אני לא בטוח איך הגעת למסקנה שאני חושב אחרת. אני מסכים בהחלט שאנחנו 'לא כלום' אלא רובוטיים אורגניים (קרי, מחומרים אורגניים. אין לכך משמעות מעבר לכך). אני רק תוהה מהיכן ההכרה מגיעה – האם משהו במורכבות של המוח, מורכבות שמובילה לסוג של חוסר אחידות ולדינמיקה פנימית, היא שגורמת ל"הופעת" ההכרה? או משהו אחר? שווה, אני מניח, לקרוא את הספר שהמלצת עליו (הופה, דילגתי לפסקה מאוחרת יותר בתגובה שלך)

בעניין הסמליות – כפי שאמרתי, הסרט בנוי בצורה מסויימת כמו אגדה מודרנית, והייתי מעדיף שלא תגיב על העניין בלי לצפות בסרט. בעניין הכאב – אין כאן שום בעיה. הרי תגובה לכאב יכולה להיות מכנית לחלוטין, ולא דורשת שום "הכרה". כמו שמכונית מפעילה אזעקה במצבים מסויימים (אני לא בטוח איך המנגנון עובד, אבל תמיד היה לי הרושם שיש למכוניות רגישות מסויימת גם למגע), כך מכונה יכולה להיות מצויידת בחיישנים שיגיבו ברתיעה כאשר יותר מדיי לחץ יופעל עליהם (או טמפרטורה גבוהה או כל דבר שעלול להזיק לגוף הרובוט)

לא ברור לי איך הוידאו הזה ממחיש את הטענה שלך (אולי שמת לינק לא נכון?), אבל נדמה לי שה"הוכחה" לטענה שלך רק ממחישה את הטענה שלי. הרי הבעות פנים והתנהגות, אשר משמשים כסימנים של שפה, מעבירים לך מסר של כאב, למשל. אתה מזהה את ההבעות ואת ההתנהגות שלך – בהם, בבני-אדם אחרים. אם היו מכים או שורפים בן-אדם, אבל הוא לא היה מגיב בהבעות פנים אשר אתה מבין כמביעות כאב, ייסורים או משהו כזה, היית מסיק, כך אני מאמין, שלא כואב לו, שהוא לא סובל. אתה מקיש את הסבל שלו מאנלוגיה שאתה עושה עם הכאבים והסבל שלך, אבל רק אם אתה מקבל את המידע המספק (המועבר באמצעות שפה – הבעות פנים והתנהגות) כדי להסיק את אותו כאב.

לגבי אבולוציה – ראשית, במידה מסויימת כן גדלנו בסביבה שבה יכולנו להיות מרומים על ידי רובוטים. כלומר, לא על ידי רובוטים, אלא על ידי דמויי אדם. ראשית, המוח האנושי מצויין ב"לזהות" (או יותר נכון, "לראות") פרצופים אנושיים בכל מיני תבניות. למעשה, הוא יכול לראות פרצוף אנושי כמעט בכל אוסף של שלוש נקודות. כלומר, באופן מסויים הוא מוקף כל הזמן בדברים דמויי אנוש. אבל כמובן שהוא יכול להבדיל מה הוא חי ומה הוא לא.
אף על פי שבני-אדם יצרו דמויי אדם (פסלים וכו') במשך אלפי שנים, אני מניח שהם לא יצרו אותם בתקופה מספיק ארוכה כדי שתהיה לזה השלכה כלשהי על הגנטיקה שלהם, אבל תחשוב שבעיקרון בני-אדם היו יכולים להמשך לבובות או פסלים בעלי צורה אנושית (וחלקם כנראה באמת נמשכים אליהם, אם להתייחס לאותה פאראפיליה הנקראת אגאלמאטופיליה* – משיכה לפסלים, בובות וכו' בעלי צורה אנושית. קיום הפאראפיליה הזו מראה שיש מבנה מסויים, אצל האדם הנורמאלי, אשר מונע ממנו להמשך לפסלים וכו'. אולי גן מסויים?), גם אם הם לא זזים או מתנהגים כמו רובוטים.
בעניין לאימוץ קופים – כלבים וחתולים בהם אטרקטיביים יותר, כך נראה. אני חושב שזה קשור ב"חמידות" שלהם – שהם מביעים משהו מן התינוקי אשר גורם לנו לרצות לאמץ אותם.

בעניין האהבה – ראשית, אני דיברתי על האהבה בתור רעיון ולא רגש. מה גם שהרגש עצמו שעומד ביסוד האהבה הוא של משיכה, תשוקה. המשפט שמתחיל ב"אני אוהב" קובע יחס מסויים שלי למשהו או מישהו, לא רגש שלי. (מה ההבדל? הייתי נכנס לזה, אבל אני קצת ממהר כרגע. אולי אחזור לזה פעם אחרת).

בענין הבכי – הסרט מציג לדעתי אגדה. הוא איננו מד"ב קשה, כפי שציינתי קודם לכן. בעניין לשיבוט – כן, אני יודע איך דנ"א פועל. השיחזור שם לא היה הגיוני. מצד שני, לך תדע איך זה עובד אצל הרובוטים האלה של העתיד (הרי הם שיחזרו אותה, לא גידלו אותה מחדש).

ב"מייצר אנרגיה בעצמו" התכוונתי למנגנון בסגנון פוטוסינתיזה, כלומר שאיננו מחובר לשקע חשמלי או למקור אנרגיה אחר (כמו תחנת-כח, שגם היא, "מייצרת אנרגיה בעצמה" דרך סינתזה מסויימת)

שוב, הסרט איננו מד"ב קשה. אינני מחפש אצלו יותר מדיי הסברים. בעניין "סוסייטי אוף מיינד", כבר מזמן שאני רוצה לקרוא את הספר. אבדוק גם את הספר השני שציינת.

התגובה קצת נמהרת. כאמור, אני ממהר. אני מקווה שזה לא יצא מעורפל מדיי. יום טוב.
* http://en.wikipedia.org/wiki/Agalmatophilia

קודם כל, יצירת החיים. ענה על השאלה: מה אתה אם לא רובוט? אומנם נבנת בתהלכיים אורגניים ברחם של אמא שלך, גדלת והתפתחת, אבל האם יש בך משהו שהכימיה אינה מכירה? ה"אורגניות" היא רק מילת קוד לכימיה מאוד מסויימת, אבל אתה עדיין כולך רק חומר. אין משהו מיסטי בגוף שלנו, או במוח שלנו. ולכן, בניית רובוט מלאכותי תבוני היא רק שאלה של ידע ויכולת פרקטית. הטבע כבר מצא שיטות לבנות רובוטים כאלה, ואנחנו משתמשים בשיטות האלה כל פעם שאנחנו מביאים ילדים לעולם. אנחנו רק צריכים to catch up.

לגבי הסמליות בסרט, היא נראת שקרית ומאולצת, כמו ההסברים שנותנים (לא ראיתי אותו, אז אני מתבסס על מה שאתה אומר עליו). הזכרת איזו מערכת שכביכול נותנת לו להרגיש כאב, ואז שאלת אם אפשרי בכלל ליצור מערכת כזאת. לגבי הסרט, הם נתנו תשובה מיסטית לשאלה שהיא באמת קשה וראי להעלות אותה. הנפיצו איזו מערכת, איזה Pain.DLL, ואז – וופ! הוא יכול לחוש כאב! כאילו מה, מחשבה רציונלית זה פשוט? הבנת שפה זה פשוט? מה עם רגשות אחרים? מה עם דמיון, ניבוי העולם? כמו שאמרתי בפיסקה הראשונה, אכן אפשר לממש דבר כזה, אבל התשובה הטריוויאלית שלהם סתם מעצבנת. אבל בוא נניח שדייוויד אכן יכול לחוש כאב ולסבול, שכן נראה שהוא מתנהג ככה.

(ואגב, אנחנו מרגישים סבל של אחרים לא מהיקש על פנימיותם הביולוגית, אלא עפ"י התנהגותם, הבעת פניהם וכו'. ולראיה, ראה http://youtube.com/watch?v=nmIf-slNEC8. מצד אחד נאמר לך שלא מדובר באדם "אמיתי", מצד שני אתה יכול לתפוס את עצמך חושב עליה כאילו היא אדם אמיתי! החשדות מתחילות רק כאשר אתה שם לב שתנועותיה לא "טבעיות" מספיק.)

לגבי האבולוציה, זה נכון שלנו יש צורך עז להתרבות (גנים שגרמו לגוף שלהם להתרבות נהיו יותר שכיחים באוכלוסיה על חשבון גנים שלא). אבל אז אתה ממשיך ואומר כאילו עדיף לנו לגדל משהו עם דנ"א מאשר משהו בלי, וזה פשוט לא נכון. אנחנו לא חושבים על "המממ, אני צריך להמשיך את הגנים שלי!" אנחנו חושבים על: "אני רוצה ילדים מאישתי!" או משהו בנוסח. הגנים שלנו לא התפתחו בסביבה שבה יכולנו לרמות אותם עם רובוטים. אין לנו "ספקטרום גנטי" של יצורים שאנחנו מסוגלים לגדל. שימפנזות יותר קרובות אלינו גנטית מאשר כלבים או חתולים, אך אם אתה לא יכול להביא ילדים לעולם ולא יכול לאמץ, הבחירה הבאה שלך כנראה תהיה כלב או חתול, לא קוף. אימוץ היא אכן תופעה מאוד מעניינת מבחינה גנטית, ואני לא יודע אם היא הובנה עד הסוף, אבל נראה לי שאימוץ מקרי (לא של קרובי משפחה) אינו לוקח בחשבון קירבה גנטית אלא גורמים אחרים.

לגבי אהבה, גם כאן נראה לי שנפלה טעות גם בסרט וגם יש מן הבלבול בניתוח שלך. כלומר, הניתוח היה בסדר, אבל ההבנה של אהבה קצת מוזרה. אהבה היא רגש כמו כל רגש אחר. השאלה האם האהבה באמת קיימת דומה לשאלה האם באמת יש צבעים בעולם. אתה מרגיש צבעים, אבל מצד שני אין צבעים בעולם החיצוני – רק אורכי גל של אור. כמובן שלהבדיל מצבעים, האהבה קיימת רק בראש ולא בעולם החיצוני , אבל זה לא גורם לה להיות פחות אמיתית. וכמו עם הבאת ילדים לעולם, גם כאן – האהבה היא תוצר של אבולוציה שנועדה לקשר בין פרטים של שתי המינים השונים ליצירת צאצאים. האם תגיד שאתה לא "באמת" אוהב את החברה שלך אלא "רק מנצל" אותה לשם הבאת אותם הצאצאים? לדעתי יש כאן בלבול מסוים של האופן בה המוח נבנה ע"י האבולוציה, ואני ממליץ בחום על הפוסט של אליעזר יודקובסקי בנושא: http://www.overcomingbias.com/2007/11/adaptation-exec.html. לפחות לגבי עצמי, אני יודע להבדיל די טוב בין אהבה לניצול. אני חושב שגם אתה. הרדוקציה המוצעת פשוט לא עובדת טוב. (אני כן מסכים שאין אהבה "כשלעצמה", כמין איזו אידאה אפלטונית מושלמת שמרחפת אי שם בעולם האידאות שכולם צריכים לנסות למצוא אותה, וככה זה גם עם שאר הרגשות והמחשבות. אבל זו כבר רדוקציה אחרת לגמרי.)

הזכרת את הבכי של דיוויד, וזה נראה לי ממש אבסורדי. בכי זה דבר מורכב. או שיצרו אותו עם היכולת הפיזית הזאת, או שלא. אם כן – אז לבכות היה מטבעו כל הזמן, ואם לא – לעולם לא ילמד. אין כאן קסם. הכל עניין של סיבה ותוצאה, גם אם איננו מבינים אותם עד הסוף עדיין. הסמליות שבאה אח"כ גם מאומצת לגמרי. איך בדיוק שיחזרו את מוניקה? הדנ"א של מוניקה אינו מוניקה, בדיוק כמו שהאח התאום שלך איננו אתה. ודנ"א לא יכול להיות "משומש", רק תקין (עפ"י קריטריון פיזי מוגדר היטב כלשהו) או לא תקין.

לגבי רובוטים שחייזרים עלולים למצוא: רובוט כמו דייוויד, שעוצב ע"י בני אדם, בהחלט לא יראה לחייזרים כיצור חי מעשה ברירה טבעית. הוא דוגמא מצויינת לשעון של פיילי, והחייזרים היו מסיקים – בצדק – שהוא נוצר ע"י משהו אחר.

לגבי החיים עצמם: חשוב מאוד לציין שאין הבחנה חדה בין "חי" ל"דומם". מה עם וירוסים? מה אם בקטריות פשוטות? איך הן גודלות ומפתחות, בדיוק? ומה עם פרדים, שלא יכולים להתרבות? הקריטריונים שהצגת אינם הגדרה של החיים, אלא תיאורם, ולדעתי תיאור זה אינו מושלם, מה גם שהוא נכתב רק לגבי חיים אורגניים, לא אלקטרוניים או מלאכותיים. זה דומה לשאלה – מי היה היונק הראשון. עוד כמה דברים קטנים: דייוויד לא יכול לייצר אנרגיה בעצמו, אחרת הוא היה דוגמא ל-perpetual motion machine, ועוד מהסוג הראשון! הוא חייב לקבל אותה מבחוץ. וגם אתה נבנית, פשוט בבית חרושת מסוג אחר.

כל הדברים הנ"ל מזכירים לי שיש סיבה למה אני לא רואה סרטי מד"ב. בד"כ לכותביהם יש הבנה שטחית ביותר של מדע, ומכאן של המציאות, וזה מתסכל. בלי שום קשר, אם אתה מתעניין בתודעה, כרגע אני קורה את ספרו של דניאל דנט Consciousness Explained. כמו כן, שמעתי דברים טובים על מרוין מינסקי, במיוחד ספרו Society of Mind, בו הוא מציע שיטה שבה אפשר לבנות בינה מלאכותית "אמיתית". ויש לי עוד הרבה ספרים על המדף בנושא שעוד לא קראתי.

הנקודה החשובה בהבנת התודעה היא שהתודעה אינו דבר מיסטי. וכשקיבלת את העמדה המטריאלסטית והרדוקציונסטית (בחיי, המילים האלה נשמעות איום ונורא בעברית), אפשר להתחיל בנסיונות לפתור את החידה. לא שזה קל. בספרו של דנט, הוא משקיע הרבה מאמצים כדי להסביר שהתודעה אינה משהו בדיד, אינה "תאטרון קרטזיאני", ומציע הסבר אחר ("ריבוי טיוטות", כך הוא קרא למודל שלו). לא סיימתי לקרוא את הספר, אבל הוא מאוד מעניין. הוא גורם לך לחשוב בצורה אחרת על דברים שלכאורה רק אתה יכול באמת להכיר. טוב שיש אנשים שחוקרים את הדברים האלה, ואנחנו יכולים להינות מהעבודה הקשה שלהם :-)