אידיאל
אידיאל פרטי
לשם המשך עיונינו בדבר הקשר שבין חכמה ועשיית מוסר, אציג אידיאל מסויים של אדם; אדם 'אומנישיינט' – יודע כל. אידיאל זה רחוק מאד מהישג ידם של בני-אדם, ונראה שבלתי אפשרי אפילו מבחינה תאוריתית, אבל הוא יכול לשמש ככלי לצורך הדיון, ובכל זאת יכול גם לעמוד כאידיאל אליו ניתן לשאוף.
אותו אדם יודע כל מכיר את כל חוקי הטבע הפועלים בעולמו, וגם את המצב ההוויתי על כל בוריו. בהתאם לכך, הוא גם מסוגל לחזות באופן מדוייק את העתיד[1].
כלומר, וזה מה שחשוב לנו, הוא מסוגל לחזות את תוצאות כל מעשיו, אפילו בטווח הרחוק מאד. ניתן לדמיין כי פרושה בעיניי רוחו דיאגרמת עץ מסובכת, שראשיתה בנקודה בהווה, ומשם היא מתפצלת למספר ענפים כמספר הבחירות השונות שאותו אדם יכול לעשות, אשר מובילות לתוצאות שונות, אשר בתורן מתפצלות פעם נוספת לבחירות השונות שיש בידו.
מבחינה מוסרית, מצב זה מאפשר לו לבצע "בחירות טהורות" – הוא מסוגל "לבחור בין טוב ורע" ללא טעויות; אם יש בידו כוונה טובה, הוא יכול להוציא אותה לפועל על ידי בחירות נכונות (אם הוא בכלל מסוגל לבצע את מה שהוא רוצה; הדבר מותנה בכך שאותם "נתיבים" בדיאגרמת עץ יהיו פנויים לפניו. הוא יכול לדעת שאילו רק יוכל לעוף ברגע זה, יוכל לגרום לדבר מה טוב מאד. אך כיוון שאיננו יכול סתם כך לעוף פתאם (בגלל חוקי הטבע), הרי שלא יכול להוציא את אותה כוונה טובה לפועל בלי שלאחר מכן יהיה מופתע מכך שפעולותיו הביאו לתוצאה בלתי צפויה, או שנכשל במעשיו (שהרי מסוגל לנבא אם הוא מסוגל לעשות דבר מה או לא). כלומר, אותו אדם יהיה מסוגל לבצע את הבחירות אשר יובילו למירב האושר בשבילו, ויוכל גם להוביל למצב שיוביל למירב האושר למירב האנשים.
כאן עולות מספר בעיות. ניתן קודם כל לשאול, האם אדם שבאמת יודע כל בעצמה שכזו, מסוגל לבחור? האם יש לו באמת "רצון חופשי"? האם אדם שמסוגל לראות כיצד לגרום למירב האושר לעצמו, יוכל לבחור בנתיב אחר, נתיב "מוסרי" יותר למשל, כאשר אותו נתיב כולל יותר כאב מבחינתו? כאן נשאלת השאלה מה הקשר בין אושרו של אדם ובין אושרם של אחרים, ואם הוא בוחר להיטיב עם אנשים אחרים, מתי עולה בו הסיפוק מכך (כאשר הוא "מחליט" על כך, או כאשר הוא מוציא זאת לפועל – שהרי הוא כבר יודע את העתיד מלכתחילה). וגם בלי להתייחס לאנשים אחרים, הרי שחלק מחוויותיו האנושיות של האדם מתבססות על אי-יכולתו לחזות את העתיד. לאותו אדם-יודע-כל אין סיבה לקרוא ספר שכן הוא כבר יודע מה כתוב שם. כלומר שאותה ידיעת-כל "מצמצמת" אותו להנאת החושים (ניתן גם להביט על כך מהכיוון השני, שכל ההנאות שמעבר לחושים כבר גלומות בו – הוא יודע את העתיד, ולכן אין לו כל חרדות או פחדים, שכן הפחד הוא תמיד מהלא מודע. הוא אדם שליוו, "מסופק אינטלקטואלית") מעבר לכך ניתן להתקיל בכלל את קיומו של אידיאל תאורתי זה, באופן דומה לזה שמבטלים את אלוהים, ולשאול האם אותו אדם מסוגל לנבא את פעולותיו שלו?
בגלל כל הנ"ל עלינו 'לצמצם' את האדם-יודע-כל שלנו, ולמקם אותו היכן שהוא בין האדם הממוצע לבין האדם היודע כל, מעין "אדם חכם מאד מאד". לשם כך נבצע שני שינויים בהגדרותינו. ראשית, אין הוא יודע את העתיד, אלא רק משוכנע מאד בקשר לניבויו. קודם כל, זה מוציא אותו מהחוסר זמן בו הוא מרחף, ושם אותו בזמן קונקרטי; הוא אמנם מצפה לתוצאה מסויימת בעתיד בהתאם למצב ולנסיבות בהווה, אך כדי להיווכח שניבויו נכון עליו להגיע לאותה נקודת זמן. נאמר עליו שניבויו את העתיד דיי מדוייק (אם כי אולי לפעמים הוא טועה), אך זה אינו נובע מפשוט "ידיעה של העתיד", אלא הסתמכות על חוקיות טבע מסויימת והמצב הקיים (אותם הוא מכיר) אשר אינם מושלמים, ואם מושלמים אז לכל הפחות שאיננו מסוגל להתחשבנות מושלמת של כל הגורמים. כמו כן, זה פותר את בעיית ההתייחסות העצמית; כמו כל אדם הוא יכול לנבא אילו מעשים סביר שהוא יעשה בעתיד, במצב מסויים, אך בהגיעו לאותו רגע הרי שהוא יכול לפעול גם אחרת (למשל, תלמיד שכותב עבודה ומתכנן את זמנו מניח שלא יוכל להתרכז ולכתוב את העבודה בשעות מאוחרות, אך ברגע שאותה שעה מאוחרת הגיעה ייתכן שהוא בכל זאת "מתעלה על עצמו" וכותב). השינוי הנוסף אשר ברצוני להכניס הוא מעט בעייתי, אך נחוץ כדי להפוך את התנהגותו של אותו אינדיווידואל לאנושית יותר: אין הוא מסוגל לנבא במצבים בהם לא קיימת חוקיות ברורה. לכן, אין הוא יכול לדעת מה כתוב בספר עד שיפתח ויקרא אותו. הוא יוכל לנבא ניבוי חלקי של מה תהיה ההשפעה של הספר עליו, או על מה פחות או יותר הספר יעסוק על פי היכרותו עם הסופר, למשל. רבים מאיתנו עושים זאת, אך נגיד על האדם שלנו שהוא לוקח בחשבון יותר גורמים; מעבר להכרותו את הסופר על פי ספריו הקודמים, הוא יקח בחשבון גם את גילו הנוכחי של הסופר, כמה זמן עבר מאז ספרו האחרון, השפעות ואירועים אחרונים בחייו של הסופר, וכמו כן גם את הכיוון בו הרוח התרבותית נושבת וכיצד הסופר פעל ברוחות שכאלה בעבר, ארועים אקטואליים וכו' – כל אלא לשם אומדן טיב הספר שעומד לפניו, לפני שקרא בו. כאשר הוא עומד להפגש עם אדם אחר, אין הוא יודע באיזה מצב רוח הוא, האדם האחר, יהיה בעת שיפגוש אותו, אבל הוא כן יוכל לשער על פי אופיו של האדם, הנטיות הפסיכולוגיות שלו, מזג האוויר, אירועים אחרונים וכו'. הבעיה בהגדרה זו, של אי-יכולת ניבוי בעת "חוסר חוקיות ברורה" היא כמובן שניתן להגדיל ולצמצם את טווח סוגי האירועים הנכנסים תחת הגדרה זו. כיוון שהעולם דטרמיניסטי ("פחות או יותר") הרי שכל אירוע יכול להיחזות על פי חוקיו ותנאי ההתחלה. מה שאנו יכולים להגיד על מצבים או אירועים "חסרי חוקיות" זה שבמידה מסויימת רבים בהם המשתנים מהקבועים, או שאנו צריכים להתחשב בשרשרת סיבתית ארוכה יותר. כאשר אנו מבחינים בעציץ באוויר, אנו יכולים מיד לנבא כי ברגעים הבאים מה שהוא יעשה זה יפול מטה ויתנפץ. אין זה משנה איזה סוג של אדמה יש בתוכו, או סוג הפרח – הוא יפול. גם אין זה משנה סוג החומר ממנו עשוי העציץ – בכל מקרה יפול מטה. לכל אותם תכונות – סוג האדמה, הצמח, חומר העציץ, יש השפעה מכרעת על התנהגותו. שינויים קלים יכולים להוביל להבדלים שונים בחיכוך האוויר, ולאחר שיתנגש בקרקע, הרי שחומרים שונים יתנפצו שונה, ואדמה שונה תתפזר אחרת. ייתכן גם שהחומר ממנו עשוי העציץ יחזיק מעמד ולא יתנפץ כלל. יותר מכך, ייתכן שזהו בלון בעל טקסטורות מפורטות ביותר, או שהעציץ קשור בחוטים דקיקים מעלה, מה שיגרום לו לבצע תנועה בחלל אשר אין אנו ציפינו לה כלל. אבל בכל זאת טווח התוצאות האפשרויות כאן מצומצם בהרבה מאשר הניבוי של אילו מחשבות יעברו לנו בראש ברגע שנפתח ונקרא ספר לא מוכר לראשונה, או אילו השפעות יהיו לעלון בעל מסר פוליטי-חברתי שאנו נותנים לאדם זר על מעשיו העתידיים. שוב, כמה שהאדם מוכר יותר (כלומר, כמה שהמשתנים הידועים רבים מן הלא ידועים), אפילו לא כאינדיווידואל אלא כחלק מן החברה, נוכל להיות יותר מדוייקים בחיזוי שלנו. ועדין, טבעו של האדם הפכפך הרבה יותר מטבעם של עציצים נופלים.
כדי לקבוע מה נכנס תחת "בעל חוקיות ברורה" ומה לא, נוכל לומר שצריך להתקיים יחס מסויים בין המשתנים הידועים למשתנים הלא ידועים, יחס שאין טעם לקבוע אותו. עדין ניתן לשאול אילו משתנים גלויים לאידיאל שלנו ואילו לא ולמה, אך לא אענה על כך קודם כל מכיוון שנראה כי בלתי אפשרי לתאר יישות שכזו, אשר תפקידה לשמש כמהות-מעין-אלוהית אך אנושית באותו הזמן, ובנוסף לכך אין ברצוני ליצור אידיאל המסמן נקודה אליה יש להגיע, אלא אחד שמסמן כיוון בו יש ללכת.
אין עוד האידיאל שלנו "מושלם" , אך בעל עצמה גדולה בכל זאת. הוא אינו יודע בבירור דבר על העתיד עד שהגיע אליו, אך יש לו תצפיות מדוייקות בהחלט אשר מוכחות כנכונות בבוא העת. מעשיו שקולים ביותר, והוא יודע ("כמעט יודע") לכוון אותם כדי לגרום לתוצאות מסויימות. ואם להביט על תכלית המעשים, הרי שהוא יודע לכוון את מעשיו כדי לגרום למירב האושר לעצמו (ייתכן והמעשים שהוא חוזה כי יביאו אותו למירב האושר אשר הוא מסוגל להגיע אליו לא יהיו באמת אלו שיביאו אותו לאותו אושר מירבי, אלא מעשים אחרים אשר יביאו לתוצאות בלי צפויות עקב מקריות כלשהי יהיו היעילים ביותר, אבל אלו הראשונים יהיו בגדר מה שהוא מסוגל לחזות – ויהיה זה הרבה מעל מה שאדם "לא אידיאלי" יוכל לו.) ובאופן דומה הוא ידע כיצד לפעול כדי להביא למירב האושר לאנשים מסויימים אחרים. כלומר שידע (במובן המעורפל בו התייחסנו אליו עד עתה) מאפשר מימוש מדוייק יותר ומעצים את הכוונות המוסריות של האדם. לכן אדם שרצונו להיות מוסרי, כלומר להביא למירב האושר למירב האנשים, חייב לנהור אחר הידע, אחרת רצונו בבחינת החלטה לא רצינית. כפי שמטכנאי נצפה שיכיר את המכניקה בה מתעסק אחרת נראה בו טכנאי-צעצוע, כך נצפה מעושה המוסר שיכיר את העולם בו חי וכיצד הוא פועל ונע; כיצד גלגלי השיניים הקטנים ביותר שלו סובבים ונעים, חורקים בעדינות, מזיזים ודוחפים מנופים ובוכנות משומנים היטב.
אידיאל חברתי
כדי שחברה תגיע לאידיאל המוסרי, מירב האושר למירב האנשים, עליה להיות בעלת תכונות מסויימות. בתור אידיאל חברתי שכזה אציג מערכת שאיננה 'חברה' במובן מילולי, אבל יכולה לשמש כאנלוגיה מספקת: גוף חי. ניתן לתאר גוף חי, גוף האדם למשל, כאוסף של תאים, או "חברה" של תאים במקרה שלנו. לכל תא ותא יש צרכים משלו; כל תא זקוק לסוכרים וחמצן כדי לקיים מטבוליזם, והוא גם צריך להתפנות מפסולת כגון פחמן דו-חמצני. התאים גם מקיימים תקשורת, אם דרך פעילות עצבית ואם דרך פעילות הורמונלית. התאים גם נבדלים בפעילותם, צרכיהם, מיקומם; ישנם תאי עצם, תאי עור, תאי מוח, תאי דם ועוד רבים אחרים. ואף על פי שגוף האדם מורכב מכה הרבה תאים, בכל זאת הוא פועל כיחידה אחת. יותר מכך, יש לומר כי תאי האדם חיים בסימביוזה, הם תלויים אחד בשני ומשפרים את סיכויי ההישרדות אחד של השני בעזרת השיתוף פעולה ביניהם. וזה הוא לא פחות משיתוף פעולה מושלם ממש! הרי לא שמעתם על שכונות עוני בתוך גוף חי, כל תא מקבל את כל צורכו. אמנם יכול להיווצר מצב של נמק – מצב בו תאים מסויימים לא מקבלים את צורכם ומתים, אך זה ייגרם כתוצאה מגורם חיצוני כגון זיהום או פציעה, ולא בגלל מדיניות חלוקה לא הוגנת.
כיצד גוף האדם עושה זאת? כיצד הוא מספק את צורכי כל תאיו? האין זה בשל התקשורת המתמדת, הישירה, המדוייקת, בין החלקים השונים במערכת?
דוגמא אחרת לחברה הפועלת באיחוד היא מושבה של נמלים. אף על פי שאין נמלה וצרכיה דומים ולא בקצת לאדם, הרי שבכל זאת מושבת נמלים מדגימה אוסף של אינדיווידואלים הפועלים בהרמוניה ובכך מיטיבים עם הקבוצה, כלומר עם כל אחד מהאינדיווידואלים. כאשר אזור כלשהו בקן הנמלים נפגע, או שנמצא מקור חדש של מזון, שולחת המושבה זרועות, ממש כגוף אחד, מלוכד, של שיירות נמלים כדי לתקן או לאסוף את מה שדרוש.
אם יתקיים שיתוף פעולה שכזה בחברה אנושית, הנובע מתקשורת אפקטיבית ואמפתיה עם הפרטים האחרים, החברה תהיה מסוגלת כיחידה אחת לחתור למירב האושר לעצמה, כלומר למירב האושר למירב הפרטים הנמצאים בה. הרמוניה כזו תאפשר להפחית הרבה מן האנרגיה המבוזבזת כתוצאה מאי-תקשורת או מחשבות אגואיסטיות, ובאופן כללי תנצל את כח האדם והמשאבים האנושיים בצורה טובה יותר.
מיזוג האידיאלים
מה יקרה כאשר אידיאל האדם שהצגנו לפנים, יחיה בחברה אידיאלית שכזו? הרי שעתה הפחתנו מאותם "משתנים לא ידועים" והגדלנו את המשתנים הידועים. הזרות בין האנשים הופחתה, ולכן לכל אדם יש גישה ליותר אינפורמציה אודות האנשים סביבו. אירועים שעד אתה היו יכולים להיות מקריים (פגישה מקרית עם אדם מוכר, גילוי מקרי של אירוע במקום מסויים) נעשים למעשה ידועים מראש, דבר המגדיל את טווח האפשרויות שאותו אדם יכול להתחשב בו, וייתכן שגם הוסיף אפשרות מוסרית יותר בה יכול האדם לבחור. התועלתיות של האדם והמערכת גדלה.
[1] הפיסיקה המודרנית ותורת הקוונטים מראות שלא ניתן לבצע חיזוי דטרמיניסטי שכזה, אך כיוון של"אפקטים קוונטיים" יש מעט מאד השפעה בדרך כלל על חיי היום-יום (ניתן להמציא מצב תאורתי אליו ניתן להגיע, בו לאפקט קוונטי יש משמעות עצומה ברמת "חיי היום-יום", אך אין מצב זה שכיח, ובאשר הינו מלאכותי יש להתכוון להגיע אליו, ולמעט אנשים יהיה הציוד כדי ליצור מצב שכזה.), לשם ההפשטה "נסתפק" בקירובים והסברים של התנהגות החומר של מודלים דטרמיניסטיים כגון תורת היחסות או פשוט המכניקה הניוטונית, אשר כן מנבאים באופן נאה את התנהגות החומר בקני-המידה שהאדם הממוצע חושב בהם.
התחום בו אולי מכניקת הקוונטים נוגעת באדם בצורה המירבית היא של המוח; תחום ה"דינמיקת מוח קוונטית" מייחס לאפקטים קוונטים תפקיד משמעותי במוח. אותו תחום איננו מפותח, וישנם גם חוקרים המבקרים תורה זו, בין השאר בטענה שאין מרכיבי המוח קטנים מספיק כדי לאפשר לאפקטים קוונטים להיות מעבר ל"זניחים". אף על פי שכאן העניין עדין יותר, גם אם אפקטים קוונטים הינם משמעותיים מספיק במוח כדי להתייחס אליהם, לשם ההפשטה אנחנו נתעלם מהם, מה גם שהמשך הדיון יזניח כלל את הדטרמיניזם המוחלט, ואולי אף יזדקק לקיום מכניקת הקוונטים.
-==☆ ☆ ☆==-
על עשיית חכמה ומוסר
הזהרו בקריאת ספרי בריאות. אתם עלולים למות מטעות דפוס. 
כתיבת תגובה