Archive for יוני, 2008

על עשיית מוסר וחכמה ~ ג'

יום שישי, יוני 27, 2008

אידיאל

אידיאל פרטי

לשם המשך עיונינו בדבר הקשר שבין חכמה ועשיית מוסר, אציג אידיאל מסויים של אדם; אדם 'אומנישיינט' – יודע כל. אידיאל זה רחוק מאד מהישג ידם של בני-אדם, ונראה שבלתי אפשרי אפילו מבחינה תאוריתית, אבל הוא יכול לשמש ככלי לצורך הדיון, ובכל זאת יכול גם לעמוד כאידיאל אליו ניתן לשאוף.
אותו אדם יודע כל מכיר את כל חוקי הטבע הפועלים בעולמו, וגם את המצב ההוויתי על כל בוריו. בהתאם לכך, הוא גם מסוגל לחזות באופן מדוייק את העתיד[1].

כלומר, וזה מה שחשוב לנו, הוא מסוגל לחזות את תוצאות כל מעשיו, אפילו בטווח הרחוק מאד. ניתן לדמיין כי פרושה בעיניי רוחו דיאגרמת עץ מסובכת, שראשיתה בנקודה בהווה, ומשם היא מתפצלת למספר ענפים כמספר הבחירות השונות שאותו אדם יכול לעשות, אשר מובילות לתוצאות שונות, אשר בתורן מתפצלות פעם נוספת לבחירות השונות שיש בידו.
מבחינה מוסרית, מצב זה מאפשר לו לבצע "בחירות טהורות" – הוא מסוגל "לבחור בין טוב ורע" ללא טעויות; אם יש בידו כוונה טובה, הוא יכול להוציא אותה לפועל על ידי בחירות נכונות (אם הוא בכלל מסוגל לבצע את מה שהוא רוצה; הדבר מותנה בכך שאותם "נתיבים" בדיאגרמת עץ יהיו פנויים לפניו. הוא יכול לדעת שאילו רק יוכל לעוף ברגע זה, יוכל לגרום לדבר מה טוב מאד. אך כיוון שאיננו יכול סתם כך לעוף פתאם (בגלל חוקי הטבע), הרי שלא יכול להוציא את אותה כוונה טובה לפועל בלי שלאחר מכן יהיה מופתע מכך שפעולותיו הביאו לתוצאה בלתי צפויה, או שנכשל במעשיו (שהרי מסוגל לנבא אם הוא מסוגל לעשות דבר מה או לא). כלומר, אותו אדם יהיה מסוגל לבצע את הבחירות אשר יובילו למירב האושר בשבילו, ויוכל גם להוביל למצב שיוביל למירב האושר למירב האנשים.
כאן עולות מספר בעיות. ניתן קודם כל לשאול, האם אדם שבאמת יודע כל בעצמה שכזו, מסוגל לבחור? האם יש לו באמת "רצון חופשי"? האם אדם שמסוגל לראות כיצד לגרום למירב האושר לעצמו, יוכל לבחור בנתיב אחר, נתיב "מוסרי" יותר למשל, כאשר אותו נתיב כולל יותר כאב מבחינתו? כאן נשאלת השאלה מה הקשר בין אושרו של אדם ובין אושרם של אחרים, ואם הוא בוחר להיטיב עם אנשים אחרים, מתי עולה בו הסיפוק מכך (כאשר הוא "מחליט" על כך, או כאשר הוא מוציא זאת לפועל – שהרי הוא כבר יודע את העתיד מלכתחילה). וגם בלי להתייחס לאנשים אחרים, הרי שחלק מחוויותיו האנושיות של האדם מתבססות על אי-יכולתו לחזות את העתיד. לאותו אדם-יודע-כל אין סיבה לקרוא ספר שכן הוא כבר יודע מה כתוב שם. כלומר שאותה ידיעת-כל "מצמצמת" אותו להנאת החושים (ניתן גם להביט על כך מהכיוון השני, שכל ההנאות שמעבר לחושים כבר גלומות בו – הוא יודע את העתיד, ולכן אין לו כל חרדות או פחדים, שכן הפחד הוא תמיד מהלא מודע. הוא אדם שליוו, "מסופק אינטלקטואלית") מעבר לכך ניתן להתקיל בכלל את קיומו של אידיאל תאורתי זה, באופן דומה לזה שמבטלים את אלוהים, ולשאול האם אותו אדם מסוגל לנבא את פעולותיו שלו?
בגלל כל הנ"ל עלינו 'לצמצם' את האדם-יודע-כל שלנו, ולמקם אותו היכן שהוא בין האדם הממוצע לבין האדם היודע כל, מעין "אדם חכם מאד מאד". לשם כך נבצע שני שינויים בהגדרותינו. ראשית, אין הוא יודע את העתיד, אלא רק משוכנע מאד בקשר לניבויו. קודם כל, זה מוציא אותו מהחוסר זמן בו הוא מרחף, ושם אותו בזמן קונקרטי; הוא אמנם מצפה לתוצאה מסויימת בעתיד בהתאם למצב ולנסיבות בהווה, אך כדי להיווכח שניבויו נכון עליו להגיע לאותה נקודת זמן. נאמר עליו שניבויו את העתיד דיי מדוייק (אם כי אולי לפעמים הוא טועה), אך זה אינו נובע מפשוט "ידיעה של העתיד", אלא הסתמכות על חוקיות טבע מסויימת והמצב הקיים (אותם הוא מכיר) אשר אינם מושלמים, ואם מושלמים אז לכל הפחות שאיננו מסוגל להתחשבנות מושלמת של כל הגורמים. כמו כן, זה פותר את בעיית ההתייחסות העצמית; כמו כל אדם הוא יכול לנבא אילו מעשים סביר שהוא יעשה בעתיד, במצב מסויים, אך בהגיעו לאותו רגע הרי שהוא יכול לפעול גם אחרת (למשל, תלמיד שכותב עבודה ומתכנן את זמנו מניח שלא יוכל להתרכז ולכתוב את העבודה בשעות מאוחרות, אך ברגע שאותה שעה מאוחרת הגיעה ייתכן שהוא בכל זאת "מתעלה על עצמו" וכותב). השינוי הנוסף אשר ברצוני להכניס הוא מעט בעייתי, אך נחוץ כדי להפוך את התנהגותו של אותו אינדיווידואל לאנושית יותר: אין הוא מסוגל לנבא במצבים בהם לא קיימת חוקיות ברורה. לכן, אין הוא יכול לדעת מה כתוב בספר עד שיפתח ויקרא אותו. הוא יוכל לנבא ניבוי חלקי של מה תהיה ההשפעה של הספר עליו, או על מה פחות או יותר הספר יעסוק על פי היכרותו עם הסופר, למשל. רבים מאיתנו עושים זאת, אך נגיד על האדם שלנו שהוא לוקח בחשבון יותר גורמים; מעבר להכרותו את הסופר על פי ספריו הקודמים, הוא יקח בחשבון גם את גילו הנוכחי של הסופר, כמה זמן עבר מאז ספרו האחרון, השפעות ואירועים אחרונים בחייו של הסופר, וכמו כן גם את הכיוון בו הרוח התרבותית נושבת וכיצד הסופר פעל ברוחות שכאלה בעבר, ארועים אקטואליים וכו' – כל אלא לשם אומדן טיב הספר שעומד לפניו, לפני שקרא בו. כאשר הוא עומד להפגש עם אדם אחר, אין הוא יודע באיזה מצב רוח הוא, האדם האחר, יהיה בעת שיפגוש אותו, אבל הוא כן יוכל לשער על פי אופיו של האדם, הנטיות הפסיכולוגיות שלו, מזג האוויר, אירועים אחרונים וכו'. הבעיה בהגדרה זו, של אי-יכולת ניבוי בעת "חוסר חוקיות ברורה" היא כמובן שניתן להגדיל ולצמצם את טווח סוגי האירועים הנכנסים תחת הגדרה זו. כיוון שהעולם דטרמיניסטי ("פחות או יותר") הרי שכל אירוע יכול להיחזות על פי חוקיו ותנאי ההתחלה. מה שאנו יכולים להגיד על מצבים או אירועים "חסרי חוקיות" זה שבמידה מסויימת רבים בהם המשתנים מהקבועים, או שאנו צריכים להתחשב בשרשרת סיבתית ארוכה יותר. כאשר אנו מבחינים בעציץ באוויר, אנו יכולים מיד לנבא כי ברגעים הבאים מה שהוא יעשה זה יפול מטה ויתנפץ. אין זה משנה איזה סוג של אדמה יש בתוכו, או סוג הפרח – הוא יפול. גם אין זה משנה סוג החומר ממנו עשוי העציץ – בכל מקרה יפול מטה. לכל אותם תכונות – סוג האדמה, הצמח, חומר העציץ, יש השפעה מכרעת על התנהגותו. שינויים קלים יכולים להוביל להבדלים שונים בחיכוך האוויר, ולאחר שיתנגש בקרקע, הרי שחומרים שונים יתנפצו שונה, ואדמה שונה תתפזר אחרת. ייתכן גם שהחומר ממנו עשוי העציץ יחזיק מעמד ולא יתנפץ כלל. יותר מכך, ייתכן שזהו בלון בעל טקסטורות מפורטות ביותר, או שהעציץ קשור בחוטים דקיקים מעלה, מה שיגרום לו לבצע תנועה בחלל אשר אין אנו ציפינו לה כלל. אבל בכל זאת טווח התוצאות האפשרויות כאן מצומצם בהרבה מאשר הניבוי של אילו מחשבות יעברו לנו בראש ברגע שנפתח ונקרא ספר לא מוכר לראשונה, או אילו השפעות יהיו לעלון בעל מסר פוליטי-חברתי שאנו נותנים לאדם זר על מעשיו העתידיים. שוב, כמה שהאדם מוכר יותר (כלומר, כמה שהמשתנים הידועים רבים מן הלא ידועים), אפילו לא כאינדיווידואל אלא כחלק מן החברה, נוכל להיות יותר מדוייקים בחיזוי שלנו. ועדין, טבעו של האדם הפכפך הרבה יותר מטבעם של עציצים נופלים.
כדי לקבוע מה נכנס תחת "בעל חוקיות ברורה" ומה לא, נוכל לומר שצריך להתקיים יחס מסויים בין המשתנים הידועים למשתנים הלא ידועים, יחס שאין טעם לקבוע אותו. עדין ניתן לשאול אילו משתנים גלויים לאידיאל שלנו ואילו לא ולמה, אך לא אענה על כך קודם כל מכיוון שנראה כי בלתי אפשרי לתאר יישות שכזו, אשר תפקידה לשמש כמהות-מעין-אלוהית אך אנושית באותו הזמן, ובנוסף לכך אין ברצוני ליצור אידיאל המסמן נקודה אליה יש להגיע, אלא אחד שמסמן כיוון בו יש ללכת.
אין עוד האידיאל שלנו "מושלם" , אך בעל עצמה גדולה בכל זאת. הוא אינו יודע בבירור דבר על העתיד עד שהגיע אליו, אך יש לו תצפיות מדוייקות בהחלט אשר מוכחות כנכונות בבוא העת. מעשיו שקולים ביותר, והוא יודע ("כמעט יודע") לכוון אותם כדי לגרום לתוצאות מסויימות. ואם להביט על תכלית המעשים, הרי שהוא יודע לכוון את מעשיו כדי לגרום למירב האושר לעצמו (ייתכן והמעשים שהוא חוזה כי יביאו אותו למירב האושר אשר הוא מסוגל להגיע אליו לא יהיו באמת אלו שיביאו אותו לאותו אושר מירבי, אלא מעשים אחרים אשר יביאו לתוצאות בלי צפויות עקב מקריות כלשהי יהיו היעילים ביותר, אבל אלו הראשונים יהיו בגדר מה שהוא מסוגל לחזות – ויהיה זה הרבה מעל מה שאדם "לא אידיאלי" יוכל לו.) ובאופן דומה הוא ידע כיצד לפעול כדי להביא למירב האושר לאנשים מסויימים אחרים. כלומר שידע (במובן המעורפל בו התייחסנו אליו עד עתה) מאפשר מימוש מדוייק יותר ומעצים את הכוונות המוסריות של האדם. לכן אדם שרצונו להיות מוסרי, כלומר להביא למירב האושר למירב האנשים, חייב לנהור אחר הידע, אחרת רצונו בבחינת החלטה לא רצינית. כפי שמטכנאי נצפה שיכיר את המכניקה בה מתעסק אחרת נראה בו טכנאי-צעצוע, כך נצפה מעושה המוסר שיכיר את העולם בו חי וכיצד הוא פועל ונע; כיצד גלגלי השיניים הקטנים ביותר שלו סובבים ונעים, חורקים בעדינות, מזיזים ודוחפים מנופים ובוכנות משומנים היטב.

אידיאל חברתי

כדי שחברה תגיע לאידיאל המוסרי, מירב האושר למירב האנשים, עליה להיות בעלת תכונות מסויימות. בתור אידיאל חברתי שכזה אציג מערכת שאיננה 'חברה' במובן מילולי, אבל יכולה לשמש כאנלוגיה מספקת: גוף חי. ניתן לתאר גוף חי, גוף האדם למשל, כאוסף של תאים, או "חברה" של תאים במקרה שלנו. לכל תא ותא יש צרכים משלו; כל תא זקוק לסוכרים וחמצן כדי לקיים מטבוליזם, והוא גם צריך להתפנות מפסולת כגון פחמן דו-חמצני. התאים גם מקיימים תקשורת, אם דרך פעילות עצבית ואם דרך פעילות הורמונלית. התאים גם נבדלים בפעילותם, צרכיהם, מיקומם; ישנם תאי עצם, תאי עור, תאי מוח, תאי דם ועוד רבים אחרים. ואף על פי שגוף האדם מורכב מכה הרבה תאים, בכל זאת הוא פועל כיחידה אחת. יותר מכך, יש לומר כי תאי האדם חיים בסימביוזה, הם תלויים אחד בשני ומשפרים את סיכויי ההישרדות אחד של השני בעזרת השיתוף פעולה ביניהם. וזה הוא לא פחות משיתוף פעולה מושלם ממש! הרי לא שמעתם על שכונות עוני בתוך גוף חי, כל תא מקבל את כל צורכו. אמנם יכול להיווצר מצב של נמק – מצב בו תאים מסויימים לא מקבלים את צורכם ומתים, אך זה ייגרם כתוצאה מגורם חיצוני כגון זיהום או פציעה, ולא בגלל מדיניות חלוקה לא הוגנת.
כיצד גוף האדם עושה זאת? כיצד הוא מספק את צורכי כל תאיו? האין זה בשל התקשורת המתמדת, הישירה, המדוייקת, בין החלקים השונים במערכת?
דוגמא אחרת לחברה הפועלת באיחוד היא מושבה של נמלים. אף על פי שאין נמלה וצרכיה דומים ולא בקצת לאדם, הרי שבכל זאת מושבת נמלים מדגימה אוסף של אינדיווידואלים הפועלים בהרמוניה ובכך מיטיבים עם הקבוצה, כלומר עם כל אחד מהאינדיווידואלים. כאשר אזור כלשהו בקן הנמלים נפגע, או שנמצא מקור חדש של מזון, שולחת המושבה זרועות, ממש כגוף אחד, מלוכד, של שיירות נמלים כדי לתקן או לאסוף את מה שדרוש.
אם יתקיים שיתוף פעולה שכזה בחברה אנושית, הנובע מתקשורת אפקטיבית ואמפתיה עם הפרטים האחרים, החברה תהיה מסוגלת כיחידה אחת לחתור למירב האושר לעצמה, כלומר למירב האושר למירב הפרטים הנמצאים בה. הרמוניה כזו תאפשר להפחית הרבה מן האנרגיה המבוזבזת כתוצאה מאי-תקשורת או מחשבות אגואיסטיות, ובאופן כללי תנצל את כח האדם והמשאבים האנושיים בצורה טובה יותר.

מיזוג האידיאלים

מה יקרה כאשר אידיאל האדם שהצגנו לפנים, יחיה בחברה אידיאלית שכזו? הרי שעתה הפחתנו מאותם "משתנים לא ידועים" והגדלנו את המשתנים הידועים. הזרות בין האנשים הופחתה, ולכן לכל אדם יש גישה ליותר אינפורמציה אודות האנשים סביבו. אירועים שעד אתה היו יכולים להיות מקריים (פגישה מקרית עם אדם מוכר, גילוי מקרי של אירוע במקום מסויים) נעשים למעשה ידועים מראש, דבר המגדיל את טווח האפשרויות שאותו אדם יכול להתחשב בו, וייתכן שגם הוסיף אפשרות מוסרית יותר בה יכול האדם לבחור. התועלתיות של האדם והמערכת גדלה.


[1] הפיסיקה המודרנית ותורת הקוונטים מראות שלא ניתן לבצע חיזוי דטרמיניסטי שכזה, אך כיוון של"אפקטים קוונטיים" יש מעט מאד השפעה בדרך כלל על חיי היום-יום (ניתן להמציא מצב תאורתי אליו ניתן להגיע, בו לאפקט קוונטי יש משמעות עצומה ברמת "חיי היום-יום", אך אין מצב זה שכיח, ובאשר הינו מלאכותי יש להתכוון להגיע אליו, ולמעט אנשים יהיה הציוד כדי ליצור מצב שכזה.), לשם ההפשטה "נסתפק" בקירובים והסברים של התנהגות החומר של מודלים דטרמיניסטיים כגון תורת היחסות או פשוט המכניקה הניוטונית, אשר כן מנבאים באופן נאה את התנהגות החומר בקני-המידה שהאדם הממוצע חושב בהם.

התחום בו אולי מכניקת הקוונטים נוגעת באדם בצורה המירבית היא של המוח; תחום ה"דינמיקת מוח קוונטית" מייחס לאפקטים קוונטים תפקיד משמעותי במוח. אותו תחום איננו מפותח, וישנם גם חוקרים המבקרים תורה זו, בין השאר בטענה שאין מרכיבי המוח קטנים מספיק כדי לאפשר לאפקטים קוונטים להיות מעבר ל"זניחים". אף על פי שכאן העניין עדין יותר, גם אם אפקטים קוונטים הינם משמעותיים מספיק במוח כדי להתייחס אליהם, לשם ההפשטה אנחנו נתעלם מהם, מה גם שהמשך הדיון יזניח כלל את הדטרמיניזם המוחלט, ואולי אף יזדקק לקיום מכניקת הקוונטים.

-==☆ ☆ ☆==-

על עשיית חכמה ומוסר

חלקים [א'] [ב'] [ג'] [ד']

מודעות פרסומת

שכר מינימום לחיילים

יום רביעי, יוני 25, 2008

בניגוד לעמדת הממשלה אישרה הבוקר ועדת העבודה והרווחה את העלאתה להצבעה בקריאה ראשונה של הצעת החוק המעניקה שכר מינימום לחיילי הסדיר. מדובר, כרגע לפחות, על משכורת של 3500 ש"ח, והעסק הזה יעלה למדינה מליארדי שקלים. לא ברור לי כל-כך הנושא של הגמול בשליש האחרון לשרות, של 2500 ש"ח לחודש, אשר גדל ל3000 ש"ח לתומך לחימה ו3500 ש"ח ללוחם. האם זה אומר שלוחמים יקבלו בשליש האחרון לשירות שלהם 7000 ש"ח לחודש?

אישית יש לי סלידה מהצבא גם מעצם התפקיד שהוא אמור לבצע, וגם מכך שהוא המוסד הכי אבסורדי שקיים במדינה, ולדעתי להוסיף עוד כמה מיליארדים של שקלים מדיי שנה לתקציב הביטחון זה רעיון רע מאד. אבל הבה נניח לזה לצד.

אני ארצה להתחיל דווקא מהדבר שנראה הכי חיובי בכל העניין הזה, מנקודת מבט סוציאליסטית. יש פה סוג של חלוקת משאבים מחדש; באופן אידיאלי, כולם משרתים בצבא, וגם כולם משלמים מיסים. כלומר, שיש כאן כסף שיוצא ממשקים פרטיים דרך ההורים העובדים (מס הכנסה וכולי), וחוזר חזרה לאותם משקים דרך הילדים המגוייסים לצבא. בעוד שאנשים משלמים סכומים שונים של כסף כמיסים (ע"פ מצבם הכלכלי), הסכום החוזר אל כל המשפחות הוא שווה, ערך שכר המינימום, ואף יש פה תגמול לחיילים שעובדים קשה יותר או מסכנים את עצמם יותר (תומכי לחימה ולוחמים). כלומר יש פה תגמול למשפחות בעלות כלכלה פחות מוצלחת, וגם תגמול לחיילים המתאמצים יותר. אני מניח שהסוציאליסטים בעד, הקפיטליסטים פחות.

אבל החוק הזה יוצר הרבה מאד בעיות. ראשית, הוא מדבר על שכר לחיילים סדירים, אבל לא ברור אם הוא לקח בחשבון (בתוך אותם מליארדי שקלים) את אנשי הקבע שאולי ירצו שיפור בשכרם. כאשר חייל עושה שירות של 36 חודשים עם משכורת עלובה, לחתום על קבע של שלשה חודשים, נגיד, כדי להרוויח כמה אלפים, נראה כמו דרך פשוטה להתחיל את האזרחות בנוחות רבה יותר. אבל אם אותו חייל ישתכר בשכר של 3500 במשך שלוש שנים, צריך יהיה יותר מכך (וזה פחות או יותר השכר שמקבלים כיום נגדים בתחילת דרכם) כדי לגרום לו להשאר עוד כמה חודשים על מדים. כיוון שהצורך בנגדים לא יירד, אך הפיתוי לחתום קבע כן, מן הסתם יהיה צריך לעלות גם את שכרם של אלו. שוב, מתקציב המדינה.

באשר לשימוש בכסף, אין לי ספק שהמרוויחים הכי גדולים הם הפאבים, הברים והמועדונים, שנדמה לי שאליהם נשפכת רוב המשכורת הצבאית, לפחות של אלו המשרתים בבסיסים סגורים ויוצאים רק בסופי שבוע, וגם לא תמיד בכולם. מנגד, לבנקים יוזרם הון חדש ורב מאד. סך הכל, לחיילים (ושוב, מדובר בעיקר על חיילים בבסיסים סגורים, אם כי זה נכון במידה מסויימת לכל החיילים באשר הם) אין הרבה על מה להוציא כסף. סך הכל הם לא צריכים לדאוג לאוכל של עצמם (כאשר הם אוכלים בצבא או בבית), לשכר דירה או משכנתא, וגם לא לארנונה או לכל ההוצאות השוטפות של בית. הם עוד לא לומדים, והם גם לא צריכים להאכיל פיות של אחרים. השימוש העיקרי לכסף יכול להיות בשביל לתמוך בהורים, ואם אלו לא צריכים תמיכה כזו, אני מניח שרוב הכסף יישב בבנק עד לשחרור. (באשר אליי: אני הייתי עד כה חייל קרבי ואני לא ראיתי את הבית יותר מדיי. אני לא זוכר לגמריי את כל המשכורות, אבל נדמה לי שעל 10 חודשי שירות קיבלתי סך הכל מהצבא כ6300 ש"ח. כרגע יושבים לי בבנק 3969 ש"ח, כלומר שהוצאתי עד כה 2331 ש"ח. נגיד שהייתי משלם על חשבון הפלאפון שלי, שזה עוד כ2000 ש"ח להערכתי. כלומר, הוצאה של 4331 ש"ח בעשרה חודשים. שמעתי כבר על אנשים ששותים משכורות של חודש בשתיים-שלשה ערבים של יציאה אחת, אבל ניחא. אני מניח שאולי הייתי מוציא יותר כסף אם הייתי מקבל שכר מינימאלי, אבל אני חושב שלא היה הבדל משמעותי (אבל אולי כן. כנראה הייתי קונה כבר את הסאבנוטבוק הזה של אסוס. ואקורדיון.) בכל אופן, עם שכר מינימום ואותם הוצאות, היו יכולים להיות לי עתה 30,669 ש"ח. סוויט. אם זה היה נמשך ככה כל השירות (שזו הנחה מוטעית מאד, אבל לצורך העניין), עם השחרור (לא כולל מענק שחרור) היה ברשותי 110,408 שקלים חדשים.

אני לא כל-כך בקיא בכלכלה, אבל ארצה בכל זאת להעלות את הנקודות הבאות. אם יוצאים מנקודת הנחה שחיילים לא מוציאים יותר מדיי כסף, אפשר להגיד שהלכה למעשה מה שהחוק הזה גורם לו, זה מעבר של כמות עצומה של כסף מתקציב המדינה לבנקים (לא בתור נכס, אלא בתור הון נזיל שהם יכולים לעשות בו שימוש). אם בכל רגע נתון יש כ150,000 חיילים סדירים (עשיתי חישוב מסויים ע"פ נתונים של מספר בנים ובנות המגיעים לגיל גיוס חובה ואחוז המשתמטים. אם למישהו יש נתון מדוייק אשמח לשמוע. אם מישהו ירצה פירוט של החישוב, אשמח להציגו), אזי מדיי חודש יופקדו לבנקים 525 מיליון שקלים חדשים, אשר כאמור, אם נצא מאותה נקודת הנחה, יישארו שם ללא שימוש. אפשר לעשות גם חישוב של כמה כסף פחות או יותר יישאר בקביעות בבנקים מהסדירניקים (לצורך ההפשטה אפשר להניח שעל כל חייל שמשתחרר, אחר מתגייס. באופן אידיאלי זה מה שגם אמור לקרות, כי הצבא אמור לאייש תפקידים מסויימים), אבל אז השאלה כמה כסף באמת יימצא בשימוש מאותן משכורות. אבל אפשר להניח שזה נותן לבנקים עוד כמה מיליארדים טובים.

אינני יודע מה הן ההשלכות של כך, של מעבר הון מהממשלה לבנקים, אבל אשמח אם מישהו שמבין בכלכלה יותר ממני יתן את דעתו.

ובאשר למטרה המוצהרת של החוק:

פרץ אמר כי "חוק חשוב זה מעניק לחיילי צה"ל את תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה, וכן נותן להם כלים להיערך לקראת שחרורם וכניסתם לחיים האזרחיים. זה רק מעט ממה שמגיע לחיילנו ולחיילותינו, ולבני משפחותיהם".

פרץ הדגיש כי "מטרת חוק זה היא לאפשר לחייל בשירות סדיר להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור, בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות. כמו כן, במצב המשק כיום ראוי למדינת ישראל לצייד את המשוחרר הטרי עם הון התחלתי מספק על מנת להתחיל את חייו האזרחיים בנקודת פתיחה טובה יותר מאשר ישנה כיום".

באשר לסמנטיקה, מעבר ליהירות ("חוק חשוב זה"), יש לשים לב שהחוק לא נותן לחיילים המשתחררים "כלים להיערך לקראת… כניסתם לחיים האזרחיים", אלא פשוט "יאמבה כסף", שזה דבר שונה לחלוטין. אני גם לא מבין איך אפשר "להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור". מה שאני כן מבין, זה שמטרת החוק, למעשה, זה להפוך את הצבא לצבא שכיר, ואז משעשע לראות את הציטוט של יו"ר הועדה ח"כ יצחק גלנטי "תמורה הנוספת לחיילים בשירות סדיר לא הופכת את הצבא לצבא של שכירים אלא מתגמלת נכון את החיילים בשירותם הצבאי ומגדילה את המוטיבציה שלהם לשרת".

ואני אומר שזה, הפיכת הצבא לצבא שכיר, הינו מטרת החוק, משתי סיבות.

ראשית, אם ננסה להבין איזה תחום נועד החוק לשפר, לא נוכל להגיע לתשובה. האם הוא אמור לשפר את הכלכלה? רווחה? ביטחון?

ייתכן והוא אמור לשפר את הכלכלה (בכל מקרה, הוא יביא לשינוי, כפי שציינתי להעיל. כאמור, אשמח לקבל התייחסות ממישהו שמבין בכלכלה), אבל אז המטרה הזו צריכה להיות מוצהרת ולא גלוייה. החוק לא אמור לשפר את תחום הרווחה, שכן אם היינו רוצים לעשות זאת היינו מתגברים את תקציב הרווחה ולא תקציב הביטחון. גם את הביטחון החוק לא משפר, כי החיילים הינם חיילים כך או כך, ומצייתים לפקודות. זה שהם יקבלו שכר גבוה יותר לא ישפר את תפקודם. ולו מישהו חושב לשנייה שהחוק יגביר את הרצון להתגייס וכך יקטין את ההשתמטות שישכח מזה מהר, שהרי להשאר באזרחות ייאפשר אותו שכר מינימלי, אם לא יותר, ובנוסף לזה ת"ש מטורף שבצבא צריך להרוג בשביל לקבל כזה. "תחושת השיוון" זה לא יותר מנחמה. אין פה תגמול אמיתי. מי שלא ירצו להתגייס ימשיכו שלא להתגייס. זה לא מה שימשוך אותם. וזה גם לא יגביר שום מוטיבציה של שום חייל. מחשבה נאיבית מאד וצרת ראייה.

אם כן, כיוון שהחוק לא בא לשפר שום תחום, אפשר רק להביט על המקום הפרקטי הצר שהוא כן משפר, שזה התנאים הכלכליים שהחיילים משתחררים איתם ומשרתים איתם. כלומר, הפונקציה של החוק זה להפוך את החיילים לשכירים. והמרחק מצבא של חיילים שכירים לצבא שכיר הינו. . .

בנוסף לזה, " תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה", " בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות". החוק הזה הופך את ההשתמטות ללגיטימית. המצב יהיה שההשתמטות לגיטימית, והגיוס לגיטימי. כלומר יש כאן ברירה – ומכאן שהצבא יהיה שכיר. אני לא אומר שזה מה שיקרה למחרת יישום החוק, אבל אני רק מצביע על כך שיש פה עוד צעד בתהליך.

מעבר לכך, הבה נהייה ראליים. צריך לזכור שתקציבים זה עניין בעייתיי. כולם רוצים כסף למשרד שלהם, וכולם נלחמים על כך. ותמיד יש קיצוצים. ומה אם החיילים יהיו שכירים (לא הצבא שכיר, אלא החיילים, שזה מה שהחוק בא לעשות), ויהיו קיצוצים? נכון מאד, צריך לקצץ. אי-אפשר שלא לשלם משכורת. אם יש חוק שכר מינימום לחיילים, אז החיילים חייבים לקבל אותו. נאמר ויש קיצוץ, ויש בעיה לשלם לחיילים. מצד אחד זה נותן אפילו לגיטימציה לחיילים לשבות, אבל מצד שני ישנן פקודות שחיילים חייבים לציית להם, כך או כך. אז בהתחלה יפתרו את זה עם פקודות ועם דחיית השכר. אבל כעבור תקופה ישכילו להבין שכדי להמשיך להחזיק את הצבא, כדי לא להסתבך בכל מיני בעיות כלכליות, צריך להקטין את כמות החיילים. דבר זה יוביל בהכרח לאף קלות רבה יותר מזו הקיימת כיום לצאת מהצבא מסיבות כאלה ואחרות (רפואיות, נפשיות וכו'), מה שיוביל למעשה לכך שנערים בני גיל גיוס יוכלו לבחור אם להתגייס או לא (כי זה יהיה קל מאד לקבל פטור) אם לא יוביל לכך אפילו להלכה (קרי, באמצעות חקיקה של גיוס לא חובה).

הדמייה של שוק חופשי

הבה נביט על זה מזווית ראייה נוספת.

אני מאמין שכל חברה או מוסד אשר שוררת בה כפייה מסוג כזה או אחר (כמו בצבא) הם מקולקלות, אבל שכר המינימום יגרום לצבא להיות רק יותר אבסורדי ממה שהוא עכשיו. החוק הזה מכניס חוקים של כלכלה אזרחית לצבא (אגב, עוד סממן לכך שיש פה תהליך בכיוון הפיכת הצבא ל"צבא שכיר"). אין פה סתם הגדלת שכר שרירותית, אלא קביעה של שכר חייל כשכר המינימום של אזרח. אבל צריך לזכור שבעוד שאזרח בוחר לעבוד במקום מסויים, ועסק בוחר להעסיק אזרח מסויים, החייל איננו בוחר לשרת אלא זה כפוי עליו מטעם החוק, ובאותה מידה הצבא איננו בוחר לגייס את אותו חייל. חייל איננו יכול להיות מפוטר. וחייל יודע שהוא איננו יכול להיות מפוטר (בגלל זה השכר גם לא יגביר את המוטיבציה). למה צריך להגביר את המוטיבציה? ברור שיש כאן רק תירוץ. חייל חייב לציית לחוקים, או להיענש. חיילים שהם חסרי תועלת ימשיכו להיות חיילים ולקבל שכר מינימום. למה? ככה. הם לא יעשו שום דבר (ויש מספיק כאלה) אבל הם יקבלו את אותו שכר מינימום שחיילים אחרים שעובדים קשה יקבלו, ואת אותו שכר שאזרחים מקבלים. אבל בלי לעשות כלום. הם יקבלו את השכר הזה רק על כך שהם מגיעים לבסיס. למה המדינה צריכה לממן אדם כזה? למה האזרחים משלמי המיסים צריכים לממן כל-כך הרבה בני-אדם שלא עושים כלום? והרי שאי-אפשר לפטר אותם. החיילים נמצאים בצבא מתוך חובה.

יש כאן הנחה מוטעית שמה שמפריע לחיילים זה הכסף שחבריהם הפטורים מגיוס עושים באותו הזמן. וזה פשוט מטומטם. הכסף זה לא הבעיה, אלא שני המשתנים האחרים במשוואה, עבודה וזמן. חייל יודע שהפטור מגיוס מתחיל את חייו, לומד, מתנסה, חיי את החיים, שלוש שנים לפניו. כסף לא מפצה על כך. ואותו פטור מגיוס חובה לא צריך לעבור את החרא שהוא צריך לעבור, כמו לטייל בכפר ערבי כשיכולים לצלוף בך כל רגע, לשבת במארב בגשם ובקור, או להצלות שעות ממושכות בתוך גוש מתכת גדול שקוראים לו נגמ"ש. או אפילו, הוא לא צריך להתמודד עם בירוקרטיה מטופשת ולא הכרחית, או בוסים חסרי שכל שעושים דברים רק כדי שיהיה לך פחות טוב. האזרח יכול להתפטר. לחייל זה "כל הזין". גם על כך כסף לא יפצה.

מעבר לכך, החוק מגביר את האי-שיוון בתוך הצבא עצמו. האם השבועות שהקרבי סוגר, שומר ומתפקד בהם ימים ולילות, שווים ליומיות שהג'ובניק עושה? או מה עם אותם חיילים שמשרתים יומיים בשבוע, אם לא פחות? האם גם הם יקבלו שכר מינימום? החוק אומר שכן, אז כנראה שכך יהיה.

צריך להבין שהתפקוד של חיילים אף פעם לא התבסס על כסף. הוא התבסס על ערכים (מפוקפקים, אם אתם שואלים אותי) במקרה האחד, ועל ציות לחוק במקרה האחר, אבל אף פעם לא על כסף. הדבר היחיד שהכנסת הכסף לכל העסק תעשה זה הפיכת הצבא לשכיר. זה לא יגרום לשום דבר אחר. לא לשיוון, לא לניחומים, לא כלום. רק הפיכה לצבא שכיר.

ד"ר קראטה

יום שלישי, יוני 24, 2008

נתקלתי עתה בכתבה משעשעת זו, הנכתבה לפני כשבועיים. "הצעה: הרופאים ילמדו קרטה כדי להילחם בחולים אלימים". קראתם נכון. בקצרה, הכתבה מדברת על תגבור השמירה והאבטחה בבתי-חולים, בין השאר גם דרך לימוד קרטה של הסגל הרפואי, בתשובה לעלייה (או אולי, פשוט רמה גבוהה) של האלימות כנגד רופאים מצד מטופלים.

התגובה שלהם מוגזמת. מצד אחד, רופאים וסגל רפואי בכלליות מחוייבים לתת שירות ל'לקוחות' המגיעים אליהם. בניגוד לנותני שירות אחרים שיכולים אולי להמנע, במידה והם רואים לנכון, מלתת שירות לאנשים מסויימים כי הם רואים בהתנהגות שלהם גסות או אי-נעימות או עוינות, הרי שלא ייתכן שרופא יגיד לחולה או פצוע שלא ייטפל בו. לא ייתכן. ובגלל חוסר הברירה הזה, הגיוני כביכול לתת להם את הכלים להתמודד עם כל מטופל שהוא. אבל בכל זאת, סביר להניח שאותם אנשים שמפעילים אלימות כנגד רופאים, מפעילים אלימות גם כנגד אנשים אחרים. כלומר, שאותם אנשים אלימים בכלליות, ולא אלימים במיוחד כנגד אנשי רפואה. עניין זה קריטי; הבעיה נמצאת במטופלים, ולא בנותני השירות.

איפה הבעיה היא לא בלקוחות אלא בנותני השירות? במקומות שחשופים יותר לאלימות או מזמינים זאת אליהם. בנקים, לדוגמא, או חנויות תכשיטים, אשר מחזיקים חפצים קלים בשווי רב, או פשוט כסף במזומן, ולכן מהווים מטרה נוחה יותר לשוד. לכן הגיוני לתגבר בהם אבטחה.

אבל אין שום דבר ברופאים אשר מזמין אלימות כנגדם. מילא, ליצנים, נגיד, אם היו חושבים לתגבר אותם באנשי שמירה או ללמד אותם קונג~פו, הייתי מבין. אבל למה רופאים? אולי יש סיבה מיוחדת, ואני אשמח ביותר אם מישהו יפנה את תשומת-ליבי לכך, אך אינני רואה אותה. ואני, כרגע, לא חושב שקיימת כזו סיבה.

מה שצריך לטפל בו, אם כן, זה באלימות בחברה שלנו, ולא באבטחת הרופאים. אין ספק שצריך ליצור סביבה בטוחה לרופאים לעבוד בה, אבל צריך ליצור את הסביבה הבטוחה הזו לכל אדם במדינה, והרי שאנחנו לא נתחיל ללמד את כולם קראטה (אם כי אני אישית לא מתנגד, אבל ספק אם זה יקרה :) או נציב אנשי אבטחה בכל פינה.

הפתרון הוא מגוחך, שכן הוא יוצא מנקודת הנחה שיש לאנשים סיבה להיות אלימים יותר כנגד רופאים. צריך לטפל באלימות בחברה עצמה, ולא לבזבז משאבים במקומות ובדרכים שלא יפתרו את הבעיה כלל.

פיפוש

יום ראשון, יוני 22, 2008

רק רציתי להשב את תשומת-לבכם, שכבר לפני כחודש וחצי, ב7 למאי, הוציאו להורדה בחינם את כל משחקי פיפוש (למעשה, הוציאו רק שלשה מתוך ששת משחקי גיליוטין, אבל בינינו, זה שלושת המוצלחים).

אז אם מישהו שיחק בעבר בקלאסיקה הישראלית הזו ומתגעגע, מוזמן להוריד את תככי הרייטינג, פיפוש, ופיפוש 2 הנמצאים בעמוד ההורדות.

תהנו,

על עשיית מוסר וחכמה ~ ב'

יום שישי, יוני 20, 2008

ביקורת על תורתו של מיל

ישנה בעיתיות בתורתו של מיל אשר נחשפת במילותיו "בין שתי הנאות, אם יש אחת אשר לה כל או כמעט כל מי שהתנסה בשתיהן נותן העדפה מוחלטת, ללא תלות בהתחייבות מוסרית להעדיף אותה, זאת ההנאה הרצויה יותר", כלומר, ה"איכותית" יותר. הבעיה נמצאת ב"כמעט כל". כלומר, ברור מדבריו, וגם אילו לא היה עושה הבחנה זאת היינו מעלים זאת על דעתנו, כי ישנם אנשים בעלי העדפות שונות בעניין הנאות מסויימות, גם כאשר כל אותם אנשים מכירים טוב את אותם ההנאות. הבעיתיות כאן נובעת מכך שאין "איכות" אבסולוטית של הנאה, ולכן ישנה גם בעיה לעשות שימוש באותו ערך של "איכות" הדבוק להנאה מסוג מסויים בהכרעת איזו בחירה היא המוסרית יותר. בעוד שבקלות אנו יכולים למדוד ולהעריך משך של הנאה בזמן, וכך להעדיף את האושר הארוך יותר על הקצר בשיקולינו התועלתיים, יהיה זה מעט קשה יותר להעריך את ה"איכות". כמובן, ניתן לפתור סוגייה זאת על ידי קביעה כי אין האיכות ערך אובייקטיבי אלא סובייקטיבי, ולכן משתנה בין אדם לאדם. אך בכל זאת אני רואה לנכון לנסות להסביר מעין הבדלים אלו בהעדפה צומחים.

קודם כל, הנאה וסבל הם חוויות, ולכן יוצא מכאן שהן בהכרח סובייקטיביות. אין האדם נבדל מעולם החומר; סידור מסויים של חומר, מורכב ביותר, הוא שמאפשר לו לחוש ולחוות. אבן איננה יכולה להנות מיום סתוי נעים, או ממוסיקה. אדם, שסידור החומר שלו שונה מזה של האבן, כן יכול להנות מדברים אלו. באופן דומה, כפי שהאבן שונה מהאדם, אדם אחר יהיה שונה מאותו אדם ראשון גם כן. אמנם לא באותה מידה, אבל ייתכן ובמידה מספקת כדי שיחווה ניסיונות דומים בצורה שונה. אפשר בלב שקט להכניס כאן את המונח פיסיולוגיה, ולטעון כי בני-אדם שונים במבנה הפיסיולוגי שלהם במידה כזו או אחרת, מה שמוביל לשוני בחוויתם ארועים דומים, ומכאן שהשוני בחוויה טבוע בהם (אלא אם משהו במבנם משתנה). דוגמאות בולטות לכך יהיו, למשל, חווית אדם טיפוסי בעת שהולך לקולנוע, לעומת זו של העיוור. ברור שחוויתם שונה בתכלית, וניתן לנחש שהעיוור יעריך חוויה זו הרבה פחות. דוגמא קיצונית עוד יותר תהיה הליכה למוזאון לאמנות. ניתן לומר כי אין זה שהעיוור חווה אחרת את השהייה במוזאון, אלא אין הוא חווה אותה כלל. אין הוא חווה את הצפייה בציורים. אבל זה יהיה לא מדויק. אמנם אין הוא רואה, העיוור, את הציורים, אבל הוא כן חווה את ההליכה למוזאון. בצפייה בסרט הוא כן קולט את הקולות והמוסיקה, אף על פי שאין הוא רואה את התמונות. טענה אחרת שניתן להביא היא כי חווית הן מורכבות; לכל חוויה יש מספר רכיבים – "חוויות קטנות" שמרכיבות אותה, ובני-אדם שונים שואבים רכיבים שונים מאותו סלט חוויתי של אירוע מסויים. אבל אין תיאור זה יניח את דעתנו, שכן לעולם בני-אדם יבחרו בין מספר חוויות מורכבות ולא בין מרכיביהם. כמו כן, לא תמיד אנו מודעים לכל הרכיבים של החוויה שאנו חשים. אמנם לעיוור ברור שהוא מפספס חלק גדול מהחוויה של הסרט, אבל ייתכן ואדם כלשהו לא יהנה מהופעות במועדון מסויים ולא ידע להניח את אצבעו לסיבה לכך, כאשר זו נעוצה בכך שהמועדון תמיד דחוק בקהל, או אולי משהו בתאורה שמפריע לו, בלי שיהא מודע לכך.
דרך אחרת ליישב את הסובייקטיביות יהיה צמצום היישות שאנו קוראים לה "אדם". במקום לקרוא לגוף כולו "אדם", נקרא רק למוחו כך, ונגדיר, לשם דיון זה, את הגוף כחלק מהסביבה. דבר זה יאפשר לנו להתייחס לחוויות דומות כחוויות שונות, בלי לפרק אותם ל"רכיבים חוויתיים". ייתכן ונצטרך להרחיק לכת עוד טיפה, ולהגיד שבאופן מסויים, המוח הוא גם הסביבה של עצמו. בצורה כזאת אנו יכולים לראות כיצד חוויות דומות כביכול למעשה שונות לחלוטין, שכן מה שקורה מחוץ לגוף הוא רק שלב אחד בשרשרת הסיבתית. דבר זה דומה לחוויה השונה של שני אנשים המגרדים כרטיס מזל, כאשר אחד מהם זוכה והשני לא. חוויות יכולות להיות דומות, אבל בגלל מבנה פיסיולוגי שונה של הגופים של בני-אדם שונים, גורם זהה מבחוץ מוביל ל"אירוע" שונה ברמה הגופנית, ולכן מבחינה מסויימת החוויה, בסופו של דבר, אחרת לגמרי; לא "חלקית" אלא פשוט אחרת. ניתן לטעון שזו פשוט דרך מתוחכמת יותר להגיד אותו דבר, שחוויות הן מורכבות, שכן אצל העיוור בקולנוע, אם לחזור אליו, האוזן כן מובילה ברמה העצבית לחוויה זהה או כמעט זהה כמו של האוזן של האדם הרואה, והעין לא עושה זאת, כלומר ששוב זה רק עניין של חלקיות החוויה. אבל למעשה מודל זה פתר לנו שתי בעיות שהיו לנו קודם. זה לא נכון להגיד שהעיוור רק חווה חוויה חלקית, שכן הוא פשוט חווה אותה אחרת. בני-אדם לא חווים אירועים על חלקיהם, אלא בבת-אחת, בלי לפרק לגורמים. כאשר אדם צופה בסרט, אין הוא רק מקשיב לחוד ורואה לחוד; יש אינטראקציה בין שני החושים, יש ביניהם קורלציה. אין האדם הרגיל בסרט חווה ביחד את מה שהעיוור והחרש חווים לחוד, אלא הוא חווה משהו גדול יותר, שלם יותר. מנגד, החרש אשר מסתמך רק על ראייתו נותן לה מקום נכבד יותר מזה שנותן לה השומע, ולכן חווה את ראייתו אחרת. כמו כן, דבר נוסף אשר מודל זה מסביר שהסבר ה"חוויות המורכבות" לא, הוא הבדל החוויה בין אדם שרואה סרט לראשונה, לבין אדם שצופה בסרט בפעם השנייה, או השלישית. כיוון שזה אותו סרט עצמו, הרי שאין הבדל ברכיבים, ובכל זאת חוויתם שונה. המודל האחרון יסביר זאת בכך שהצפייה הראשונה בסרט שינתה את המוח, דרך זיכרון, כלומר שה"סביבה" השתנתה, ולכן החוויה שונה.
עם מודל זה צמצמנו למעשה את החוויות לפעילות מוחית. ערטלנו את החוויות האנושיות מתוכנן, ונשארנו רק עם חוויות כמעט-מופשטות מסוג של תנועת דופמינים ואנדורפינים ורכיבים כימיים וחשמליים אחרים במוח, מודל כמעט מתמטי שקורא לחווית "איכותית" יותר במידה שהיא משחררת יותר סוכנים מוחיים "חיוביים" מחוויה אחרת. גם כאן, בדומה להסבר של "חוויות מורכבות" יש בעיה לאדם הממוצע לבחון את החוויות (כלומר, את הפעילות המוחית), אבל בניגוד אליו יש לפחות עדות אמפירית לשוני החוויתי – אותם סוכנים מוחיים.

הבה נניח זאת לרגע בצד, ונקח זווית רחבה יותר על הנושא. ננסה לעמוד על ההבדלים בבחירה (בין שתי הנאות על ידי אנשים "מנוסים") הנובעים לא מההנאה עצמה, אלא מההקשרים בה היא נמצאת. כלומר, ננסה לענות על השאלה מהי "התנסות", או איך ניתן להכיר הנאה מסויימת, והאם יכולים להיות הבדלים באיך שאנשים מכירים חוויות זהות או דומות הנקראות בשם זהה. כאן נתעסק בעצם ב"ידיעה" של טיב ההנאות, מה שיתקשר לנושא הקודם.
אנשים שחווים אירועים זהים בצורה שונה, גם יזכרו את אותם אירועים בצורה שונה, כלומר שהרעיון שיבנה במוחם של פעילות מסויימת לא יהיה זהה. זה כמובן יכול להוביל לשוני בהעדפות; אדם שנהנה מפעילות מסויימת יותר מאדם אחר, יטה להעדיף אותה יותר. השוני יכול לנבוע לאו דווקא משוני באדם עצמו (כלומר, החווה) אלא משוני בחוויה עצמה הנגרם עקב מקריות. בניגוד לדיון הקודם שעסק באנשים שונים הנוכחים באירוע זהה, כאן אנו מתעסקים בוואריאציות של אותו אירוע, אותה פעילות, ומבחינתו לצורך הדוגמא האנשים זהים. כשאני אומר "וואריאציות" אני מתכוון לשלל החוויות שיכולה פעילות אחת, שנקראת בשם מסויים, להציע. הבה נבחן את הדוגמא הבאה: ילד א' וילד ב' שניהם יוצאים בפעם הראשונה לשוט בקאנו. שניהם נהנים, אך ילד ב' במהלך הפעילות מתהפך עם סירתו וכמעט טובע. שבוע לאחר מכן ילד א' נלהב מהרעיון לצאת שוב לשיט, בעוד שילד ב' מעדיף לחזור אל עיסוקיו הישנים והיבשים. ייתכן שלאחר מספר שיוטים קורה גם לילד א' אותו דבר, אבל כיוון ויש מאחוריו יותר שיוטים "מוצלחים" הוא לא נותן לעניין להשפיע יותר מדי על יחסו כלפי התחביב, וגם אם נבהל תחילה, חוזר לשוט תוך זמן קצר. שני הילדים חוו את מלוא החוויה – שניהם שטו בקאנו ושניהם גם התהפכו עם קאנו. אבל העדפה שלהם שונה. ילד א' (בעל שיט הבכורה המוצלח), למשל, מעדיף לצאת לשיט מאשר לצאת לפיקניק, בעוד שילד ב' מעדיף את הפיקניק. כלומר, ערך ה"איכות" נחלק כאן. אבל אל עלינו לשכוח כי נאמר "אם יש אחת אשר לה כל או כמעט כל מי שהתנסה בשתיהן נותן העדפה מוחלטת", יש עניין של "הרוב קובע". אמנם תחילה ציינתי זאת כבעיה, אבל כאן זה דווקא מיישב אותה. אותו "רוב קובע" מאפשר לצמצם את השפעת המקריות על ערך האיכות של חוויה. כך, הנאות מסוכנות פחות יהיו איכותיות יותר, שכן מלבד מקרים נדירים אין הם מסבים נזק יוצא מן הכלל, בעוד שהנאות מסוכנות יותר, כגון ספורט אתגרי, בהן יש יותר פציעות או התקלויות לא נעימות "בפעם הראשונה" אולי יהיו איכותיות פחות (אם כי במקרים אלו נראה שדווקא ה"סכנה" מהווה חלק מההנאה מהפעילות). עוד דבר שיכול להיות זה שלאדם יהיה כשרון לפעילות מסויימת, למשל טניס, מה שיוביל אותו לחוות את המשחק אחרת מאנשים אחרים. הוא, בניגוד לאנשים לא-יוצלחים בטניס, כנראה יהנה הרבה יותר מן המשחק, ומבחינתו חוויה זו תהיה איכותית יותר. אבל שוב, כיוון שכשרונו הוא יוצא דופן, הכרעתו בטלה מול חריצת הרוב (המוכשר פחות).
עתה נבחן דוגמא מסוג שונה. גם בדוגמא זו קיימת "מקריות", אבל במובן אחר; מקריות לא במובן של "מזל", אלא מקריות הנובעת מאותן וואריאציות שונות של חוויה אחת, או מאיחוד של חוויות שונות בעלות מכנה משותף תחת שם אחד. למשל, שני אנשים נחלקים בדעותיהם; אחד מעדיף לקרוא ספרים מאשר לראות סרטים, והשני מעדיף לראות סרטים על פני קריאת ספרים. בדומה לילד הטובע, ניתן להגיד שייתכן והראשון ראה רק סרטים רעים, ואולי נתקל בהרבה ספרים מצויינים, בעוד שהשני נתקל בסרטים טובים אבל בספרים גרועים. במקום אפשר להגיד גם משהו אחר, שהחילוקי דעות הם רק לכאורה, רק עניין של כותרת. שניהם מכירים את שתי החוויות, אבל בצורות שונות. הראשון מעדיף ספרי אימה על פני סרטי אקשן, בעוד שהשני מעדיף סרטים זרים על פני ספרות הרפתקאות. כאשר זה מנוסח ככה, נראה כי לא קיים קונפליקט באמת, שכן הגדרת החוויות שלהם לא חופפת. אפשר גם לפתור את זה בדרך הפוכה; ניתן לומר ששניהם אוהבים שמספרים להם סיפור (אם דרך ספר ואם דרך סרט) ומעדיפים זאת על פני הליכה לים למשל (אם כי יתכן אדם שלישי שבכלליות מעדיף הליכה לים על פני פעילויות אלו) – כלומר, על-פיהם, "צריכת נרטיבים" היא פעילות, הנאה, איכותית יותר מאשר הליכה לים. אבל בכל זאת, לעתים יש לבחור בין סרט או ספר, כך שלא יעזור לאגד אותם יחד, ולעתים החוויות כן חופפות ובכל זאת יש חילוקי דעות בעניין של איזו הנאה טובה יותר. נחזור אל כך בהמשך.
וואריאציה נוספת לחילוקי דעות בעניין איכות הנאה נעה בין עניין הפיסיולוגיה לעניין השני, של התנסות שונה של חוויה דומה, אם כי היא דומה יותר לשני. ייתכן ולארוע מסויים בחייו של אדם, בין אם זו טראומה או מקרה בעל משמעות חזקה עבורו, תהיה השפעה כזו עליו שתשפיע על העדפותיו בקשר לפעילויות מסויימות. זה מזכיר את החוויה הלא נעימה של הילד הטובע, אבל ישנם מספר הבדלים בין הדוגמא של הילד לבין מה שאני רוצה להציג עתה – השפעה פסיכולוגית עמוקה על האדם הנובעת מאירוע בעבר. קודם כל, ההבדל יכול להיות בכך שהתנסות בחוויה אחת תשפיע על העדפה של חוויה אחרת. לילד הייתה חוויה לא נעימה בתחום השיט בקאנו אשר הובילה אותו להעדיף פעילות זו פחות, אבל ייתכן גם שלאדם יקרה דבר-מה מזעזע וטראומטי אשר יוביל אותו להעדיף פחות חוויה מסוג שונה, רק בגלל קשר אסוציאטיבי (למשל, אדם שקרה לו משהו נורא על חוף הים אשר בעקבות כך ימנע ללכת לשחות בים, ואולי לשחות כלל). כמו כן, ייתכן והאירוע אשר גורם לאדם להעדיף פחות הנאה כלשהי נמצא אצלו בתת-מודע, כך שאיננו מודע אפילו לשקלול בחירתו, בניגוד לילד שזוכר את התהפכותו בשבוע לפני ושבעקבות כך הפעילות איננה מוצאת חן בעיניו.

מלבד כל אלה, יש לבצע הבחנה נוספת. מעשיו של האדם אינם מרחפים בוואקום; כל פעולה שלו נתונה בהקשר מסויים. יש לשים לב שהעדפה של הנאה אחת על אחרת איננה אבסולוטית, כלומר שהעדפה יכולה להשתנות בתלות המצב. למשל, אדם יכול להעדיף לקרוא בבוקר, אבל לראות טלוויזיה בערב. ייתכן ומשחק דמקה הינו הנאה איכותית יותר מאכילה, אבל כאשר אדם נמצא ברעב הוא יעדיף לאכול. כמו כן, לאדם יש שינויי מצב-רוח, וייתכן והעדפותיו ינועו יחד עם שינויים אלה; אדם כלשהו יעדיף לשחק כדורגל עם חבריו כאשר הוא שמח, אבל יעדיף לקרוא שירה כאשר עצוב, למשל. מבחינתו אין הכדורגל עדיף על שירה, או להפך (אולי דווקא יסנרג את הכדורגל כי הוא מעדיף להיות שמח מאשר עצוב, אבל הרי שבמצבים מסויימים הוא כן מעדיף את הפעילות האחרת) אלא זה תלוי מצב-רוח. אפשר לקחת דוגמא קיצונית אף יותר של אדם החי בצפון פינלנד הקרירה והחשוכה ומעדיף באופן כללי להשאר בבית, וכאשר עבר לפתע לגור בארץ טרופית החל מדי יום לטייל בחוץ. שוב יש כאן גם עניין של חוויה שונה (לטייל באקלים א' מול לטייל באקלים ב') אבל בכל זאת הטיול נשאר טיול.
כמו כן, צריך להיות ברור שבמערכת המוסר שלנו פעילויות לפעמים עדיפות לא בגלל ההנאה אשר גלומה בהן עצמן, אלא בהנאה שהן יגרמו לה בעתיד, או הסבל שהן ימנעו. דבר זה יכול להוביל להעדפה של פעילות מסויימת על פי שיקולים אלו. אדם יכול להנות מהתנדבות במוסד לילדים מפגרים, אבל להנות יותר מיציאה חברותית לפאב, אבל בכל זאת תמיד, כאשר זה מתאפשר, יעדיף את פעילות ההתנדבות מאשר האחרת. מעבר לכך, כפי שגם מיל ציין, יכול להיווצר אצל אדם קשר חזק בין אושרם של אחרים לבין אושרו שלו, לכן אדם שכזה יוכל להעדיף סוג אחד של פעילות כאשר המצב מאפשר לו להעניק אושר לאחרים, ויעדיף פעילות אחרת כאשר לא. כלומר, הוא לא מעדיף את הפעילות מהסוג הראשון באופן מוחלט, אלא רק במצבים בהם היא מועילה יותר לאחרים מאשר פעילות אחרת.

סיבה נוספת שיכולה להוביל לחילוקי דעות בעניין איזו הנאה עדיפה מתקשרת ישירות אל הרעיון של ידע. ישנם סוגי פעילויות שמצריכות ידע או ניסיון מוקדם. למשל, ספר שיש בו התייחסויות לספרות קלסית ידרוש הכרה בזו כדי להנות ממלוא מה שהוא מציע. ייתכן וכדי להבין ולהנות מסרט העוסק בנושא כלשהו, יש לחוות חוויה מסויימת אשר תיצור הזדהות הכרחית. מעבר לידע, יש גם עניין של התרגלות, התרגלות לזרם. כדי להנות מאמנות מסויימת, ייתכן וצריך להתרגל לזרם שלה. לאדם המערבי מוסיקה אשר אינה מבוססת על הסולמות שהוא מכיר, למשל מוסיקה מזרחית, תשמע לו מוזר, אך ייתכן שלאחר מספר שמיעות הוא יתרגל אליהם ויהנה ממנה. הדבר בולט בעיקר בתנועה של זרמים לאורך ההיסטוריה; ברור שלא משהו באדם עצמו השתנה לאורך השנים, אין הוא "התפתח", אלא התרגל – האקספרסיוניזם של וואן גוך לא הוערך כלל בזמנו, בעוד שכיום אין הדבר כך. גיטרה חשמלית הייתה כלי נגינה לא רציני בעת השקתה (מול הגיטרה האקוסטית או הקלסית), וכיום היא כלי נגינה כמעט באנלי (דבר זה מתקשר גם לנושא אחר, שאגע בו תכף). כאן אפשר לנסות להרחיב את מושג ה"הכרה" של הנאה מסויימת; הכרה תהיה לגיטימית לחריצה בין שני הנאות רק כאשר היא כוללת בתוכה לא רק את חווית ההנאות עצמם, אלא גם את כל הרקע הדרוש, או לפחות הכרה של השפה המשומשת בסוג החוויה הזו – לדוגמא, הכרת המבנה הבסיסי של בלוז כדי להבין את השינויים במבנה של שיר בלוז מסויים. הגדרה זו יוצרת בעיה מצורת השאלה "מה הוא הרקע הדרוש (לחוויה מסויימת..)?" ואם שאלה זו הייתה נענת, ניתן היה אף לשאול, האם יש זרם (מוסיקלי, אמנותי, ספרותי..) איכותי יותר מהאחרים? זה שאילו ניתן היה 'להכיר' לאנשים את כל הזרמים הקיימים (אם זה בכלל אפשרי תיאורתית, לא רק מעשית) כולם היו בוחרים בו? אם כי נראה שאילו היו מכירים לאדם את כל הזרמים, באופן כלשהו כל אלו היו הופכים בראשו לזרם אחד, כאשר לחלק מהזרמים יש יותר השפעה ולאחרים פחות, וכל יצירת אמנות הייתה נבחנת כשלעצמה, ולא כחלק מזרם אמנותי מסויים (מה שהיה אפשרי קודם ולא עתה, כיוון וביטלנו במובן מסויים את הזרמים) – ואז נבחנת רק על ידי התוכן שהיא מעבירה, או המצב, ההקשר או מצב הרוח בה היא נצרכת.
למרות כל הסיבות המצויינות להעיל, אנו מרגישים בכל זאת שלעתים בני-אדם מעדיפים פעילות אחת על פני אחרת "בלי שום סיבה". לזרמים ישנה השפעה נוספת – מעבר להרגל הפסיכולוגי והקוגנטיבי של אדם כלפי סוג מסויים של פעילות, ישנו גם הרגל חברתי. ישנם הנאות ופעילויות שונות הנחשבות יותר בתקופות ומקומות שונים. "טרנדים" מובילים להעדפה של פעילות מסויימת על פני אחרות, לא בגלל אחת הסיבות שציינו עד עתה, אלא עקב התנועה החברתית המובילה העדפה זו. העדפה של דבר אחד על פני אחר מנומקת מטעמים של "אופנה" – דבר שמבחינה אינדיווידואלית אונטולוגית שווה ערך ל"סתם ככה" (אבל רק מבחינה אינדיווידואלית, שכן "אופנה" היא כן דבר ממשי, ולקבלה ולדחייה של האופנה השלטת יש השפעות על היחסים עם הסביבה, ולכן גם ערך מוסרי כלשהו מבחינה תועלתית). מעבר לטרנדים, פעילויות מסוג מסויים יכולות לנבוע מהשתייכות לתנועה חברתית מסויים. למשל, אדם "היפי", כלומר אדם שמקבל על עצמו דעות והשקפת עולם מסויימת (פציפיזם, אהבה חופשית וכולי), יעדיף גם דברים מסויימים, כגון מוסיקת רוק על פני אחרות או לבישת פונצ'ו ומכנסיים מתרחבים, לא כי הם נובעים אחד מהשני (אין מוסיקת רוק, מבחינה מוסיקלית גרידא, נובעת או מקדמת שלום או אהבה חופשית) אלא כיוון ואותן העדפות מגדירות אותו כחלק מן הקבוצה. ניתן לומר שאותן העדפות הן סמליות, שכן אין לבישת הפונצ'ו עדיפה על לבישת כל בגד אחר, אבל היא כן מסמלת השתייכות לקבוצה מסויימת, בדומה לצבעים עזים אצל חרקים המסמלים כי הם ארסיים (גם כשהם לא). זה יכול להתבטא גם בהעדפתו שם אדם פעילות מסויימת, כאשר פעילות זו היא פעילות הפנאי המועדפת על חוג חבריו. אין הוא מעדיף לעסוק בה כיוון שחושב שהיא טובה יותר מאחרים (למעשה, ייתכן והוא מוקיר בהרבה פעילות אחרת) אלא כיוון וזו הפעילות המקובלת בסביבתו הקרובה.

לסיכום אומר שנראה בכל זאת כי הערך של "איכות" של חוויות הינו סובייקטיבי ולא "אובייקטיבי". וכשאני אומר זאת אני מתכוון לדבר מה ספציפי מאד; שכן, אם נאמר כי איכות (של חוויה) היא ערך אבסולוטי, כלומר שניתן לדרג פעילויות שונות מ"איכותי ביותר" ל"איכותי פחות" ושכל אדם יסכים עם אותו מדרג בתנאי שיכיר בכל אותן הפעילויות – אז עולות השאלות, מה היא הפעילות האיכותית ביותר? מה הוא הזרם המוסיקלי האיכותי ביותר? וגם אילו יכולנו לענות על שאלות אלו ודומות להן, הרי שהתנאים המשתנים, המצב החברתי המשתנה והעולם כולו בו נמצא האדם שגם משתנה, לא מאפשרים לטעון כי חוויה אחת איכותית יותר מאחרות, פשוט כי לא ניתן להפשיט את מעשי האדם מהחלל החברתי, תרבותי ופיסי בהם הם נעשים. לכן, בעת השקלול של "מה עדיף לעשות… " יש לקחת בחשבון כי הערך של "איכותיות" איננו קבוע אלא משתנה, הן בין אדם לאדם והן בזמן.
בקצרה הביא את הגורמים לאיכות סובייקטיבית אשר ציינתי עד עתה:
1. פיסיולוגיה (הייתי מעדיף לשמוע רדיו, אבל אני חרש)
2. ביולוגיה (הייתי מעדיף לצפות בהצגה, אבל אני רעב)
3. פסיכולוגיה (הייתי מעדיף לטוס במטוס, אבל יש לי פחד גבהים)
4. מצב רוח (הייתי מעדיף לראות טלוויזיה, אבל בא לי לקרוא)
5. ידע מוקדם (הייתי מעדיף לנגן בפסנתר, אבל אינני יודע לנגן)
6. הקשר חברתי (הייתי מעדיף ללבוש חצאיות, אבל אתם יודעים. . )
7. מגבלות פיסיות (הייתי מעדיף לטייל (בשמש), אבל מעונן)
כמו כן, לעתים התוצאות (ארוכות הטווח) של פעילויות מסיומות נכנסות אוטומטית לשקלול של העדפתנו את אותה פעילות, אף על פי שהתוצאות ארוכות הטווח הן בעיקרן בתחום של התועלת, ולא של האיכות. כך שאנחנו יכולים להכניס שקלול זה כסעיף שמיני. (הייתי מעדיף לשתות לשוכרה, אבל מחר יכאב לי הראש).
אין גורמים אלה מהווים רשימה סופית, וחלקם חופפים זה לזה במקרים מסויימים. אין הם גם שווים זה לזה במעמד; פיסיולוגיה של אדם היא תמידית מבחינתו, אלא אם יבצע ניתוח, או נהפוכו יעבור תאונה מצערת. מגבלות פיסיות לא ניתן לשנות כלל (בזמן נתון) אבל כן ניתן להעניק ידע לאדם כדי שזה יתחיל להעדיף פעילות כלשהי לאחר הלמידה. גורמים פסיכולוגיים יכולים להיות חבויים, ולא נהיה מודעים אליהם, אבל טיפול או הארה פתאומית יכולים להפוך אותם לגלויים, ואולי גם לשנותם.

-==☆ ☆ ☆==-

על עשיית חכמה ומוסר

חלקים [א'] [ב'] [ג'] [ד']

על עשיית מוסר וחכמה ~ א'

יום שישי, יוני 13, 2008

החלטתי לפרסם כאן את העבודת גמר שלי (כיתה י"ב) לכיתת פילוסופיה. הסיבה לכך היא בעיקר כי היה לי פחות זמן\+מוטיבציה לכתוב בשבועות האחרונים, אז לפרסם חומר ישן היה נראה פתרון הגיוני כדי לשמור על הבלוג הזה חי (זה פילר!). נדמה לי שכמה דעות שלי השתנו והתחדדו מאז (יוני 07), אך נראה לי שזה עדין יכול לשמש כחומר מעורר מחשבה. נדמה לי שזה ראוי לפרסום. כדי שזה יהיה קל יותר לעיכול, פירקתי את זה למספר חלקים שיפורסמו בהפרשים של שבוע. בכל אופן, קריאה נעימה.

-==☆ ☆ ☆==-

מבוא

לכאורה, לא קיים קשר הדוק בין ידע למוסר, בין חכמה לעשיית מעשים טובים. אנשים פשוטים יכולים לעשות טוב כאנשים משכילים, שכן אין צורך בידע נרחב כדי להיות נחמד וטוב לרעיך בני-האדם. נוכל לעלות ברוחנו את האיכר הכפרי הבור אשר לו ידע מועט מאד מעבר לענייניו החקלאיים, אך זה לא יראה לנו מוזר או יוצא דופן אם אותו איכר כאשר יראה ברחוב אדם במצוקה, יכניס אותו לביתו ויאכילו ואף יתן לו מיטה לישון בה. אנו מבינים כי מעשהו הטוב אינו נובע אלא מתוך אופיו הטוב. "לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם," כותב קאנט (1785), "שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד". קאנט מדגיש במסתו כי אך ורק הרצון הוא שיכול להיות טוב (או רע), שכן תכונות כגון "שכל, חריפות וכוח שופט" אמנם יכולות להועיל ולהיות טובות אצל האדם בעל רצון טוב, אבל גם יכולות להווה נשק קטלני אצל בעל רצון רע. כיוון שכך, פעולות מוערכות מוסרית אך ורק על פי אופי הכוונה שעומדת מאחוריהן, ולא על פי תוצאותיהן. פעולה תהיה טובה בין אם הינה מועילה ובין אם אינה, ואף אם היא מזיקה, כל עוד מאחוריה עומדת כוונה טובה. באופן דומה גם אם פעולה כלשהי תביא אושר לאנשים, כאשר הרצון שהניב אותה אינו טוב, הפעולה עצמה לא תחשב כטובה מוסרית, ואף רעה אם כזה הוא אותו רצון. אותו רעיון אף מגולם בשפתינו בפתגם "העיקר הכוונה" אשר מרמז שמעשה הוא טוב גם אם רצונותיו הטובים של העושה אותו לא התממשו כפי שרצה.
הייתי רוצה להראות, מנקודת מבט מוסרית אשר בוחנת לא את הכוונה אלא את התוצאה, את הקשר בין חכמה לבין עשייה מוסרית, או ליתר דיוק כיצד מכוון ידע את פעולותיו של האדם, ומדוע מכך על אדם שיש לו רצון טוב ושואף למוסריות ללמוד ולרכוש ידע באופן מתמיד. הייתי רוצה להדגיש כי אף על פי שמה שאני מבקש להציג נובע מתשתית מוסרית שונה מזו של קאנט (אף על פי שלא שונה לחלוטין, בסופו של דבר), כיוון שאין עבודתי טקסט תיאורי אלא כזה הטוען מה על אדם טוב לעשות כדי להיות טוב, היא תחול במידה שווה גם על בעל רצון טוב שמסכים עם דברי קאנט אך מתנגד לדברי מיל, עליהם אבסס את דברי. אני מאמין כי הייתי יכול באותה מידה לצאת מנקודת המוצא של קאנט, אך כיוון ואני רואה בתועלתיות של מיל כתורה מוסרית נכונה יותר, וכיוון ודברי יוצאים מדבריו של מיל בצורה קלה יותר, בחרתי לעשות זאת כך ולא אחרת.

תקציר פרקים

הפרקים תקציר התועלתנות של מיל וביקורת על תורתו של מיל יציגו את תורת התועלתנות של מיל בקצרה, ידגישו את ציוניו של מיל את החינוך והחכמה וידונו בנושאים רלוונטיים בעיתיים בתורתו. הפרק השלישי אידיאל יציג אידיאל של אדם אשר מודע לכל השלכות מעשיו ולכן יכול, אם ירצה בכך, לפעול באופן תועלתני לחלוטין. כמו כן, הוא יציג אידיאל של חברה אשר פועלת בשיתוף פעולה כדי להשיג את "מירב האושר למירב האנשים". הפרק חתירה אל האידיאל יציג כיצד ניתן להתקרב לאידיאל האדם ולאידיאל החברה אשר הוצגו על ידי פיתוח חכמה ו'מידות חברתיות'. הוא יציג גם את הבעיתיות בתהליך המעבר לאידיאל החברתי ויוצאי דופן מהכללים שהושמו קודם לכן.

תקציר התועלתנות של מיל

אם לסכם את משנתו של מיל מספרו "תועלתנות" למשפט אחד, הוא יהיה "פעולה הינה מוסרית במידה שבה היא מקדמת את האושר הכללי של בני-האדם", כאשר המילה "אושר" מגלמת בתוכה הנאה וחוסר כאב. באופן הפוך, פעולה היא רעה, במובן המוסרי, במידה שהיא מקדמת כאב ומונעת הנאה. מוסר זה נגזר מהדעה כי כל מעשיו של האדם נעשים או לשם ההנאה הגלומה במעשה עצמו, או כדי לקדם הנאה ולמנוע סבל עתידיים. המושג של הנאה וסבל כאן מתייחס לא רק לאלו של עושה הפעולה, אלא לאלו של כלל בני-האדם והיצורים החשים. כמו כן, התועלתנות מבחינה בין הנאות איכותיות יותר ופחות, ומתחשבת באיכות ולא רק בכמות ההנאה בכל מקרה של השוואה בין כמה בחירות אפשריות. רצייה של השאלה איזו מבין שתי הנאות איכותית יותר תתבצע אך ורק על ידי אדם שהתנסה ומכיר בטיב שתי ההנאות; אם הוא מעדיף הנאה אחת על פני השנייה, גם כאשר השגת ההנאה הראשונה כרוכה בקשיים מסויימים או משכה קצר יותר מזו של השנייה, ניתן לומר כי ההנאה הראשונה איכותית יותר מרעותה. כאשר יש חילוקי דעות בעניין איזו הנאה איכותית יותר בין אנשים המכירים את שתי ההנאות, ההנאה האיכותית יותר תהיה זו אשר רוב האנשים המנוסים יבחרו בה. עניין זה של דיפרנציאציה בין אנשים אודות הנאות מסוימות הינו בעייתי, ואני אגע בעניין בהמשך.
אני רוצה להדגיש כי אין התורה התועלתנית תורה נהנתנית. כפי שכבר צוין, היא מבחינה בין הנאות בעלות איכויות שונות, דבר הנותן מקום להנאות "נעלות" יותר מתאוות בשרים גרידא, כגון הנאה מאמנות, מחקירה פילוסופית, מטיול על חוף הים, משיחה טובה. כמו כן, כאמור, לא רק פעולות המניבות אושר מיידי הן מוסריות, אלא גם אלו אשר מבטיחות או מעודדות אושר עתידי, או אשר מונעות כאב עתידי. דברים אלה הם בגדר חזרה על מה שנאמר, אך בכל זאת אני רואה לנכון להדגיש עניינים אלו כנגד הדעה כי התורה התועלתנית הינה הדוניסטית. והכי חשוב בהקשר של תורת מוסר, האושר מתייחס לא רק לפועל, אלא לכלל האנשים. "מירב האושר למירב האנשים" גורסת התועלתנות.
יש לשים לב כי עניין הידע נכנס כבר בבסיס התורה התועלתנית; יש צורך בניסיון, בידע, כדי לחרוץ איזו הנאה עדיפה בין מספר הנאות. כלומר, בהינתן שתי הנאות שאחת איכותית יותר מהשנייה, ייתכן ואדם לא יכיר את האיכותית יותר או שיכיר אותה אך לא יכיר בטיבה, ויבחר בזו הפחות טובה. כלומר, בחירתו הנובעת מחוסר ידע מובילה לפחות אושר מזה אשר יכל להשיג, ולכן הינה תועלתית פחות ומכאן שגם מוסרית פחות. קשה לנו להתרגל לשימוש במונח "מוסר" כאשר מדובר בהנאות טובות יותר או פחות של אדם אחד, שכן אנו רואים במוסר כמתקשר בדרך-כלל לפעולות המשפיעות על בני-אדם אחרים וקשורות בפגיעה בהם או במניעת סבל מהם, או לפחות בהענקת אושר שלא היה קיים אצלם, ופחות או בכלל לא בהקשר של בחירת הנאה טובה פחות או יותר מהנאה אחרת. אף על פי שבדוגמאות המובהקות המוסר בולט יותר, לאור תורתנו המוסרית עלינו להתרגל לקרוא לכל בחירה המובילה לאושר גדול יותר מבחירה אחרת כמוסרית יותר, גם כאשר מדובר בהבדל "קטן" באושר. לכן, כבר כאן אנו יכולים להבחין כיצד ידע היה יכול להוביל לבחירה מוסרית יותר מזו הנעשה מתוך חוסר ידע.

מיל מציין את החינוך מספר פעמים בספרו. כטענה נגדית לטענה כי אושר איננו בר-השגה על ידי בני-אדם הוא טוען כי החינוך והסדר החברתי המקולקל הוא זה שמונע את השגת האושר על ידי כלל בני-האדם, ועל ידי תיקון אלו האושר יהיה נחלת כולם. מעבר לכך, הוא אומר כי בני-האדם יכולים על ידי מאמץ להכחיד את מירב בעיותיהם, שכן רבים מבעיותיהם נגרמים על ידיהם עצמם, ובעיות אחרות הן ברי-פיתרון; העוני, למשל, יכול להפתר על ידי סידור חברתי חכם יותר. חולי, אשר מעבר לפגיעתו באדם, פוגע ולוקח את קרוביו ויקירי ליבו, יכול להצטמצם על ידי חינוך גופני. התקדמות המדע יכולה אף יותר לעזור לאדם להלחם במגוון בעיות ולהנעים את חייו. מיל מציין כי כל אדם "מספיק אינטליגנטי ונדיב כדי לקחת חלק, כמה קטן ולא בולט שיהיה, במלאכה [כיבוש הסבל האנושי], ישאב הנאה אצילית מהמאבק עצמו אשר לא יסכים להיות בלעדיו אף עבור כל שוחד מצורת סיפוק אנוכי" – במשפט זה מיל מקשר בין תבונה ונדיבות לבין מוסר, ובין אושר אישי לאושר הכללי; כל אדם נבון ונדיב ישאב אושר לעצמו מהמאבק לאושר הכללי. הוא ממשיך ומציין את כוחו החזק של החינוך על הנפש האנושית, ואומר כי על החינוך לעשות שימוש בכח זה כדי ליצור בבני-אדם קשר אסוציאטיבי חזק בין אושרם שלהם לבין אושרם של אחרים, כך שלא רק שלא יוכלו לתאר לעצמם שהם יכולים לזכות באושר לעצמם בלבד, אלא שהדחף לקדם את האושר הכללי יהיה גלום במוטיבציה של כל מעשיהם ופעולותיהם. כלומר, הוא טוען, השאיפה לאושר הכללי יכולה להיות טבע בסיסי של האדם כפי שכיום (ואז) בגדול האדם מציית לחוק באופן טבעי, ולא מפקפק ומעלה ספקות מדי יום אם זה כדאי לו או לא.
לקריאה נוספת, אנא פנו אל ספרו של ג'ון סטוארט מיל, "התועלתנות".

-==☆ ☆ ☆==-

על עשיית חכמה ומוסר

חלקים [א'] [ב'] [ג'] [ד']