מוסר אינדוקטיבי ומוסר דדוקטיבי

יום רביעי, אפריל 22, 2009
הקטע הבא יעשה שימוש כבד במונחים הלועזיים "אינדוקציה" ו"דדוקציה" אשר הגדרתם היא "הסקה מן הפרט אל הכלל" ו"הסקה מן הכלל אל הפרט" בהתאמה. אף על פי שאין הם מדוייקים בעיניי, מומלץ למי שהמונחים הללו לא טבעיים לו ורוצה לקרוא את מה שכתבתי, לקרוא את הערכים בוויקיפדיה של שני הערכים הללו.

בני-אדם לומדים דברים רבים במשך חייהם. חלק נכבד מהידע שלהם הם רוכשים בדרך אינדוקטיבית. למשל ילדים, וכאן נכנסים גם תרבויות פרימיטיוויות, צפו וראו שהשמש זורחת מספר שעות לאחר שהיא שוקעת. לרבים מהם אין את ההבנה כיצד המערכת השמימית עובדת, אבל גם בלי הידע הזה הם מסיקים שהשמש תזרח גם מחר מכיוון שאף פעם לא חוו יום בו השמש לא זרחה. הם לא יודעים זאת, אבל זו מסקנה הגיונית ומתבקשת. יש לציין את התרבויות שלא ראו זאת כמובן מאליו, כמו האצטקים למשל, שראו צורך להקריב קורבנות לאלים שימשיכו לגלגל את גלגל השמש לאורך השמיים. הם לא ידעו את החוקיות של תנועת גרמי השמיים ושהיא בלתי תלויה בכוחם של אלים או במעשיהם של בני-אדם, ולכן הוסיפו לעצמם התנהגות מיותרת.

באופן דומה אנשים לומדים לפתוח דלתות. אף אחד לא יפגוש אף-פעם את כל הדלתות בעולם, אבל כל אדם פוגש הרבה מאד דלתות ומסיק חוקיות מהמפגשים האלה. אף אדם לא מלמדים איך לפתוח דלתות ובכל זאת כולם יודעים איך לעשות זאת. אם נבנה דלת שבה הידית מורכבת בצד של הציר (במקום בצד המרוחק ממנו), רוב האנשים אם לא כולם ינסו לפתוח את הדלת בצורה לא נכונה. אף אחד לא בודק באיזה צד של הדלת הציר שלה נמצא אלא מסיק זאת על פי מיקום הידית.

בצורה דומה אנשים לומדים את הדרך מביתם למקומות אחרים. כיוון שחיים שלמים הם צופים ורואים שהמרחב הגיאוגרפי איננו משתנה או משתנה לאט מאד (אם בונים והורסים בתוך המרחב העירוני), כל בוקר כשהם יוצאים לעבודה הם אינם בודקים אם המשרד שלהם עדין נמצא באותו המקום או אם הרחובות והדרכים אליו נשארו קבועים או אם השתנו, אלא בוטחים באופן טוטאלי בידע הקיים שלהם, אף על פי שבאופן תיאורתי כל המרחב מסביב לדירה שלהם יכל להשתנות בין-הלילה.

גם זיכרון מוטורי הוא אינדוקטיבי מבחינה מסוימת. בתור מבוגרים אנחנו כבר לא זוכרים את הקשיים שבלימוד ללכת על שתיים ורואים בפעולה מיומנות פשוטה, מובנת מעליה. אבל זו פעולה מאד מורכבת שכולל חישובי-איזון קטנים ומרובים ש"הגוף לומד". אפשר לחוות את זה אם לומדים לרכב על אפניים בגיל מתקדם, או אם לומדים לרכב על חד-אופן או לאזן מוט וצלחת על המצח או האף (אולי, אני לא ניסיתי).

אנשים גם לומדים באופן דדוקטיבי, כלומר דרך לימוד חוקיות מוצהרת וממנה לגזור על פי כל מקרה. בצורה זו אנשים לומדים מתמטיקה, את חוקי התנועה והנדסה. למעשה לכל אלה אפשר להצמיד את המילה "חוקי" ללא שינוי המשמעות ולקבל "חוקי המתמטיקה" ו"חוקי ההנדסה". אדם לא פותר הרבה מאד תרגילים בחשבון ואז מסיק מהתוצאות חוקיות[1], אלא לומד במפורש מה כל סימן מסמל ואיך לבצע פעולות מתמטיות.

בצורה [טיפו]גרפית ניתן להציג את שני דרכי הלימוד כך:

אינדוקציה:

אירועים נצפים —[הסקה]← חוקיות —[הקשה]← התנהגות

דדוקציה:

חוקיות מוצהרת —[גזירה]← התנהגות

כש"התנהגות" מכילה כל פעולה של האדם כולל תחושות ומחשבות, בהתאם לתחום המדובר.

כיצד בני-אדם לומדים שפה? נביט על האופן שעושים זאת האנשים אשר שולטים בשפה כלשהי בצורה הטובה ביותר, בהגדרה[2] – דוברים ילידים. אותם אנשים לומדים שפה באופן אינדוקטיבי, לא דדוקטיבי. עם השנים תינוקות שומעים רבבות משפטים ובהדרגה תופשים את התבניות שמאחוריהם ומסיקים חוקיות. לא מלמדים אותם כללי דקדוק.  אם תיגשו לדוברים-ילידים של שפה שאתם לומדים כשפה שנייה ותשאלו אותם שאלה על דקדוק תראו שהם לעתים רבות לא ידעו לענות לכם על השאלה או יתחילו להריץ בראש כל מיני דוגמאות ויסיקו מהן את החוקיות. כמה מכם יודעים מה הבניין והשורש של הפועל "להגן"? או "מוקם"? "הוכר"? אם כללי לשון היו כל-כך ברורים לדוברים-ילידים, ממוצע הבגרות בלשון לא היה עומד על המספר עליו הוא עומד.

לעומת זאת, רוב מי שלומד שפה בתור שפה שנייה לומד אותה באופן דדוקטיבי, כמו שדובר-יליד לומד את מקצוע הלשון בשפתו. אף על פי שלא על זה אני רוצה להתמקד ואולי ארחיב על כך בפעם אחרת, רק אציין שנדמה לי שזה כלל לא יעיל ולא מהנה, ושעדיף ללמוד אינדוקטיבית, דהיינו, ללמוד אלפי דוגמאות של השפה – מילים, משפטים – ומשם להמשיך ולפתח את הידע על ידי אינטראקציה עם השפה עצמה דרך מוסיקה, סרטים, ספרות ושיחה עם דוברים אחרים. לימוד עם מעט מאד או בכלל בלי כללי דקדוק, תחביר או טבלאות הטייה. אנשים חושבים שזה שהם בתור מבוגרים יכולים להבין וללמוד כללי-דקדוק נותן להם איזה יתרון, בעוד שמצד-שני אנשים מתלוננים שבגיל מתקדם קשה מאד ללמוד שפה חדשה. אבל אולי זה רק אשמת השיטה? כשאתה לומד שפה או כל דבר אחר, צפה וקח דוגמא מאלו ששולטים בתחום הלימוד הזה בצורה הטובה ביותר וחקה אותם (לא בלא מחשבה, כמובן). במקרה של שפה אותם אנשים הם הדוברים-ילידים והם לומדים באופן אינדוקטיבי. קח מהם דוגמא.

דברים נוספים שנלמדים בדרך אינדוקטיבית הם כללי נימוס. אדם לומד מה "נכון\מכובד\מקובל" ומה "לא נכון\גס\לא מקובל" על ידי צפייה בהתנהגותם של אנשים אחרים. כמובן שהורים מעירים לילד כאשר הוא עובר על כללים אלו ("תלעס בפה סגור", "בבקָ–?", "תגיד תודה לרותי" וכולי) אבל צריך לא לשכוח ש(1) ההורים גם למדו מהסביבה ומהוריהם את אותם כללים ו(2) החברה (כל ה"אירועים" מסביב) היא שייצבה את אותם כללי נימוס אצל ההורים. הרי אם מישהי למדה בילדות במסגרת המשפחה שיש לחלוץ נעליים תמיד כשנכנסים לביתו של אדם אבל לכשהתבגרה ונעשתה אישה עצמאית ראתה שאף אחד בשום מקום לא מתנהג לפי כלל זה, סביר יותר להניח שהיא תאמץ את כללי הכלל ותסיק שמשפחתה מוזרה או יוצאת דופן מאשר שהחברה הכללית היא המטורפת. יש לשים לב שהטענה ב"(1)" אינה התחכמות וניסיון לגרום לידע דדוקטיבי להראות אינדוקטיבי. סך הכל, אם הולכים מספיק דורות אחורה מגיעים להורים הראשונים שלמדו את אותם כללים רק מהסביבה ולא מההורים. ועדין, בגלל שכללי נימוס הם הסכמה חברתית ולא חוק מוחלט הם עוברים שינויים עם חלוף השנים ובגלל סעיף (2) החוק שעובר מדור לדור הוא לא דדוקטיבי על אף שהוא מוצהר.

ויותר מכך, בכל מה שקשור להתנהגות, גם מוסר (הן ההתנהגות והן החוש המוסרי, אשר הם תואמים בגלל תהליך פסיכולוגי של התרצה [רציונליזציה]) נקנה באופן אינדוקטיבי.

ישנו הרעיון של ניטשה כי המוסר התפתח כהסכמה חברתית משתמעת[3] – "אני לא אגנוב לך, אתה לא תגנוב לי" (ובאופן חיובי:  "אני אגרד לך, אתה תגרד לי"). אפשר לדמיין את התהליך האינדוקטיבי. בשנה כזו וכזו כמה בני-אדם עשו הסכם שכזה, "לא נגנוב אחד מהשני", "לא נרצח אחד את השני" וכולי, וזה העניק להם ביטחון וחיים טובים יותר. גם בלי להורות לילדיהם וילדי ילדיהם את פרטי ההסכם, אלו לומדים מהתנהגות הוריהם והחברה ומסיקים שככה צריך לנהוג: לא לגנוב, לא לרצוח וכולי – וככה זה נמשך לדורות. אבל בוקר אחד יכול להתעורר אדם ולשאול את עצמו "רגע, למה לא לגנוב?" או "למה לא להרוג?" וסביר להניח שזה יקרה כשהוא יגיע למצב קיצוני בחיים, כשאין לו מחסה, או שהוא רעב או סובל, שכן אחרת הוא ירגיש נוח יותר לפעול על פי הכללים המשתמעים של החברה הסובבת. זה יכול גם לקרות עם אדם בעל תכונות סכיזואידיות או אנטי-חברתיות מאד וחסר תפישה-חברתית.

אבל כדי שחברה תשגשג ותפרח היא צריכה סדר, וסדר אומר שאנשים מכבדים את קניינם של אנשים אחרים ולא הורגים אחד את השני על ימין ועל שמאל. אפשר להניח שגם אילו רצו חברות קדומות להקים מערכת משטר שתוכל לאכוף את החוקים, הן לא יכלו לעשות זאת עקב חוסר באמצעים (קרימינולוגיה סך הכל עברה דרך ארוכה מאז ועד היום). וכאן רעיון האלוהים הוא יעיל במיוחד. חוקי ההתנהגות (שהם כללי האתיקה) שהיו אינדוקטיביים נעשו דדוקטיביים. חוקים אינדוקטיביים הם תלויי מאורעות ואנשי החברה הסובבת, ולכן ניתן להעלות בהם פקפוק, במיוחד על-ידי היחיד שנבגד על ידי אותה חברה (אם הוא חסר-בית רעב, למשל). אבל אם מציגים את אותם חוקים כמילת האלוהים, כלומר חוקים שנקבעו במפורש על ידי סוכן חיצוני, כזה שהוא מחוץ למאורעות (ומכאן שהם גם נענשים על-ידי גורם חיצוני ולא ניתן לברוח מענישה) אז קשה לפקפק באותם חוקים[4] ועיגונם "מבחוץ" במקום באנשים אחרים שומר עליהם מוגנים משינוי. עכשיו לשאלה "למה לא להרוג?" אדם יקבל את התשובה "כי אני אסבול את כל העולם-הבא בגיהינום".

אבל אחרי שהופיעו חוקים דדוקטיביים, הופיעו גם גורמים שידעו לנצל אותם כדי לרכוש עוצמה חברתית ופוליטית. הכנסייה טענה שהיא היחידה שיודעת את רצון האל, ומלכים הציגו את עצמם כשולטים בחסד האל וכך ביססו את שלטונם. הם לא נבחרו על ידי מישהו מלמטה אלא על ידי מישהו מלמעלה, מבחוץ, לטענתם, וכך הם הפכו את עצמם לדוברי חוק דדוקטיבי, מוחלט, שלם. לא ניתן לערער עליהם כי מחשבות האדם אודות החוק האלוהי לא רלוונטיות.

אבל חוק דדוקטיבי הוא כזה רק למראית העין. כללי התנהגות הם תמיד אינדוקטיביים. מה שעלול לגרום לכללים להיתפש כדדוקטיביים הם רעיונות אינדוקטיביים מרמה אחת למעלה, מרמה שנייה. למשל, מאחורי החוק האלוהי הדדוקטיבי לכאורה נמצאים הרעיונות האינדוקטיביים שאלוהים קיים ומתערב בחיי אדם, שהתנ"ך או טקסטים דתיים אחרים הם דברי קודש וכולי. רעיונות אלו הם אינדוקטיביים מכיוון שאדם מקבל באופן אינדוקטיבי מהסביבה את אותם הרעיונות – כולם פועלים כאילו זה כך אז כנראה זה כך. בסביבה שבה אף אחד לא מאמין בנכונות טקסט כלשהו, בין אם זה התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן או כל טקסט דתי אחר, יגדלו מעט מאד אנשים שיתחילו להאמין בנכונות אותם טקסטים. בחברה שבה הרוב המוחלט מאמין בעקשנות שעקרונות המחקר הביולוגי הם דברי הבל, יגדלו מעט מאד אנשים שיראו עניין ואמת בתחום. בחברה שבה הרוב מאמין שמתמטיקה זה מקצוע קשה שנגיש רק ליחידי סגולה, אנשים מעטים יאמינו שהם מסוגלים לדעת היטב את המקצוע. בסביבות "הפוכות" גם התוצאות יהיו הפוכות כיוון שהדינמיקה של אמונות שוללות ומאששות הוא דומה מאד. בחברות פוליתאיסטיות סגורות מעטים יאמצו אמונה מונותאיסטית ובחברות מונותאיסטיות סגורות מעטים יאמצו אמנוה פוליתאיסטית.

ישנם גם אמונות אינדוקטיביות שהולכות רמה אחת נוספת למעלה ומתייחסות לתהליך האינדוקטיבי עצמו. הרעיון ש"הרעיונות והערכים של החברה הסובבת הם רעים\לא נכונים" שחברי תרבויות-נגד יחזיקו לעתים יכול להשפיע על האופן בו הם תופשים כללים שרווחים בחברה. כך שאם החברה מאמינה שX ולא Y, מחזיקי הרעיון הזה יתעקשו להאמין בY ולהאמין שX הוא שטות, או לפחות יתנסו ברעיונות הפוכים אלה. אבל גם הרעיון הזה שהוא לכאורה "אנטי-אינדוקטיבי" הוא בעצמו אינדוקטיבי; מעט מאד אנשים ימצאו בעצמם את האומץ להתמרד נגד הערכים של החברה הכללית אם הם הראשונים לעשות זאת, אבל ככל שיש אנשים רבים יותר כך יהיה להם קל יותר. נוצר כאן מקרה של זהות-מופרדת: היחיד מפריד את זהותו מזהות החברה הכללית ומאמץ זהות חדשה או כזו ששייכת לתת-תרבות ואז מקבל אינדוקטיבית את הערכים של התת-תרבות. חוץ מתרבותיות-נגד ישנם תת-תרבויות אחרות. החרדים, למשל, מהווים תרבות נפרדת באופן ברור מהחברה הישראלית הכללית, ומחזיקים ברעיונות רבים אשר לא תואמים את רעיונות החברה הכללית. אבל אילו לא הייתה קהילה זו של יהודים חרדים, מעט מאד ילדים ומתבגרים היו נעשים והופכים להיות חרדים באופן ספונטאני. ישנו גם העניין של מורשת-משפחתית וכללית ואין ספק שזה באופן כללי עסק דיי מורכב, אבל כמו בדוגמא עם הילדה וחליצת הנעליים, ברור שישנם לחצים אינדוקטיביים חזקים מהחברה הכללית אשר עומדים נגד היעילות והערך של ערכים מסויימים (כאילו לכל רעיון ישנם מאזניים שבכף אחת מונחים לחצים אינדוקטיביים ובכף האחרת מונחת יעילותו – הערך והמחיר – של הרעיון) והם יכולים לגבור גם על מורשת משפחתית זו.

דוגמאות נוספות לאופי האינדוקטיבי של תחומים שנתפשים כדדוקטיביים לרוב נמצאות בתחום הלשון ותחום המוסר. שפה נתפשת לרוב כדדוקטיבית – ישנם כללים ברורים ושינם מילונים שיגידו לכל שואל מה נכון ומה לא נכון. אפשר לומר שהאקדמיה ללשון העברית היא לכאורה לדוברי לשון עברית מה שהכנסייה הקתולית היא לקתולים[5], כלומר שיש גוף שמכתיב כללים דדוקטיביים. אבל אנשים לומדים שפה באופן אינדוקטיבי ולכן אותם אנשים שמתקנים אחרים על שגיאותיהם בעברית נתפשים כקטנוניים ומעצבנים. (ראו למשל את זה)

כאמור, גם המוסר נלמד באופן אינדוקטיבי. לכן אנשים שפועלים על-פי מוסר "גבוה יותר" המנוגד למוסר האינדוקטיבי נתפשים כ"יפי נפש", למשל טבעונים עקב מוסר, "סמולנים" למיניהם וכולי. זה נושא שראוי לדיון משל עצמו, אבל קבוצות אלה של אנשים מעוררים יותר אנטגוניזם מקבוצות אחרות שהולכים כנגד כללים-אינדוקטיביים מכיוון והם מערערים את זהותם של האנשים שמחזיקים במוסר אינדוקטיבי. גם בלי למחות ולעשות הרבה רעש נגד גרימת סבל לחיות או ניצול בני-אדם, טבעונים ושמאלנים בהוויתם בלבד מעלים את הרעיון שאחרים הם אנשים רעים יותר, רעיון שלאותם אחרים קשה לסבול. כדי להתמודד עם המועקה הזו ה"פחות מוסריים" מכניסים את ה"יותר מוסריים" לקטגוריה שונה ונפרדת מהם וכך הופכים את המוסר שלהם ללא רלוונטי אליהם, או שהם מכניסים את הקורבנות שלהם (בעלי-חיים או בני-אדם) לקטגוריות שונות והופכים את המוסר שלהם ללא רלוונטי לקורבנות ("להרוג בני-אדם זה רע אבל להרוג חיות זה בסדר" או אפילו "להרוג חתולים או כלבים חמודים זה רע אבל להרוג פרות טעימות זה בסדר").

מהצד השנים ישנם אלו המחזיקים במוסר "נמוך יותר" המנוגד למוסר האינדוקטיבי[6], ואשר נקראים במגוון שמות; חוטאים, כופרים, או בנים של אמהות מושמצות. גם אלו מערערים את זהותם של ה"מוסריים יותר" (מי שהיו ה"פחות מוסריים" בדוגמא הקודמת), אבל בדרך אחרת. הוויתם ודעותיהם מעלים את הרעיון שה"מוסריים יותר" הם טרחנים, מתאמצים יותר מדיי ומחזיקים בדעות לא יעילות (בהם המחיר גדול מהערך). ייתכן ואותם דעות אפילו לא פוגעים ב"מוסריים יותר" (הדעה ש"להרוג זה בסדר", למשל, כן מסוכנת להם), למשל הדעה שהפלה זה לא פשע, שמין לפני הנישואין זה בסדר או שלהציג עור חשוף בציבור זה לא רע. בגלל שהחזקה במוסר ה"נמוך" יותר לרוב כוללת החזקה בפחות חוקים וכללים, אלו שמחזיקים במוסר זה נתפשים כרמאים במשחק החיים – הם הרי משלמים פחות ומקבלים אותו דבר (למשל, הם מקיימים יחסי-מין בחופשיות ולא מקיימים מצוות ובכל זאת מגיעים לאותו מקום לאחר המוות). המחשבה שיש אנשים כאלה מעיקה על אלו שכן משלמים את המחיר העודף כיוון שאילו הם מודים בהתנהגות המיותרת שלהם הם צריכים להודות שהם חיו חיים שלמים לא נכון ושהרגליהם רעים ובעקבות זאת לעבור תהליך לא נעים של שינוי.

צריך להוסיף רק שהשימוש שלי במילים "גבוה" ו"נמוך" בהתייחסות למוסר איננה מניחה שישנו ציר ליניארי ההולך מנמוך לגבוה, אלא רק מניחה שבני-אדם מתייחסים לדעות מוסריות זרות דרך אחד האופנים האלה, או בשני האופנים האלה לאספקטים שונים של המוסר האחר. באופן גס אפשר להגיד שמוסר נתפש נמוך יותר כאשר הוא טוען לקבל אותו דבר או יותר במחיר נמוך יותר כאשר האחד חושב שאין זה אפשרי ("מכרו לך מוצר דפוק"), בעוד שמוסר נתפש כגבוה כאשר הוא טוען שלאותו הערך צריך לשלם מחיר גבוה יותר בזמן שהאחד חושב שזה מיותר ("זה זול יותר בשוק"). לכן כל אחד משני צדדים מנוגדים יכול לראות את השני כפי שהוא רואה אותו. כך קפיטליסטים וקומוניסטים יכולים להביט אחד על השני ולחשוב שהאחר "נמוך יותר". הקפיטליסט חושב שלא ניתן לחיות חיים טובים אם אתה לא מתגמל את מי שראוי לתגמול בעוד שהקומוניסט חושב שלא ניתן לחיות חיים טובים כאשר כל אחד מתנהג באנוכיות ודואג רק לעצמו.

למה רעיון הדדוקטיביות הוא רע

צריך להיות זהירים עם כללים דדוקטיביים לכאורה. קודם כל, כפי שהראיתי, מאחורי כל כלל שנראה דדוקטיבי נמצאים רעיונות אינדוקטיביים, לכן הרעיון שכלל כלשהו הוא דדוקטיבי הוא שגוי. נתון זה כבר מספיק כדי לא להחזיק ברעיון שכללים כלשהם הם דדוקטיביים, אלא שנוסף לזה ישנם עוד לפחות שתי תכונות שליליות נוספות לרעיון הזה. כלל דדוקטיבי הוא (1)לא גמיש ו(2) נותן כח לגורמים אחרים.

חוסר הגמישות נובעת מכך שדדוקטיביות הופכת רעיון למוחלט ולא בר-שינוי. הוא חקוק בסלע. וחוסר גמישות זו גורמת לכך שהרעיון לא יוכל להתחלף ברעיון טוב ממנו כאשר זה יבוא, או שיעשה זאת בקושי רב. בכך רעיון הדדוקטיביות מאט את התפתחות החברה. כדי לא להסתבך במינוח אפשט ואומר שגם אינדוקטיביות לא חפה מפשע זה; רעיונות מדעיים ותרבותיים מהפכניים צריכים לעתים זמן של דור או שניים כדי להתקבל או לפחות לזכות להתייחסות רצינית. כל קהילייה תרבותית (בין אם היא מדעית או אמנותית) תתקשה לקבל רעיונות מהפכניים כיוון שבכך מתערערת זהות חבריה – יש בכך הודאה שהם חיו חיים שלמים עם רעיונות והתנהגות לא נכונה. הדור הצעיר שמחליף אותם חסר אותו משוא פנים כיוון שהם עוד לא הספיקו לחיות את חייהם על-פי הרעיונות ה"שמרניים", ולכן הם יכולים לבחון ולשקול את כל הרעיונות שזמינים להם באופן לא מוטה.

באשר להאצלת הכח, בהנחה שלאף אדם אין גישה ייחודית לידע אונטולוגי מוחלט, הרעיון שכללים דדוקטיביים קיימים ושישנם אנשים בעלי הסמכות לבטא או לקבוע אותם מעביר כח לאותם אנשים, תוך כדי זניחת אחראיות אישית וצמצום מבחירה של חופש הפרט. וזה שלילי בעיניי. ובעיניכם?

ההבנה שכל מוסר וכלל התנהגותי הוא אינדוקטיבי מוליכה למסקנה נוספת. כיוון שכל אדם מסיק כללי התנהגות באופן אינדוקטיבי, כלומר מאוסף כל מאורעות ההתנהגות שמסביבו, כל אדם משפיע ולכן אחראי על התנהגותם של האנשים סביבו. אני עושה כאן שימוש אינטואיטיבי במושג ה"אחראיות" בלי להגדיר אותו ואת משמעותו. חוץ מהרצון לצמצם במילים, אני עושה זאת כי המשמעות של המושג "אחראיות" בה אני עושה שימוש נגזרת משאר הדיון ומהרעיון האקזיסטנציאליסטי במהותו שאין כללים דדוקטיביים[7].

אם אנחנו מניחים שקיים חוק דדוקטיבי אלוהי, הרי שאלוהים אחראי על התנהגותם של אלו הפועלים על-פי ציוויו (באופן דומה לאחראיות על פשע שהתבצע על-ידי המוסת שאנחנו מטילים על המסית. תפישת אחראיות זו עומדת מאחורי העונש נגד מסיתים לפשע). אבל אנחנו מניחים שחוק דדוקטיבי כזה איננו קיים ושכל התנהגות מוסקת באופן אינדוקטיבי מכלל האנשים האחרים שאדם כלשהו בא איתם במגע. המילה "כלל" היא קריטית כאן כי כאמור יחס מספרי משחק כאן תפקיד חשוב. האינדוקציה מסיקה תמיד מכלל המופעים ולא מחלקם (הרי לא נטען ש"השמש זורחת כל בוקר" אם היה בוקר בו השמש לא זרחה).

בניגוד לאלוהים, אדם חי איננו יכול שלא להתנהג (בפרפרזה ל"אינך יכול שלא לתקשר" (you cannot not communicate) של פול ווצלוויק) ולכן הוא אחראי להתנהגותם של כל האנשים שהוא בא איתם במגע. ובצורה גרפית:

(1) אדם מסיק כללים אינדוקטיבית מכלל ההתנהגויות שהוא בא איתם במגע.

(2) אדם חי איננו יכול שלא להתנהג.

(3) המקור להתנהגות של אדם מסוים אחראי על התנהגותו.

מ(1) ו(2) ← (4) אדם מסיק כללים אינדוקטיבית מכל האנשים איתם הוא בא במגע.

ומ(3) ו(4) ← כל אדם אחראי על התנהגותם של אנשים איתם הוא בא במגע.

למורשת יש גם תפקיד חשוב בהחלת כללים (שוב, דרך אינדוקציה) ולכן ניתן להחיל את הטיעון הנ"ל גם על אנשים שמתו (האם מסית לרצח שמת איננו אחראי לרצח המתרחש לאחר מותו?)

לסיכום, צריך להיזהר מהרעיון שישנם כללים, רעיונות או חוקים דדוקטיביים ומוחלטים, ולזכור שאנחנו לא רק פועלים על פי כללי מוסר אלא גם יוצרים אקטיביים של אותם כללים.


[1] מתמטיקאים שחוקרים דווקא כן עושים זאת, אבל זה מקרה מיוחד.

[2] אם מישהו לא משתכנע שזה "בהגדרה" אני אשמח להרחיב בנושא.

[3] התרגום שהכי קרוב לimplicit שמצאתי, מקווה שזה תופס.

[4] ניתן לפקפק על אותם חוקים אבל כדי לעשות זאת יש לפקפק ברעיון האלוהים, ורעיון האלוהים אינדוקטיבי גם הוא. בניגוד לסדר החברתי וכלליו שקל להיפגע מהם ולכן להחליט שאין הם טובים ויש לפעול בהתעלמות מהם, אירועים (שהם בתוך המערכת) לא יכולים להצביע על אי-שלמות או על מבנה לקוי של אלוהים ובכך לערער את רעיונו. יותר מכך, על ידי יצירת דוקטורינה שמצדיקה כל אירוע מבחינה אלוהית (אם אתה צדיק ורע לך, אלוהים בוחן אותך), שום אירוע לא יכול לערער את אותו אלוהים.

רעיון האלוהים מתערער כשהוא נעשה מיותר – מה שקורה כאשר החברה מסוגלת לשמור על סדר ללא הכנסת רעיונות בדבר שופט עליון, והתנהגות האנשים (ולכן האירועים מהם מסיקים אינדוקטיבית) מסתמכת עליו פחות ופחות בשמירת צדק. בשלב הזה שני דברים יכולים לקרות.  רעיון האלוהים נעשה לא יעיל ("יקר יחסית לערך" מחיר > ערך) ולכן או שהמחיר שלו מתאפס (המחיר הזה הינו הפולחן וכללים דתיים אחרים) ואז המחיר משתווה לערך, או שהוא נתפש כמיותר באופן כללי ונזנח לחלוטין.

[5] אם כי ישנו הבדל ב(מטא-)רעיון אצל כל אחד מהחברות האלה. בעוד שקתולים רואים בדברי הכנסייה הקתולית דברי אמת, רוב הישראלים חושבים שפרסומי האקדמיה מעידים פעמים רבות על כך שהיא מורכבת מחבורת מטורפים.

[6] ישנו הבדל בין אנשים אלו לבין מי שאנחנו תופשים כ"עבריינים" או "פושעים". על אף שתהליך ההתרצה שכבר הוזכר מוביל אנשים להצדיק את מעשיהם, בעבר או בעתיד, מעטים הולכים רחוק כל-כך כמו רסקולניקוב. רוב הפושעים מחזיקים בערכים הרווחים בחברה אבל לא ביכולת להתמודד עם המציאות בעזרת אותם ערכים.

מההערה על רסקולניקוב צריך להסתייג ולשאול האם זה רק הבדל כמותי או איכותי. אבל במקרה של פשע ספונטאני (בניגוד לפשע מתוכנן מראש) ברור יותר ההבדל בין "פושע" ו"מחזיק במוסר נמוך".

[7] בנושא זה אני ממליץ לקרוא את אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם לז'אן פול-סרטר. הטקסט קיים במלואו באנגלית כאן.

מודעות פרסומת

תנועות תרבות נגד בקולנוע (וכמה הערות על זהות, הרגלים ואישיות)

יום שישי, מרץ 20, 2009

המאמר הבא יעסוק בסרטים Стиляги (סטילאגי, 2008) וSwing Kids (נערי הסווינג, 1993) ויכלול ספויילרים לשניהם. אני ממליץ לראות את שני הסרטים האלה שעוסקים בתנועות תרבות-נגד בברה"מ הסטליניסטית ובגרמניה הנאצית בהתאמה ולחזור לפה לאחר-מכן. אם אתה חושבים שאתם לא מתכוונים לראות את הסרטים הללו, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא – אני אעסוק גם בתנועות עצמן ונושאים כלליים שעולים מהסרטים. אם אתם מתכוונים לראות את הסרטים בקרוב, וספויילרים מפריעים לכם, אולי עדיף שלא תמשיכו לקרוא. ראו הוזהרתם.

שני הסרטים עוסקים בתנועות תרבות-נגד תחת משטר טוטאליטרי. הסרט סטילאגי הרוסי שיצא שנה שעברה (2008) הינו מחזמר והוא קליל יותר מהשני בנושא ובאווירתו. הוא עוסק בתנועת הסטילאגי, תנועה שהתקיימה בברה"מ מסוף שנות ה40 ועד תחילת שנות ה60, אז החלה לדעוך. הסטילאגי (סטילאגה ביחיד, סטילאגי ברבים) העריצו כל דבר שהגיע מחוץ לגבולות המדינה, ובמיוחד את התרבות האמריקאית – מוסיקה, אופנה, ריקוד ואורח חיים. בברה"מ של אז כל דבר מ"מדינות הקפיטל" היה אסור ומעצרים היו עניין שבשגרה, אבל הסטילאגי בכל זאת הלכו כנגד המציאות האפורה סביבם.
הסרט נערי הסווינג שהופק ב1993 הינו סרט אמריקאי באנגלית, והוא בעל אווירה ונושאים יותר רציניים מסטילאגי, אף כי בקטעים מסויימים הוא נעשה בנאלי ויש צורך ליישם השהיית ספק. עם זאת, הסרט סך הכל מוצלח. הסרט עוסק בתנועת הסווינג-יוגנד שהתקיימה בגרמניה הנאצית בשנות ה30 וה40. כמו הסטילאגי בברה"מ שבאו מאוחר יותר, נערי הסווינג קיבלו את ההשראה שלהם מסרטים הוליוודיים, וייתכן גם שניסו להמשיך את מורשת תרבות רפובליקת ווימאר. אם בברה"מ מוסיקת הג'ז נתפסה כמוסיקה בורגנית, בגרמניה הנאצית היא נתפסה כמוסיקה מנוונת של כושים ויהודים, ואותם נערי הסווינג אשר רקדו בבארבריות ב"קלאבס" שלהם תחת אותה המוסיקה, נתפשו כנושאי תרבות שהיא נגע זר אותו יש לעקור.

בשני סרטים קיים אנאכרוניזם. המוסיקה שהסטילאגי הקשיבו לה הייתה בעיקר ג'ז, אבל בסרט הפסקול יותר רוקנרולי. כמו כן, אם כי זה יותר נסלח, קיימים בו עיבודים של שירים מתקופה מאוחרת יותר כמו של הלהקות נאוטילוס פומפיליוס (Nautilus Pompilius) וצ'ייף (Чайф) (אשר חבריהם גדלו בסברדלבוסק מולדתי, וחלקם, הופה, למדו איפה שאבי למד). כמובן, בכל מחזמר עם פסקול מקורי שמציג תקופה מוקדמת יותר קיימים שירים מ"תקופה יותר מאוחרת", אבל מכיוון שהשירים בסרט הזה היו עיבודים לשירים קיימים, שומעיהם קישרו אותם לתקופות שבהן נכתבו – שנות ה80 וה90 במקרה הזה. בסרט נערי הסווינג ישנו אנאכרוניזם בתחום הריקוד – ניתן לראות את הדמויות רוקדות בסגנון שהתפתח בארה"ב רק מאוחר יותר ולא היה קיים אז, בטח לא שם בגרמניה.

מהקטעים האהובים עליי בסרט סטילאגי. בוריס ("בוב") מלמד את מלס לרקוד בסטייל.

ישנם מספר קווי דמיון בין שני הסרטים ברמה העלילתית, עד ששאלתי את עצמי אם אולי המאוחר יותר שאב השראה מהמוקדם יותר, אבל ייתכן שאלו תבניות עלילה נפוצות באופן כללי. ראשית, שניהם סובבים סביב תנועת תרבות נגד (ברור), ומתחילים במסיבת ריקודים. בשני הסרטים אנחנו גם רואים כיצד גורמי שלטון באים לפרק את אותם מסיבות.
בשני הסרטים הגיבורים מנהלים חיים כפולים המתבטאים בביגוד שלהם. בסטילאגי ישנו הביגוד האפור-כחול משעמם, הרגיל, אותו הם לובשים ביום-יום, ומולו הבגדים הצבעוניים והזוהרים של הסטילאגי ותספורתם האלביסית. בנערי הסווינג בגדי הריקוד אמנם פחות צועקים אבל הקונטרסט ברור לעומת המדים הנאציים השחורים והמאובזרים.
בשני הסרטים ישנה דמות שנכנסת לתוך התנועה מבחוץ. בסרט סטילאגי זה מלס, הפרוטגוניסט, שהולך בעקבות הקריאה של פולינה, מי שתהיה החברה שלו. בנערי הסווינג זו איבי אשר נהיית החברה של פיטר, הפרוטגוניסט. כמו כן, בשני הסרטים ישנו מישהו שעוזב את התנועה, ונפרד מהגיבור. בסטילאגי זה פיודור שנוסע ללמוד בארה"ב דרך אביו הדיפלומט. כשהוא מגיע לבקר בברה"מ מלס מבקש ממנו שיספר לו על ארה"ב, ופיודור אומר לו ש"אין סטילאגי באמריקה". בתגובה מלס צועק עליו בכעס ומגרש אותו, אומר שהוא משקר, והסרט נגמר בשיר (העצוב) "שאליי-וואליי". בנערי הסווינג מי שעוזב את התנועה הוא תומאס ברגר, חברו של פיטר, שנעשה צהוב מורעל בהיטלר-יוגנד. בסוף הסרט, לאחר שפיטר ותומס הולכים מכות בפשיטה של ההיטלר-יוגנד על מסיבת סווינג, תומאס אומר לפיטר שיברח לפני שיגיעו האחרים כי הפעם לא יוותרו לו. פיטר עונה לו שאין זה משנה, שהוא יודע מי החברים שלו ושהוא לא לבד. ההיטלראים לוקחים אותו לפולקסווגן שלהם, ולפני שהוא נעלם תומאס מצדיע לו ב"סווינג הייל".

ברמות עמוקות יותר, גם אם שם יש דמיון, הרי שהסרטים שמים דגש על נושאים שונים. הסרט סטילאגי עוסק בעיקר בשאלת הזהות. הסטילאגי מקיימים אורח חיים שמסכן אותם, וייתכן שאדם נורמאלי היה אומר שהסיכון שהם לוקחים על עצמם הוא מיותר, אך ורק בשביל להתלבש צבעוני ולרקוד. אורח החיים שלהם בכוונה הפוך, מתנגד, חותר. הערכים שלהם חשובים להם לא בגלל ערכם המוחלט, אלא ערכם היחסי. הייתי אומר שחופש אמיתי גלום ביכולת להחליט לא על פי דעת הרוב, או נגדה, אלא בהתעלמות מוחלטת ממנה – כאילו איננה קיימת כלל. אבל להתנהג כנגד הקונצנזוס זה צעד ראשון וחשוב בכיוון חופש המחשבה. כאשר האדם מתנהג שונה, הוא מתרגל להיות שונה ונעשה כך מודע יותר לרעיונות, מוסכמות והתנהגות החברה בה הוא חי. אם "החברה הכללית" עושה צעד נוסף, גם אם קטן, בכיוון האכזריות או ההתדרדרות המוסרית או תרבותית, הוא יהיה מודע ורגיש אליה יותר מאשר אותם אנשים שהם חלק מהחברה הזו ומתפשרים עם הצעד "הקטן" הזה. השונים יכולים לראות את זה מהצד ולבקר את זה על מה שהוא באמת. מעבר לחופש ההתנהגותי שהם מקנים לעצמם (שכן הם עוברים גבולות מוסריים של החברה הכוללת), התנהגות הנגד שלהם מאפשרת להם לפתח לעצמם מחשבה חופשית, דעה שקולה ולא מאומצת. כאשר חבורת הסטילאגי פוגשת את אותם סובייטים טובים אשר מלס היה בעבר חלק מהם, מלס אומר להם אחרי שהם קצת בהלם "חברים, זה אני, מלס. רק התלבושת שונה. לכם יש אחת ולי יש אחרת. קטיה, את מבינה מה זה אחר?". מאוחר יותר באוניברסיטה הוא וקטיה מדברים והוא מסביר לה שהוא לא יותר טוב מהשאר, או פחות טוב, אלא פשוט שונה. בסופו של דבר, תופעת מרד הנעורים היא תופעה נורמאלית והיא יוצרת דיאלקטיקה עם המסורת הקיימת; הנוער מציג אנטיתזה לקונצנזוס, וגדל לאחר מכן לחיות את הסינתזה שנוצרת. בחברה שמרנית וטוטליטרית כמו ברה"מ שבטוחה שהיא הכי צודקת בעולם תופעה שכזו נתפסת כמחלה, בעיה שצריך לתקן.

בנערי הסווינג עולה הנושא של הקשר בין מחשבה והתנהגות. יש לשתי אלו השפעה הדדית. כולם מכירים את ההשפעה של המחשבה על ההתנהגות; עולה באדם המחשבה שהוא רעב, למשל, אז הוא הולך למטבח ומכין אוכל. אבל מעט אנשים מבחינים בהשפעה שיש להתנהגות על המחשבה. אסכולת הפסיכותרפיה NLP ‏(Neuro-linguistic Programming, תכנות נוירו-לשוני) מבוססת למעשה על כך. חיוך מביא אחריו הרגשת שמחה. אם בעת הליכה תרימו את הראש ותזקפו את הגב תרגישו שיש לכם ביטחון רב יותר. נסו לרקוד, ממש עכשיו!, בלי מוסיקה, בלי כלום, פשוט תרקדו, לבד, ביחד – האם זה לא העלה לכם את המצב רוח?
ישנה גם התופעה של רציונליזציה בעת "דיסוננס קוגניטיבי". כאשר המחשבות של אדם אינן תואמות את התנהגותו (למשל, הוא עושה מעשה המנוגד לערכים שלו, אמונות שלו, אינטרסים שלו וכו') הוא ירגיש אי-נוחות שתוביל אחריה אחד מן השניים; או שהוא ישנה את התנהגותו, כלומר יפסיק להתנהג בניגוד למצפונו, או שהוא ישנה את מחשבותיו ויעבור תהליך של רציונליזציה – הסבר ומתן הצדקה להתנהגות שלו כדי שתתאים לאידיאלים שלו. לדוגמא: אדם גונב בפעם הראשונה בחייו ומרגיש מועקה כתוצאה מכך. בעקבות זאת הוא מפסיק לגנוב כי זה מנוגד למוסר שלו, או שהוא ממשיך תוך כדי הצדקת מעשיו "אין לי כלום, אני חייב לגנוב", "הוא גם ככה ממש עשיר, זה לא ישנה לו", "אין לי דרך אחרת" וכולי. בסרט יש את תומאס שמצטרף בתום-לב להיטלר-יוגנד חברו פיטר היה חייב להצטרף, ותומאס החליט להצטרף לחברו, בהתנדבות, כדי ש"ההיטלר יוגנד לא יפרידו ביניהם". הוא גם מוסיף ואומר שזה הכיסוי המושלם, "נערי היטלר ביום, נערי סווינג בלילה". אבל בסופו של דבר הוא מתיישר עם האידיאולוגי ההנאצית, עליה צחק והגחיכה בתחילת הסרט, ובסוף יחד עם נערי היטלר אחרים מסתער על מסיבת-סווינג ומכה אנשים שהיו לפני כן מעגל החברים שלו. תומאס האמין, כמו אנשים רבים אחרים, שמה ש"קובע" זה המחשבות והאמונות שלו, לא מעשיו. אישיותו מתבססת על המחשבות, והתנהגותו, כך הוא מאמין, במסגרת הנוער ההיטלראי, לא נובעת ממחשבותיו אלא ממקור חיצוני  זה רק משחק, הצגה, ולא באמת מי שהוא. אבל זו מחשבה תמימה ממספר סיבות; כפי שציינתי קודם, ובפוסטים קודמים, התנהגות משפיעה על המחשבה, ובגלל תופעת הרציונליזציה – התאמת המחשבות למעשים – היא משפיעה בסופו של דבר גם על השקפת העולם. אנחנו יכולים גם ללמוד מהמקרה שיעור בהרגלים ופשרות. מובן שתומאס לא רצה לפעול בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית והצטרף לנוער ההיטלראי "בשביל הכיף", אפשר לומר, אבל מכיוון שהתגייס הוא נאלץ להתפשר בכל מיני מקומות. הוא הרי איננו יכול להצטרף לתנועה הזו ולהתנהג כאילו הוא נער-סווינג ולבטא את מה שהוא באמת חושב על המיליטנטיות והקיבעון שלהם, פשוט מכיוון שככה הוא ימצא את עצמו מהר מאד מחוץ לתנועה, אם לא במקום יותר גרוע. אז הוא מתחיל עם פשרות קטנות – מתלבש בבגדים שלהם, עומד בשורות שלהם, צועק את הסלוגנים שלהם החסרי משמעות מבחינתו. אבל בני-אדם מטמיעים פעולות חוזרות ואלו הופכות להרגל, וכך גם המדים, העמידות והסלוגנים הנאציים ותומאס – הם נהיים הרגלים אצלו, הוא כבר לא ממש חושב עליהם, ומפסיק להתלבט אם ללבוש את המדים או לצעוק "הייל היטלר" כשכולם צועקים. ואחר-כך הוא נאלץ לעוד התנהגות נאצית, קצת יותר מרוחקת מהשקפת העולם הסווינגית שלו, אבל זה צעד קטן יחסית מהמקום בו הוא עומד עכשיו. אז הוא מתפשר שוב. וגם את זה הוא מטמיע בסופו של דבר. ואז הוא נאלץ לעשות עוד דבר, ולהתפשר שוב, ואתם מבינים לאן זה מוביל בסופו של דבר. בסרט ישנה סצנה בה חברם של תומאס ופיטר, ארביד, מופיע בבית-קפה מול קהל קטן בו נמצאים גם שלשה קצינים נאציים שנהנים מהמופע. אחרי שהוא מסיים קטע אחד הוא מתבקש על-ידיהם לנגן שיר  ("שיר גרמני טוב אחד", נאמר) אבל הוא מסרב לבקשה ובסופו של דבר יוצא בכעס מהקפה. גם הבאסיסט שלו וגם פיטר לאחר-מכן, בחוץ, שואלים אותו מה הבעיה ולמה שלא ינגן פשוט את השיר האחד הזה ויסיים עניין, ועל כך הוא עונה: "זה לא על שיר אחד או השיר ההוא, אתה לא רואה? כל פעם שאתה זורם איתם, כל פעם שאתה מנסה לעזור להם, זה רק עושה את זה קל יותר [בשבילם]". אין כזה דבר פשרה. במקרה של פעולות, בעיקר כאלו שיש להן תוכן מוסרי ברור, השאלה לא צריכה להיות מה טבעה של פעולה X, אלא לאן אותה פעולה מובילה את העושה אותה, לאיזו התנייה מחשבתית היא גורמת או איזה הרגל היא מפתחת. אני עוד בשלבי גיבוש של הרעיון הזה, אבל נראה לי שאישיותו של אדם מורכבת בעיקר מההרגלים שלו ולא מאיזה שהן דעות או דברים מופשטים אחרים. והרגלים מתגבשים סביב פעולות. מובן שמחשבה יכולה להוליד פעולה שהיא מנוגדת להרגלים (להחליט להתעורר יום אחד מוקדם מן הרגיל, למשל) וזה אולי מהתכונות העיקריות שמבדילות את האדם מן בעלי-חיים אחרים – גם בע"ח וגם האדם יכולים לרכוש הרגלים חדשים (ללמוד) שאינם הרגלים מולדים (אינסטינקטים) בתגובה לסביבה ולתנאים משתנים, אבל רק האדם יעשה פעולה חדשה (כלומר, שאיננה הרגל) אפריורית, כלומר כתוצאה ממחשבה ולא ניסיון. אבל אסור שיישכח האדם שפעולותיו והרגליו לא נולדים רק כתוצאה ממחשבות אידיאליות, אלא גם מלחצים חיצוניים והרגלים שרכש ללא כוונה.

סמליות בצבא

יום שלישי, מרץ 10, 2009

המערכת הצבאית עושה שימוש נרחב בסמלים. הדוגמאות המובנות מאליהן הן של סמלי יחידות, גדודים, חילות וכו'. בדומה לדגל מדינה, שגם הצבא עושה שימוש בו, סמלים אלה נועדו ליצור גאווה ושייכות בקרב החיילים אותם הם מייצגים, ומנגד, הם נועדו להוות כלי לביטוי אותה גאווה ושייכות על ידי ציור הסמל או נשיאתו. סמלים אלה כוללים לא רק סמלים חזותיים אלא גם סמלים מילוליים, דהיינו שמות, כגון "דובדבן", "דוכיפת" ו"אגוז". סמלים ברורים נוספים הם הסיכות אשר מסמלות את יכולותיו, הכשרתו ותפקידו של חייל, כגון סיכת לוחם, כנפ"ץ (כנפי צניחה – הכשרת צניחה), "תולעת" (סיכת חובשים), סיכת מ"מ (קצונה) וסיכות של יחידות וחילות. סיכות אלה מדגישות את מעמדו הפונקציונאלי וזהותו של החייל בצבא.

סימול אחר הוא סימול התנהגותי, כלומר מחוות. ישנן עמידת הדום ועמידת הנוח שנועדו ליצור אחידות בשורות החיילים וכך לסמל סדר ולעורר משמעת, מחשבה אחידה של הקבוצה (קרי, חוסר מחשבה) וביטחון בקרב כל חייל ברעיו. הן מעוררות את המשמעת ברמה האינדיווידואלית דרך יציבה אשר איננה טבעית לאדם (אשר מעדיף להישען עם משקלו על רגל אחת ולנוע מעט, להיות עם ידיים חופשיות, או פשוט לשבת) והן ברמה הקולקטיבית דרך סידור הקבוצה בעמידה אחידה. סידור חיילים בשורה בדום מאפשר גם למפקד לעבור ולבחון את החיילים תוך כניסה למרחב האישי שלהם. חדירה זו למרחב הפרטי משדרת מסר של דומיננטיות, עליונות המפקד, והתמסרות (או כניעה) מצד החיילים.
גם אופן הדיבור של חיילים עם מפקדיהם נמצא תחת שליטה, בעיקר בטירונות או כאשר יש צורך בשידור דומיננטיות מצד הפיקוד. הם נדרשים לדבר בדום ולא "לדבר עם הידיים", כלומר לא לעשות שימוש בשפת גוף. שפת גוף משמשת בעיקר להבעת רגש, קרבה, ריחוק ואמידת מצב היחסים. מניעת השימוש בשפת גוף מונעת מפקוד להביע קרבה או חיבה למפקד ולערער את הסדר ההיררכי ביניהם. מצד שני, היא גם מונעת ממנו להביע כעס או פקפוק ובכך לשדר מרידה או אי-משמעת. כמובן, ישנו הדיכוי של הבעות פנים כמו חיוך או צחוק אשר בתור תקשורת לא מילולית עלולים לשדר מסרים רגשיים לא רצויים.
חיילים נדרשים לקרוא למפקד "מפקד", דבר נוסף שיוצר מרחק פסיכולוגי ביניהם לבינו ומדגיש את ההיררכיה הקיימת. הם נדרשים לצעוק ("כן המפקד!" "לא שמעתי…" "כן המפקד!!") כאשר הם נענים להוראות, ובכך נמנע שימוש אחר של "מטא-שפה" – מאפייני הדיבור והקול כגון טונאליות, קצב, הטעמה, אינטונציה וכו' – אשר יכול להביע פקפוק, אי-רצון או זלזול שמערערים את המשמעת לפקודה. מעבר לאפקט הפסיכולוגי שיש לצעקה כזו (המלווה ביציבה ממושמעת) על האדם הצועק עצמו, הפקפוק האפשרי שהיה יכול להיות בפקודה מתקטן כאשר החייל נמצע בקבוצה של שווים לו היררכית שצועקת בביטחון ועוז "כן המפקד" ובכך יוצרת את הרושם של הסכמה משותפת לביצוע הפקודה והורסת את המחשבה והרצון העצמי של החייל.

סימול מסוג אחר הוא השימוש באו"ק, אות קריאה. באו"ק משתמשים בעת דיבור בקשר אלחוטי, והוא נועד, אני מניח, להסדיר אחידות בתקשורת לשם יעילות. כך הביטויים "גפרורים", "חצאיות" ו"מלוכלכים" מחליפים את המילים\רעיונות של חיילים, חיילות ומחבלים בהתאמה. זה גורם להזרה של הרעיונות, ריחוק תודעתי א-לה לשון נקייה, כמו ש"זנב" החליף בזמנו את ה"שוונץ" היידי, וכמו שז' החליף לאחר מכן את הביטוי "זנב" הגס. זה גם יוצר השטחה סטריאוטיפית, ואני לא יכול שלא לחשוב על כך שביטויים אלה רומזים על סוג הפעולה הקשורה באובייקטים שמאחוריהם, משהו בסגנון זה שגפרורים הם disposable, חצאיות אפשר להרים ומלוכלכים צריך לנקות. זה יוצר יעילות, אבל זה יוצר אותה דרך השטחת העולם וסינון מידע שהצבא מעדיף לא לעבד.

סמליות נוספת נמצאת במרחב החללי של בסיסים ומגורים וסידורם. גם אלו מסמלים משמעת ושמירה על סדר. כל מי שעשה מסדר במגורים בצבא יודע שניקיון וסידור החדר לא חשובים כמו העבודה עליהם. ככה יוצא שרצפה רטובה היא סמל לרצפה שניקו ושטפו אותה, או אפילו לחדר כולו שנוקה, גם אם לא בהכרח עשו זאת – פעמים רבות מספיק רק למרוח קצת מים. הדרישה להסתיר חפצים אזרחיים היא ברורה – החלשת הזהות האנושית, אזרחית וייחודית של חיילים, סימול השוויון ביניהם (סימול כי אין זה באמת כך) והדגשת זהותם בתור חיילים.
מה שנקרא "טחינת צעירים" הוא גם סימול של עליונות, סדר ומשמעת. ביחידות רבות המחזורים הטריים יקבלו מטלות אין-ספור מבוקר עד ערב, לא לשם התוצאה של העבודה, אלא לשם העבודה כשלעצמה. העבודה לרוב תביא לתוצאות שוליות שלאף אחד לא אכפת מהן, תוצאות לא מוחשיות או שום תוצאות בכלל. אך על ידי מתן עבודות למחזורים החדשים, המחזורים הוותיקים, שלא עובדים, מציגים עליונות כלפיהם ויוצרים הבדלי מעמדות. אך יותר מזה, חוסר התכליתיות של מטלות כאלו, אשר איננו מוצהר אבל ברור לכל הנוגעים לדבר, מדגיש אף יותר את הבדלי הגבהים ההיררכיים; הוותיקים יכולים לתת לצעירים עבודות ללא תועלת, בלי סיבה, והמסר של זה הוא שצעירים הם פחותים ממש, תתי-אדם כמעט, ושהזמן החופשי שלהם לא שווה דבר.

גם בדינמיקה של "סירוב פקודה" טמונה סמליות. סירוב פקודה הוא פעמים רבות לא פעולה (או אי-פעולה) ממשית שמתרחשת במישור הפיסי, אלא פעולה הצהרתית שקיימת במישור התקשורתי. יצא לי לא פעם ולא פעמיים לסרב פקודה בצבא, וכל פעם שזה קרה נשאלתי חזור ושנות "אתה מסרב פקודה?" למרות האישור העיקש שלי (משהו כמו: "אני לא עושה X" "אתה מסרב פקודה?" "כן" "אתה מסרב פקודה?" "כן" וכו'). מובן שזו לא הייתה חקירה שנועדה להוציא ממני מידע סודי, אלא סוג של תקשורת: המסר הוא "אתה עוד יכול להתחרט ולבצע את הפקודה ולא תוענש" אשר מסתמך על המידע שסירוב פקודה מוביל אחריו ענישה, או מסר של "הסירוב הזה הוא סירוב פקודה" (ולכן יוביל ענישה וכו'). ישנו הבדל בצבא בין "לא יכול" (אי-אפשרות) ו"לא רוצה" (סירוב פקודה) כך שבמקרים מסויימים השאלה הזו יכולה להיות לגיטימית – אולי החייל לא לא רוצה, אלא פשוט לא יכול. אבל הפקודות הן לא "תעוף" או "תרים מלגזה ביד אחת", ולרוב ניתן להבחין אם החייל פשוט איננו מסוגל לדבר או אם הוא מתמרד. עם זאת, למרות שחייל שמתעקש שהוא לא מסרב פקודה (במילים) תוך כדי סירוב (במעשים) בסופו של דבר יואשם בסירוב פקודה, קיים עדין הפער הזה בין המישור התקשורתי והפיסי, ושם טמונה סמליות. כי בעוד שסירוב של "לא יכול" הוא הצהרה על חוסר אונים, סירוב פקודה מוצהר הוא עמידה כנגד המבנה ההיררכי ומסמל אי-כפיפות לסדר זה.

תפישת היררכיות

יום ראשון, מרץ 8, 2009

כבר בהגיעם לבקו"ם, או לכל המאוחר בבסיס הטירונות, מגוייסים טריים מקבלים את מרותו של נער צעיר כמוהם שמפגין סמכות ומסביר להם איך מתנהל הצבא. אותו צעיר נקרא בפיהם "מפקד" והם, מלבד יוצאי דופן, נשמעים לו ללא עוררין. המפקדים משתלטים על פקודיהם בקלות רבה, למרות שאלו הם לא אנשים יוצאי-דופן במיוחד שלפני שירותם ניתן היה לקרוא להם כריזמטיים או מנהיגים. כיצד מתרחשת ההתמסרות הזו? מובן שישנו האספקט של חוסר המודעות, הכניסה למערכת חדשה ולא מוכרת, אשר מגויסים חווים, כמו גם הרגשתם שהם נכנסים למסגרת רצינית יותר לאחר שחוו לפני כן רק לימודים או עבודה זולה. אבל אני חושב שיש פה יותר מכך. אני חושב שהאופן שבו המפקדים נתפשים, ברמה החושית\מחשבתית ממש, הוא זה שמאפשר להם לשלוט בקלות רבה.

בדיעבד אני מבין את עצמת החוויה הזו שלי. בטירונות, בטירונות השנייה שלי, בקורס חובשים, המפקדים היו נראים לי גדולים. הם לא היו נראים לי גבוהים יותר, כבדים יותר, מוכשרים יותר או חכמים יותר. אני חושב שזה יתבטא בעיקר בזה שהם נראו לי "מבוגרים" יותר, אם כי היה לי ברור בשלב כזה או אחר שהם לא יכולים להיות מבוגרים ממני בהרבה. ובכל זאת הם הרגישו "גדולים" יותר, מרוממים, ברמה אחת מעליי. כאנשים בעלי לגיטימיות לשלוט עליי. אני חושב שאין בשפה את המילים לתאר הרגשה זו, ובגלל שהרגשה זו טבועה עמוק כל-כך בחווית העולם, לרוב מתחת להכרה אפילו, קשה מאד להסביר אותה. אבל אני מאמין שאני לא היחיד שחווה הרגשה זו, ושמי שחווה אותה יודע למה אני מתכוון.

ישנם בעלי-חיים, ביניהם פרימטים, אשר מקיימים היררכיה חברתית ביניהם, כזו אבסולוטית שבה יש פרט אחד מעל כולם, או ליניארית בה כל פרט דומיננטי על אלו שתחתיו בסולם וכפוף לאלו שמעליו. דומיננטיות של פרט מושפעת ממספר גורמים כגון חוזק גופני, אגרסיביות, גיל, מין וכדומה. אצל בעלי-חיים ברור שההיררכיה הזו נוצרת בטבעיות, כלומר לא בהשפעת גורמים תרבותיים, פשוט כי אין להם שפה במובן שיש לבני-אדם. אך מה בדבר בני-אדם? גם בלי להיכנס לדיון או חקירה של אילו גורמים יוצרים היררכיה בין בני-אדם, אפשר להניח שהיררכיה כזו קיימת (היא קיימת אצל השימפנזים והגורילות הקרובים אלינו ביותר) ושלכן לבני-אדם יש את היכולת "לזהות", לתפוש, את מעמדם החברתי של אנשים אחרים ושל עצמם, שכן ללא יכולת זו לא ניתן ליצור היררכיה. מעין חוש היררכי שכמו חוש ההתמצאות מאפשר לאדם למקם את עצמו, לא מרחבית אלא חברתית. זה יכול להסביר התנהגות עדרית של בני-אדם ואת הקלות היחסית בה בני-אדם ילכו אחר מנהיגיהם, גם לאבדון.

אך מה משפיע על תפישה היררכית זו? אין ספק שבני-אדם יכולים לזהות במידה מסוימת הבדלי גיל, דרך בחינה של מבנה וגודל הגוף והפנים בגילאים נמוכים, ודרך השפעת ההזדקנות על תווי הגוף בגילאים גבוהים. הם מסוגלים להבדיל בין זכרים ונקבות, וגם להעריך חוזק גופני על פי מבנה הגוף. אך הבדלים אלו לא מהווים סממנים לעליונות היררכית, שכן גם בני-אדם בעלי נחיתות גופנית, ומשני המינים, שלטו ומסוגלים לשלוט על קבוצות בני-אדם. יוצא דופן, אם כי לא באופן מוחלט, הוא הגיל, לדעתי, שהוא גורם שמשפיע יותר מכל על מיקום בסולם ההיררכי. מצד אחד התפישה שלי של אדם אחר כמנהיג מובילה אחריה את התפישה שהוא מבוגר יותר, גם כאשר זה לא כך באופן מובהק, ומצד שני אני מרגיש, וגם יצא לי לראות, שלאנשים קשה יותר לקבל את מרותם של צעירים מהם מאשר את מרותם של אנשים בגילם או מבוגרים מהם, ושזה משפיע יותר מהגורמים האחרים. גם אסתטיקה גופנית ושל הפנים משפיעה באופן דומה.

מפקדים שלי בטירונות נתפשו בעיניי כגדולים ממני, וזה בעיקר התבטא בהרגשה שהם מבוגרים יותר. סביר להניח שכולם באמת היו מבוגרים ממני, אבל ההבדל הוא זניח ובלתי ניתן לתפישה. יותר מכך, היו איתי במחלקה טירונים שהיו מבוגרים אף מהמפקדים (עתודאים פורשים) ואותם לא תפשתי כגדולים או מבוגרים ממני, לא לפני ולא אחרי שגיליתי את הפרט הזה אודותיהם. ראיתי אותם כשווים לי. אבל החוויה הזו לא התחילה בצבא. ההרגשה הזו הייתה חזקה גם בבית-הספר, כאשר ילדי הכיתות מעליי נראו לי גדולים יותר, ואלו של הכיתות הנמוכות קטנים יותר. אמנם בגילאים אלו הבדלי-גיל ניכרים יותר, אבל לא מספיק כדי להסביר את התופעה. גם בתוך שכבת גיל אחת ישנם הבדלי גבהים והתפתחות. אני הייתי יחסית מבוגר לשכבה שלי, ובכל זאת ילדים מכיתה אחת בלבד למעלה נראו במובהק גדולים יותר, למרות שבוודאי היו ביניהם כאלו שמפרידים ביניהם לביני רק מספר חודשים, בעוד שבכתתי היו ילדים שההפרש בינינו הוא כמעט שנה לצד השני, אבל נתפשו בעיניי כשווים לי. באופן דומה, ילדים בכיתה אחת מתחתיי נראו לי כהרבה יותר קטנים ממני.

מבנה גוף הוא לא המרכיב הבלעדי במראה החיצוני בחברה האנושית. בגדים משומשים על ידי בני-אדם למגוון פונקציות חברתיות, בין השאר כדי להדגיש או ליצור מעמד חברתי. הצבא עושה שימוש בזה דרך מדים וקישוט החזה, כתפיים והראש. ישנו קשר בין אינסטינקט קדום לבחון את כוחו הפיסי של יריב על ידי בחינת זרועותיו וחזהו ובחירת אזורים אלו לסימול דרגותיו של חייל. אני חושב שישנו גם קשר בין דרכם של בני-אדם לזהות אנשים אחרים דרך פניהם לבין התפקיד שכובעים ממלאים לציון מעמד ותפקיד בחברה האנושית, אך אולי זה קשור רק במיקומו המועדף של הראש מבחינה ויזואלית (או שכל הרכיבים האלו קשורים אחד בשני). כדוגמא מובהקת ניתן להביא את הכתרים שמלכים לבשו לאורך ההיסטוריה, אך גם כובעים ללא משמעות מיוחדת כשלעצמם יכולים להדגיש היררכיה. בצה"ל, למשל, ישנו הכובע טמבל אשר רוב הטירונים לובשים ואשר מבדיל אותם ממפקדיהם החבושים כובע מצחייה. ישנה כאן מעגליות כיוון והטירונים מגדירים חזרה את הכובע כנושא מעמד נמוך יותר, ואם חייל בדרגה גבוהה, או מפקד, ילבש את הכובע הזה הוא ייתפש כנמוך יותר בשרשרת הפיקוד ("מה זה הכובע הזה, יא צ'ונג?"). אני זוכר שכשראיתי את המפקד גדוד שלי חובש כובע מצחייה (כמו מפקדים חוגרים, במקום לשאת כומתה) הוא נראה "קטן" יותר. מובן שלא משהו בצורת הכובע עצמו הוא שנותן את המשמעות הזו, הרי שאם טירונים היו לובשים כובעי מצחייה והמפקדים כובעי טמבל, מעמדות הכובעים היו מתחלפים.

ייתכן שאופן התפישה-המעמדית שלי בצבא ובבית-הספר קשור בחוסר-הביטחון והאופי המופנם שהיה לי, אבל בכל זאת תפשתי כיתות נמוכות בבית-הספר כמו גם חיילים בגדוד שלי ממחזורים נמוכים יותר (גם אם לא שמחתי לפקד עליהם) כקטנים יותר, כך שזה לא תוצר של הקטנה עצמית (מצד שני, פעמים רבות תפשתי בני-אדם אחרים שרציתי להתקרב אליהם אבל לא עשיתי זאת עקב חוסר ביטחון בתור "גדולים". אני זוכר ממש שהמחשבות המילוליות שלי השתמשו במונחים אלה). אבל אולי זה נבע מסגירות אשר מנעה ממני להתחבר אל "שכבות אחרות" ולראות מעבר למעמדות החברתיים – כלומר שבאופן טבעי נוצרים בחברה האנושית מעמדות והיררכיה, והתנהגות חברתית ספציפית יכולה לבטל או לחזק אותם על-ידי התעלמות מהם או הדגשתם בהתאמה. כך מפקדים ששומרים על "דיסטנס" עם פקודיהם, על קרירות ודיבור לעניין, מחזקים את ההיררכיה, בעוד שמפקדים שמתיידדים איתם מטשטשים אותה, גם כאשר לשני סוגי המפקדים ישנם אותם סמכויות בדיוק.

וזה מוביל אותי לטענה הבאה שיותר מסממנים חיצוניים, התנהגות היא שמבססת מעמדות היררכיים; הן ההתנהגות של המנהיג והן של הקבוצה. אדם עם נוכחות בולטת, מוחצן, שמתנהג כאילו הוא דמות מרכזית או מנהיג, סביר להניח שיהפוך לכזה ויהיה לו משקל רב בקבלת החלטות של קבוצה, ללא תלות בכישורים אחרים או איכויות אחרות שלו. מובן שאופי משחק כאן תפקיד, אבל המעמד החברתי מתגבש בעיקר מאינטראקציה חברתית זו ולא מיכולת ממשית לקבל החלטות טובות. אדם עם סגולות טובות אבל מופנם ומסתגר שיתנהג כאילו הוא מובל ולא מוביל, לא יוכל להוביל. מצד שני, צריך שהקבוצה תתנהג כאילו היא מובלת על ידי אדם או בני-אדם אחרים כדי לבסס את המעמדות. קונצנזוס לגבי מי המנהיג איננו כה מסובך גם בקבוצה גדולה עקב ההתנהגות העדרית שבני-אדם מקיימים. אך אם קונצנזוס זה מתערער, ייתכן שגם אם המנהיג ימשיך להתנהג כאילו הוא אחד הוא יאבד את שליטתו, בעיקר אם תופיע דמות מנהיג חדשה שתחדל מלקבל את מרותו של המנהיג הישן ותוכל לסחוף אחריה את הקבוצה ולהיתפש במעמד רם יותר.

תפישת מעמדם החברתי של בני-אדם אחרים היא מוחשית, אך היא איננה נובעת ברובה ממאפיינים גופניים חיצוניים (למעט גיל ויופי, בעירבון מוגבל) אלא מהתנהגות אותם בני-אדם והאנשים הסובבים אותם. זו תופעה הקשורה בהיזון והיזון חוזר – המערכת מחפשת נקודת איזון ושם היא מתייצבת. המעמד החברתי של אדם, אם כן, נשען על המחשבה אודותיו ("א' הוא מנהיג"), התנהגותו (א' מתנהג כמו מנהיג) והתנהגות סביבתו (הקבוצה מעריכה את דעותיו והחלטותיו של א'). זה נכון לא רק לתפישה של מנהיג, אלא לכל מעמד חברתי ובכל מישור – סוציואקונומי, גזע, מין, גיל, קבוצה פוליטית וכו' (ראו למשל את המאמר הזה). האם ניתן לחמוק מאשליה זו? כמובן. אבל אינני בטוח שרק שינוי המחשבה (למשל על ידי מודעות לאשלתיות שבעניין) יוביל לשינוי התפישה, שכן זה רק חלק מהמערכת שכוללת גם התנהגות שמחזקת מעמדות אלה. אבל ייתכן שעל ידי מחשבה עמוקה יותר, זו שמתפכחת מהאשליה שההתנהגות של החברה יוצרת, תוכל להוביל להתפכחות תפישתית, כזו שרואה דברים כמות שהם, ולא דרך פילטרים חברתיים.

ספרטה, תועלתנות ואוגניקה

יום רביעי, מרץ 4, 2009

החינוך הספרטני הנוקשה יצר אוכלוסיה ממושמעת, וסיום תקופת האימונים הארוכה והקשה היה תנאי לקבלת אזרחות. אבל חוץ מברירה זו של מי יהיה אזרח מן השורה ומי לא, הספרטנים בררו את ילודיהם; הילודים רוחצו על ידי האמא באמבט של יין כדי לבחון את חוזקם, והובאו לבדיקה מול הגרוזיה – מעין מועצת זקנים – שהחליטה אם יש לגדל את הילד או לא. במקרה ולא, הושלך התינוק לבקיע בהר טייגטוס. הספרטנים למעשה קיימו תהליך אוגניקלי – ברירה של צאצאים ליצירת דור המשך טוב יותר.

מה המשמעות המוסרית של המעשה? מי שקרה דברים קודמים שכתבתי כאן בעבר, וגם אם זה לא (היה) ברור, אגיד שאני מאמין בדוקטרינה התועתנית, דהיינו, שהמעשה שמביא ל"מירב האושר למירב האנשים" הוא תמיד המעשה המוסרי יותר. מאז שכתבתי כאן על התועלתנות השקפתי המשיכה להתגבש. אף על פי שלא השתנה דעתי בעניין מהו הטוב או המוסרי, טקסטים של ניטשה הובילו אותי לחשוב על מקור המוסר בחברה האנושית, ועל הדרך בה הדיאלקטיקה ההיסטורית הזו שהוא מתאר משפיעה על תפישת המוסר. העניין מורכב ויש לבחון אותו מכמה אספקטים.

כיום הפלה מותרת, בנסיבות משתנות, ברוב העולם המערבי וגם בישראל. הוא מותר כאשר קיים סיכון במות האם או בפגיעה אפשרית בבריאותה הגופנית  או הנפשית; אם ההריון נוצר בעקבות אונס; אם לתינוק יש מום כלשהו; ואם (לא בארץ) יש בעיה סוציו-אקונומית. במדינות רבות הפלה מותרת בעת בקשה, כלומר ללא מגבלות. המרכיב הרלוונטי לדיון בנושא האוגניקה הספרטנית היא זו של מום בתינוק. אנחנו יודעים שהתינוק כבר נולד ושהוא עצמו נבחן על ידי מועצה – לא הנסיבות בהן הוא נולד (אונס, מחוץ לנישואין וכו') או המשפחה אליה הוא נולד (מצב סוציו-אקונומי, בריאות נפשית של האם) נעמדות תחת מבחן אלא  רק הוא עצמו, כלומר מצבו הבריאותי. אז ראשית יש לבחון האם זה בכלל מוסרי לדון לחוסר-חיים ילוד בעל מום.

מנקודת המבט התולעתנית, התשובה היא כן. אם ידוע שתינוק הוא בעל מום, כלומר שיהיה לו קשה יותר לתפקד בחיים מתינוק בריא, ניתן לומר שללדת אותו יהיה פחות מוסרי (בסבירות מאד גבוהה, לפחות במצבים נורמליים) מללדת תינוק בריא (אם העניין היה תלוי בבחירה ותו לו). סביר להניח שבעל מום, יחסית לאדם שחי בדיוק באותם תנאים, יהיה אדם מאושר פחות וכואב יותר, ידרוש יותר תשומת-לב ממשפחתו ויסב להם פחות אושר (ויותר כאב), וידרוש יותר תשומת-לב ומשאבים מהחברה בה הוא חי. אין בזה להגיד, חס וחלילה, שאדם בעל מום לא מסב אושר למשפחתו ולסובבים אותו, או שאיננו יכול לחוש אושר בעצמו. אין בזה להגיד שבעלי מום הם טפילים ולערער על מעמדם כבני-אדם שווי ערך. יש בזה רק להגיד שלהיות בעל מום זה קשה יותר, כמו גם לגדל אחד כזה. אני לא חושב שמישהו מתנגד לדעה שאילו ניתן היה להסיר בניד אצבע מומים מכל אדם, זה היה מהסב לאותם אנשים ולאנשים נוספים סביבם אושר (על מוסרי ומוסרי יותר, שקשור ברעיון של להיות מאושר ומאושר יותר, כתבתי במאמר שמקושר למעלה). לכן, במידה והבחירה היא האם להביא בעל-מום לעולם או לא (בהנחה שאחרי ההפלה יהיה הריון נוסף ושלזוגות ישנו רף עליון של מספר ילדים שיש להוליד), הבחירה להפיל היא הבחירה המוסרית. באשר לשאלה מי הוא "בעל-מום" בקונטקסט הזה, אני אומר: כל מקרה בו ישנה עדות לכך שהילוד יסבול, או יהיה בעלי סיכויים גבוהים לסבול, מבעיה לא נורמלית כלשהי, או שיהיה בעל נתונים מפלים לרעה באופן מובהק (גופנית, מוחית, נפשית) – דינו יהיה כנ"ל.

לא נתקלתי במסמך המעיד מה או איך בדיוק המועצה בחנה את הילודים, או על הסטטיסטיקה בנושא מספר התינוקות שנזרקו לתהום. ניתן גם להתווכח על היכולת לנבא כיצד אדם יגדל (אפילו רק במישור הגופני) על-פי מצבו הגופני בעת לידתו. אבל במידה הזו שהמועצה יכלה לראות ולהבחין במומים בתינוקות, או בעדות בולטת לכך שהם יגדלו להיות חלשים, חולים או רכרוכיים (תכונות מאד שליליות בחברה הספרטנית) – הרי שהם קיימו מנהג מוסרי. (אני רוצה להדגיש שאין פה מה שנקרא "דטרמיניזם ביולוגי". לא קיימת פה היוערה לנבא את עתידו של אדם על פי נתוניו הפיסיולוגיים בעת הלידה (או נתוניו הגנטיים, נאמר כיום) אלא רק ההשקפה שנתונים אלו ישפיעו לרעה או לטובה על עתידו של האדם).

מובן שאין להתעלם מההבדל הברור בין הפלה והריגת תינוק בן יומו. ולפני שאני ניגש ישר לעניין, אני רוצה להגיד מילה בנושא של הריגת תינוקות באופן כללי. מאז ומתמיד הרגשתי שתינוקות, ובכלל ילדים ונשים, מקבלים עודף תשומת-לב בזירות ואירועים של לחימה. האופן בו מדווחים על הרוגים ופצועים מרמזת על כך שהריגתם של ילדים ונשים הוא מוסרי פחות מהריגת גברים. בעוד שניתן להבין הערה זו בטקסטים כגון התנ"ך, במאה ה21 זה פשוט מגוחך. בימי קדם נשים וילדים היוו איום קטן במובהק מזה של גברים במאבק אלים, אולם האיום של ילדים ונשים משתווה לזה של גברים כאשר ניצב מולם נשק חם. יותר מזה, אני חושב שרציחתו של אדם בוגר הוא מוסרי פחות מרציחת תינוק, אלא אם האדם מזיק לחברתו, סביבתו ולעצמו למעלה מן הממוצע, ואם אנחנו מנבאים לתינוק עתיד סביר או טוב. כאשר אדם בוגר מת, החברה מאבדת יותר מאשר שהיא מאבדת כאשר תינוק מת, וגם הבוגר "מאבד" יותר, כאדם, מאשר שהתינוק "מאבד" כאדם. אני גם מאמין שמות ילד יהיה קשה יותר להורים ככל שהוא מבוגר יותר – ישנם יותר זכרונות שקשורים בו, יותר משאבים וזמן שהוקדשו לו, והוא ישאיר חור גדול יותר מאחוריו. אני חושב שהדיעה ההפוכה (שהרג תינוקות מוסרי פחות) נובעת מההשפעה הרגשית שיש לתינוקות, זו שיש גם לגורי יונקים אחרים, בהיותם "חמודים", תכונה אשר נועדה לגרום להורים להרגיש חמלה וצורך לטפל בהם. ביסוד המחשבה שתינוקות ונשים הם חסרי אונים יחסית לגברים, שהקרב "לא הוגן" כאשר הם נהרגים, ולכן הריגתם מוסרית פחות, ניצב הרעיון השגוי כאילו ליכולת כאן יש קשר למוסר, או שגברים הם איכשהו חסרי-אונים פחות נגד רובים ופצצות (ואני לא מדבר כאן על חיילים, שזה עניין שונה לגמריי) וכאילו הם בוחרים למות.

אפשר להסביר את ההתנגדות המוסרית בעוד דרך. ניטשה מדבר על תולדת המוסר בחברה האנושית, ואיך שהיא למעשה הסכם, אמנה, בין בני-אדם. "אתה לא תהרוג אותי ואני לא אהרוג אותך", "אתה לא תשקר לי ואני לא אשקר לך". זה מסביר את הופעתן של אפלייה והתייחסות לבני-אדם מסויימים כשווים פחות, ואת קיומה של מערכת חוקים מוסריים שונה כלפיהם, אשר התרחשה פעמים רבות בהיסטוריה האנושית. עמים מדוכאים וכבושים היו בני-מוות או נתונים תחת משטר שאפשר להעביד אותם או להתייחס אליהם רע – שחורים, ילידים, יהודים, אבל גם נשים, נכים, משוגעים. אוכלוסיות אלו היו חסרות כח, חסרות אונים, ולכן לא השתלם לכרות עמם הסכם כגון "לא תגנוב" או "לא תרצח" – הרי הם גם ככה לא יכולים להשיב גמול למעשים האלו, בניגוד לפרטים שווי ערך בכח ולכן גם ב"מעמד המוסרי". אדם א' לא גונב מאדם ב' כי הוא רואה בו שווה, והוא לא היה רוצה שיגנבו ממנו. אבל הוא כן גונב או מכה אדם ג' ממיעוט מסויים, כי הוא לא רואה את עצמו מוצב במקומו. "זה בסדר להכות אותו ואותי לא (… כי אנחנו בני-אדם מסוגים שונים, לא שווים). בעת הרג תינוקות, אדם עלול לחשוב "מה אם זה הייתי אני", והמוסר הזה מתפתח מפחד על העצמי שמשליך האדם על אדם, תינוק, אחר. אבל לרגשות אלו אין מקום בדיון המוסרי הזה המתבסס על התורה התועלתנית. הרגשות והפולמוס שהן מעלות רלוונטיות להגדרת מערכת המוסר, אבל אני נמצא שלב אחד קדימה. בכל אופן, דיון על המערכת המוסרית עצמה או על המקרה הספציפי הזה מחוץ להקשר הזה, מקובל.

ההבדל בין הריגת יצור חי (נושם, חושב) לבין יצור טרם-חי, העובר, הוא ניכר. מהבחינה המוסרית שהצגתי למעלה (של בעלות על מום), ההבדל בין הריגת תינוק טרי ועובר הוא זניח, לא משמעותי. אבל ההבדל הזה הוא קודם כל חשוב בגלל שהוא נתפש כחשוב. לפעולה של הריגת תינוק יש תוצאות והשלכות שהן מעבר למותו של תינוק. יש לזה השפעה על הדרך בה חברה תופשת את עצמה, בה היא תופשת ורואה ילדים, תינוקות, חיי אדם. אם מותר להרוג (בשל מום או חולשה) אדם בן שבוע, האם מותר להרוג בנסיבות דומות אדם בן חודש? בן שנה? בן שלוש שנים? יש כאן סכנה להתדרדרות הערך של בני-אדם וחייהם. אבל נראה שלא כך היה בספרטה. בניגוד לחברות פאשיסטיות (שאיתם אפשר לזהות אוגניקה שכזו), גאוות הספרטנים לא הייתה באוסף מיניי שטויות שחברות אחרות קוראות לו "מדינה", אלא בבני-אדם עצמם. המפרי קיטו, קלאסיקיסט בריטי, כתב שספרטנים היו מומחים לא ביצירת דברים באבן או מילה, אלא בגברים (דהיינו, בני-אדם). הריגת התינוקות לא היה כלי לשם פגיעה באוכלוסיות מסוימות או יצירת עליונות של חברה מסוג אחד על פני חברות אחרות (אין בזה לומר שהחברה הספרטנים הייתה שוויונית. זה כלל לא היה כך. אבל המנהג האוגניקלי הושם על צאצאים ספרטנים בלבד) אלא ליצירת אנשים טובים יותר, לעצמם ולחברתם הספרטנית.

אז אני חושב שברירה תינוקית זו היא מוסרית, אבל שצריכים להיות מוצבים עליה הגבלות ברורים. ראשית, שהגיל המקסימלי שבו מומתים תינוקות הוא נמוך מהגיל בו מתפתחת אצלם מודעות ממשית לסביבה. לא בגלל שבעלות תודעה מעלה את ערכו של אדם, אלא בגלל שאם תינוק בעל מודעות לסביבה מומת, גם שאר שכבת הגיל שלו מודעת להריגתו, ולכך יכולות להיות השלכות קשות על נפשם, על ידי יצירת פחדים, חרדות, חששות, חוסר וודאות. הגיל, על פי חוק, צריך להיות נמוך מספיק כדי שברגע שילד\תינוק יהיה מודע להריגות האלה, יהיה לו ברור שהוא הרחק מעבר לשלב הזה ושלא נשקפת לו סכנה דומה. הגיל צריך להיות נמוך גם (וזה הרבה יותר נמוך) מהגיל בו ההורים מפתחים חיבור חזק מדיי לילדם שבו מוות התינוק יצור נזק בל-יהפך. מה הוא הגיל הזה החברה הספרטנית החליטה בעצמה (אפשר להבין שהבחינה בידי המועצה התבצעה בגיל מסויים, ולא שהיה חוק עם מגבלה עליונה של גיל בו אפשר להמית תינוק), וכנראה הוא היה מתחת לגילאים הללו. בשורה אחרונה אני מסכם שהמנהג האוגניקלי הזה של הספרטנים היה מוסרי.

עתיד הספרות וההוצאה לאור

יום שני, מרץ 2, 2009

השנים האחרונות הביאו איתם שינויים וחידושים טכנולוגיים בעלי השפעה רבה על עולם הספרים וההוצאה לאור. אני מאמין שתוך פחות מעשור, תוך פחות מ20 שנה בטוח, המודל הקיים של מו"לים ייכחד.

אני רוצה להתחיל דווקא בתופעה המוכרת של בלוגים, נפוצותם וגדילת השפעתם. כיום אין דבר קל מלהקים בלוג, ואנחנו יכולים לראות זאת במספרים שלהם הנמדדים במיליונים. יש להם השפעה הולכת וגוברת על דעת-קהל ואף על פוליטיקה. מובן שבבלוג כבלוג אין דבר ייחודי ונבדל מכל "אתר אינטרנט" אחר, אבל יש חשיבות במתן קול לאנשים שיש להם מה לומר, אבל אין להם את האמצעים (ידע תכנותי, ממון) כדי להקים לעצמם אתר. בנוגע להוצאת ספרים לאור, גם אם אין לבלוגים השפעה על מבנה השוק, יש לבלוגים השפעה תרבותית: אנשים שלא ראו את עצמם בהכרח כאנשים כותבים, בטח שלא אנשים שיכתבו ספר, מוצאים את עצמם עם בלוג מצליח שמוביל אותם להוציא ספר; כותבים שנדחו על ידי מו"לים אבל מצליחים לבסס את קולם באינטרנט ולאחר מכן לצלוח את המו"מ עם המו"ל. כלומר, ישנם עתה בינות הכותבים המוצאים לאור יותר כותבים טובים (או לפחות, אהובים) – שזה פלוס לתרבות.

אף שאינני רוצה להתמקד בכך, אציין גם הטייה קלה של השוק הנוצרת כתוצאה מבלוגים. בלוגים רבים עוסקים באקטואליה, פוליטיקה, פרשנות (פוליטית, כלכלית, חברתית וכו') וכדומה, וכך מורידים את חשיבות הפרשנות אשר נמצאת בעיתונים הגדולים. מובן שישנה כמות עצומה של פרשנים ומאמרי-דעה לא טובים באינטרנט, אבל אין סיבה שלא להאמין שישנם פרשנים שכותבים בבלוגים (לא בלוגים רשמיים של עיתון) והם טובים יותר מכותבי הפרשנות בעיתונים. אנשים מטילים ספק ב"תוכן משתמשים" כגון בלוגים וויקיפדיה, אבל בסופו של דבר האנשים שכותבים עיתון או עורכים אינציקלופדיה יכולים להיות מוטים ושוגים בעצמם, ואין להניח שהם בהכרח אמינים יותר. הכותב הוא כותב בין אם נתת לו משרד וקראת לו "כתב לענייני כלכלה" ובין אם קראת לו "בלוגר" והוא כותב מהבית. אני אף ארחיק לכת ואומר שאין לפקפק ביכולת של בלוגרים לאסוף מידע עצמאי ולפרסם אותו. מובן שזה צורך זמן רב, והאופן שבו רוב האנשים מרוויחים את לחמם לא מאפשר להם להתרוצץ בין מוקדי חדשות, אך במידה ואדם פותר את הבעיה הכלכלית הזו הוא כשיר ככל כתב (רשמי) אחר. אינני מנבא את קץ עידן העיתונים עדין, אבל במידה שהרגלי צריכת החומר הכתוב ימשיכו להשתנות (ואני אתאר זאת בהמשך), החשיבות של ה"מדיה הגדולה" (עיתונים גדולים, ערוצי טלוויזיה מובילים) תפחת, אולי אף עד היעלמותה כמקור מידע מרוכז לטובת מקורות מידע מרובים ומפוזרים. אני גם חושב שעם הזמן ושינויי ההרגלים הללו, המונח "בלוג" או שיעלם כליל משימוש, או שהוא יתאר מגוון רחב הרבה יותר של פורמאטים ותוכן מאשר שאנו מזהים עם המונח כיום.

ישנם כמה התפתחויות טכנולוגיות בעשור האחרון אשר תהינה להן השפעה מכרעת על תחום ההוצאה לאור. האחת היא טכנולוגיית ה'פרינט-און-דמנד' (Print on Demand) או "הדפסה בעת ביקוש" המאפשרות להדפיס ספר בודד ללא הכנות-מראש אשר היו נחלת הדפסות ה"אופסט" וה"לטרפרס" (ההדפסות הקדם-דיגיטליות). התוצאה הישירה של כך היא שניתן להדפיס ספרים "לא מבטיחים" (כאלו שעורכים של הוצאות לא מנבאים שימכרו בכמויות גדולות) ללא הפסדים כספיים. סופרים יכולים להציע את ספריהם למכירה באינטרנט, דרך נותני שירות כגון לולו וקפהפרס ללא הדפסה מקדימה של סטוקים ולמעשה ללא כל עלות. זה גם מאפשר לקוראים להדפיס ספרים אשר אבדו עליהם זכויות היוצרים מפאת השנים ואשר ניתן למצוא אותם באתרים כגון פרוייקט גוטנברג ופרוייקט בן-יהודה הישראלי או בספרייה הדיגיטלית האוניברסלית הרשמית יותר.

יותר מכך, בשנת 2006 נחנכה 'מכונת ספרים אספרסו' (Espresso Book Machine) נסיונית בוושינגטון העיר, ומאז כ15 מכונות (מגרסא מפותחת יותר) מוקמו בספריות וחנויות ספרים ברחבי ארה"ב. לפני מספר חודשים פותחה גרסא 2.0 של המכונה (זו המופיעה בוידאו) והיא תופץ בחודשים הקרובים במספר מקומות. הEBM היא מכונה לא ענקית (מימדי הקרקע הם כמטר שלושים על מטר) אשר מסוגלת להדפיס בו במקום ספרים במידות שונות, בעלי 40 עד 830 עמודים, בעלי כריכה רכה וצבעונית בתוך דקות (סדרה של ספרים בעלי 300 עמוד יודפסו כל אחד תוך פחות מ3 דקות), ובשביל זה היא צריכה רק נייר סטנדרטי, דבק ודיו. המכונה מאפשרת כיום להדפיס ספרים מתוך קטלוג פנימי או אינטרנטי של ספרים לא מוגנים, או מתוך קבצים על דיסק או פלאש. השאיפה שלהם, המפתחים אומרים, היא שתהיה מכונה כזו בכל מקום בו יש שימוש רחב בספרים, כגון חנויות ספרים, ספריות ואוניברסיטאות.

במקביל מתפתחת הטכנולוגיה של ספרים אלקטרוניים. בעוד שהרעיון של e-books, ספרים אלקטרוניים, הוא ישן והם קיימים כבר זמן מה, הטכנולוגיה של אי-רידרס, או קוראים-אלקטרוניים, מתפתחת ועושה קפיצות משמעותיות בשנים האחרונות. כבר ב2004 הציגה סוני את הליבריאה (LIBRIe) שלה ביפן, ולקראת סוף 2006 הציגה את הסוני רידר (Sony Reader). חברת איירקס הציגה את האיליאד (iLiad) ב2006 ואמזון הציגה את הקינדל (Amazon Kindle) שלה לקראת סוף 2007 (ואת קינדל 2 בפברואר האחרון). מה שמייחד את הקוראים הנ"ל ממוצרים קודמים זה השימוש בטכנולוגיית אי-פייפר. בניגוד למסכים סטנדרטיים אשר משתמשים בתאורה כדי להאיר את הפיקסלים שלהם וצורכים חשמל, האי-פייפר מסוגל להציג תמונה באופן קבוע ועושה שימוש בחשמל רק בשביל להחליף אותה (כדי "להעביר עמוד"). על רגל אחת, הטכנולוגיה עושה שימוש בדיו ובחלקיקים שיכולים להטען במטען חיובי או שלילי אשר גורם לפיקסל להיות שחור או לבן. המכשירים כיום עושים שימוש בצג זכוכית, ובנתיים חוקרים עובדים על פיתוח כדי להציג את התמונה על משטח פלסטי גמיש אשר יהפוך את המכשיר לעמיד יותר. אמזון וחנויות מקוונות אחרות כבר מספקות את השירות של קניית אי-בוק ושליחתו באופן מיידי לקורא אלקטרוני.

לשתי הטכנולוגיות הנ"ל (של ההדפסה-בעת-ביקוש ושל הנייר האלקטרוני) יש יתרונות ברורים על הדפסות הספרים כיום. הן מעלימות את הצורך באחסנה של ספרים ושל חנויות פיסיות, את הבעיה של מלאי ספרים לא נמכרים, ואת הצורך בהשקעה ראשונית לשם הדפסת ספר. סופרים וכותבים כבר לא צריכים את אישורו של עורך הוצאה לאור כדי להדפיס, לפרסם ולמכור את ספריהם. לכל אחת אמנם ישנם היתרונות והחסרונות שלה מול האחרת; ספרים אלקטרוניים מורידים את עלות היצור שלהם (כחומר ולא מידע) לאפס כמעט מוחלט, המשלוח הוא מיידי ואפסי מבחינת המחיר, מלאי של ספרים כאלו איננו תופס מקום פיסי בבית, לקחת לדרך מספר גדול של ספרים יהיה כבד ומסורבל בדיוק כמו הקורא האלקטרוני עצמו (שאף קל יותר מספרים מודפסים שמנים). מצד שני, ספרים מודפסים שורדים טוב יותר לאורך זמן (ובכלל, הנושא של שימור מידע דיגיטלי מעלה בעיות ואיתם חיפוש אחר דרכים לפתור אותם בשנים האחרונות), מתאימים יותר לקחת לדרך במצבים מסויימים (אקלים קיצוני, סיכון גבוה של גניבה, איסור על הכנסת מכשירים אלקטרוניים וכו') ויש בהם מן החומריות המקודשת אשר יאה למקרים כמו מתנה או ספר אהוב.

כאמור אני מאמין שבעתיד הקרוב, תוך פחות מ20 שנה אם לא 10, ספרים ימכרו על-ידי הכותבים שלהם ישירות אל הקונים בפורמאט דיגיטלי. הקונים יקראו אותם בקוראים אלקטרוניים או יעשו שימוש במכונת ספרים כדי להדפיס אותם בין שני כרכים. קונים יוכלו גם להדפיס ספרים מותאמים אישית, מבחינת תוכן וצורה, בהתאם לצרכיהם ומתוך התוכן שהם רשויים עליו, בדומה למיזם הפדיהפרס (Pediapress) שהושק שבוע שעבר ע"י קרן וויקימדיה. המתווך (שהוא ההוצאות לאור כיום) יעלם כליל או שהוא יוחלף בנותן שירות אינטרנטי שיהווה מאגר ספרים, יקבע סטנדרט למכירתם ואשר יקח תשלום מועט מאד מהמכירות. ייתכן גם שהתשלום יהיה לא עבור הקובץ עצמו אלא עבור רישיון שימוש בו, ושלאורך תקופה ארוכה מאד יהיה ניתן להוריד את הקובץ שוב, כך שבבעית השימור הדיגיטלי יתעסק גוף מרוכז ויהיה ניתן לאגור כמות גדולה של ספרים ללא קושי (סביר להניח בעצם ששירות שכזה יהיה קיים בשביל כל סוג של מידע, לא רק ספרים). במידת הצורך של הכותבים הם יוכלו להעזר בשירותם של מגיהים, עורכים ומתרגמים פרילנסרים, כלומר שהשוק יהיה יותר גמיש ולכן יעיל. ברירת הבר מן התבן תיעשה על-ידי מבקרי ספרות שיכתבו בבלוגים אישיים. אני מאמין אף שעיתונים בסופו של דבר יספקו מנוי שישלח מדי יום עיתון אלקטרוני ישירות למכשירים של הקוראים, ושכמו הוצאות הספרים, מרכזיותם תידלל עד היעלמות העיתון הניירי. משרד החינוך יהנה במיוחד מהיתרונות הללו. במקום סחר ספרי-הלימוד שאנו מכירים כיום שמתרחש מדי שנה, משרד החינוך יקנה מדי שנה לאחר מכרז רישיונות של ספרי לימוד והתלמידים יקבלו את הספרים בחינם, ומורים יוכלו בקלות להוסיף להם חומר נחוץ. כך ספרי הלימוד יהיו מוגנים מפירטיות (שבוודאי תעלה במידה כזו או אחרת), ההורים לא יצטרכו לסבול ממחיר הספרים היקר או בבעיות הקשורות בהבדלי מהדורה, והתלמידים לא יסבלו יותר ממשקל היתר של הספרים או מכך שהם שוכחים ספרים בבית.

שוק הספרים העתידי יהיה מגוון יותר (ע"ע הזנב הארוך), רכישה תהיה זולה, מיידית ולא מוגבלת גאוגרפית, הוא יהיה מעוצב על ידי אנשים רבים יותר (דעת קהל ומבקרים במקום עורכים של הוצאות) והספרים יהיו טובים יותר (עקב הגמישות בתחום נותני השירות לכותבים, כגון מתרגמים ועורכים). כותבים יהנו במידה רבה יותר ממכירת ספריהם (על חשבון ההוצאות לאור) וסביר להניח שגם הספרים עצמם יהיו זולים יותר לקוראים. הסביבה תהנה מהשינוי גם כן, עם צורך בפחות בתי-דפוס, תובלה ומשאבים.

(ואני מתערב שטרם מותי כבר יהיו קיימים קעקועים אלקטרוניים שניתן יהיה להחליף את ציורם בקלות)

אנאלוגיות בין חלל לזמן בשפה

יום שבת, פברואר 28, 2009

אף על פי שטבעו של הזמן שונה מאד מהחלל, הזמן נתפש בשפה במונחים של חלל. יש מי שידברו עליו כעל ה"מימד הרביעי", ממש כאילו הוא פריט טבעי בסדרה של אורך, רוחב וגובה. אבל הייתי רוצה דווקא להראות שהזמן נתפש, במונחי השפה, כציר חד-מימדי אשר כיוונו (החללי) הוא לעבר, ושכאשר אנו מתייחסים לזמן כאובייקט חללי ביחס לעצמנו (ביחס לדובר), אותו ציר מקביל לכיוון הגוף שלנו (היינו, הציר עובר דרכינו וממשיך בקו ישר קדימה ואחורה) ושהוא, הזמן, נע לכיוון האחורי שלנו – כלומר, הוא מגיע מולינו, עובר אותנו, ומתרחק מאיתנו מאחורינו. וזה ככה לא רק בעברית, אלא בשפות נוספות אשר אין ביניהם קשר ואשר שייכות לשפות ממשפחות שונות.

דובר וטור הזמן

דובר וטור הזמן

אתחיל דווקא בשפת הגוף (אין בזה לרמוז שהתפישה הזו מושרשת בנו מלידה בגלל ששפת הגוף היא שפה פרימיטיבית יותר, שכן גם שפת גוף נלמדת): כדי לציין "עכשיו" משתמשים באותן ג'סטות של "כאן" – אצבע שמורה אל הרצפה, זוג ידיים פתוחות ומכוונות אחת לשניה הנעות מלמעלה למטה. חשבו על אדם (בעיקר ילדים) אשר אומרים, כעוסים, "אני רוצה את זה עכשיו!" ורוקעים על הרצפה. רקיעתה של הרגל מסמלת "כאן", והמחווה של "כאן" מסמלת את ה"עכשיו". יחד עם האמירה "זה קרה מזמן" אנשים מנופפים עם יד אחת אחורנית, מעל לכתף. היד מסמלת את הכיוון "אחורנית", וכיוון זה מסמל את העבר. זה אולי קצת פחות בולט (לפחות בעיניי), אבל בכל זאת נדמה לי שזה קיים: כאשר אדם אומר לאדם אחר "יש עוד הרבה זמן עד אז" או אולי אפילו יחד עם המשפט "מה אתה כל-כך ממהר", הוא ינופף יד אחת פתוחה, כמחווה על הכיוון "קדימה".

אבל בשפה המדוברת והכתובה זה ניכר אף יותר. למשל המילים "לפני" ו"אחרי". בקונטקסט חללי, "לפני" מציין את מה שמולנו, כמו ב"השולחן נמצא לפניי" או "אדם עומד לפני בן". בקונטקסט זמני "לפני" מציין את מה שקורה קודם, כמו ב"יום ראשון בא לפני יום שני", "הוא נסע לטורקיה לפני סוכות" או "זה קרה לי לפנים". יש מקרה שאפשר להבין את "לפני" תרתי משמע. אם ישנו תור של אנשים (תור, כמו זמן, הוא ציר חד-מימדי עם כיוון) אז מי שבא לפני (בזמן) גם עומד לפני (בחלל). אם אדם עומד לפני בן בתור, ברור לנו שהוא גם בא לפניו, מבחינת זמן, למקום. השורש ק.ד.מ מתפקד בצורה דומה. במובן החללי, "קדימה" זה הכיוון של מה שלפנינו, בעוד שבמובן הזמני המילה מציינת את מה שקרה בעבר, לפני, כמו ב"זה קרה מקודם", "יום ראשון קודם לשני" או "ימי קדם".

וזה קורה גם בשפות אחרות. באנגלית המילה 'ביפור' before תואמת את ה'לפני' העברי גם בזמן וגם בחלל. phone me before noon – תקשר אלי לפני הצהריים (זמן) או he's shadow advancing before him – צילו מתקדם לפניו (חלל, אם כי אפשר להבין את זה בזמן גם). כך גם המילה 'אפטר' after אשר אם תחליף את before בדוגמאות הנ"ל תביא למשפטים בעלי משמעות הפוכה. כך גם ברוסית המילים 'פרד' перед ו'פוסלה'  после התואמות את 'לפני' ו'אחרי'. אותו דבר קורה גם ביפנית, רק שלשם הדוגמא אתן הסבר קצר על יפנית:

ביפנית יש שלוש מערכות כתב, שתיים פונטיות (כמו האלפבית בעברית ואנגלית) שנקראות יחד "קאנה" ומערכת אחת שמקורה בסין והינה לוגוגרפית, כלומר שכל סימן בה מייצג מילה, שנקרא "קנג'י". הקנג'י מתפקד בצורה דומה לשורש בעברית: אל סימן קנג'י מוסיפים סימני קאנה אשר מתפקדות כמו מוספיות בעברית. בניגוד לקאנה הפונטי, כמעט כל סימן קנג'י ניתן להגות במספר דרכים, וצורת ההגייה תלויה בסימנים שבאים אחרי או לפני הקנג'י. כמו כן, ניתן לחבר צירופי קנג'י לקבלת משמעות חדשה. ולהלן דוגמאות עם הקנג'י 出 אשר תואם פחות או יותר לשורש י-צ-א. 出る ‏deru משמעותו "לצאת", 出す ‏dasu משמעותו "להוציא", 出します ‏dashimasu משמעותו "יוצא". בחיבור הקנג'י הזה לקנג'י המסמל "פה" 口, נקבל 出口 ‏deguchi "יציאה". ועכשיו חזרה לדוגמאות הרלוונטית לנושא שלנו. הקנג'י שמסמן "לפנים" – in front of – ‏前 ‏mae, משמש גם לציין "לפני" במובן הזמן, כמו למשל ב午前 ‏gozen "לפני הצהריים". כך גם יש לנו את 後ろ ‏ushiro המציין "מאחורי" (חלל), ומשמש גם בצירוף 食後 ‏shokugo "אחרי ארוחה".

ולהלן כמה דוגמאות כדי להבהיר את התפישה החללית של הזמן ביחס לדובר שהצגתי בהתחלה. כאשר ישנו אירוע בעתיד אנו אומרים שהוא לפנינו, ממש כאילו הייתה מכונית שפונה ונוסעת לעברינו. לדוגמא "הבחירות עוד לפנינו". באופן דומה, אירועים שנמצאים בעבר אנו אומרים עליהם שהם מאחורינו, כמו ב"המבחן כבר מאחוריך". אפשר לשים לב גם לזמן "עבר" אשר הוא מאותו שורש כמו הפועל "לעבור", ואותו מקרה יש לנו באנגלית – past וto pass, ברוסית עם прошлое וпройти. ביפנית המילה לעבר היא kako, ‏過去 ונמצא שם הקנג'י 去 המרכיב גם את הפועל 去る, לעזוב. הקנג'י מופיע גם במילה kyonen ‏去年"שנה שעברה". ביפנית המילה לעתיד היא mirai‏ 未来 שניתן לתרגם מילולית ל"[מה] שטרם בא".

באופן זה ניתן לבחון גם את הביטויים "שבוע הבא" ו"שבוע שעבר" – השבוע שבעתיד נמצא מלפנינו ומתקרב (הוא בא), והשבוע שבעתיד כבר חלף ועבר אותנו. אפשר לראות זאת גם ברוסית בביטוי של "שבוע שעבר" прошлая неделя. וגם ביפנית, הביטוי של "שבוע הבא" 来週 מורכב מהקנג'י של "שבוע" 週 והקנג'י של הפועל "לבוא" 来る. בביטוי של "שבוע שעבר" 先週 מופיע הקנג'י 先, "לפני". הביטוי באנגלית לשבוע שעבר, "last week" מדגים יפה מאד את התיאור שלי, כמו הביטוי "השבוע האחרון" בעברית (כמו ב"בשבוע האחרון לא שתיתי קפה"). כפי שציינתי, בתפישה המרחבית של הזמן הזמן הוא ציר חד-מימדי שפניו הם לעבר. אפשר אפילו לדמיין טור ארוך של אנשים (שמייצג את הזמן) שהולך קדימה לעבר העבר, ונקודה כלשהי לידו שהיא ה"הווה". אפשר במקום הנקודה לדמיין אותנו עומדים שם. נגיד שכל אדם בתור הזה מייצג שבוע. אפשר לחתוך את הטור הזה בנקודה של ההווה ואז צד אחד של הטור הינו טור העבר (והוא עבר אותנו, את הנקודה) והצד האחר הוא העתיד (והטור הזה -בא- לעברינו, לעבר הנקודה). האדם האחרון בטור העבר הוא שבוע שעבר, כלומר, השבוע האחרון. השבוע שקודם לו (בזמן) הוא השבוע "שלפני האחרון" – בדיוק כפי שהוא מופיע בטור.

טור הזמן

טור הזמן

מאיפה כל זה נובע? למה זה? אני חושב שאולי באמת ישנה תפישה שמוטמעת בנו, כאילו מימד הזמן בנוי באופן דומה למימדי המרחב. ואולי אפילו ישנה איזה תפישה שלא הזמן הוא שזז, אלא אנחנו. כפי שיש לנו רגליים וגוף שאנו יכולים להתקדם איתם בכיוונים השונים של אורך, רוחב וגובה, יש לנו הכרה שנעה על מימד הזמן, אבל רק בכיוון אחד – העתיד. הזמן נתפש אנאלוגית לרקע שאנו חולפים לידו כאשר אנחנו הולכים ברחוב או כל מרחב אחר. רק שבמקום מספרי בתים מתחלפים יש לנו שנים מתחלפות, וגם אם אנו רוצים ללכת בחזרה, איננו יכולים.

תקשורת המונים ותפישת המציאות

יום שלישי, פברואר 24, 2009

לפני יותר מ350 שנה דקארט כתב "כמה שנים כבר חלפו מאז נעשתי מודע לכך שקיבלתי, אפילו בילדותי, הרבה דעות כוזבות כנכונות ושכתוצאה מכך מה שביססתי על אותם עקרונות הינו מפוקפק ביותר; ומאותו הזמן השתכנעתי בצורך לקחת על עצמי פעם אחת בחיים את המשימה לפטור את עצמי מכל הדעות אשר אימצתי, ולהתחיל מחדש את העבודה של בנייה מהיסוד, אם ברצוני לייסד מבנה-על מוצק וקבוע במדעים". כך הוא פתח את "מחשבות על פילוסופיה ראשונה" (1641), ומשם הוא ממשיך ופותח בתהליך שנקרא לאחר-מכן "ספקנות מתודית" או "ספקנות היפרבולית" שבה הוא, כפי שהוא מכריז בפתיחה, מטיל ספק בכל דבר שרק ניתן להטיל בו ספק, עד שהוא מגיע ליסוד הגלום במשפט "קוגיטו ארגו סום" המפורסם – "אני חושב משמע אני קיים". דקארט אמנם עושה זאת למען ביסוס המדעים, אך למסע ולמאמץ שלו יש משמעות  פילוסופית היסטורית. אך גם באין צורך לבסס מדעים על יסוד קבוע, אני מאמין שעל כל אדם ואדם לעבור עם עצמו תהליך של הטלת-ספק או אפילו הפיכת הגישה הספקנית (בדרגה כזו או אחרת של ספק) להרגל, במיוחד בימים אלו שמתקראים לעתים "עידן המידע"; בעוד שבעבר תפוצת מידע הייתי מוגבלת יחסית, העשור האחרון ראה קפיצה ביכולת של כל אדם בעולם המערבי להפיץ מידע, בין אם עובדות או דעות, ולעשותו נגיש לכל אדם אחר בעולם המערבי (ליתר דיוק, כל אדם עם גישה לאינטרנט מסוגל לכך. זה כולל את כל האוכלוסיה המערבית ואוכלוסיה נכבדת נוספת). התוצאה היא שכל אדם חשוף לכמויות עצומות של מידע.

ספק אפשר להטיל ברמות עומק ורצינות שונות. אין אני קורא לכולם להטיל ספק עד לפקפוק בחושים כפי שדקארט עושה בעצמו. פעולה זו דורשת מאמצים וזמן רב, וייתכן שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו זאת, או רואה את הצורך בכך (למעשה אלו הם שני הצדדים של אותו המטבע). ואף על פי שאני מאמין שפיקפוק עמוק יותר יכול להועיל לכל אדם (בחייו הפרטיים והציבוריים, ביכולת שלו להציב יעדים ולהשיגם, בשמירה על מצב-רוח טוב יותר, בלתקשר ולהתחבר לזולת), אני חושב שהטלת הספק המינימאלית היא זו שאדם צריך להטיל על המדיה שהוא צורך – עיתונים, מהדורות חדשות, כתבות ומאמרים באינטרנט, ומעבר לאלו, סרטים, ספרים וכו'. הטכנולוגיה כיום מאפשרת לבני-אדם  "לדעת" על דברים שמתרחשים בקצה השני של הפלנטה, וזה בלי לצאת מהחדר (ואולי היכולת הזו היא שאיפשרה את התופעה של ההיקיקומורי – מתבגרים ביפן אשר מסתגרים לבד בחדר, במקרים למשך שנים). אבל גם בלי להסתגר בחדר, בני-אדם רבים מאד חווים את העולם ממקור שני ולא ראשון; הצוהר שלהם אל העולם הוא העיתונות (כתובה, משודרת…) ולא החושים. אך בעוד שהטלת ספק בחושים יכולה להתפס כצעד אחד יותר מדיי (אבל ממש לא בהכרח) – הטלת ספק בתקשורת היא לגיטימית, ויותר מכך, הכרחית אם אדם רוצה באמת להכיר את העולם סביבו ולהכיר באמת. המינוח הלועזי, "מדיה", אשר מקורה האטימיולוגי הוא במילה "אמצע", איננו מקרי – התקשורת היא אמצעי, מתווך. היא איינה מציגה את האמת, אלא מדברת על האמת. זו לא רק התחכמות לשונית או פילוסופית. צריך להיות ברור שהמידע אודות אירוע מסויים, כאשר הוא מסוקר בתקשורת או באמצעים אחרים, עובר דרך פילטרים. אפילו כאשר אדם א' נוכח באירוע ב', המידע הרב שהוא מקבל עובר סינון במוחו, אך כאשר אדם א' מקבל מידע על אירוע ב' דרך מתווך (למשל עיתון כלשהו) ג', המידע עובר סינון שהוא בעשרות מונים גדול יותר. ולא כולם תמיד חושבים על כך.

ולמה זה חשוב? כי למתווך תמיד (לא לפעמים, תמיד) ישנם אינטרסים, השקפות עולם, ערכים, אמונות, רעיונות וזוויות על העולם אשר כולם משפיעים, גם אם במידות שונות כל פעם, על הדיווח שלו על אירועים. גם אם לכתב יש את האינטרס הכן להעביר אירועים כמות שהם, כלומר את "האמת האובייקטיבית", דרך כתיבה שלא יהיה בה שמץ של מגמתיות, הרי שעדין ערכים והשקפות שלו על העולם ישפיעו על דיווחו. כתב אחד עלול לבחור להשמיט פרט מידע שנראה לו לא רלוונטי לכלום ולאף אחד, בעוד שכתב אחר יראה באותו פרט מידע בעל-משמעות או עניין. וסביר להניח שאף כתב איננו חופף לחלוטין את הערכים, אמונות וכו' שלך (או של כל קורא אחר) וגם אם כן, יהיה לך קשה או אף בלתי אפשרי לדעת זאת. בנוסף לזאת, כתב עלול להשתמש במילים ובביטויים לשוניים מעט שונה מהדרך בה אתה משתמשת בהם, והתוצר הסופי הוא דיווח אשר מסונן (ואפשר להגיד 'מסולף', אבל מילה זו מרמזת על הכרה וכוונה) דרך השקפת העולם של המדווח, ואשר מובע  דרך לשונו. קורא יכול שלא להבין נכון את דברי המדווח, או שהוא היה מפרש אחרת את הדברים לו היה נוכח בעצמו, ויותר מכך, הכותב יכול לבחור להשמיט פרטים אם זה מקדם את האינטרסים שלו במקרה והפרטים נוגדים את מה שהוא מנסה להעביר.

אבל לעומת זאת, לפעמים השקפת העולם והשפה של המדווח והקורא מאד דומים אחד לשני. רוב בני-אדם חשופים חלק נכבד מחייהם למקור או מספר מקורות תקשורת עיקריים, ובאופן טבעי אותם מקורות תקשורת מעצבים את השקפת עולמו. בכל מקום וזמן מתפתח צייטגייסט שמשפיע על המוני בני-אדם, אך אותה רוח תקופה שמשפיעה על המונים מיוצרת ומנותבת על ידי אנשים בודדים. ופה צריך כל אדם, כמו דקארט בזמנו, להתעורר ולשאול את עצמו "האמנם?", "האם זה ככה?". לתקשורת יש פעמים רבות אינטרס להנחיל נקודת מבט מסויימת על העולם, וצריך להיזהר ולדעת לקלוט את אותו אינטרס.

אין אני קורא לך לא להאמין לשום דבר שהתקשורת אומרת. אבל בגלל התפקיד החשוב שהתקשורת מקיימת בעיצוב השקפת העולם של פחות או יותר כולם, חשוב לדעת להטיל ספק ולקחת את הדברים שנאמרים בה בעירבון מוגבל. אם מערכת עיתון או טלוויזיה, או אפילו רק כתב אחד בה מחליט יום אחד להמציא כתבה, משהו שלא היה ולא נברא, ולפרסם אותה, איך תגלהי שזו בדייה? ואם זה רק חלק קטן מהכתבה? או רק פרט אחד? או שפרטים לא חשובים?

חשוב לדעת לעשות שימוש מושכל במספר מקורות, לסמוך בעיקר על המקור "חסר האינטרסים ביותר" בכל מקרה נתון. לשאול את עצמנו "מי כותב את זה?", "למה הוא כותב את זה?", "למי הוא כותב את זה?". זה נראה כמו תכתיב לתלמידים בכיתה ב', אבל ברור לי שאנשים רבים מאד בוחרים ללכת בחושך, להסתמך בעיוורון על מקור בודד של תקשורת שיעצב את כל עולמם.

מובן שאינני כותב דברים בעלמא. זה מתחיל להפוך לפרדיגמה לכל הדברים שאני כותב לאחרונה, אבל ניחא. הקונפליקט האחרון בעזה משפיע מאד על הצורה שבה ישראלים תופשים את המצב בה, את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ויותר מכך, זה משפיע על הדרך בה ישראלים תופשים את עצמם – את הממשלה, המדיניות, החברה והצבא שלהם. ומה הישראלים יודעים על הקונפליקט? הם יודעים מה שאומרים להם. אבל כניסה של עיתונאים לתוך עזה הייתה אסורה בזמן הקונפליקט, ונאסרה כבר חודש לפני תחילתו. מספר פעמים בזמן הקונפליקט הורשה מספר מצומצם ומובחר של עיתונאים ישראלים (אבל לא זרים) להכנס לזמן קצר לעזה, וישנם מספר אנשים שכבר היו בתוך עזה שדיווחו על המתרחש כפי שיכלו. מה שהגיע לעיתונים ולטלוויזיה הישראלית היה הלכה למעשה הכתבה של דובר צה"ל, ואני חושב שהאינטרסים שלו ברורים. אני חושב שלקרוא לתקשורת בזמן הקונפליקט "עיתונות מגוייסת" לא יהיה ללכת יותר מדיי. מה שנכתב, מה שלא נכתב, איך שזה נכתב ואיפה (עמוד כותרת, עמוד שמיני בפינה..) היה מגמתי באופן ברור. על כמה מקורות אתה מסתמך לעיצוב השקפת עולמתך?

[מספר לינקים קטן: שקוף, עמותה עם כוונות טובות לשיפור העיתונות הישראלית; 3 מאמרים קצרים עלתפישת המציאות; וזה אורווילי בצורה מוגזמת.

כתיבה בדיונית מגמתית

לפני כחודש קראתי את הספר "האוניברסיטות שלי" של מקסים גורקי, ספר קצרצר המהווה את הפרק השלישי והאחרון בסדרת ספרים אוטוביוגרפיים. בקטע מסויים בספר הוא מתאר כיצד עבד יחד עם מלחים על פריקת מטען מספינה עוגנת. אין הספר ברשותי עוד, אבל כפי שהוא זכור לי התיאור היה מאריך, מתאר את הפשטות ואת היופי שבעבודה והיופי שבעובדים, ואיזה רצון להיות חלק מאותם אנשים פשוטים. לרגע אחד ממש השתכנעתי והתחלתי לראות בחזוני את חיי המאושרים בתור אדם פשוט שעובד בשקט למחיתו בפינה משלו בעולם, והו כמה שחיים כאלו יהיו מאושרים ויפים. אבל אז נזכרתי שהכותב, גורקי, היה בן חסות במידת מה של השלטון הרודני הסובייטי, ושהוא היה מיסד הז'אנר הספרותי "ריאליזם סוציאליסטי", ולרגע פקפקתי במחשבות שהרגע צצו בראשי. אין אני מציין זאת בכדי לבטל את דבריו של גורקי. אין זה ביטול הטענה על ידי התקפה של הטוען, אלא פשוט ניסיון להבין מי הכותב ולשם איזו מטרה הוא כותב, וכך לנסות לקלוט תחבולות או ביטויים שבראייה ראשונה נראים ברורים מעליהם, אבל שבמחשבה שנייה אולי אינם כאלו. הוא דיבר אל הרגש, ואילו לא הכרתי מראש את ההיסטוריה והקונטקסט של הסופר ומבין את כוונותיו ואת המגמה בה הוא כותב, אולי היה משפיע עליי הטקסט באופן חזק יותר. וזה גורם לי לחשוב על העצמה העצומה שיש לכל יצירה אמנותית על השקפת עולמם של בני-אדם.

מיתוס הרוע והמיתולוגיה הישראלית

יום חמישי, פברואר 19, 2009

אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה היהודית המודרנית הוא השואה, הרציחה השיטתית של יהודים, בעיקר באירופה. לזכר והנצחת הקורבנות ישנו יום המוקדש לכך בלוח השנה, אנדרטאות ומספר מוזיאונים. הנושא נלמד בבית-הספר, וכמובן, כיוון שישנו יום שמוקדש לכך בשנה, הנושא חוזר ועולה מדי שנה בבתי-ספר. מוזכר המספר הזה, שישה מיליון, כאילו היה איזה מספר מיתי, קסום. מובן שזו סטטיסטיקה שקשה לתפוש אותה, לתאר אותה. מה הם שישה מיליון בני-אדם הרוגים, נרצחים?
השואה התגבשה למעין מיתולוגיה ישראלית, מיתולוגיה שמספרת על הטרגדיה שהתרחשה לעם היהודי, על רוע מוחלט המגולם באידיאולוגיה הנאצית, באנשים כמו היטלר, גבלס ואייכמן. אני משוכנע שרבים אינם יודעים לספר כיצד ובאיזה תנאים התגבשה מדיניות "הפתרון הסופי", מה הוביל לעליית המשטר הנאצי, אילו אירועים והחלטות הביאו למצב המדיני בגרמניה שאפשר את עליית הנאצים וכו' וכו'. רוב האנשים ידעו רק לספר על השנאה העיוורת והאסון הנורא שנחת על היהודים, כאילו שטן עלה על אדמת כדור-הארץ משום מקום, בישל מזימה נוראית ויום אחד הובס והכל חזר לכנו, מלבד האנטישמים שעוד מסתובבים ברחבי העולם ושונאים את ישראל. אני חושב שישראלים רבים מאמינים שהשואה היא האירוע היחיד האיום והברוטלי ביותר שהתרחש לאיזשהו עם אחד לאורך ההיסטוריה האנושית. השואה והנאציזם נתפשים במונחים מיתיים, מאד טעונים. הרוע בלתי-נתפש, לא אנושי, לא ארצי. השיטה והמערכת קרים, רצחניים. אני זוכר שבגיל צעיר יותר הרגשתי כאילו "מיין קמפף" הוא ספר ש"אסור" לקרוא בו, כאילו יטמא את נפש הקורא בו. הקדושה הזו (מבחינת כמות המטען שגלומה בנושא) של תקופה זו בהיסטוריה מבטלת כמעט את האפשרות להתקרב אליה עם כלים היסטוריים מסויימים. התקופה של השואה מנותקת: מבחינת הישראלי הממוצע לא היו שם "תהליכים" – כלומר תנועה של רעיונות, חקיקות, שינויי קונצנזוסים ומחשבה, תתי-מבנים וכדומה – אלא אירוע שהוא מקשה אחת של זדוניות. המשטר והאידיאולוגיה הנאציים אינם ברי השוואה; כיוון שהרחקנו את אותו ה"רוע", שנהיה מיתי, אל האינסוף הערכי, כל השוואה שנערוך בין משטרים אחרים לאותו משטר היא פסולה בדיוק כפי שכל מספר ליד אינסוף הוא זניח. אבל האמת היא שבשואה פעלו בני-אדם, אותו סוג של בני-אדם שהיוו את ההיסטוריה במשך אלפי שנים ואותם בני-אדם החיים כיום בעולם וגם בארצנו. זו מסה של חומר אנושי אחד, ואין דבר "נעלה" או "פחות" בשום חברה אנושית בשום זמן בהיסטוריה, מהבחינה הזו שפעולותיה סוטות מסוג של דטרמיניזם-מדיני\חברתי הצפוי מהנסיבות בהן היא נמצאת. ההיסטוריה רצופה בתנודות פוליטיות, בסוגים שונים של מלחמות, של דיכוי, של רעיונות פוליטיים ומהפכות שבאים והולכים. אין זה שונה במקרה של השואה ושל החברה הגרמנית באותם שנים. שימו-לב שאינני מצדיק פעולות של אף אדם או חברה; בכלל, מושג ההצדקה שייך לתחום המוסר והאתיקה – סיפור שונה לגמרי – וגם עליו יש לי כמה מילים לומר, אבל בהזדמנות אחרת. הנסיבות ותהליכים היסטוריים, שאינם בלתי-תלויים, כמובן, בבני-אדם שפעלו לקדם מטרות מסוימות, הובילו את גרמניה, אם אפשר לדבר עליה כגוף אחד, להקמת מפעל להשמדת בני-אדם. אני חושב שהנושא שהכי חשוב ללמדו בלימודי השואה הוא אותם התהליכים אשר הובילו ליצירת מפעל שכזה, ולמדיניות שהובילה אותו. הבעיה בתפישת השואה בצורה היסטורית היא בהשפעה שיש לטקסי יום השואה על "דעת קהל" – בהתאם לרוח טקסי זיכרון, טקסי יום השואה הם מאד אמוציונאליים, מתעסקים באבל של יחידים, בגבורה של יחידים ולא בהיסטוריה של השואה, בתולדות הסבל. מהטקסים בעיקר עולה כמה מסכנים הם היהודים בגלות, כמה גדולה השנאה כלפיהם על ידי הסביבה, ומנגד כמה חזקה כיום ישראל, מדינת היהודים. הדבר גם בולט – לפחות זה הרושם מבחוץ, לי לא יצא להשתתף באחד – באותם "מצעדי החיים" אשר מציגים סוג של גאווה; "כל החברה הייתה אז נגדנו, אבל הנה אנחנו, יהודים, מהלכים כיום באותו המקום, רק שהיום יש לנו מדינה, ואנחנו גאים בה". ניסיתי לחשוב על הטקס הזה כמנציח הנרצחים (ולאיזה תועלת, בעצם, מנציחים בני-אדם?), אבל אין לי ספק שאותם אנשים ומשלחות נוער אשר מהלכים שם, מניפים את הדגלים בגאווה, בהרגשה של ניצחון. זה לא ביטוי של ניצחון החברה האנושית על החברה והאידיאולוגיה הטוטליטריות (ניצחון המאפשר כיום ליהודים לצעוד כך על אדמה עליה הם נרצחו לפנים) אלא ביטוי של ניצחון העם היהודי את אויביו, אנטישמיים ועוכרי ישראל, ובכלל את אומות העולם אשר ביניהם לעולם לא יוכל לחיות היהודי בשלום ובביטחון.
גם עקב המיתולוגיזציה של השואה וגם בגלל תהליכים אחרים, ביניהם התגבשות רעיון האנטישמיות כפי שהוא נתפש על-ידי יהודים ישראלים, ביקורת כנגד הממשל הישראלי נתפס כלא לגיטימי מאחר והוא "אנטישמי". את הבעיה שצצה כאשר היהודים עצמם הם שמתחו את אותה ביקורת, בין אם תושבי ישראל ובין אם לא, פתרו בהגהת רעיון ה"יהודי שונא-עצמו", הSelf-hating Jew. אבל בלי להכנס לזה (גם זה סיפור אחר) אציין שבישראל מתרחשים דברים לאחרונה שאצלי הם "מדליקים נורה אדומה" וגורמים לי לחשוש.
ראשית אציין את העלייה בכוחה של מפלגה אשר בראשה עומד אדם שהתבטא חריפות נגד אותם בני-אדם ששוכנים לצד היהודים בארץ ישראל, אשר מציע להגביל את סמכויות הכנסת ואת סמכויות בית-המשפט העליון כדי "לא להפריע לממשלה לעבוד". אדם שהעלה את רעיון "חוק הנאמנות" הפאשיסטי מיסודו (המדינה מעל לאדם. לא פאשיזם?), ושמפלגתו כולה מדברת אלימות ומיליטנטיות. יש את מי שטוענים שהוא רק מדבר ולא עושה כלום, מעין כלב נובח אבל לא נושך, אדם תמהוני; וזה מצמרר אותי עוד יותר, אחרי שאני חושב על כך שדברים דומים נאמרו גם על היטלר לפני שנהיה מנהיג גרמניה. כמו כן ישנו הדיכוי של מחאה וחופש הביטוי על ידי המשטרה (שני דוגמאות) והעובדה שכמעט כל דבר מותר לה "מצורכי ביטחון". נוסף לאלה הוא השימוש בסמל המגן-דויד כסמל לעליונות ודיכוי, והדמיון בין המצב בעזה למרד גטו ורשה. מובן שישנם הבדלים, אבל הכיוון מאד ברור, ומפחיד. תפתחו עיניים ותביטו סביב. לא יותר מזה, רק הביטו סביבכם ושאלו את עצמכם מה קורה כאן ולמה.

מעין כישלון לוגי ממשלתי

יום רביעי, ינואר 7, 2009

ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על החמאס בעזה. המנהיגים אמרו יפה מאד שלא העם הפלסטיני הוא האויב, אלא החמאס בלבד. כיוון שהחאס ארגון טרור, מסרבת לקיים ממשלת ישראל מו"מ איתו. בנוסף לזה, החמאס עושה "שימוש ציני" בתושבים, ויורה קסאמים מאזורים שמאולכסים בצפיפות בבני-אדם, כמו גם מבתי-ספר, מסגדים, ובתי-מגורים. לכן החמאס הוא האחראי על מותם של אזרחים, כולל נשים וילדים.

אבל יש לנו פה שתי-השקפות שונות, מנוגדות, ושהממשלה שלנו מנסה להחזיק באותו הזמן.

אם המלחמה היא נגד החמאס, נגד ארגון טרור, ולא נגד העם הפלסטיני, יש להתייחס למצב בהתאם. כמובן, בין השאר לא לקיים עם החמאס משא ומתן. אבל האם ככה ממשלת ישראל בפרט, וממשלות אחרות בכלל, רגילות להתמודד עם טרור? הרי שאם הפרדנו את החמאס משאר העם הפלסטיני, אז אותם תושבים שהחמאס עושה בהם "שימוש ציני" הם לא אלא חטופים. גם טענו בפניי (לא בדקתי במקורות), כשניסו להדגים לי כמה החמאס נורא (מוסכם), שהוא מאיים על תושבים ולא מאפשר להם לצאת מאותם אזורים מהם הוא יורה מרגמות. ככה גם מוגדרת חטיפה. אך אם כל אותם תושבים פלסטינים היו תושבים יהודים, חטופים על ייד החמאס, הממשלה הייתה מתנהגת כך? בחוסר זהירות הזה? מובן שלא, ואני לא חושב שמישהו חושב אחרת. אז כאשר אולמרט אומר שמלחמה היא נגד החמאס ולא נגד העם הפלסטיני, שאינו האויב, הוא למעשה משקר בפה מלא. ככה אתה לא משחרר חטופים שבידי ארגון טרור.

מצד שני, אם המלחמה היא לא "נגד החמאס", אלא נגד עזההעם הפלסטיני בעזה (גם לגיטימי?) אז אפשר מבחינה מסויימת להאשים את צבא האויב (=אנשי חמאס) במות האזרחים, שכן הוא נלחם באופן כזה שמסכן אותם באופן מובהק. לגיטימי גם, נדמה לי, שהממשל הישראלי לא ירצה לקיים מו"מ עם החמאס אלא יבקש שזה "יכנע ללא תנאים", אבל במקרה הזה אי-אפשר להגיד שזה בגלל ש"חמאס ארגון טרור", כי עכשיו אנחנו מתייחסים אליו כאל הכח הצבאי של עזה. זה אולי נראה רק עניין של מילים, אבל אני מאמין שמילים והגדרות פה הן חשובות. צר לי גם שמנהיגים לא מסוגלים לנסח כמו שצריך את מטרות ה"מבצעמלחמה". לפני יומיים ברק דיבר על המטרות של המבצע, ומתוך מספר המשפטים בהם ציין אותן, רק ממשפט אחד היה ניתן להוציא, וגם זה אחרי פרשנות, מטרה שאפשר להשיג אותה (בניגוד להצהרת כוונות עמומה שאי-אפשר להוציא ממנה מטרות ברות-השגה. למשל "[חתירה ל]מציאות בה ישתנה באופן דרמטי מצב ההברחות" זה לא "יעד". "להפסיק את כל ההברחות" זה כן) – הפסקת ירי הקסאמים. אבל פה נוצר איזה מצב מגוחך ומטופש, שכן גם דובר צה"ל וגם גורמים מהממשלה טוענים שהם לא חושבים שהמבצע יפסיק את ירי הקסאמים. וזה גם לא המבצע הראשון בשנים האחרונות "להפסקת ירי הקסאמים".

אבל אם ישראל תצהיר שמטרתה היא להגיע לכניעה ללא תנאים של האויב, הרי שבסיום הלחימה עזה תהיה כבושה להלכה ולמעשה, שוב, ונחזור 15 שנים אחורה. מובן שהמצב לא יחזור בדיוק לקדמותו, אבל נחזור להתעסק בבעיות קודמות שוב (למרות שכנראה אלה היו אותן הבעיות מאז ומתמיד). אני לא יודע להגיד אם זה טוב או רע, אבל זה צריך להיות ברור. אם, לעומת זאת, ישראל לא מעוניינת להגיע לכניעה שכזו, הרי שאין סיבה שתסרב לקיים מו"מ עם הצד האויב (=חמאס)כאשר הוא רוצה בכך.