תגובות לרשומה: "תקשורת המונים ותפישת המציאות"

מאת: מרק

מרק — Sat, 28 Feb 2009 11:10:01 +0000

אני גם חשבתי להמשיל את זה לweb 1.0 ו2.0 (אגב, אני לא חושב שזו בדיחה. ברור שאין פה הבדל טכנולוגי מטורף, אבל יש הבדל בהתייחסות ובשימוש כלפי האינטרנט, וכך או אחרת הקונספקט הזה כמילה הוא שימושי ולכן גם יש לו מקום בשפה) בכל אופן, לגבי הטענה הזו שלך הגבתי, ורק הוסיף שאתה בכל זאת מתעלם מכך שיש יחסי גומלין בין הקוראים והמדיה (הקלאסית). זה לא חד כיווני – לא הקוראים מכתיבים את מה שנאמר במדיה, ולא המדיה מכתיבה את דעת הקהל – אלא דו כיווני.

בעניין הפער – גם כאן אני אטען את טענת יחסי הגומלין. יחסי הגומלין יוצרים מצב כמו סימביוטי, כאילו יש מו"מ לא מפורש בין הקוראים והכותבים עד שהם מגיעים לפשרה, להסכמה. אפשר להזכיר את עניין ההסתגלות שהעלתי ביחס לניסוי שריף – קוראים כבר הסתגלו למקור מדיה אחד, הם יודעים מה לצפות ממנו, הם מכירים אותו, התרגלו אליו. אם מדיה אחרת, חדשה או לא חדשה (חדשה בעיניהם לפחות) כותבת ברוח שונה או מתוך מערכת ערכים שונה, הם צריכים לבצע שינוי מחשבתי, וזה לא דבר שהרבה אנשים עושים בקלות.
בעניין שקוף – אני מודה שאינני בקיא מאד בהיסטוריה ובפעולות שלהם, ואף על פי שגם בהצהרת כוונות שלהם אפשר לראות הטיות פוליטיות, הצהרת הכוונות שלהם הייתה נראית לי טובה מספיק, ומלבד זאת מכיוון והיא בחלקה כאנטיתזה למצב הקיים, היא טובה בכדי לבנות "תמונה משלימה" (לא ניטראלית, אבל משלימה). אני אשמח להכיר דוגמאות יותר טובות.

אני ממש לא חושב שאדם כזה יענה לך "אולי, אבל ככה אני אוהב את זה". אני חושב שרוב האנשים יכחישו את ההטייה בצורה כזו או אחרת. בני-אדם נמנעים משינוי לרוב, ושואפים להתאמה בין המחשבות\ערכים\רעיונות שלהם לבין פעולותיהם (ע"ע דיסוננס קוגניטיבי), לכן אני מאמין שתהיה ההכחשה. גם ה"אולי, אבל זה לא משנה" זה סוג של הכחשה, כמו של אדם שיודע שהעישון מזיק לו אבל אומר לעצמו, כל פעם מחדש, "עוד סיגרייה אחת לא תזיק מדיי". אתה מוזמן אבל לנסות ולבדוק בעצמך את העניין, להגיד לאנשים שונים "העיתון שלך מוטה" ולראות איזה תשובה או תגובה אתה מקבל מהם, וגם לנסות לשכנע אותם שזה באמת ככה ולראות לאן זה מוביל. נסה לעשות זאת ברוגע, כשאתה יודע שזה רק לשם הניסוי, ולראות אם זה מתפתח לטונים רועמים וצעקות. אני אנסה לבדוק זאת בעצמי.

אולי דרך הלימוד למחשבה רציונלית שכזו היא דרך שיטה שדומה ל"משל כבשת הרש". לא לנסות לשכנע אדם שצורת המחשבה שלו רעה, אלא לנסות לשכנע (או: ללמד) שצורת מחשבה X, שהיא במקרה גם שלו, היא רעה. אני למשל התחלתי לשים לב להטייה התקשורתית בישראל, על איך כל הידיעות מובילות ליצירה שנאה ואיבה, אחרי שקראתי את "1984". קלטתי פתאם עד כמה הדברים דומים בהרבה אספקטים.
את הלימוד צריך לעשות לא כ-נגד- הערכים הקיימים של האדם, אלא ב-עזרת- הערכים האוניברסליים יותר שלו (כמו ערך האמת, אוביקטיביות, חופש, אהבת האדם וכו')

מאת: Vladimir Gritsenko

Vladimir Gritsenko — Sat, 28 Feb 2009 10:24:01 +0000

אמרת בעצמך שתקשורת קלאסית היא חד-כיוונית – העורך מכתיב מה ואיך יכנס למדיה שלו. כלומר, "דוחפים" לנו מלמעלה במקום שאנחנו נוכל להחליט מה "למשוך". (קצת דומה ל-web 1.0 מול web 2.0, אעפ"י שההבדל בין ה-web-ים הוא בדיחה לדעתי.) טענתי היא שכבר עכשיו אנחנו "מושכים", מה שאומר שההטיות בתקשורת הן הרבה פעמים הטיות שלנו, לא מתוך אונס אלא מתוך בחירה (מודעת או לא מודעת). ועל כך נאמר: http://www.youtube.com/watch?v=DGscoaUWW2M

אומנם להקים עיתון חדש זה לא עסק קל, אבל אם יש פער שהשוק לא מספק, יש מי שימלא אותו. אני מסכים איתך בעניין המומנטום, ואולי השוק הישראל אכן רווי. אבל יש אנשים שלא מאמינים שזה נכון – כמו עמותת שקוף. ואני אומר: בבקשה, ייזמו לכם עיתון, ערוץ טלוויזיה או רדיו, אתר, משהו, ונראה איך הציבור יגיב. (מעניין לציין ששקוף היא עמותה בעלת אידיאולוגיה פוליטית וכלכלית מובהקת. דווקא אותם בחרת לשים כניגוד למצב הנוכחי?)

המודעות להטיות באופן כללי היא אכן נמוכה. עם זאת, אנשים שקוראים דבקה כנראה לא יקראו הארץ, וינמקו בכך שזה עיתון "מוטה" (אני קורא: לא משרת את האינטרסים של קוראי דבקה). ההפך הוא גם נכון. כלומר, אם תבוא לאדם ותגיד, "העיתון שלך מוטה", הוא יגיד "אולי, אבל ככה אני אוהב את זה". לאדם צריכה להיות הבנה עמוקה יותר של חשיבה רציונלית כדי לגשת לתקשורת בצורה ביקורתית. איך אנחנו בודקים את זה בניסוי?

מאת: מרק

מרק — Fri, 27 Feb 2009 22:13:07 +0000

לא הבנתי מה כוונתך ב"דחיפה"? והאם באותו יחס נמוך אתה מתכוון לזה שיש הרבה זבל באינטרנט?
אולי בגלל שלא הבנתי את ההצגה שלך לטיעון שלי (שהמדיה ה"קלאסית" היא ב"דחיפה") לא הבחנתי בניואנסים בשאר הפסקה, אבל לא נראה לי שאתה אומר משהו שמנוגד למה שאני אמרתי.
בכל זאת אתייחס לשאר הפסקה; מה שאנחנו בוחרים הוא לא תמיד מה שבחרנו לצרוך. התקשורת בכל זאת נמצאת בשליטה של ידיים מסויימות ממעמדות מסויימים. חלק מהתקשורת גם נתמכת על ידי הממשלה דרך רשות השידור (או שזה לא ממש רלוונטי כיום? או בכלל? או פשוט לא נכון?), ויש לה מעמד רשמי מבחינה מסויימת. אני חושב ששוב הכנסת היסטוריה לנושא בו היא לא רלוונטית, אלא רק האפקט שנשאר. ברור שבחירת הקהל היא שהובילה ערוצים מסויימים ועיתונים מסויימים להפוך למובילים בתחומיהם. אבל כיום הם נהנים ממומנטום מסויים, והתפוצה שלהם גדולה יותר ממקורות תקשורת אחרים. דורות חדשים נהנים מבחירה ממה שיש, לא ממה שיכול להיות. להקים אפיק תקשורת חדש, טוב יותר (אם אנחנו מניחים שהקיימים רעים – הרי השתמש בפועל "להאשים") זה לא המלאכה הכי קלה, אבל יש את מי שעושה זאת. יצא לי קצת מבולבל, אבל אני יכול להגיב שנית כדי להבהיר את עצמי איפה שצריך.
בעניין הציטוט – בלי להכיר את הקונטקסט, אני בעצמי הראשון להגיד שתקשורת היא לשם האפקט שלה ולא לשם העברת מידע (נו, גישה פראגמטית).
ואני חושב שאתה טועה בעניין המודעות. אני חושב שהרבה מאד אנשים לא מודעים להטיות במדיה. וכשאני אומר מודעים, אני מתכוון שזה לא נמצא בתודעה שלהם, לא מזמזם להם במחשבות. הפוטנציאל של אנשים לחשוב על ההטיות במדיה, נגיד אם נשאל אותם "האם ייתכן שהעיתון X מוטה?" הוא לא רלוונטי, כי אין לזה אפקט, משום שאף אחד לא שואל אותם את זה או גורם להם לחשוב על זה.

מאת: Vladimir Gritsenko

Vladimir Gritsenko — Fri, 27 Feb 2009 21:43:22 +0000

רציתי רק להזהיר מפני ad hominem – "יש ל-X אינטרס Y ולכן יש לבטל את טיעונו". נכון, אתה לא מציע את זה, וכן, נתתי דוגמא מוקצנת. אבל ראיתי מספיק מקרים שבהם אנשים כן עושים את זה, תחת האמתלה של אובייקטיביות.

אני משער שלגורקי אכן הייתה סיבה לכתוב את מה שהוא כתב, מעבר להעברת הרגש שלו עצמו על פסטורליות הפרולטריון. אך השאלה המרכזית, לגבי גורקי ולגבי כל דבר אחר, היא באיזו מידה הוא תואם את המציאות. וכאן נכנס הקטע של לפשל שרוולים ולחשוב. ניתוח אינטרסים הוא רק האוריסטיקה, לא האלגוריתם המרכזי.

הערת אגב: האם הטיעון שלך הוא שמדיה "קלאסית" היא ב"דחיפה"? אם כך, אני אציג טענת נגד: בשוק החופשי (והשוק שלנו מספיק חופשי) הצרכן בוחר בערוצים המתאימים לו, בין ערוץ שבע לבין אל-ג'זירה, בין האח הגדול לבין ערוץ שמונה. כל עורך מודע לזה, ופועל בהתאם. אם אנחנו כחברה מקבלים זבל בערוצים שלנו, אין לנו אין מי להאשים אלא את עצמינו – הרי זה מה שביקשנו לצרוך. שים לב – גם באינטרנט, ה-signal-to-noise ratio נמוך. כאן אני אצוטט את הנסון בשנית – "דיבור אינו בשביל מידע". הבעיה העיקרית אינה בחוסר המודעות להטיות במדיה, אלה בחוסר הרצון להתייחס להטיות אילו, וחוסר רצון עוד יותר גדול לעשות חשבון נפש כדוגמת דקרט. אבל עכשיו אני כבר חוזר על דבריך :-)

מאת: מרק

מרק — Fri, 27 Feb 2009 12:42:07 +0000

ההבדל בין פורומים ותקשורת (המונים) הוא שבפורומים התקשורת היא דו-צדדית בעוד שבמדיה היא חד כיוונית. מעבר לכך, בעוד שבמדיה ישנו עורך, כלומר אדם שבורר את הידיעות שנכתבות ומתפרסמות, בפורומים (אולי לא בזה שציינת) אין זה ממש כך.
לא אמרת זאת מפורשות, אבל על ידי הבאת הדוגמא אני מבין שאתה מציג איזו אילוזיה בין מה שנעשה באותו הפורום לבין מה שאני כביכול מציע. אז קודם כל, אין צורך להקצין את דברי. לא אמרתי שהעיתונות צריכה להיות ניטראלית עד לרמה מגוחכת. בכלל, לא אמרתי דבר על העיתונות עצמה, ובנוסף לזה גם אמרתי (או רמזתי) שאין דבר כזה ניטראליות בכלל – שפה איננה ניטראלית, ובחירות (של "מה" לכתוב, לא "איך") אינן ניטראליות, כך שמדיה לא *מסוגלת* להיות ניטראלית, לכן לא אדרוש ממנה זאת. אבל לא דיברתי על מה המדיה צריכה להיות או לעשות ואיך, אלא מה האנשים שצורכים את המדיה צריכים להיות ולעשות – מודעים לשליטה הכמעט מוחלטת של המדיה על עיצוב עולמם, מודעים לבחירות ולשפה של המדיה ולסיבות בגינם היא עושה את הבחירות הללו, ביקורתיים כלפי מה שהם רואים ושומעים, ובודקים מקורות מידע נוספים ומגוונים.
בנוגע לגורקי אני אגיד שעבודת כפיים יכולה להיות דווקא מהנה ומספקת, אבל לבסס את כל השקפת החיים על רגש או מידע זה זו צרות מוחין. אני לא בטוח שאפשר להגיד שהוא "טועה" – הוא לא טען טיעון או הביע דעה, אלא תיאר את מראות עינו. זה מדבר אל הרגש יותר משזה מדבר לאינטלקט.
על אוברקומינג-ביאס אני מזמן רוצה לעבור, אבל עוד לא יצא לי כל-כך.

מאת: Vladimir Gritsenko

Vladimir Gritsenko — Fri, 27 Feb 2009 08:50:29 +0000

ועל כך נאמר: http://www.overcomingbias.com/2008/03/against-news.html

מתי אתה מציע להפסיק להתעסק באינטרסים אמיתיים ומדומים ולחתוך ללב העניין?

לפני הרבה זמן השתתפתי בפורומי דיונים, כולל פוליטיקה. כל מאמר היה מוכרז כמוטה ברגע שהשפה והמסקנה היא לא ניטרלית בצורה מגוחכת. היו כאלה שתחת אמתלת הפרגמטיות ביטלו מאמרים, דעות, אפילו עובדות (זכורה לי במיוחד מישהי שרצתה למצע את מספר הקורבנות בשואה עפ"י הערכות המקסימום (6 מיליון) לבין הערכות המינימום (100,000 או כמה שזה לא יהיה)). אך אין הכרח לאמת להיות ניטרלית, או להתאים לגחמות שלנו, גם אם אלה גחמות הספקנות.

פעם הייתי משחק במשחק הפרגמטיזם, אבל היום אני מזהיר מפניו. זה לא מה שאתה מציע, אך קצרה הדרך למימוש ההאוריסטיקה הזולה של שיפוט על סמך אינטרסטים בלבד. אם רוצים להגיע לאמת, אז יש דרך אחת בלבד – shut up and calculate. וזו דרך קשה. לגורקי הייתי עונה שהוא טועה, ולא על סמך הידיעה שלי בריאליזם סוציאליסטי (שאני לא יודע עליו כמעט כלום), אלא כי עבודת כפיים היא קשה ומשעממת.

בכלל, בנוגע לניתח התנהגות אנושית ולהצעות שיפורים, אני מוקסם מהשקפותיו של רובין הנסון: http://www.overcomingbias.com/2008/09/politics-isnt-a.html

"דיבור אינו בשביל מידע… פוליטיקה אינה בשביל מדיניות"

ועכשיו אני אפסיק לקרוא אתרי חדשות ואתחיל להתוכנן למבחן באינפי 1 :-)