חיים מלאכותיים

זה קורה באופן מקרי לחלוטין, אבל הנה מאמר שלישי ברציפות שניתן לומר עליו שעוסק בנושא של ילדים-בוגרים-הורים. היום ראיתי לראשונה את הסרט A.I. של שפילברג. לפי דעתי זה צריך להכנס לקאנון הקולנועי בתור סוג של אגדת-פיות מודרנית. [המאמר הולך להכיל הרבה ספויילרים לסרט, אז מי שלא ראה מוזמן שלא לקרוא. מה גם שהוא נכתב בהנחה שהקוראים ראו את הסרט.]

ראשית, הסרט נותן עוד ווריאציה לסיפור הנושן של יצירת חיים מחומר, אשר החל עם סיפור בריאת האדם בספר בראשית והתגלגל גלגולים מרובים; אפשר לציין את הסיפורים אודות הגולם, פינוקיו (אשר מתייחסים אליו בסרט), פרנקנשטיין. הסיפורים הללו נכתבו במקומות שונים ובזמנים שונים, ונראה שכל פעם הכח נותן החיים היה שונה; בסיפור בריאת האדם (אשר משמש גם כסיפור על בריאת העולם) הכח הוא אלוהי. בסיפורים על הגולם הכח הוא דתי. בסיפור על פינוקיו קיימת אותה חתיכת עץ מדברת, אך בסופו של דבר יש כאן ייצוג של יצירת חיים דרך אמצעים "חילוניים" (נו, של חול) ולא קדושים. ג'פטו הוא בעל מלאכה, נגר, ודרך הקניית צורת האדם לקרש, הוא מקים אותו לתחייה. ב"פרנקנשטיין" יש ייצוג למהפכה התעשייתית שהתחוללה באותם שנים. ובסרט, הכח הטכנולוגי הוא אשר מקים יצורים חיים (דיי דומה לכח התעשייתי בפרנקנשטיין, בעצם).

הסרט איננו סרט מדע בדיוני קשה. האגדתיות שבו מתבטאת בכך שהוא משתמש בסמליות, או לכל הפחות בצירופי מקרים לא אמינים (כגון ההכרחה של מרטין שדיוויד יגזור תלתל משיער אמו, מה שמאפשר בסוף הסרט להחזיר אותה), לא מביא הסברים לכל דבר, מקיים את התבנית של סיפורי מסעות פיסיים אחר חיפוש עצמי, מסע המתקיים על ידי סטריאוטיפים ו"דמויות מלאי" מודרניות (הגיבור-הילד המחפש זהות, המאהב, דובי ממוכן). ובנוסף לכל, הסרט עשוי בצורה מעולה, מה שנותן לו פוליש אחרון ומכונן אותו כאגדה מודרנית בעיניי.

הסרט מעלה מספר דיונים. הבולט ביותר, לטעמי, הוא אודות ההבדל בין החי לדומם, או יותר נכון, בין החי לבין המחשב האינטיליגנטי. בסרט אנחנו פוגשים את דיויד; דיויד הוא יצור מעשה אדם. לאחר תהליך ה"הטבעה" הבלתי הפיך, מלבד אילו אי-דקויות, דיויד מציג יכולת תנועה זהה לזו של ילד. יש לו עור של ילד, קול של ילד, ונראה שהוא מביע אהבת ילד אל אימו כמו כל ילד אחר. התנהגותו מעט (או מאד, תלוי איך להביט על זה) שונה ונבדלת מזו של ילד "רגיל". מסירובו לשבור את הצעצוע או לחתוך את שיער האמא, דברים שמרטין (הילד ה"אמיתי") אומר לו לעשות, אפשר ללמוד שטבוע בו משהו שמזכיר גרסא קלה יותר של "שלושת העקרונות" של אסימוב, אשר מונע ממנו לפגוע באנשים. הבדלים ברורים יותר בינו לבין ילד חי הם אי-הזדקקותו ואפילו אי-יכולתו לאכול, לשתות, לישון, לנשום. הוא גם איננו יכול לגדול (נראה שדווקא דיויד של הסיפור "סופר צעצועים נמשכים לאורך כל הקיץ"* של בריאן אלדיס, עליו מבוסס הסרט, דווקא כן). אי-יכולתו לגדול נראה כמו פגם רציני במוצר (בכל זאת, לגדול ולהפתח זה הקטע בילדים, נראה לי) כמו גם העובדה שהחברה יצרה עוד מאות אם לא אלפי כפילים מדוייקים שלו, שלכולם קוראים "דיויד", מה שהופך אותו להרבה יותר "צעצוע" בסגנון פרבי מאשר ילד, אבל נתעלם לרגע מזה.

דיויד גם מסוגל לחוש בכאב; קיימת בו איזה מערכת שנקראית DAS (לא זוכר את ראשי התיבות), שנועדה לחוש פגיעה בגוף הרובוט, ולהגיב ברתיעה או התרחקות מהגורם המאיים לפגוע. זה גם התפקיד שכאב אנושי או חייתי מקיים. כל זה מעלה שאלה מעניינת. כאב אנושי הוא מסר ממערכת העצבים הפריפרית למוח שיש איום על הרקמות החיצוניות או הפנימיות, מסר בוטה למדי שטומן בחובו גם פקודה להרתע או לא לזוז. האם אלגוריתם דומה במכונה יכול להתפרש כ"כאב"? איזו מורכבות צריכה להתקיים כדי שיצור\מכונה\תכנה יפרשו כאב (או, פקודה להרתע או לפעול) כ"סבל"? האם רובוט שתוזן בו הפקודה "חפש אחר שקע להטען בו כאשר הבטריות נמצאות מתחת ל20% קיבולת", ירגיש את סבל ה"רעב" במידה והוא לא ימצא שקע שכזה? האם אי-פעם נוכל לענות על השאלה הזו? אנחנו מכירים רק את הסבל שלנו עצמינו, שכן אנו חווים רק אותו, ומקישים את קיום הסבל הזה באנשים אחרים מההנחה שאנשים אחרים דומים לנו במנגנון הביולוגי שלהם. הנוכל לעשות היקש שכזה אי-פעם לגברי רובוטים, מפותחים כמה שהם יכולים להיות? האם סבל רובוטי, סבל מלאכותי, יוכל להכנס למערכת המוסר שלנו? שאלה זו מעניינת אותי במיוחד, שכן אני דוגל ב"תועלתנות" המסתכמת בכך ש"הטוב והמוסרי הוא מירב האושר למירב היצורים החיים". האם מעגלים חשמליים יוכלו להכנס לתחום החיים? (אין לשכוח, בעצם, שמערכת העצבים שלנו, כולל המוח, היא מערכת של "מעגלים חשמליים-כימיים")

זמן מה אחרי הצגת דיויד למשפחה, מוניקה מתרעמת וטוענת שאיננה יכולה להחליף את בנה החי ביצור מכאני שכזה. גם אם נניח שדיויד הרובוט כן מסוגל לגדול, אפשר לדון במשמעות של גידול רובוט. גם בסיפור וגם בסרט, דיויד מוצג כתחליף זמני לילד; בסיפור הוא מובא בגלל אי-החוקיות להביא ילד ביולוגי לעולם, ובסרט הוא מובא כדי לשכך את כאב אובדן הילד של האמא. אך האם יש משמעות להבאת ילד-רובוט לעולם, חוץ מכתחליף זמני לדבר האמיתי?

האבולוציה הוציאה מקרבה יצורים אשר מאד קנאים לד.נ.א שלהם. מעט מאד אנשים בוחרים לחיות ללא צאצאים משלהם. כמעט כולם רוצים בסופו של דבר להקים משפחה אשר תמשיך את השושלת. כמובן, יש גם משפחות שמאמצות ילדים. אך לרוב זה יהיה כתוצאה מאי-יכולתם להביא ילדים משלהם, או בשביל לשפר את רמת החיים של הילד המאומץ (ונדמה לי שבמקרה הזה הילד המאומץ לא בא כתחליף לילד ביולוגי. אני לא אומר שלא התייחסו אליו כאל שווה בין שווים, פשוט שהוא לא בא להוות תחליף). ומה עם ילד-רובוט? ילד רובוט לא יעביר את הגנים של ההורים שלו הלאה, אבל גם לא הילד המאומץ. אבל כן נעדיף (לפחות בניסוי המחשבה הזה. תגידו לי אם אתם לא מסכימים) את הילד המאומץ, הוא מרגיש "חי" יותר. ולמה זה? כי הוא מעביר גנים כלשהם. כי הוא מעביר גנים אנושיים. יצורים חיים יעדיפו להשקיע משאבים באחוז כלשהו של דמיון גנטי מאשר באפס גנטי מוחלט. מצד שני, ההיסטוריה הארוכה של האנושות וכל אבות-אבותיה לא פגשה מקרים דומים אשר היו יכולים לגבש העדפות שכאלו. מה אדם יעדיף לגדל, ילד-רובוט או כלבלב? באופן עקרוני, כל יצור חי שהוא, אפילו צמח, יהיו עדיפים מבחינה גנטית, על גידול ילד-רובוט (שהוא זיוף של החיים.)

הבאת צאצאים הינה משמעותית לאדם, אך לא ניתן להגיד כי זו משמעות החיים. בראייה אקזיסטיציאליסטית (אותה אני מקבל) אומר כי כל אדם מכונן ויוצר את משמעות חייו עבורו. גידול ילד-רובוט, גם אם אינו מנציח את הד.נ.א של ההורה, או חיים ארציים בכלל, מנציח סוג חדש של חיים. בהנחה שאי-פעם רובוטים כאלו יוכלו להרגיש, להנות, ולאהוב כמו בני-אדם, אז מעבר לאוכלוסיה רובוטית מאוכלוסיה אנושית יהיה הדבר הנכון, מוסרי, וטוב לעשות (מנקודת מבט תועלתנית), שכן הם רגישים הרבה פחות לפגעי הסביבה, ולכן יסבלו פחות. אך מה זה אומר, להרגיש ולאהוב כמו בן-אדם? האם זה אפשרי? כיצד זה אפשרי? מה אם יבנה מחשב שכל יעודו הוא להיות מסופק ומאושר? משהו כמו חווית סמים תמידית, רק שהיא לא הורגת אותו בסופו של דבר. ההרגשה שלי היא שההבדל בין בני-אדם לבין רובוטים-ממש-מחוכמים הוא אך ורק הבדל של סוג החומר. אינני מאמין בקיום הנשמה. אך גם אינני יכול להבין מהו אושר-מחשבי. האם משהו במורכבות של החומר יוצר משהו שמעבר לו, גדול יותר ממנו (מה שאנו מכנים, "נשמה")? ומהו בכלל "אושר"? האם ניתן להגדיר אותו, לבטא את מהותו במילים?

אני לא זוכר מי אמר זאת לדיויד, נדמה לי שטדי, או אחד מאותם הרובוטים בסוף הסרט; הוא אמר לו (ציטוט לא מדוייק) "היא (מוניקה, האמא) לא אהבה אותך, לאהוב אפשר רק בשר ודם. היא השתמשה בך. היא הייתה בודדה". אין ספק שההורים השתמשו בדיויד. אך מה לגבי ילדים ביולוגיים? בשוטים בהם מראים את מוניקה מלבישה את דיויד, הוא מייד נראה כמו בובה ביד האמא, אך כך גם כל ילד-תינוק. כל התינוקות הם בובות של ההורים. ההורים משתמשים\מנצלים בילדים שלהם – כדי להנציח את הגנים שלהם, כדי להיות לא בודדים, כדי להעביר את הנכסים שלהם, את הרעיונות שלהם. החיים נכפים על הילדים; הם לא מבקשים אותם. הם לא הזמינו אותם. הם נולדו על אפם ועל חמתם. גם אם הולידו אותם כדי להפוך אותם לאנשים מאושרים, אני משוכנע שהם היו מסתדרים גם בלי להיוולד; גם הבחירה ליצור אנשים מאושרים היא בחירה של ההורים, לא של הילדים. האם לא ניתן לאהוב מישהו שמנצלים? או שאז זאת לא אהבה? אך מהי אהבה בכלל? במסגרת הצבא יצא לי לשמוע הרצאה מפי אדם מעניין, אשר דיבר בין השאר על המושג "אהבה". הוא אמר כי מעולם לא אמר לבת-זוגתו כי הוא אוהב אותה. שהרי המונח הזה ריק מתוכן. את מי אנחנו אוהבים אם לא את עצמינו? רעיון האהבה הלא מותנית הוא שקרי. כל אדם שחש שקיימת בו "אהבה ללא תנאים" למשהו או למישהו, יתוודע לכך שזו אשליה לאחר חקירה פנימית קצרה. בכלל, עקב היות השינוי תמידי, מושג של "אהבה ללא תנאים למשהו\מישהו" הוא בגדר אוקסימורון. אהבה ללא תנאים יכולה להיות רק לכל העולם כולו, לא לחלקים ממנו. או שהיא יכולה להיות כלפי דבר שקפוא-בזמן ולא משתנה, אבל אין טעם לדבר על "תנאים" בקשר לדבר שאיננו משתנה. ואם לאהבה יש תנאים, כיצד ניתן לומר שיש כאן באמת "אהבה" למישהו אחר, ולא לדברים ספציפיים בו – התנאים – אשר טובים ל"אוהב", לכאורה? איפה כאן ההבדל בין אהבה וניצול? **

יצא לי לקרוא דעות על החלק המסיים של הסרט, וטענות שאיננו מתיישר עם המהלך הכולל שלו ושאינו מהווה סיום הולם. ובאמת, הוא לוקח את הסרט לכיוונים לא צפויים, ומכניס רעיונות חדשים לחלוטין, אבל כל אותם השינויים מבורכים בעיניי. ראשית, סיום הסרט, בו דיויד נשכב-נרדם לצד "אמו", עם ידה בידו, ולאחר שהזיל דמעות בניגוד לטבעו הרובוטי, הוא סיום פנטסי אידיאלי למעשייה מודרנית זו.

ראיתי בדיויד בסוף הסרט כמסמל את אדם (מהצמד של "אדם וחוה") – כזֵכֶר אחרון (וראשון, מאותה נקודה והלאה) מכלל האנושות. הרובוטים העתידניים מוציאים אותו מן הקרח, כבוראים אותו מן האדמה. יחד עם מוניקה, הזוג ה"אנושי" היחיד שמתקיים בסוף הסרט, הם יכולים לסמל אדם וחווה חדשים, מה גם שמוניקה שוחזרה, נבראה מחדש, מהתלתל שלה שנשמר אצל טדי ודיויד ונלקח מהם, כמו הצלע שנלקחת מאדם. אבל האדם וחווה האלה אינם התחלה חדשה, אלא סיום. איחודם לא יביא משהו לעתיד; מה שהוא כן מביא זה ההכרה שדיויד חיפש כה רבות מאמו. הכרה שהופכת אותו ל"ילד אמיתי" – הרי הוא בוכה – האם עכשיו יהיה בן-תמותה, האם עכשיו יגדל? האם באמת זה מקרה יוצא דופן, ומוניקה תחיה גם אחרי השינה? אם כן, הרי שיש לנו פה ראשית חדשה לאנושות 2.0 שתצמח מאיחודם.

רעיון נוסף שהציגו בסוף הסרט הוא של משהו דמוי נשמה (נדמה לי שלא מזכירים את המונח הזה, "נשמה"). אותם רובוטים עתידניים אומרים כי ניתן לשחזר בני-אדם אשר רקמות שלהם קפאו ושרדו עד לאותה נקודה בזמן, אך זה יהיה רק ליום אחד, שכן לאחר שד.נ.א מסויים "שומש" פעם אחת (יענו, שאותו אדם כבר חי פעם אחת), הוא איננו יכול להחזיק חיים נוספים. אבל לא ברור בכלל מה היא ההחייאה הזו. שכן, מוניקה המשוחזרת איננה אותה מוניקה של פעם; הרי היא מתנהגת עם דיויד כביכול בטבעיות, אף על פי שכל העולם החיצוני איננו זהה למה שהיא הכירה, וגם הנרי ומרטין אינם קיימים, וגם את דיויד היא מקבלת חזרה כאילו מעולם לא נטשה אותו. היא נראית יותר כמו מוניקה של חלומו של דיויד מאשר מוניקה האמיתית שהייתה. נראה יותר הגיוני כאילו השתילו לדיויד מחשבות בראש – החוויה של מוניקה, האהבה שלה, היותו הופך ל"ילד אמיתי", מאשר שכל אלו באמת קרו. אותם רובוטים עתידניים הרי רצו "רק שיהיה מאושר".

ועוד דבר אחרון; אני מניח שכולם, לפני שקולטים שאותם זרים בסוף הסרט הם בעצם רובוטים עתידניים, חשבו שהם חייזרים. אני, בכל אופן, הייתי משוכנע שאלה חייזרים שמגיעים לכדור-הארץ, מה שגרם לי למלמל הרבה "גאוני, גאוני, גאוני, גאוני" בזמן שהם טסו עם הרחפת הזאת לעבר המסוק-צוללת הקפוא של דיויד. הסיבה למלמולים הייתה שחשבתי שהדיון אודות ההבדל בין יצור-חי אמיתי לבין רובוט הולך להפתר; הייתי משוכנע שהם יגלו את דיויד שנמצא בתוך הקרח, ואז יודיעו בגאווה לשאר האומה החייזרית שלהם, שנמצאו חיים על כוכב אחר. כלומר, שבהעדר היוצרים של דיויד (בני-האדם), דיויד יראה פשוט כיצור חי שהתפתח באופן ספונטאני כמו שכל היצורים החיים מתפתחים על כוכבים שונים. אך האם דיויד מקיים את מאפייני החיים? ננסה רגע לעבור על רשימת מאפיני החי שמציעה לנו וויקיפדיה, שהם שבעה במספר: הומאוסטזית, ארגון, מטבוליזם, גדילה, רביה, תגובה לגירוי והסתגלות.

הומאוסטזית; אמנם אין לו חום גוף, אבל יש הפרדה ברורה בין המערכת הפנימית שלו, לחיצונית. ארגון; דיויד מורכב מרכיבים רבים, מיני סיבים ומעגלים חשמליים. מטבוליזם; כאמור, לא מוסבר כיצד הוא מפיק אנרגיה. אם הוא היה צריך להטען דרך מערכת החשמל, הרי שאז איננו מקיים את מאפייני החיים, שכן היה תלוי במערכת חיצונית אשר איננה קיימת עוד. אבל ייתכן שיכל ליצור אנרגיה באופן עצמאי. כמדומני הוא מתעורר מעצמו ברגע שהרובוטים מפנים את הקרח מסביב, אבל אולי הם גם החייאו אותו דרך העברת אנרגיה (אני לא זוכר). גדילה; זה סעיף בעייתי. הוא בעייתי כיוון ודיויד הוא אלמותי – גם בתור פריט יחיד הוא איננו מקיים שום מעגל חיים. הגדילה היחידה שלו הייתה מלא-חי לחי, בזמן הייצור שלו. רביה; דיויד לא נולד, הוא נבנה. נבנה באמצעים מכניים. באופן תאורתי הוא יכול לבנות עוד מסוגו, במיוחד אם הוא מכיל בתוכו את המידע אודות המבנה שלו עצמו. אבל כיוון שהוא נבנה לצורך חיקוי גור-אנוש, אין זה סביר. תגובה לגירוי; יש. אין צורך בהסברים. הסתגלות; כפריט בודד הוא מסתגל – הרי הוא מסוגל ללמוד ולהפתח. אבל התפתחות כזן חסרה לו, אלא אם נניח את קיום היכולת שלו לבנות עוד רובוטים כמותו (להתרבות) ולהכניס אליהם שינויים שהוא רואה כמועילים (הסתגלות). אז מה אם דיויד כזה היה קיים על איזה כוכב בגלקסיה, ואנחנו, בני-אדם, היינו מגלים אותו באחת מהמשלחות שלנו לחלל? האם היינו מזהים אותו ככלי שנוצר על ידי יצורים חיים שנכחדו, או שהיינו רואים בו יצור חי?

* המאמר, מנקודה זו, יכיל גם ספויילרים לסיפור. ראו הוזהרתם.

**

FOR ANNE GREGORY / William Butler Yeats
'Never shall a young man,
Thrown into despair
By those great honey-coloured
Ramparts at your ear,
Love you for yourself alone
And not your yellow hair.'

'But I can get a hair-dye
And set such colour there,
Brown, or black, or carrot,
That young men in despair
May love me for myself alone
And not my yellow hair.'

'I heard an old religious man
But yesternight declare
That he had found a text to prove
That only God, my dear,
Could love you for yourself alone
And not your yellow hair.'
מודעות פרסומת

2 תגובות to “חיים מלאכותיים”

  1. Vladimir Gritsenko Says:

    מעניין , אבל לדעתי אתה מבולבל קצת בכמה נושאים. אני אתייחס לפוסט בסדר כרונולוגי. הבא נראה:

    קודם כל, יצירת החיים. ענה על השאלה: מה אתה אם לא רובוט? אומנם נבנת בתהלכיים אורגניים ברחם של אמא שלך, גדלת והתפתחת, אבל האם יש בך משהו שהכימיה אינה מכירה? ה"אורגניות" היא רק מילת קוד לכימיה מאוד מסויימת, אבל אתה עדיין כולך רק חומר. אין משהו מיסטי בגוף שלנו, או במוח שלנו. ולכן, בניית רובוט מלאכותי תבוני היא רק שאלה של ידע ויכולת פרקטית. הטבע כבר מצא שיטות לבנות רובוטים כאלה, ואנחנו משתמשים בשיטות האלה כל פעם שאנחנו מביאים ילדים לעולם. אנחנו רק צריכים to catch up.

    לגבי הסמליות בסרט, היא נראת שקרית ומאולצת, כמו ההסברים שנותנים (לא ראיתי אותו, אז אני מתבסס על מה שאתה אומר עליו). הזכרת איזו מערכת שכביכול נותנת לו להרגיש כאב, ואז שאלת אם אפשרי בכלל ליצור מערכת כזאת. לגבי הסרט, הם נתנו תשובה מיסטית לשאלה שהיא באמת קשה וראי להעלות אותה. הנפיצו איזו מערכת, איזה Pain.DLL, ואז – וופ! הוא יכול לחוש כאב! כאילו מה, מחשבה רציונלית זה פשוט? הבנת שפה זה פשוט? מה עם רגשות אחרים? מה עם דמיון, ניבוי העולם? כמו שאמרתי בפיסקה הראשונה, אכן אפשר לממש דבר כזה, אבל התשובה הטריוויאלית שלהם סתם מעצבנת. אבל בוא נניח שדייוויד אכן יכול לחוש כאב ולסבול, שכן נראה שהוא מתנהג ככה.

    (ואגב, אנחנו מרגישים סבל של אחרים לא מהיקש על פנימיותם הביולוגית, אלא עפ"י התנהגותם, הבעת פניהם וכו'. ולראיה, ראה http://youtube.com/watch?v=nmIf-slNEC8. מצד אחד נאמר לך שלא מדובר באדם "אמיתי", מצד שני אתה יכול לתפוס את עצמך חושב עליה כאילו היא אדם אמיתי! החשדות מתחילות רק כאשר אתה שם לב שתנועותיה לא "טבעיות" מספיק.)

    לגבי האבולוציה, זה נכון שלנו יש צורך עז להתרבות (גנים שגרמו לגוף שלהם להתרבות נהיו יותר שכיחים באוכלוסיה על חשבון גנים שלא). אבל אז אתה ממשיך ואומר כאילו עדיף לנו לגדל משהו עם דנ"א מאשר משהו בלי, וזה פשוט לא נכון. אנחנו לא חושבים על "המממ, אני צריך להמשיך את הגנים שלי!" אנחנו חושבים על: "אני רוצה ילדים מאישתי!" או משהו בנוסח. הגנים שלנו לא התפתחו בסביבה שבה יכולנו לרמות אותם עם רובוטים. אין לנו "ספקטרום גנטי" של יצורים שאנחנו מסוגלים לגדל. שימפנזות יותר קרובות אלינו גנטית מאשר כלבים או חתולים, אך אם אתה לא יכול להביא ילדים לעולם ולא יכול לאמץ, הבחירה הבאה שלך כנראה תהיה כלב או חתול, לא קוף. אימוץ היא אכן תופעה מאוד מעניינת מבחינה גנטית, ואני לא יודע אם היא הובנה עד הסוף, אבל נראה לי שאימוץ מקרי (לא של קרובי משפחה) אינו לוקח בחשבון קירבה גנטית אלא גורמים אחרים.

    לגבי אהבה, גם כאן נראה לי שנפלה טעות גם בסרט וגם יש מן הבלבול בניתוח שלך. כלומר, הניתוח היה בסדר, אבל ההבנה של אהבה קצת מוזרה. אהבה היא רגש כמו כל רגש אחר. השאלה האם האהבה באמת קיימת דומה לשאלה האם באמת יש צבעים בעולם. אתה מרגיש צבעים, אבל מצד שני אין צבעים בעולם החיצוני – רק אורכי גל של אור. כמובן שלהבדיל מצבעים, האהבה קיימת רק בראש ולא בעולם החיצוני , אבל זה לא גורם לה להיות פחות אמיתית. וכמו עם הבאת ילדים לעולם, גם כאן – האהבה היא תוצר של אבולוציה שנועדה לקשר בין פרטים של שתי המינים השונים ליצירת צאצאים. האם תגיד שאתה לא "באמת" אוהב את החברה שלך אלא "רק מנצל" אותה לשם הבאת אותם הצאצאים? לדעתי יש כאן בלבול מסוים של האופן בה המוח נבנה ע"י האבולוציה, ואני ממליץ בחום על הפוסט של אליעזר יודקובסקי בנושא: http://www.overcomingbias.com/2007/11/adaptation-exec.html. לפחות לגבי עצמי, אני יודע להבדיל די טוב בין אהבה לניצול. אני חושב שגם אתה. הרדוקציה המוצעת פשוט לא עובדת טוב. (אני כן מסכים שאין אהבה "כשלעצמה", כמין איזו אידאה אפלטונית מושלמת שמרחפת אי שם בעולם האידאות שכולם צריכים לנסות למצוא אותה, וככה זה גם עם שאר הרגשות והמחשבות. אבל זו כבר רדוקציה אחרת לגמרי.)

    הזכרת את הבכי של דיוויד, וזה נראה לי ממש אבסורדי. בכי זה דבר מורכב. או שיצרו אותו עם היכולת הפיזית הזאת, או שלא. אם כן – אז לבכות היה מטבעו כל הזמן, ואם לא – לעולם לא ילמד. אין כאן קסם. הכל עניין של סיבה ותוצאה, גם אם איננו מבינים אותם עד הסוף עדיין. הסמליות שבאה אח"כ גם מאומצת לגמרי. איך בדיוק שיחזרו את מוניקה? הדנ"א של מוניקה אינו מוניקה, בדיוק כמו שהאח התאום שלך איננו אתה. ודנ"א לא יכול להיות "משומש", רק תקין (עפ"י קריטריון פיזי מוגדר היטב כלשהו) או לא תקין.

    לגבי רובוטים שחייזרים עלולים למצוא: רובוט כמו דייוויד, שעוצב ע"י בני אדם, בהחלט לא יראה לחייזרים כיצור חי מעשה ברירה טבעית. הוא דוגמא מצויינת לשעון של פיילי, והחייזרים היו מסיקים – בצדק – שהוא נוצר ע"י משהו אחר.

    לגבי החיים עצמם: חשוב מאוד לציין שאין הבחנה חדה בין "חי" ל"דומם". מה עם וירוסים? מה אם בקטריות פשוטות? איך הן גודלות ומפתחות, בדיוק? ומה עם פרדים, שלא יכולים להתרבות? הקריטריונים שהצגת אינם הגדרה של החיים, אלא תיאורם, ולדעתי תיאור זה אינו מושלם, מה גם שהוא נכתב רק לגבי חיים אורגניים, לא אלקטרוניים או מלאכותיים. זה דומה לשאלה – מי היה היונק הראשון. עוד כמה דברים קטנים: דייוויד לא יכול לייצר אנרגיה בעצמו, אחרת הוא היה דוגמא ל-perpetual motion machine, ועוד מהסוג הראשון! הוא חייב לקבל אותה מבחוץ. וגם אתה נבנית, פשוט בבית חרושת מסוג אחר.

    כל הדברים הנ"ל מזכירים לי שיש סיבה למה אני לא רואה סרטי מד"ב. בד"כ לכותביהם יש הבנה שטחית ביותר של מדע, ומכאן של המציאות, וזה מתסכל. בלי שום קשר, אם אתה מתעניין בתודעה, כרגע אני קורה את ספרו של דניאל דנט Consciousness Explained. כמו כן, שמעתי דברים טובים על מרוין מינסקי, במיוחד ספרו Society of Mind, בו הוא מציע שיטה שבה אפשר לבנות בינה מלאכותית "אמיתית". ויש לי עוד הרבה ספרים על המדף בנושא שעוד לא קראתי.

    הנקודה החשובה בהבנת התודעה היא שהתודעה אינו דבר מיסטי. וכשקיבלת את העמדה המטריאלסטית והרדוקציונסטית (בחיי, המילים האלה נשמעות איום ונורא בעברית), אפשר להתחיל בנסיונות לפתור את החידה. לא שזה קל. בספרו של דנט, הוא משקיע הרבה מאמצים כדי להסביר שהתודעה אינה משהו בדיד, אינה "תאטרון קרטזיאני", ומציע הסבר אחר ("ריבוי טיוטות", כך הוא קרא למודל שלו). לא סיימתי לקרוא את הספר, אבל הוא מאוד מעניין. הוא גורם לך לחשוב בצורה אחרת על דברים שלכאורה רק אתה יכול באמת להכיר. טוב שיש אנשים שחוקרים את הדברים האלה, ואנחנו יכולים להינות מהעבודה הקשה שלהם :-)

  2. מרק Says:

    אני גם כן אתייחס לתגובה שלך בסדר כרונולוגי תואם;

    אני לא בטוח איך הגעת למסקנה שאני חושב אחרת. אני מסכים בהחלט שאנחנו 'לא כלום' אלא רובוטיים אורגניים (קרי, מחומרים אורגניים. אין לכך משמעות מעבר לכך). אני רק תוהה מהיכן ההכרה מגיעה – האם משהו במורכבות של המוח, מורכבות שמובילה לסוג של חוסר אחידות ולדינמיקה פנימית, היא שגורמת ל"הופעת" ההכרה? או משהו אחר? שווה, אני מניח, לקרוא את הספר שהמלצת עליו (הופה, דילגתי לפסקה מאוחרת יותר בתגובה שלך)

    בעניין הסמליות – כפי שאמרתי, הסרט בנוי בצורה מסויימת כמו אגדה מודרנית, והייתי מעדיף שלא תגיב על העניין בלי לצפות בסרט. בעניין הכאב – אין כאן שום בעיה. הרי תגובה לכאב יכולה להיות מכנית לחלוטין, ולא דורשת שום "הכרה". כמו שמכונית מפעילה אזעקה במצבים מסויימים (אני לא בטוח איך המנגנון עובד, אבל תמיד היה לי הרושם שיש למכוניות רגישות מסויימת גם למגע), כך מכונה יכולה להיות מצויידת בחיישנים שיגיבו ברתיעה כאשר יותר מדיי לחץ יופעל עליהם (או טמפרטורה גבוהה או כל דבר שעלול להזיק לגוף הרובוט)

    לא ברור לי איך הוידאו הזה ממחיש את הטענה שלך (אולי שמת לינק לא נכון?), אבל נדמה לי שה"הוכחה" לטענה שלך רק ממחישה את הטענה שלי. הרי הבעות פנים והתנהגות, אשר משמשים כסימנים של שפה, מעבירים לך מסר של כאב, למשל. אתה מזהה את ההבעות ואת ההתנהגות שלך – בהם, בבני-אדם אחרים. אם היו מכים או שורפים בן-אדם, אבל הוא לא היה מגיב בהבעות פנים אשר אתה מבין כמביעות כאב, ייסורים או משהו כזה, היית מסיק, כך אני מאמין, שלא כואב לו, שהוא לא סובל. אתה מקיש את הסבל שלו מאנלוגיה שאתה עושה עם הכאבים והסבל שלך, אבל רק אם אתה מקבל את המידע המספק (המועבר באמצעות שפה – הבעות פנים והתנהגות) כדי להסיק את אותו כאב.

    לגבי אבולוציה – ראשית, במידה מסויימת כן גדלנו בסביבה שבה יכולנו להיות מרומים על ידי רובוטים. כלומר, לא על ידי רובוטים, אלא על ידי דמויי אדם. ראשית, המוח האנושי מצויין ב"לזהות" (או יותר נכון, "לראות") פרצופים אנושיים בכל מיני תבניות. למעשה, הוא יכול לראות פרצוף אנושי כמעט בכל אוסף של שלוש נקודות. כלומר, באופן מסויים הוא מוקף כל הזמן בדברים דמויי אנוש. אבל כמובן שהוא יכול להבדיל מה הוא חי ומה הוא לא.
    אף על פי שבני-אדם יצרו דמויי אדם (פסלים וכו') במשך אלפי שנים, אני מניח שהם לא יצרו אותם בתקופה מספיק ארוכה כדי שתהיה לזה השלכה כלשהי על הגנטיקה שלהם, אבל תחשוב שבעיקרון בני-אדם היו יכולים להמשך לבובות או פסלים בעלי צורה אנושית (וחלקם כנראה באמת נמשכים אליהם, אם להתייחס לאותה פאראפיליה הנקראת אגאלמאטופיליה* – משיכה לפסלים, בובות וכו' בעלי צורה אנושית. קיום הפאראפיליה הזו מראה שיש מבנה מסויים, אצל האדם הנורמאלי, אשר מונע ממנו להמשך לפסלים וכו'. אולי גן מסויים?), גם אם הם לא זזים או מתנהגים כמו רובוטים.
    בעניין לאימוץ קופים – כלבים וחתולים בהם אטרקטיביים יותר, כך נראה. אני חושב שזה קשור ב"חמידות" שלהם – שהם מביעים משהו מן התינוקי אשר גורם לנו לרצות לאמץ אותם.

    בעניין האהבה – ראשית, אני דיברתי על האהבה בתור רעיון ולא רגש. מה גם שהרגש עצמו שעומד ביסוד האהבה הוא של משיכה, תשוקה. המשפט שמתחיל ב"אני אוהב" קובע יחס מסויים שלי למשהו או מישהו, לא רגש שלי. (מה ההבדל? הייתי נכנס לזה, אבל אני קצת ממהר כרגע. אולי אחזור לזה פעם אחרת).

    בענין הבכי – הסרט מציג לדעתי אגדה. הוא איננו מד"ב קשה, כפי שציינתי קודם לכן. בעניין לשיבוט – כן, אני יודע איך דנ"א פועל. השיחזור שם לא היה הגיוני. מצד שני, לך תדע איך זה עובד אצל הרובוטים האלה של העתיד (הרי הם שיחזרו אותה, לא גידלו אותה מחדש).

    ב"מייצר אנרגיה בעצמו" התכוונתי למנגנון בסגנון פוטוסינתיזה, כלומר שאיננו מחובר לשקע חשמלי או למקור אנרגיה אחר (כמו תחנת-כח, שגם היא, "מייצרת אנרגיה בעצמה" דרך סינתזה מסויימת)

    שוב, הסרט איננו מד"ב קשה. אינני מחפש אצלו יותר מדיי הסברים. בעניין "סוסייטי אוף מיינד", כבר מזמן שאני רוצה לקרוא את הספר. אבדוק גם את הספר השני שציינת.

    התגובה קצת נמהרת. כאמור, אני ממהר. אני מקווה שזה לא יצא מעורפל מדיי. יום טוב.
    * http://en.wikipedia.org/wiki/Agalmatophilia

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: