רפואה צבאית

כל תחום הרפואה בצבא הוא אחד מהפאראדוקסליים ביותר בו, וגם מבחינת רפואה, הרי שהצבא מציב בפניה מקרים חסרי הגיון ולא קלים לגישה. דבר זה נובע משלילת החופש של הפרט בצבא, והעובדה שהשירות בו הוא כפוי. כלומר ציבור החיילים (אשר יכול, אגב, לקבל שירות רפואי אך ורק מהצבא עצמו או דרכו) מורכב מפרטים אשר נמצאים בצבא בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו, ובנוסף לכך מחוסרי בחירה אודות מעשיהם, מלבד אותו זמן בהם לא מוטל עליהם כלום (אם כי גם אז הם לא חופשיים לחלוטין, אבל זה כבר לא רלוונטי לעניינינו).

כעיקרון מערך הרפואה הצבאית, כפי שאני מבין זאת, מורכב מחובשים, רופאים, ורופאים מומחים. חובשים, אשר הכח הטיפולי שלהם בשגרה הוא דיי נמוך, מסוגלים לתת מספר כלשהו של בי"תים (אני עוד לא בטוח כמה), אקמולים, קלגרונים ופטורים (מריצה, קפיצה, פק"לים וכדומה) ואמורים להפנות לרופא כאשר הבעיה היא לא בסמכות הטיפול שלהם (אין שום בעיה אמיתי שנמצאת בסמכותם, אם הצלחתם להבין). החובש הוא האדם הראשון שהחייל יפגוש במקרה וצצה בעיה בריאותית כלשהי, אם כי הוא זכאי לראות גם רופא במידה ויבקש (יתעקש?) זאת.
הרופא, לעומת זאת, מסוגל לאבחן מחלות שונות וגם לרשום טיפול תרופתי מתאים, או להפנות לרופא אחר שהבעיה היא בתחומו. כמו כן, הרופא הוא היחיד היכול לחתום על גימלים, כלומר על שליחת החייל הביתה (או לכל מקום שהוא רוצה, למעשה) מהבסיס עקב בעיה רפואית. חוץ מחופשות מיוחדות, אשר ניתנות לאירועים הקורים פעם-ב או כאשר חיילים הורגים את הדודים שלהם, ומחופשות רגילות (אגב, שיטת הרגילות השתנתה ממש לא מזמן וסוג של מתקנת או משפרת את המצב) אשר ימיהם קצובים ולא תמיד בהישג-יד, הרי שימי הגימל הם הדרך היחידה לטעום קצת מהבית באמצע השירות.

שילוב של שני אלה, חוסר החופש והמערך הרפואי כאחד שמסוגל לתת חופש, גורמים לכל העסק הבריאותי בצבא להיות מלא בעיות ושונה בתכלית מהמקבילה האזרחית. קודם כל, נתחיל מזה שכמעט כל טיפול, ואני מתכוון דווקא לפשוטים יותר, בבעיה בריאותית בצבא מצריך לראות גורם רפואי; בניגוד לעולם האזרחי והחופשי, חייל לא יכול להחליט על דעת עצמו לנוח קצת במיטה אם הוא מרגיש לא טוב, פעולה שאזרחים רבים היו נוקטים (אגב, אם חיילים בצבא מנסים לקבל ביתים או גימלים, הרי שבאזרחות המצב דווקא הפוך. זה כמובן קשור לחופש<->כפייה, תחושת סיפוק מהעשייה והבחירה באותה עשייה) בלי לחשוב פעמיים. הוא מחוייב לעבור אצל החובש ולהתלונן אצלו כדי לקבל ביתים. במידה והמדדים שלו תקינים (טמפרטורה, לחץ דם, דופק. . .), פעמים רבות הפגישה עם החובש תסתיים פשוט במתן אקמול, כלומר, ללא מתן אפשרות מנוחה לחייל. מעבר לכך, וזה אולי רלוונטי יותר לתקופות של הכשרה, אם חייל מרגיש מספיק טוב כדי לתפקד בכלליות אבל לא מספיק כדי לבצע פעילות מאומצת, הרי שהוא מחוייב לראות חובש כדי להוציא פטורים רלוונטיים.

מיותר אולי לציין, אבל המצב הזה מוביל לכך שחיילים פונים לשירותי הבריאות של הצבא גם כאשר אין הם מרגישים כל חולי, אך ורק כדי לקבל קצת מנוחה, ורצוי מאד בבית. זה נעשה על ידי שקרים, טריקים מלוכלכים לזיוף מדדים, טריקים אחרים הקשורים בבירוקרטיה, והרבה משחק.

בעוד שבאזרחות (איי, איי, אזרחות..) כל רופא מתייחס לעדות המטופל שלו כעדות אמינה, הרי שבצבא המצב מאד שונה. חובשים ורופאים נמצאים בין הפטיש והסדן; הסדן – מטופלים שפונים אליהם, בין אם מסיבה מוצדקת ובין אם לא, והפטיש – המערך הפיקודי של הצבא. כל חייל שמקבל מנוחה כלשהי זה חייל אחד פחות בסדר הכוח של מחלקתו. הקורבנות בכל העניין הם חיילים שבאמת זקוקים לטיפול רפואי. הפניות המרובות לחובשים ורופאים בצבא (מעניין יהיה לבדוק מספרים מדוייקים) על ידי חיילים בריאים מובילה את הסגל הרפואי לחשוד בכל חייל שמגיע אליהם שהוא מרמה אותם. דבר זה מונע מהם להתייחס ברצינות ובתמימות דעת לדברי הפונים אליהם, אחרת מזמן כל הצבא היה יושב בבית. זה מכניס אותם למצב מאד הייתי, אשר פוגע בשירות שהם נותנים. חוץ מאנשי רפואה, עתה הם מתבקשים להיות גם שופטים או אולי אפילו חוקרים; לסנן את החולים באמת מהחולים בכאילו. אין ספק שזה גורם להם לפתח נקודת מבט צינית-משהו.

כמו כן, ניצבים לחולה האמיתי שלנו בעיות בירוקרטיות נוספות. למשל, בעת קבלת מדרסים עקב בעיות כאלו ואחרות, המטופל חייב לעבור דרך מספר מדרסים פחותי-איכות כדי להגיע לאחד המספק את הצורך. או בעיות בקבלת פטור נעליים כאשר הוא מוצדק מאד, וזה מניסיון אישי; חייל שהיה יחד איתי בקורס חובשים ניסה להשיג פטור ללבישת נעלי הרים(?) בגלל בעיות ברכיים (אם אינני טועה). אמנם ביחידה שלו מאפשרים לו להסתובב בנעליים אלו כי מכירים בבעיה שלו, הרי שעל מדי א' הוא מחוייב להסתובב בנעלי-צבא, וכל הביקורים שלו אצל האורטופד הצבאי (האורטופד היחיד בצבא, וגם רופא גרוע, עד כמה שאני מבין. אני לא בטוח אם זה אורטופד או לא, אבל אם אינני טועה הוא היחיד מסוגו בצבא) לא הצליחו להוציא את הפטור המיוחל, לאחר שהרופא התעקש פעם אחר פעם שאין לו שום בעיה, ולעתים גם נהג בו בזלזול וסירב בכלל לבדוק אותו.

המצב הבעייתי שוחק את החובשים והרופאים, בעיקר במרפאות העורפיות (לשם מגיעים כמויות גדולות יותר של חיילים), וגורם להם להפסיק להתייחס כראוי לפונים אליהם. לפעמים זה מגיע לדרגות של המוגזם, כאשר רופאים מסרבים בכלל לבדוק את מי שמגיע אליהם, שלא לדבר על לטפל בהם. חיילים רבים נתפסים כרמאים, והטיפול או אי-הטיפול יכול להיות תלוי בכושר ההבעה של החיילים. ישנו מקרה אחד של חייל שהגיע לרופא והתלונן על כאבי בטן, אך הרופא היה משוכנע שהוא פשוט משקר, שכן זה קרה מספר ימים לפני שכל הפלוגה שלו יצאה למסע או לפעולה מבצעית כלשהי (אני כבר לא זוכר), והרופא חשב שאותו חייל פשוט מנסה להתחמק מאותה פעילות. החובשת, לעומת זאת, האמינה לחייל וניסתה לשכנע את הרופא שיטפל בו. אותו חייל הוסיף לבקר את הרופא עוד פעמיים, כאשר רק בביקור השלישי הרופא אמר לחובשת שאם היא באמת מתעקשת, היא יכולה להזעיק לו פינוי בעצמה. לאחר שפינו אותו, גילו בבית החולים שיש לו אפנדיציטיס, ולולא היה מגיע למיון הוא היה מת (או אולי אפילו, "נהרג"?) לאחר מספר שעות.

חוץ מהשקרים בהם החיילים נוקטים, המצב משפיע עליהם בצורות נוספות. למשל, ישנו מקרה בו חייל הגיע לרופא שהיה, כך מסופר, חמור סבר ולא מסביר פנים. הרופא בדק אותו ומצא שהמדדים שלו תקינים. לא זכור לי אם החייל חזר מספר פעמים לאותו רופא, אבל בסופו של דבר אותו רופא הפנה את החייל לרופאה אחרת שנמצאה באותה המרפאה לחוות דעת נוספת. גם אותה רופאה, שהייתה נעימה יותר, לא מצאה כל מדדים לא תקינים. אך לפני שהחייל יצא מן הלשכה שלה, כשהיה כבר ליד הדלת, הוא מסר לה פריט מידע (ואנא סלחו לי, קוראים יקרים, אך אינני זוכר מה זה היה) שאיפשר לה לאבחן את הבעיה שלו ומייד לשלוח אותו לקבלת טיפול מתאים.

אמנם סיטואציה זאת לא בלעדית לצבא, אבל היחס אשר מראה הרופא למטופל שלו משפיע מאד על מסירת הפרטים של החולה. חולה אשר מרגיש שמזלזלים בו, לא מתייחסים בו כראוי, עלול שלא למסור את כל המידע הרלוונטי, מה שיפגע בדיאגנוזה ובטיפול בו. במקרים מסויימים הדבר יכול להיות קטלני.

אופן נוסף בו כל הנושא משפיע על התנהגות של חיילים מתבטא בחבלה עצמית. חיילים המשתוקקים להוציא גימלים כדי לחזור הביתה יתדרדרו לעתים לגרימת נזק עצמי, מה שמחוץ לקונטקסט הזה יקושר לרוב לנטיות אובדניות או לבעיות נפשיות אחרות. לפעמים הם גם יעזרו בחברים שלהם לשם השגת המטרה. מובן שבמקרים כאלה החייל ישולח הביתה (אם כי מסופר על מקרה אחד של חבלה עצמית שהסתיים בלא יותר מביתים), אך באיזה מחיר? הגענו למצב שבו בני-אדם גורמים לעצמם נזק וסבל רק כדי לחזור לבית.

 

הייתה כתבה דיי ארוכה בנושא לא מזמן במחנה. אני לא חושב שיש ממש דרך לפתור את הבעיה הזו, אשר מקורה בטבע הקיומי הלא רגיל של אותם בני-אדם המשרתים כחיילים. אולי דווקא השינוי האחרון בשיטת הרגילות, אשר מקנה עתה לחייל 15 (20?) ימי חופשה בשנה במקום חופשות של 5 יום מדיי ארבעה חודשים, תביא לשינוי חיובי גם בתחום הזה. במידה והחייל יהיה באמת נואש לחזור הביתה, הוא יוכל לנצל את ימי החופשה שלו במקום לדפוק לעצמו את הרגליים.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “רפואה צבאית”

  1. ע א Says:

    אפשר גם לעשות שגימלים לא יחושבו בפזמ.
    התגובות במאמר בלינק של ל'טריקים אחרים' גורמות לי להאמין שזאת דרך אידיאלית להעביר את השירות בשביל כמה אנשים.

    למרות שגם 20 ימי חופש נשמע לא רע.

  2. מרק Says:

    מה הכוונה ב"לעשת שגימלים לא יחושבו בפזמ"? שמפקדים או משהו כזה יחליטו שההעדרות של החייל עקב מחלה תחשב כ"דפוק"?
    אני לא כל-כך בטוח בזה. אולי רק אם מישהו דפק ממש הרבה ימים כאלה ללא סיבה, ונשפט על כך ונמצא אשם. אולי במקרה כזה אפשר בדיעבד לתייג את ימי הגימל כסוג של נפקדות או אני לא יודע מה.

    לפעמים זו אכן יכולה להיות דרך טובה לעקוץ, אבל אני מניח שיש גבול למספר הפעמים שאתה יכול להשתמש בשיטות אלו ללא הצדקה.

  3. Shai Deshe Says:

    אנ'ערף, יש לי חבר טוב שהיה חוג"ד בשזפון והיה מחלק גימ"לים חופשי. יכול להיות שפשוט אין אחידות – וזאת הבעיה האמיתית…
    …אמר השמוק שבכלל לא עשה צבא.

  4. מרק Says:

    כעיקרון רופאים יכולים (או פשוט עושים את זה דה פקטו) להאציל סמכויות מסויימות על חובשים שתחתיהם, וזה נעשה קצת אחרת בכל מקום ומקום. הכל תלוי ברופא.
    השאלה האמיתית.. מה היחס של רופא הגדוד שלנו (שהוא גם המפקד שלי) לגימלים וכדומה. נגלה מחר, אני מניח.

  5. nur nachman eytan Says:

    היי מרק!

    ראשית, אתה כותב נפלא וזורם! לא יכולתי שלא להתחבר לכל מה שאמרת..

    אעיד על עצמי, ראשית, שבטירונות בת חודש ושבוע – ביקרתי במרפאה יותר פעמים מאשר הייתי במשך שלוש שנים "באזרחי".

    בזמן שחיכיתי בתור במרפאה, יצא לי אפילו להרהר במושג "להתחבשן", ומצאתי שיתכן ומקורו ב"חובש": לחכות לחובש, עד שיבוא, שימדוד מדדים, שיעביר לרופא, שיוחלט לגבי המבקש – כל זה הוא תהליך של התחבשנות. המתנה לחובש והמערך הרפואי הצה"לי. כמובן שנוצרו הטיות רבות לשורש המומצא – חבשן, מתחבשן, התחבשנות..

    למזלי, אני יודע אילו דברים גורמים לרופא להתלהב.
    למשל: לרופא בטירונות, שהיה רוסי, הזכרתי כל פעם מחדש שניגנתי 10 שנים פסנתר.
    לרופא אחר בטירונות, שתהיתי אם שנטיותיו המיניות הן הומוסקסואליות, התנהגתי בקירבה יוצאת דופן. בסופו של דבר הוא הדפיס לי אישורים שלא הייתה לו הרשאה להדפיסם, והוא הבהיר לי שעם מה שיש לי ביד (ציסטה) אני יכול להבהיל כל רופא וכל מפקד, ולהשתמש בזה מאוד.
    לשניהם אמרתי בתחילת הפגישות (בה שותקים ומעלים פרטים אישיים וכד') שגם לאח שלי יש ליטמן (חברה של סטטוסקופים טובים..) – ומיד המבט המושפל של הרופאים השבו"זים באמת – עלה ונאורו עיניהם..

    בנוגע ליחס פוליטיקאיסטי מצד רופאים – אכן הם עומדים מול המון המון המון פוני- שווא, ומתלוננים רבים שמנסים לעבוד עליהם. זה אכן מביא את הרופא למצב פקידותי ופוליטיקאיסטי, שבו הוא עוסק בעיקר בגילוי המתחזים, ולא טיפול בכל דורש.

    בנוסף, למדתי ששיחה עם רופא – אדם משכיל ורם מעלה בכל מובן, ובטח ביחס לשאר כח האדם בצבא – זה מה שרוב האנשים רוצים.. רק לדבר עם מישהו – שיקשיב, שיהיה לו אכפת (באמת או מתוקף תפקידו), שיבדוק, שיקשיב ללב, שינקוש על הסינוסים… וזאת מקבלים המתחבשנים, לאחר התחבשנות בתור.

    :)

    אתה יודע שאתה יכול גם לכתוב מהפלאפון, נכון?
    אתה יכול לרשום הודעה ממש ממש ממש ארוכה (MMS למשל), לשמור אותה בפלאפון, ואז להעתיק את כל הטקסט לדפדפן אופרה! אני הגבתי ככה בבלוג שלי :)

    אגב, תודה על הלינקוק לבלוג שלי! :) הלוואי והייתי יודע איך מוסיפים כאלה בבלוג שלי.. הכל נורא מבולגן בממשק..

    תמשיך לכתוב..
    נור

  6. אור Says:

    מי כתב את הכתבה הזו?????????על סמך מה?האם הוא מישהו מקצועי?

  7. מרק Says:

    מי שכתב את המאמר הזה הוא אני.
    על סמך מה? הצגתי פה מעט מאד עובדות, ואלה שהצגתי מבוססות על נסיוני האישי.
    האם אני מקצועי? ובכן, מבחינת הצבא מקצועי הוא חובש. אבל פה ניתן לערער על מקצועיות כח האדם בצבא שלנו, בהתייחס לאורך ההכשרות, טיבם ואיכות המכשירים (כלומר נותני ההכשרה, לא ציוד).
    אבל לצורך העניין, מבחינה מילולית, ניתן לומר שאני "מקצועי".

  8. Johnny G Says:

    ברכות,

    אני רואה שאתה כותב שוב שזה כבר טוב.

    אני לא יודע איך המצב אצלך, אבל בשירות שלי החשק לכתוב עבר בערך כשהפכתי דיסקית (השלב שבו אתה מרגיש שמיצית), אבל זה כבר עבר רחוק :-). בכל אופן, גרפומאניה זה טוב, תכתוב כל עוד יש השראה.

    לעניין, ההבדל בין הקופ"ח לחר"פ הוא בעיקר בזה שחר"פ הוא חלק אינטגרלי מהארגון שמעסיק את העובדים. כידוע, למעסיק יש אינטרס למקסם את מספר ימי העבודה, מכאן שאם הרופא נמצא גם הוא תחת סמכותו, הוא יפעיל עליו לחץ לפעול לטובת הארגון. למנהל קופ"ח, ובוודאי לעובדים שלו, לא אכפת אם העובדים של אינטל מתפקדים או לא. לכן, אם מהנדס התוכנה ו' יגיע לרופא ויבקש אישור מחלה, לרופא אין שיקול של "טובת המערכת" שקיים בצבא. בנוסף, יש כמובן את כל עניין העבדות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: