על מבצע כורש

ביום חמישי האחרון, ה6 לנובמבר, התקיים "אירוע אמנות" בירושלים, ושמו "מבצע כורש". האירוע כולו התקיים בתוך קומפלקס בנייני מגורים, ובניגוד לרמז שניסו להעביר להם שנה שעברה (שפכו מים רותחים מחלון אחד הדירות אל המופיעים מתחת), האירוע התקיים זו השנה השנייה.

אף על פי שלא הייתי נוכח בשיחה שהתקיימה באותו ערב, “למה להציג אמנות בבניין מגורים? אמנות לא ממסדית בישראל", ניתן לשאר אילו דברים הובילו להצגת אמנות בקונטקסט כה לא שגרתי. כמו כל אמן שמסיים את הלימודים שלו באמנות, ואולי כמו כל אמן בכלל, ורד חדד והילי גרינפלד רצו להציג את עבודותיהם. אבל במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שעבודותיהן יוצגו פתאם באיזה גלריה לאמנות, הם יזמו את אותה תערוכה ב"חלל אלטרנטיבי". על אף שגילי אמרה "חיפשתי מקום אלטרנטיבי להציג בו, מחוץ לגלריות בתל-אביב שמהוות היום את מרכז האמנות הישראלית", אני נוטה יותר להאמין, וזה בעיקר משום שהיא בדיוק סיימה אז את לימודיה, כי הגלריות בתל-אביב הם אלו שחיפשו משהו אחר, ולא להפך. כמו כן, ההצהרה "מטרת הפרויקט היא ליצור דיאלוג בין האמנות לבין החלל הציבורי המוזנח בו היא מתארחת. במקביל לכך מתאפשר שיתוף פעולה בין תושבי הבניין וסביבתו לבין עולם האמנות הירושלמי." נשמעת לי, איך לומר, על גבול המצוצה מהאצבע. ראשית, מכיוון שכפי שאמרתי אני מאמין שמטרת הפרוייקט היא להציג את האמנות של האמנים המציגים, ולא לקיים דיאלוג. מעבר לכך, הטענה כי מתאפשר שיתוף פעולה בין דיירי הבניין לבין עולם האמנות היא טיפה מגוחכת ומצחיקה, שכן אף אחד לא ביקש או שאל את הדיירים אם אפשר לקיים מיצגים והופעות חיות בתוך הבניין (על זה יכול להעיד גם הפתק שהיה תלוי בלובי הבניין שהזהיר מפני התערוכה שהולכת להתקיים בתאריך כזה וכזה, הזמין את הדיירים להשתתף בה, ו"התנצל מראש" על הרעש ואי-הנוחות שיכולים להיווצר במהלך האירוע. להתנצל מראש, כמובן, שווה ערך פחות או יותר ל"לא באמת להתנצל".) והדיירים, לפחות חלקם (ואני מאמין שרובם) לא ממש אהבו את הרעיון, ובעיקר התלוננו על הרעש; הלהקות שהופיעו נתבקשו לנגן "יותר חלש". בכלל, בשעות הצהריים כמות הנוכחים בהופעות לא הצדיקה הופעה חיה, עם ציוד הגברה, בתוך בניין מגורים. זה נראה לי כמו מעשה פשוט רע ולא מוסרי, שלא לדבר על העליבות שבמחזה הזה. האם בשביל לבדר 5 עד 10 איש, שבתוכם נמצאים המארגנים והסאונד מן, מוצדק להפר את נחת בני-האדם המאכלסים את 180 דירות הבניין? מעבר לכך, נראה שהנוכחים בהופעות היו רובם עסוקים בדברים אחרים שאינם כוללים להקשיב ללהקה המופיעה. הלהקות ניגנו רק כי ככה נקבע עם המארגנים, למרות שההופעות הסבו יותר נזק מאשר תועלת. לזה כנראה אחראית הבחירה הרעה של זמן המופעים והתערוכה, אמצע יום חול, בו מרבית קהל היעד (כלומר, כולם) עסוקים בדברים אחרים. קיום התערוכה ביום שישי נמנע תוך התחשבות באוכלוסייה שומרת השבת, שלא להזכיר את בית-הכנסת הנמצא במקום, ולכן יום חמישי הוא בבחינת הכי "סוף שבוע" שניתן להשיג, אבל זה לא הופך את בחירת מועד האירוע לטובה יותר כהוא זה. אך יותר משזה עניין של זמן, זה עניין של מקום. הכנסת תערוכה, ועוד עם הופעות חיות ווידאו-ארטים רועשים, אשר חודרים לתוככי הדירות על אפם וחמתם של היושבים בהם, הינה פולשנית. בחירת מקום אחר הייתה יכולה להשיג אותן תוצאות או אפילו חשיפה גדולה יותר –  עריכת התערוכה בתוך מוסד לימודים אם קהל היעד הוא בעיקר סטודנטים, או ברחבה ציבורית כלשהי אם קהל היעד הוא אנשי הרחוב הממוצעים (האם ישנם כאלה?). אך כנראה האידיאולוגיה האנטי-ממסדית (אם מבחירה ואם מאילוץ) מונעת מהמארגנים שיתוף פעולה עם כל ארגון או מוסד חיצוני שיש להתפשר איתו, ולכן נבחר בניין מגורים כחלל התערוכה, מקום חבוי, נפחד והכי קרוב לבית, שבו ה"ארגון החיצוני" המקומי שיש להתפשר איתו (או לא) הוא החלש ביותר, כלומר, תושבי עיר מן השורה שלא ינסו להרים את הראש ולמחות יותר מדיי, אלא פשוט יטרקו את החלונות ויתפללו שהיום הזה כבר יסתיים ויקח יחד איתו את התערוכה המשוקצת.

מצד שני, יש משהו מאד "חמוד", כפי שנאמר על ידי מישהו, בלקיים מאורע אמנותי שכזה בבניין המגורים שלך. להציג עבודות, להזמין כמה חברים, ולקוות שיגיעו עוד אנשים שייחשפו למה שאתה רוצה לבטא. אבל הרעיון מתהפך מרעיון טוב לרעיון רע כאשר המארגנים מנסים להתגרות בגורל ולהפוך את האירוע ממשהו מקומי ונחמד, לסימפוזיון פסטיבלי רועש אשר מקומו פשוט לא בתוך בניין מגורים. להכניס אמנות לתוך מגורים זה מבורך בהחלט, אבל להפוך את זה לפסטיבל מוסיקלי זה כבר חוסר התחשבות. אולי מופע אקוסטי שקט היה יכול להתקבל בברכה ולצרום באוזן פחות לתושבי המקום, מה גם שכמות הקהל יותר מאיפשרה לדבר שכזה להתקיים בלי שמישהו "לא ישמע" (וסך הכל גם במת הבטון הייתה מיותרת מהבחינה הזו).

אך מלבד שנאת השכנים, מה פורמאט התערוכה הביא? אין ספק שהייתה כאן "הנמכה של האמנות", ובכמה מובנים. אף על פי שאינני יודע כמה עמוקה ידו בארגון כל העניין, לא התפלאתי לשמוע את שמו של רועי צ'יקי ארד בזמן שהותי שם, או לדעת שהוא זה שמעביר את השיחה המוזכרת בתחילת דבריי. אמנות, אשר לרוב מוצגת בתוך מוזאונים וגאלריות למיניהם, אשר מרבית אנשים לא מוצאים את עצמם מגיעים למקומות כאלה תכופות או בכלל, הגיעה אל תוך תוכי בניין מגורים, מקום אשר האמנות איננה רגילה למצוא את עצמה בו. כדי לצרוך תרבות בחברה על אנשים "לצאת" ולעזוב את אזור מגוריהם. אך אנשים רבים לא עושים את זה, ואותו "מבצע כורש" בוודאי פיתה כמה הולכי רגל סקרנים להכנס אל תוך בניין המגורים הרועש ולהחשף קצת לאמנות ירושלמית וישראלית.

כתב של nrg כתב אשתקד בהתייחסו למבצע כורש של שנה שעברה אודות ה"גבולות המתמוססים" שבין האמנות לחיים, בין באי התערוכה לבין דיירים ועוברי אורח. ואולי כאן המקום לשאול "מהי אמנות?” האם יש לה מטרה? או שיש לקיים אמנות למען אמנות? האם צריכה להיות לה אסתטיקה מסויימת, צורה? האם אמנות היא כל דבר שבן-אדם מציג, האם אמנות היא כל דבר שאדם כלשהו אומר שהוא אמנות? אולי בעצם אמנות זה הכל, זה החיים, זה המציאות, והמציאות היא אמנות? אני חושב שבנושא הזה מגיעה האידיאולוגיה ורוח האירוע לשיא המגוחכות והאבסורד שלה, כאשר כל דבר הוא אמנות, ואמנות היא דבר טוב, ולכן הכל טוב ואין כזה דבר "רע" או "מכוער". לכן, כפי שנכתב בכתבה בnrg, לא ידעת אם חפץ ש"נפל" מאחד החלונות, ומישהו צועק בתגובה (לא, סליחה, “שר") זה חלק מהתוכנית האמנותית או שאולי זה קרה סתם ככה במקרה, בדיוק כפי שה"זונה הרוסייה" שירדה לצעוק בכעס על מארגני ואורחי התערוכה וסיימה את דבריה בהתנגשות אלימה עם צלם מעריב, למעשה "העניקה מופע מחול וירטואוזי שהסתיים בהתנגשות עם צלם הוידאו שלנו". אין ספק שכולם הצטערו שהמשטרה לא הגיעה להעניק מופע תאטרלי מרגש, תוך כדי שהיא שוברת גיטרות ושורפת מגברים כמיטב מסורת הרוק של שנות ה-70, בעודה, במיומנות וירטואוזית אשר הינה פרי של חזרות אין ספור, לעצור ולאזוק את המארגנים באשמת הפרעה לציבור. או אולי היה עדיף שאף נפש לא הייתה מגיעה לצפות בתערוכה מחוסר התעניינות, ורק אותו ניב תכלילי היה מגיע כדי לסקר את האירוע ולסכם אותו בתור "מופע פנטומימה מינימאליסטי וחד פעמי שלא נראה כמותו בעולם התרבותי.”

אך אולי פשוט אותו כתב נסחף בלי דעת ובחוסר תשומת-לב ברוח האירוע, לאחר שציפה להגיע לתערוכת אמנות בתוך בניין מגורים, ומצא, ובכן, בניין מגורים עם תמונות תלויות של בניין מגורים. של ריהוט ביתי רגיל. של היומיומי ביותר. כולם יכלו למעשה להשאר בבית ולבהות בסלון, ולהחשף לאותה אמנות שהוצגה ב"מבצע כורש". האם העובדה שנתלו תמונות של ספות בתערוכה שהגעת אליה במיוחד, או במקרה, גרמה לך להסתכל אחרת על היומיומי סביבך? אני איכשהו בספק. אי-אפשר להגיד שצפיתי בעניין או בסקרנות בתצוגות החזותיות במקום, קודם כל מכיוון שהגעתי בעיקר כדי לראות את ההופעה של חיה מילר, וגם מכיוון ששום דבר לא משך את עיני יותר מדיי (או בעצם, בכלל) חוץ מציור על קאנבס אחד של דיונה. אולי סיבה נוספת לכך היא שהתערוכה הייתה גדושה במדיום שכנראה שנוא עלי ביותר, הלא הוא הוידאו-ארט. ייתכן שסלידתי מהמדיום קשורה בחוסר העניין שלי בו, ולכן בבורות בכל מה שקשור בו, או שאולי זה קשור בכך שמיצגי וידאו-ארט מציגים תמיד את הבאנלי ביותר, כלומר, באנלי מבחינת הז'אנר, ושאם ראית וידאו-ארט אחד ראית את כולם. יוצא דופן לכך, אם כי אני רואה בזה פשוט "סרט" ולא וידאו ארט, היא עבודתו של רועי רוזן, שלצערי אינני זוכר את שמה, אבל הייתה מעולה באמת ומעוררת מחשבה.

האם התערוכה הצליחה לקדם משהו במישור האידיאולוגיה שלה? לקרב את האמנות אל העם, להוריד אותה מן הנשגב לנגיש? כנראה שבמידה מסויימת כן. אם לומר שאמנות היא משהו שיש להתרגל אליו, להתרגל לנוכחות שלו סביבך ולרצות בו, אז תושבי המקום והסביבה עשו צעד אחד בהרגל הזה, ואולי אילו אירועי אמנות היו עניין שבשגרה אזי היו יותר אנשים, כאלו שלא עושים זאת כיום, מתעניינים באותם אירועים והולכים לצפות או להשתתף בהם. ההרגל יכול להפוך אמנות מעניין זר לעניין שבשגרה, ולכן משהו שלא צריך לפחד או להתבייש ללכת אליו. קיום תכוף יותר של אירועי אמנות שכאלה הפתוחים ל ומזמינים את הקהל הרחב יכול להפוך את האמנות למשהו רגיל, במובן החיובי ביותר של המילה. אין ב"רגיל" לרמוז דבר על התוכן של האמנות אלא רק לומר משהו על מקום האמנות בחייו של "הקהל הרחב".

אך אני חושב שהיה צריך לעשות זאת מעט אחרת. קודם כל, אם המארגנים באמת אמיתיים ברצון שלהם ליצור מיזוג הרמוני בין הסביבה לבין האמנות שמתארחת אצלה, צריך להוריד את המופעים המוסיקליים מהרפרטואר, או לפחות להסתפק במופע אקוסטי רגוע שלא יפריע למנוחת אותם הדיירים שלא רוצים לקחת שום חלק במסיבה. הייתי נותן יותר דגש לוויזואלי ומביא יותר אמנות יפה, ופחות מאותה אמנות שמציגה את הסתמי ולא אומרת שום דבר חדש שלא נאמר במאה שנים האחרונות, ושכוחה נחלש אף יותר כאשר היא מוצגת בתוך חלל שהוא עצמו "סתמי" ויומיומי. אני אולי גולש כאן מהמדיום לתוכן, אבל כיוון שחלל התצוגה כה לא שגרתי ומביא יחד איתו מסר מסויים, אי-אפשר לדבר על הפורמאט בלי להתייחס לתוכן שמובנה בתוך הסביבה עצמה ולמערכת יחסים שהוא מקיים עם תוכן העבודות. אם ללכת עם קונפסט הסתמיות עד הסוף, היה אפשר פשוט לתחום את אזור בניין המגורים ולקרוא לזה תערוכה, בלי להכניס לשם משהו חיצוני שלא היה נמצא שם קודם (כלומר, לא להציג שם עבודות בכלל). למען האמת, ייתכן שלא היה יותר מדיי הבדל חוויתי אילו כך זה היה. ליאו, אשר ליווה אותי באירוע, ציין כמה פעמים איך שהוא לא מצליח להבחין בין המייצגים האמנותיים לבין מה שהיה קיים בתוך בניין המגורים הזה גם כך, וניסה לתת או למצוא משמעות לזבל, למשל, ששכב על המדרגות, והאם ישנו מסר כלשהו בזה שהוא שוכב דווקא במדרגה השלישית ולא על אחרת. אבל אני חושב שזה בעיקר מעיד משהו על איכות וטיב האמנות שהוצגה במקום, ולא על שום דבר אחר. זה נחמד לעורר את המודעות של האדם לעצמו ואל הסביבה שהוא נמצא בה, אבל המוח האנושי סך הכל מעולה בלחפש תבניות ומשמעות בסתמי ובכאוטי ביותר, כפי שגם נאמר ב"מאחורי הקלעים" של הסרט "המספר 23” שצפיתי בו במקרה אתמול.

וכהערה סופית הייתי רוצה לספר חוויה שלי הקשורה בשילוב אמנות ובניין מגורים רגיל לחלוטין (ושאפילו לא גרים בו סטודנטים). מתישהו בשנה האחרונה, בלי לעשות יותר מדיי רעש או הצהרות, נתלו מספר ציורים בחדר המדרגות של הבניין שלי. מה שהפתיע אותי, זה שתוך ימים ספורים, ואולי כבר יום למחרת, נתלו עוד עבודות חזותיות (מלבד תמונות היו כמה עבודות אריגה והדפסים) בקומות אחרים של הבניין, ומדיי פעם הציורים אפילו מתחלפים. בלי שום התיימרות או "לנסות לשלב את הסביבה עם האמנות", הציורים האלה עודם תלויים בקומות שונות של הבניין, בלי שאף אחד יקלקל או יגנוב אותם, וממלאים את מה שהיה יכול להיות חדר מדרגות סתמי, במשהו מן היפה והנאצל (במקום, אגב, למלא אותו בעוד סתמי).

מודעות פרסומת

4 תגובות to “על מבצע כורש”

  1. Vladimir Gritsenko Says:

    ואו, סיבכת :-)

    פשוט מספר אנשים רצו להציג X לקהל יעד שלא מתעניין ב-X, ו-X הוא לא מספיק טוב בכלל (לפחות על פיך). אז למה עוד אפשר לצפות?

    אני מרגיש שלפחות מבחינת המארגנים היה איזה סאבטקסט של להביא את התרבות והאומנות ל"עמחה". במקום זה הייתי ממליץ לבדוק בדירות של הקורבנות שלהם, להיוכח לתרבות שאנשים רגילים (לא תל-אביבים עשירים) צורכים ויוצרים.

  2. מרק Says:

    זה לא היה סאבטקסט, הקטע של להוריד את האמנות ל"עמחה".
    ואני לא בטוח שיש מה לבדוק בדירות של ה"קוורבנות" שלהם.
    איזה תרבות "האנשים הרגילים" צורכים? טלוויזיה? ספרות פופולארית? מה יש לבדוק בכלל?
    בכלל, אם יש מסר שאתה רוצה להעביר, אז אתה יוצר יצירה שתעביר את המסר, אתה לא בודק קודם מה היעד שלך רוצה/אוהב לראות. כלומר, ברור שיש עניין של שפה ולברר איך אתה מעביר את המסר בצורה הטובה ביותר, אבל אתה לא צריך להתאים את עצמך ב100%.

    מעבר לזה, אמנם אני לא עשיר, אבל אולי אני כן נכנס תחת הקטגוריה, בתוך "צרכן אמנות?", של "תל-אביבים עשירים". אמרתי שאני לא אהבתי את התערוכה ואת האירוע, אני לא יודע איך אנשים אחרים התייחסו והגיבו לתערוכה, ואולי קצת קשה לדעת.

  3. #11 « Dream, Remember, Think Says:

    […] צדדית עם גלה, על כך שאני מסיים לכתוב מאמר כלשהו (זה על מבצע כורש) באותו היום, או שאני משלם על כולם ביציאה הבאה שלנו. ואכן […]

  4. ורד חדד Says:

    חבל שלא יצא לנו לדבר. קראתי בעינין את המאמר.
    הייתי שמחה לשמוע את דעתך לגבי שאר הפרויקטים שנעשים שם במסגרת המיזם

    בשביל לעשות ולהצליח יש לנסות למתוח את הגבולות לבחון, לטעות ולעשות שוב ושוב עד שהזיכוך והדיוק יהיו ענין של מה בכך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: