אני חושב שלפעמים אידיאולוגיות והצורך בהשתייכות נקשרים אחת בשני (למשל, כאשר האידיאולוגיה קשורה בזהות), אבל אני מסכים לגביי הצורך בשיוך. על הלינקים אני אעבור מחר-כך.

גם על הלינק השלישי אני אעבור מחר-כך, אבל אני רק אציין שגם אם אתה נופל לקוים מונחים "מוכנים-מראש" אז "יש יותר אמת בראשך". גם אם נחלק את התרבות ואת תרבות הנגד ל"שחור" ו"לבן", אני מאמין שקו המחשבה של אדם שעבר מהשחור ללבן או מהלבן לשחור הוא שונה מזה של אדם שנכנס ישר לאחד התחומים ונשאר שם.

זה ברור לי לחלוטין שקל יותר ללכת נגד כשאתה הולך נגד עם אנשים נוספים, אבל אני לא בטוח שקל יותר ללכת נגד בחברה המערבית המודרנית. אתה חושב אולי במונחים של מה זה למרוד "בסגנון החברה המערבית המודרנית" ואז זה לא באמת מרידה (ולכן זה קל יותר), אבל בוודאי יש דרכים לפעול ולהתבטא שהם צורמים גם בחברה המערבית. בין אם זה במידה, כמות, שבה אתה "הולך נגד", ובין אם זה בכיוונים שהחברה המערבית טרם חשבה עליהן. יש דרכים מקובלות "ללכת נגד" ואז זה עדין סוג של "ללכת עם", אבל לעומת זאת יש דרכים לא מקובלות "ללכת נגד". (כלומר, יש מעין חלוקה לlevel וmeta level)

כך או אחרת, אני מאמין שהמרידות האלה חשובות לקיום דיאלקטיקה חברתית.

קל מאוד, ואני משער שגם תקין, להאדיר את הדוגמאות שאתה נותן. כולנו מסכימים שנאצים וסובייטים הם אנשים רעים, וכל ביטוי נגד, גם אם הוא תרבותי בלבד, הרי הוא סממן לאומץ וראוי להערכה. במידה טריוויאלית, זה משליך גם על המצב היום – מוסר ההשכל על הגבורה שבאנטי-ממסדות, בנונ-קונפורמיסטיות. אבל זוהי מסקנה בנאלית.

אני טוען כי rebellion is not about virtue. (כמובן שהמרד כאן הוא בזעיר-ענפין, אבל אתה מבין את הנקודה.) האנשים שמרדו בפועל – פרטיזנים, חסידי אומות עולם, אנטי-נאצים בגרמניה (מסתבר לי עכשיו שהיו כל מיני נסיונות מעניינים אך כושלים להתנגדות אקטיבית) לא השתייכו לזרמים תרבותיים מיוחדים, והרבה פעמים היו יחידים.

מנגד, הדוגמאות שנתת הן אכן *תרבויות* נגד, לא תנועות או נסיונות למרוד ממש. הם הזדהו עם התרבות האמריקאית, לא הגרמנית, וההזדהות הזו באה בצורה של מוזיקה, ריקודים ובגדים. תמיד היו, ומן הסתם שהיום יש הרבה, תתי-תרבויות שונות ששמות לעיניהן שוני תרבותי שאינו בא לתקן עולם, אלא סתם להיות תרבות שונה – גותים, אוטאקו, וכו'. היום לחברה בכלל ולממשלה בפרט איכפת הרבה פחות, אבל כאן בדיוק הנקודה – אותם ילדי הסווינג והסטילאגי זכורים לא כי היו גרעין מהפכה כלשהי, אלא כי הם היו האנשים הלא-נכונים בזמן הלא-נכון. אחזור ואומר שיש לזה ערך – אך לא משם תבוא הישועה.

דוגמא קיצונית מאוד הן קבוצות טרור. קיימת השערה מרתקת שטרור בכלל לא מונע ע"י אידיאולוגיה, אלא ע"י הצורך בהשתייכות: http://www.overcomingbias.com/2008/10/terror-politics.html וגם http://lesswrong.com/lw/51/terrorism_is_not_about_terror/ (מקורות שניים, אבל יש שם קישורים). אם נכליל – השתייכות לקבוצה היא מניע בפני עצמו, ללא קשר באמונות של אותה קבוצה. עד כמה האנרכיסטים, קומוניסטים, ניא-נאצים של היום מונעים ע"י אסטרטגיה ברורה ואמפירית של כלכלה, פסיכולוגיה וכו'? אלה דוגמאות של קבוצות כוחניות, אבל לדעתי גם מאחורי הקבוצות הפציפיסטיות עומדת פסיכולוגיה דומה.

מה שמביא אותי לספקנות כללית בנוגע לתנועות נגד (וגם בעד, אבל הן פחות מעניינות): http://www.overcomingbias.com/2007/10/outside-the-box.html . נכון, להטיל בספק את הקו המנחה את החברה זה דבר טוב, אבל מיד קופצים עליך קוים מנחים אחרים מוכנים-מראש, והנה הפכת למורד, או לפחות לשונה. האם יש בראשך יותר אמת עכשיו? בספק.

אומנם הניסויים של סולומון אש מראים כי קל יותר ללכת נגד הקבוצה כאשר יש עוד אדם אחד שעושה את זה. ואכן הרבה יותר קל ללכת נגד הזרם בחברה המערבית המודרנית, כאשר יש כבר לא מעט שעושים את זה. אבל לדעתי, רוב המרידות האלה הן חסרות טעם.