Archive for פברואר, 2008

רפואה צבאית

יום שישי, פברואר 29, 2008

כל תחום הרפואה בצבא הוא אחד מהפאראדוקסליים ביותר בו, וגם מבחינת רפואה, הרי שהצבא מציב בפניה מקרים חסרי הגיון ולא קלים לגישה. דבר זה נובע משלילת החופש של הפרט בצבא, והעובדה שהשירות בו הוא כפוי. כלומר ציבור החיילים (אשר יכול, אגב, לקבל שירות רפואי אך ורק מהצבא עצמו או דרכו) מורכב מפרטים אשר נמצאים בצבא בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו, ובנוסף לכך מחוסרי בחירה אודות מעשיהם, מלבד אותו זמן בהם לא מוטל עליהם כלום (אם כי גם אז הם לא חופשיים לחלוטין, אבל זה כבר לא רלוונטי לעניינינו).

כעיקרון מערך הרפואה הצבאית, כפי שאני מבין זאת, מורכב מחובשים, רופאים, ורופאים מומחים. חובשים, אשר הכח הטיפולי שלהם בשגרה הוא דיי נמוך, מסוגלים לתת מספר כלשהו של בי"תים (אני עוד לא בטוח כמה), אקמולים, קלגרונים ופטורים (מריצה, קפיצה, פק"לים וכדומה) ואמורים להפנות לרופא כאשר הבעיה היא לא בסמכות הטיפול שלהם (אין שום בעיה אמיתי שנמצאת בסמכותם, אם הצלחתם להבין). החובש הוא האדם הראשון שהחייל יפגוש במקרה וצצה בעיה בריאותית כלשהי, אם כי הוא זכאי לראות גם רופא במידה ויבקש (יתעקש?) זאת.
הרופא, לעומת זאת, מסוגל לאבחן מחלות שונות וגם לרשום טיפול תרופתי מתאים, או להפנות לרופא אחר שהבעיה היא בתחומו. כמו כן, הרופא הוא היחיד היכול לחתום על גימלים, כלומר על שליחת החייל הביתה (או לכל מקום שהוא רוצה, למעשה) מהבסיס עקב בעיה רפואית. חוץ מחופשות מיוחדות, אשר ניתנות לאירועים הקורים פעם-ב או כאשר חיילים הורגים את הדודים שלהם, ומחופשות רגילות (אגב, שיטת הרגילות השתנתה ממש לא מזמן וסוג של מתקנת או משפרת את המצב) אשר ימיהם קצובים ולא תמיד בהישג-יד, הרי שימי הגימל הם הדרך היחידה לטעום קצת מהבית באמצע השירות.

שילוב של שני אלה, חוסר החופש והמערך הרפואי כאחד שמסוגל לתת חופש, גורמים לכל העסק הבריאותי בצבא להיות מלא בעיות ושונה בתכלית מהמקבילה האזרחית. קודם כל, נתחיל מזה שכמעט כל טיפול, ואני מתכוון דווקא לפשוטים יותר, בבעיה בריאותית בצבא מצריך לראות גורם רפואי; בניגוד לעולם האזרחי והחופשי, חייל לא יכול להחליט על דעת עצמו לנוח קצת במיטה אם הוא מרגיש לא טוב, פעולה שאזרחים רבים היו נוקטים (אגב, אם חיילים בצבא מנסים לקבל ביתים או גימלים, הרי שבאזרחות המצב דווקא הפוך. זה כמובן קשור לחופש<->כפייה, תחושת סיפוק מהעשייה והבחירה באותה עשייה) בלי לחשוב פעמיים. הוא מחוייב לעבור אצל החובש ולהתלונן אצלו כדי לקבל ביתים. במידה והמדדים שלו תקינים (טמפרטורה, לחץ דם, דופק. . .), פעמים רבות הפגישה עם החובש תסתיים פשוט במתן אקמול, כלומר, ללא מתן אפשרות מנוחה לחייל. מעבר לכך, וזה אולי רלוונטי יותר לתקופות של הכשרה, אם חייל מרגיש מספיק טוב כדי לתפקד בכלליות אבל לא מספיק כדי לבצע פעילות מאומצת, הרי שהוא מחוייב לראות חובש כדי להוציא פטורים רלוונטיים.

מיותר אולי לציין, אבל המצב הזה מוביל לכך שחיילים פונים לשירותי הבריאות של הצבא גם כאשר אין הם מרגישים כל חולי, אך ורק כדי לקבל קצת מנוחה, ורצוי מאד בבית. זה נעשה על ידי שקרים, טריקים מלוכלכים לזיוף מדדים, טריקים אחרים הקשורים בבירוקרטיה, והרבה משחק.

בעוד שבאזרחות (איי, איי, אזרחות..) כל רופא מתייחס לעדות המטופל שלו כעדות אמינה, הרי שבצבא המצב מאד שונה. חובשים ורופאים נמצאים בין הפטיש והסדן; הסדן – מטופלים שפונים אליהם, בין אם מסיבה מוצדקת ובין אם לא, והפטיש – המערך הפיקודי של הצבא. כל חייל שמקבל מנוחה כלשהי זה חייל אחד פחות בסדר הכוח של מחלקתו. הקורבנות בכל העניין הם חיילים שבאמת זקוקים לטיפול רפואי. הפניות המרובות לחובשים ורופאים בצבא (מעניין יהיה לבדוק מספרים מדוייקים) על ידי חיילים בריאים מובילה את הסגל הרפואי לחשוד בכל חייל שמגיע אליהם שהוא מרמה אותם. דבר זה מונע מהם להתייחס ברצינות ובתמימות דעת לדברי הפונים אליהם, אחרת מזמן כל הצבא היה יושב בבית. זה מכניס אותם למצב מאד הייתי, אשר פוגע בשירות שהם נותנים. חוץ מאנשי רפואה, עתה הם מתבקשים להיות גם שופטים או אולי אפילו חוקרים; לסנן את החולים באמת מהחולים בכאילו. אין ספק שזה גורם להם לפתח נקודת מבט צינית-משהו.

כמו כן, ניצבים לחולה האמיתי שלנו בעיות בירוקרטיות נוספות. למשל, בעת קבלת מדרסים עקב בעיות כאלו ואחרות, המטופל חייב לעבור דרך מספר מדרסים פחותי-איכות כדי להגיע לאחד המספק את הצורך. או בעיות בקבלת פטור נעליים כאשר הוא מוצדק מאד, וזה מניסיון אישי; חייל שהיה יחד איתי בקורס חובשים ניסה להשיג פטור ללבישת נעלי הרים(?) בגלל בעיות ברכיים (אם אינני טועה). אמנם ביחידה שלו מאפשרים לו להסתובב בנעליים אלו כי מכירים בבעיה שלו, הרי שעל מדי א' הוא מחוייב להסתובב בנעלי-צבא, וכל הביקורים שלו אצל האורטופד הצבאי (האורטופד היחיד בצבא, וגם רופא גרוע, עד כמה שאני מבין. אני לא בטוח אם זה אורטופד או לא, אבל אם אינני טועה הוא היחיד מסוגו בצבא) לא הצליחו להוציא את הפטור המיוחל, לאחר שהרופא התעקש פעם אחר פעם שאין לו שום בעיה, ולעתים גם נהג בו בזלזול וסירב בכלל לבדוק אותו.

המצב הבעייתי שוחק את החובשים והרופאים, בעיקר במרפאות העורפיות (לשם מגיעים כמויות גדולות יותר של חיילים), וגורם להם להפסיק להתייחס כראוי לפונים אליהם. לפעמים זה מגיע לדרגות של המוגזם, כאשר רופאים מסרבים בכלל לבדוק את מי שמגיע אליהם, שלא לדבר על לטפל בהם. חיילים רבים נתפסים כרמאים, והטיפול או אי-הטיפול יכול להיות תלוי בכושר ההבעה של החיילים. ישנו מקרה אחד של חייל שהגיע לרופא והתלונן על כאבי בטן, אך הרופא היה משוכנע שהוא פשוט משקר, שכן זה קרה מספר ימים לפני שכל הפלוגה שלו יצאה למסע או לפעולה מבצעית כלשהי (אני כבר לא זוכר), והרופא חשב שאותו חייל פשוט מנסה להתחמק מאותה פעילות. החובשת, לעומת זאת, האמינה לחייל וניסתה לשכנע את הרופא שיטפל בו. אותו חייל הוסיף לבקר את הרופא עוד פעמיים, כאשר רק בביקור השלישי הרופא אמר לחובשת שאם היא באמת מתעקשת, היא יכולה להזעיק לו פינוי בעצמה. לאחר שפינו אותו, גילו בבית החולים שיש לו אפנדיציטיס, ולולא היה מגיע למיון הוא היה מת (או אולי אפילו, "נהרג"?) לאחר מספר שעות.

חוץ מהשקרים בהם החיילים נוקטים, המצב משפיע עליהם בצורות נוספות. למשל, ישנו מקרה בו חייל הגיע לרופא שהיה, כך מסופר, חמור סבר ולא מסביר פנים. הרופא בדק אותו ומצא שהמדדים שלו תקינים. לא זכור לי אם החייל חזר מספר פעמים לאותו רופא, אבל בסופו של דבר אותו רופא הפנה את החייל לרופאה אחרת שנמצאה באותה המרפאה לחוות דעת נוספת. גם אותה רופאה, שהייתה נעימה יותר, לא מצאה כל מדדים לא תקינים. אך לפני שהחייל יצא מן הלשכה שלה, כשהיה כבר ליד הדלת, הוא מסר לה פריט מידע (ואנא סלחו לי, קוראים יקרים, אך אינני זוכר מה זה היה) שאיפשר לה לאבחן את הבעיה שלו ומייד לשלוח אותו לקבלת טיפול מתאים.

אמנם סיטואציה זאת לא בלעדית לצבא, אבל היחס אשר מראה הרופא למטופל שלו משפיע מאד על מסירת הפרטים של החולה. חולה אשר מרגיש שמזלזלים בו, לא מתייחסים בו כראוי, עלול שלא למסור את כל המידע הרלוונטי, מה שיפגע בדיאגנוזה ובטיפול בו. במקרים מסויימים הדבר יכול להיות קטלני.

אופן נוסף בו כל הנושא משפיע על התנהגות של חיילים מתבטא בחבלה עצמית. חיילים המשתוקקים להוציא גימלים כדי לחזור הביתה יתדרדרו לעתים לגרימת נזק עצמי, מה שמחוץ לקונטקסט הזה יקושר לרוב לנטיות אובדניות או לבעיות נפשיות אחרות. לפעמים הם גם יעזרו בחברים שלהם לשם השגת המטרה. מובן שבמקרים כאלה החייל ישולח הביתה (אם כי מסופר על מקרה אחד של חבלה עצמית שהסתיים בלא יותר מביתים), אך באיזה מחיר? הגענו למצב שבו בני-אדם גורמים לעצמם נזק וסבל רק כדי לחזור לבית.

 

הייתה כתבה דיי ארוכה בנושא לא מזמן במחנה. אני לא חושב שיש ממש דרך לפתור את הבעיה הזו, אשר מקורה בטבע הקיומי הלא רגיל של אותם בני-אדם המשרתים כחיילים. אולי דווקא השינוי האחרון בשיטת הרגילות, אשר מקנה עתה לחייל 15 (20?) ימי חופשה בשנה במקום חופשות של 5 יום מדיי ארבעה חודשים, תביא לשינוי חיובי גם בתחום הזה. במידה והחייל יהיה באמת נואש לחזור הביתה, הוא יוכל לנצל את ימי החופשה שלו במקום לדפוק לעצמו את הרגליים.

מודעות פרסומת

גיקיות ריבייסד

יום חמישי, פברואר 28, 2008

אף על פי שהיום הזה כלל שהייה חסרת תקנה מול המחשב כמו הרבה ימים אחרים (לצערי כולנו), הרי שהיה משהו בחוויה שלי היום שדמה יותר לחווית האינטרנט שהייתה לי לפני מספר שנים, בסביבות ה5 נדמה לי. חוויה גיקית הרבה יותר במהותה (מעניין; יכול להיות תוכן גיקי וצורה גיקית).

זה התחיל אולי כאשר נתתי מבט באנימה.קו.איל אשר הפך אותי למלא נוסטלגיה. זה החזיר אותי לחווית הפורומים אשר הייתה נעימה והסתיימה לה יחד עם איבוד העניין באותם הפורומים, ואולי באיבוד הרוח של מפרשיהם (או שאולי נוצרו בהם חורים). חוץ מאותו פורום אנימה (אשר סבב מעט מאד סביב הנושא עליו הוא קרוי) לקחתי חלק גם בפורום העז (פורום של משחקי-תפקידים) ובפורום דימונז שבו הרגשתי פחות שייך ושאליו עברתי לאחר נפילת העז.

קשה לי לומר מה גורם לפורומים להיות רלוונטיים אליי עכשיו פחות מפעם. אבל אולי זה לא נכון שהם פחות רלוונטיים. כמובן, יש לי כיום הרבה פחות זמן פנוי מפעם (במדידות של ימים ולא שעות), משאב שפורומים צרכו כמו מים. אבל נראה שזה פשוט לא עובד עכשיו בלי קשר לזמן.היה פעם אחת לא מזמן סוג של הבהוב, פורום שהלך כלעומת שבא, אשר הסתפח לבלוג שיזם יותם ואליו הצטרפתי, אשר סבב סביב נושאים מעניינים אך כלל מעט מאד השתתפות. דווקא במקרה הזה אני מטיל את אשמת הכישלון בפורמט הלא נוח, לא אסתטי ולא ידידותי בעליל. ייתכן והעיסוק בפורומים כן יכול לחזור, אם יהיה רק על מה לדבר (ונדמה לי שתמיד יש על מה לדבר), אם כי רצוי גם שזה יהיה מעניין.

אפשר גם להכנס לנושא של פורומים וקהילות ווירטואליות. נראה שלאלו יש סוג של אנרציה, ובשלב מסויים אין צורך להפעיל אנרגיה כדי שקהילה מהסוג הזה או פורום יהיו פעילים. בשלב מסויים הם פשוט קיימים, מקיימים את עצמם. אבל להקים פורום אשר ישגשג זו עבודה לא קלה. כיוון שזו רשת יש צורך ביותר ממשתתף אחד. אבל לא ניתן בבת אחת להביא מספר משתתפים; בסופו של דבר, מישהו צריך לכתוב את הפוסט הראשון, ומישהו צריך לכתוב את התגובה הראשונה. נראה שזה פשוט חייב להיות בהתחלה מלאכותי, נעשה בשביל המעשה עצמו, ורק לאחר מכן, אולי דווקא כשמגיעים לשם צופים אשר לא לוקחים חלק בהקמה כאג'נדה אלא פשוט משתתפים בעניין מתוך עניין אישי, רק אז כל העסק נעשה אורגאני, חי, נושם. קשרים נוצרים בין המשתתפים, נוצרת שפה-פנימית, נוצרים ממים. . .

האק, אני חייב לנסות להרים משהו בסגנון. אולי מאוחר יותר.

 

אחר כך הגעתי לוובקומיק אקסקייסידי (כנראה דרך איזה קישור, אך כבר אינני זוכר באיזה אופן), וובקומיק המאופיין בין השאר ברמה כזו או אחרת של נרדינס גם כן, ונראה כמו משהו שכדאי לעקוב אחריו. העמודים הראשונים הזכירו לי מיזם אחר שלי אשר פעילותו נעצרה בעיקר (או: רק) מכיוון ששכחתיאיבדתי את שם המשתמש והסיסמא שלו. מהוובקומיק הגעתי לבלוג שלו (איי, אני אוהב אנשים שמתעסקים במתמטיקה) ודבר זה העלה הרהורים אודות בלוג משלי.

את הבלוג שאתם קוראים עכשיו רציתי כבר לפתוח לפני כשבועיים. הסיבה שלא עשיתי זאת כבר לפני שבועיים היא שלא הצלחתי לסיים (ובמקרים אחרים, להתחיל) שום מאמר שהתחלתי לכתוב ושרציתי לפרסם. למעשה, כבר דיי מזמן רציתי להקים בלוג בשביל לפרסם בו כל מיני רעיונות וסיפורים קצרים, אבל הדבר לא עלה בידי, שוב, בגלל הסיבה שלא הצלחתי לסיים לכתוב שום דבר שהתחלתי. התחלתי לכתוב מספר סיפורים שלא הושלמו, ורעיונות למאמרים לא היו חסרים. אם הייתי כותב כל מאמר שרציתי לכתוב, היו פה כבר מאמרים על האנאלוגיה בין זמן ומרחב בשפות שונות, הקשר בין פשע, עונש ומקריות. ספר של רולאן בארת נתן לי השראה למספר מאמרים שהיו יכולים להכתב בסגנון שלו, אחד אודות המיתוס של ה"שנה האזרחית", והשני על ה"מפלצת" כחומר ולא צורה. נדמה לי שהיו עוד מספר רעיונות שאינני זוכר כעת. היה עוד מאמר שהתחלתי לכתוב עוד בתיכון, אודות איך דמוקרטיה וזכות הצבעה מלאה פירקהמפרקת את מוסד המשפחה, אבל הפסקתי לכתוב אותו איפשהו באמצע בגלל שאיבדתי את התנע שהיה לי. אולי יום אחד אעבור על זה וזה יתן לי השראה מחודשת.

הקושי הזה דיי מצחיק, בהתחשב בקלות שבה הייתי כותב בבלוג הישן שלי. יש לי פתאם הרגשה שאולי כאשר אני פותח עמוד של וורד אני צריך ללמוד מחדש לכתוב, בעוד שלכתוב בבלוגים אני כבר רגיל. יש פה גם עניין כבד מאד של ציפיה עצמית ופחד לכתוב משהו לא טוב. ברגע זה אני כותב, ואין לי שום ספק שאני אגיע לסוף הפוסט הזה. השאלה היא האם זה עניין של צורה, כלומר זה שאני כותב בבלוג ולא בוורד או משהו כזה, או האם זה עניין של תוכן ונושא – אם פשוט לקחתי נושא קליל שאני לא נתקע בו. כלומר, האם אני בדרך כלל נתקע בגלל התוכן או בגלל הגישה שלי. צריך באמת לבדוק את העניין.

בכל אופן, עד עתה נקטתי בגישה של קודם לכתוב, ואחר-כך לפתוח את הבלוג. כלומר, קודם התוכן ואחר כך המסגרת. יש לציין שגם שלא בהקשר של בלוגים, המחשבה שלי סובבת דיי הרבה סביב הנושא של מטא-כתיבה וכל הדברים שקשורים-לכתיבה-אבל-אינם-כתיבה-לכשלעצמה. יצא לי גם לקרוא על נושאים כאלו ולהתעניין בזה. דבר זה איכזב אותי פעמים רבות, שכן אף על פי שאותה התעסקות אמורה לקדם את הכתיבה שלי, הרי שבסופו של דבר כשאני עוסק בפעילות הקשורה בכתיבה, אני לא כותב. הפעם החלטתי לגשת לעניין מהכיוון השני – קודם להרים את הבלוג כחלל לפעול בו, ורק לאחר מכן למלא אותו בתוכן.

טוב, אני חושב שהגעתי לרוויה בנושא האוננות הכתיבתית. צריך לגשת למלאכה.