – יצירת מיקרוקוסמוס ובחינתו, מה שמשווה לאותן תכניות נופח תעודי. ספרים כגון "בעל-זבוב", "רובינזון קרוזו" ואף "עשרים אלף ליגות תחת הימים" מציגים מערכות סגורות בהן הדמויות מנותקות מן שאר העולם, מספר הדמויות איננו משתנה וכל האינטראקציות מתרחשות בתוך המערכת הזו. בין אם זה אי-בודד ובין אם זו צוללת, המערכת הזו מקיימת עולם ומלואו אשר הקורא נחשף אליו. הדמויות אינן יכולות לעזוב את התחום הזה, ולכן הן גם לא בורחות לקורא. בחינה דומה של בני-אדם מנסות להשיג תכניות ריאליטי כמו האח הגדול – הן לא מאפשרות לדמויות המופיעות לברוח לצופים, הם נמצאים תחת השקפתו המתמדת. בספרים כמו "בעל זבוב" ו"אי-התעלומות" (גם של ורן) ישנה גם בחינה של כיצד בני-אדם יסתדרו במנותק מן הציליוויזציה בתוך הטבע הבראשיתי. ניתן היה לומר שיש בחינה דומה בתכניות כמו "השרדות", אלא ששם המשתתפים מקבלים כל-כך הרבה עזרה חומרית מן ההפקה שזה כבר מגוחך (מן הבחינה הספציפית הזו).

אם כן, הביקורת באה, או לפחות רלוונטית, כאשר אנחנו שוכחים שאין תכניות אלו אלא תכניות בידור ותו לא, ולא תיעוד כלשהו של פעילות אנושית אותנטית. אנחנו צופים בתחרות בין אנשים במסגרת חוקים מסויימים, לפעמים תחרות להשגת חיבת הקהל.

איזה מקום נשאר לביקורת בבחינת תכניות אלו בתור תכניות בידור? אני לא חושב שבמובן המאד דק של המילה ניתן להשוות תכניות בידור אחת מול השניה באספקט של "רדידות ועומק" – התכנית המבדרת יותר היא זו ש"לוקחת". במובן מסויים זה כמו לבקר את שידורי התחרויות האולימפיות ברדידות תרבותית.

כמובן, ניתן לקבל בידור גם מתכניות או סרטים אשר הינם יצירה אמנותית ומשתדלים לחקות את המציאות ולהציג את האמת, וזו גם העדפה אישית שלי רוב הזמן. לכן גם אני פשוט לא צופה בכל תכניות הריאליטי האלה ובוחר במקורות בידוריים אחרים, במקום לעשות כל-כך הרבה רעש מן העניין (:

לא מעניין אותי, לא צריך. אבל על מה כל האנשים המתלוננים מתלוננים?

(כמובן, זה נובע מפחד, אבל זה כבר עניין ישן נושן ונושא אחר.)

פריטים של חורבן

יום רביעי, דצמבר 3, 2008

השוואה בין "שר הטבעות" והסרט "יהלום דמים"*
מכיל ספויילרים לשני הסרטים.
ראו הוזהרתם.

* יצא לי להתחבט איך לתרגם את השם, אבל ללא צל של ספק התרגום ("המקורי") "לגעת ביהלום" הוא אידיוטי להחריד.

הסרטים "שר הטבעות" ו"יהלום של דמים", אף על פי שלכאורה נמצאים בקצוות שונים של הפיקציה (סרט פנטסיה אפי וסרט פעולה שאמור לעורר מודעות בעניין אתי מסויים), חולקים הרבה נקודות דמיון אחד עם השני.
ראשית, בשניהם ישנו הפריט האפונימי אשר במידה כזו או אחרת הסיפור סובב סביבו; בשר הטבעות זו כמובן הטבעת של באגינס, העוברת מבילבו לפרודו, וביהלום דמים זהו היהלום הגדול אשר מוצא סולומון – ובין שני פריטים אלו, הטבעת והיהלום, קוי דמיון.
ראשית, נקודות הדמיון הפשטניות ביותר: שני הפריטים הם סוג של מוקדי משיכה וכח, בקונטקסט אחר סוג של תכשיט (טבעת, יהלום), קטנים ונישאים – חפץ שיכול להכנס לכיס. שניהם מגיעים לעולם הסיפור בדרך דומה: המוצא הראשון שלהם (סמיגול וסולומון) מוצא אותם במקרה (סולומון אמנם חיפש יהלומים, אבל לא את היהלום הזה), ומוציא אותו מתוך מים. מיד אחרי שהוא מוצא אותו, הוא נכנס למאבק אלים וקטלני עם אדם נוסף (החבר לדייג של סמיגול, מנהל העבודה במכרה) ויוצא ממנו בשלום יחסי.
שני הפריטים מכילים בתוכם כח חיצוני, מעולם אחר, כח שאיננו לחלוטין פיסי (כלומר, לא נובע מתכונותיו הפיסיות של החפץ). בשר הטבעות הכח הוא "חיצוני, מעולם אחר" במלוא מובן המילה: הוא חפץ קסום, ומסוגל להעניק למשתמש בו אי-נראות. גם כח היהלום הוא חיצוני – אפשר לסחור את היהלום עבור סכום גדול מאד של כסף, בכמה וכמה מידות מעל לכסף שמסתובב לרוב באפריקה. כוחו הוא חיצוני במובן הזה שהכח שלו – המחיר והכסף שהוא יכול להביא – מקורו לא במציאות של מדינת סיירה לאונה בה מתרחש הסיפור, אלא במערב. בנוסף לזה, הכוח של הפריטים יכול לשמש ומשמש את האוחזים בהם את הכח לחמוק ולברוח מן המציאות – הטבעת יכולה להעלים את העונד אותה, ומכירת היהלום יכולה לאפשר למוכר אותה לצאת לעולמים מהמציאות הארורה של מלחמת האזרחים בסיירה לאונה ולמקום אחר – מה שה"שכיר חרב" דניאל ארצ'ר ניסה להשיג, ומה שסולומון השיג בסופו של סיפור.
החמדנות והצורך לאחוז בפריטים האלה מסכנת את האוחזים בהם, שכן יש את מי שירדוף אחריהם. אחרי פרודו והטבעת רודפים הנאזגולים, ואם אני זוכר נכון אפילו הפלך נהרס תוך כדי החיפוש אחר הטבעת. דניאל ארצ'ר אומר לסולומון שאין לו מה לעשות עם היהלום, שהוא חייב מתווך, ושיהלום שכזה גם ככה יתגלה בסופו של דבר ולא ניתן להסתירו. מנהיג המהפכנים תר אחר היהלום, כמו גם ארצ'ר והקולונל שלו, שמשמיד מחנה כרייה שלם רק בשביל להשיג את היהלום. (אגב, עוד דמיון מעניין – האנטגוניסטים שרודפים ומנסים להשיג את הטבעת – סאורון ואותו מנהיג המפכה, שניהם בעלי עין אחת בלבד).
גם הטבעת וגם היהלום (כאן יש לסייג ולומר "יהלומים"), למרות מימדיהם הקטנים, הם בעלי כוחות במימדים של סדרי עולם, ומכוללים מלחמה וכאוס במקום בו הם נמצאים. הטבעת קשורה ישירות למלחמה שמתכוללת בכל הארץ התיכונה, כפי שהיהלומים גורמים למלחמת אזרחים במדינה ובמדינות שכנות.
בשני המקרים ישנו גם שיעבוד של עם על ידי עצמו – בשר הטבעות זה קורה עם האורקים, ביהלום דמים זה קורה עם השחורים.
כמו כן, כליון שני הפריטים האלו קורה כאשר הם מגיעים לעולם\מישור ממנו הכח שלהם שאוב – כיוון שכח הטבעת הוא על-טבעי, הטבעת עוזבת את הטבע (או: מושמדת). כח היהלום בא מהמערב (באמצעות ערכו הכספי) והוא מתכלה כאשר הוא מגיע לעולם המערבי.
כמובן שישנם גם הבדלים בין השניים. ראשית, בעוד שהטבעת היא אחת (למעשה ישנם עוד טבעות, אבל היא בכל זאת פריט יחידני והטבעת הספציפית עליה מדובר היא "הטבעת האחת"), היהלום הוא אחד מיני רבים (אשר הכמות שלהם היא שמביאה את כל ההרס למדינה), ומה שמקנה לאותו יהלום את מעמדו המיוחד הוא גודלו.
בנוסף לזה, היהלום הוא תוצר טבעי של הטבע, בניגוד לטבעת אשר חושלה על ידי יצורים חושבים. אבל, כוחו וחשיבותו של היהלום כן נוצר על ידי יצורים חושבים – הרי אותו יהלום הוא "סתם" חתיכת אבן קשה אם לא נותנים לו ערך נוסף בגלל נדירותו או יופיו (אשר הוא מושג שלא מתקיים באופן ממשי, אלא בעיני המתבונן), וזה בניגוד לטבעת אשר טמונים בה עצמה כוחותיה, בין אם יצורים אחרים יעריכו אותה ובין אם לאו.